אני מרגישה יד חמה מלטפת את פניי. ג'ון קורא בשמי, ולרגע אני לא יודעת היכן אני.
אני נזכרת שהוא יצא לדייט עם איב. אני מבינה שהוא חזר הביתה לבד. אני לא נותנת לו להבין שהוא גרם לי להתעורר לגמרי.
אני ממהרת ללכת לחדרי, ושלא כהרגלי, אני סוגרת אחריי את הדלת, ונשענת עליה בניסיון להסדיר את נשימותיי. 'למה ברחת ממני?' אני שומעת אותו ממלמל מעבר לדלת.
המילים שלו מדהימות אותי. 'הוא היה בדייט, מה הוא רוצה ממני כעת? אולי הוא רצה ממנה דברים שלא קיבל?'
אני מגרשת ממוחי כל מחשבה עליו, נכנסת מתחת לשמיכה ומושכת אותה כך שתכסה את כולי. רק אחר כך אני מבינה שאני מתנהגת כמו ילדה, הרי אני חייבת להיות קשובה למה שמתרחש בחדרים של הילדים. אני יוצאת מהמיטה ופותחת את הדלת.
אני מופתעת לראות את ג'ון עדיין עומד סמוך לדלתי. אני קופצת לאחור בבהלה, לא הייתי מוכנה לזה.
"איב היא בת דודתי," הוא מתחיל להסביר לי.
"אתה לא חייב לי הסברים," אני קוטעת אותו במבוכה.
"אני לא חייב, אבל אני רוצה שתדעי. זה לא היה דייט, זה היה מפגש עם חברים. דווקא בגלל שמדברים עליי כולם, לא רציתי לבוא לבד.
יותר מכל רציתי שאת תבואי איתי. אני לא מתכוון להסתיר אותך מהעולם. שיחשבו מה שהם רוצים. גם כך הם מדברים עליי חודשים מאחורי גבי.
רציתי שתבואי, כי נעים לי איתך, את משקיטה את הנפש הסוערת שלי. אחרי שנים של זוגיות, שרק כעת אני מבין כמה לא הייתה בריאה, אני מרגיש שאני יכול להיות עצמי.
כשביקשתי מקמילה שתמצא לי אומנת לילדים, זה בא ממקום של הבנה שאין לי אפשרות לתת להם מה שהם צריכים. אולי באיזשהו מקום הבנתי שכל מה שקורה בבית, מתנהל לא נכון.
היה לי קשה לשחרר את הצוות ששכרה פלייר. למה? אין לי תשובה. ואת, בכמה ימים הארת לי את הפינות החשוכות שלא רציתי לראות.״
ג׳ון מדבר, אני מבינה שיש לו צורך להוציא ממנו את המילים. אלא שאני מותשת. אני מודה שהיה לי קשה לראות אותו יוצא הערב. למה? אני לא מוכנה להודות בפני עצמי מה הסיבה.
״אני מצטער, את עייפה ואני עומד פה ומשתפך. בואי נלך לישון.״
אני מתפלאת על בחירת המילים שלו, כאילו מדובר ב… אני מרימה עיניו אליו.
״אני מבטיח לך שלא אעבור את הגבול שתסמני לי.״ הוא אומר, מה שהופך אותי לעוד יותר מבולבלת.
הוא מושיט את ידו לאחוז בידי. ״בואי, שנינו עייפים מאד.״
״הילדים?״ אני מקמצת במילים.
״אני מבטיח לך שלמרות המרחק בין החדרים שלהם, לחדר השינה שלי, אני אשמע אם הם יתעוררו.״
׳אז אני לא מדמיינת, הוא מזמין אותי לישון איתו.׳ אני רוצה, אבל מפחדת.
״אני מבין. אני מצטער, לא התכוונתי לקחת אותך למקום שאת לא רוצה להיות בו. לילה טוב רוז,״ הוא אומר, אבל כף ידו עדיין אוחזת בשלי.
״אני רוצה להיות בטוחה שזה בא מהמקום הנכון, ממקום של בחירה, לא מתוך פשרה.״
״לקח לי זמן לשחרר את העבר, להבין שלא הייתי במקום הנכון לי. כשמדובר במוות, יש נטיה להסתכל על הדברים אחרת, לעשות הנחות, כי הרי אי אפשר להתמודד עם זה ולתקן את הדורש תיקון. אני אחכה.״
״למה תחכה ג׳ון?״ אני לוחשת לו.
״בתקווה שיום אחד תרגישי כמוני,״ הוא עונה.
״בוא נלך לישון, אני מותשת. היה לי קשה שלא היית,״ אני מודה בפניו.
״מה קרה? הכל בסדר עם הילדים?״ הוא שואל בדאגה, ״ראיתי שנרדמת איתם."
“זאת הפעם הראשונה שיצאת בערב. הם חששו שתלך איתה ולא תחזור הלילה. ובכלל, הם חשבו שאולי לאט לאט תתרחק מהם.״
״אני אדבר איתם בבוקר. חשוב לי שידעו שלעולם לא אעזוב אותם. הייתי זקוק ליציאה הזאת, למפגש עם חברים שיחזיר אותי עוד צעד לחיים.
מה שקרה זה שרצית להשתכר, לאבד את עצמי לדעת,. כל כך רצית שתהיי איתי בערב הזה, אבל סרבת. ובכל זאת לא הפסקתי לחשוב עלייך, להתגעגע לנוכחותך לידי.
שוב אני חושף יותר מדי, אני מצטער. כדאי באמת שאלך לישון, שלא אתחרט על דבריי.״
ג׳ון שומט את ידי. ״לילה טוב רוז. תשני טוב,״ הוא אומר באיפוק.
״אתה מבין ש…״ אני מתחילה לומר.
״הכל בסדר. זה לא יקרה שוב,״ הקול שלו שוב קר.
״מה אתה רוצה?״ אני שואלת בשקט.
״החיים לא נותנים לנו כל מה שאנחנו רוצים,״ הוא עונה, ופונה לחדר השינה.
אני נשארת נטועה במקומי ועוקבת אחריו.
הוא כמעט מגיע לחדרו וחוזר. ״תעשי מה שטוב לך, גם אם זה אומר שתבחרי לעזוב.״
אני רואה אותו נכנס לחדר השינה שלו, אבל משאיר את הדלתות פתוחות. אני מניחה שהוא עושה זאת כדי שיוכל לשמוע את הילדים. ׳ואולי אני טועה, והוא משאיר את דלתו פתוחה לרווחה בשבילי?׳
אני נאנחת. אני מרגישה ששנינו רוצים אותו דבר, אבל כל אחד מהסס לעבור את הגבול שאין ממנו חזרה.
אני חושבת על כל הפעמים ההם שהוא התקרב מאד אליי, ואז נסוג ועטה על עצמו את חליפת הבוס. אני מבינה שההחלטה היא באמת בידי.
אני פוסעת בשקט, כמעט על קצות אצבעותיי, כאילו שקול צעדיי עלול להעיר את הבית כולו, נעצרת על סף הדלת ומחפשת אותו על המיטה, אבל הוא לא שם.
הבית כולו חשוך ולוקח לי זמן להתרגל לחשיכה. קול תקתוק השעון האורלוגין עומד בקומת הכניסה מהדהד בכל הבית, מפריע לשקט המוחלט של הלילה.
אני מקשיבה לקולות מחדרי הילדים, אבל הם ישנים רגועים, ואפילו קול נשימתם לא מגיע לאוזניי.
אני מבחינה בו יושב על הכורסה בפינה. פלג גופו העליון חשוף, והוא לובש רק את תחתוני הבוקסר עליו. אצבעותיו שלובות, מרפקיו שעונים על ברכיו, וראשו מורכן כלפי מטה.
אני נכנסת לחדר השינה, וצעדיי נבלעים בתוך השטיח הגדול הפרוס לפני המיטה.
אני מתיישבת למרגלותיו, אוחזת בידו בעדינות, מזיזה אותה, ומניחה את ראשי על ברכיו.
הוא מלטף את ראשי בתנועה כמעט בלתי מורגשת. ״ לא האמנתי שתבואי אליי. ליבי מוצף אושר, אני לא יכול לבטא במילים מה את מעוררת בי כעת.״
״אני חושבת שאני דווקא כן יודעת, כי כך בדיוק אני מרגישה.״
״מתוקה שלי,״ הוא אומר, אוחז בידי ועוזר לי לקום. ״אני מבקש שתאמרי לי מה את מרשה לי, כי אני רוצה ממך הכל.״
״אני פה בחדר השינה הפרטי שלך, זה אומר הכל, אין בינינו יותר גבולות.״
ג׳ון לא מחכה ומצמיד אותי אליו, ידו אוחז בסנטרי והוא מרים אותו כשמבטו מקובע על שפתיי.
*
אני לא זוכרת מתי פעם אחרונה חשתי מגע של גבר על גופי. גם אם אתאמץ, אינני זוכרת מתי נושקתי פעם אחרונה, אני רק יכולה להמר שזה קרה בראשית שנת נישואיי הראשונה.
למדתי לכבות את הרגש, את הכמיהה הכל כך טבעית למגע, לחיבוק, ליטוף ונשיקה, כשם שלמדתי לכבות את התשוקה.
*
המבט הסוער בעיניו של ג׳ון מעיר בי את הרגשות הרדומים, שהייתי בטוחה שנדמו לנצח.
אם ציפיתי שמגע שפתיו על שלי יהיה רק טעימה מהססת, הרגשתי שאני טובעת באהבה שהוא הפגין, כשסחף אותי בנשיקה סוערת.
כשניתקו שפתינו הוא הביט בי במבט רציני. ״בדיוק כך אני אוהב אותך.״
הבטתי עליו, ונשכתי את שפתיי. אני יודעת שהייתי צריכה לענות לו, אבל עדיין הייתי שיכורה מטעם הנשיקה. "אני אוהבת אותך ג'ון," אני אומרת לבסוף. העיניים שלו מבריקות למשמע המילים שלי. הוא שוב מאמץ אותי אליו.
אחרי דקות ארוכות שאנחנו עומדים חבוקים, הוא מוביל אותי למיטה. "רוז, אני לא זוכר מתי הייתי פעם אחרונה עם אישה. זה קרה הרבה לפני שהיא חלתה. היא לא אהבה שנוגעים בה, ומין נחשב בעיניה לאחת מהמטלות של חיי הנישואין. הייתי צריך לראות את כל האורות האדומים שהבהבו על הקיר, אבל האמנתי שזה בגלל שאני לא יודע איך לכבוש אותה.
היא תמיד הסתכלה עליי ביהירות, למרות שאני זה שהיה בעל הכסף והעוצמה.
היופי שלה סינוור את עיניי, והטעה אותי. כולם התייחסו אליה כמו אל מלכה, ואני הרגשתי בעננים שהיא שייכת לי. זה מפריע לך שאני מדבר עליה?"
"אני פה להקשיב לך, לעזור לך לנקות את מה שכואב לך, כדי שנוכל לפתוח דף חדש ביחד," אני עונה לו.
"את כל כך מתוקה. חבל ששנינו היינו צריכים לעבור את מה שעברנו, כדי למצוא אחד את השניה," הוא אומר ונשכב במיטה לידי.
"בעצם מה שרציתי לומר לך, וגלשתי לדבר עליה, זה שאני מרגיש כאילו זאת הפעם הראשונה שלי אי פעם. אני חושש שלא אצליח ל…ספק אותך," הוא מביט עליי נבוך.
"האופן בו נגעת בי, בו נישקת אותי, זה לא משהו שקרה לי אי פעם. תן לדברים לקרות בקצב שלהם. יש לנו חיים שלמים לעבור יחד, נכון?" אני שואלת ומלטפת את לחיו.
"אני נדהמת שהיא יכלה להתרחק כך ממך. הרי רק מלהסתכל עליך אפשר להתעלף מהתרגשות. אתה מקרין עוצמה, אבל מי שמכיר אותך מקרוב רואה את עולם הרגש שלך ונסחף אחריך."
"זה בדיוק מה שאת לא מבינה. היא לא ראתה אותי. אני מבין שהאשמה לא בה, אלא בחוסר הרצון שלי להראות לה אותי, מה שאינני מהסס לעשות לידך. אני יודע שאת מקבלת אותי בדיוק כמו שאני, ואין לי צורך לעטות מסכה, ולהעמיד פנים שאני מי שאת רוצה שאהיה," אומר ג'ון ומביט עליי בריכוז.
"כי מי שאתה, זה מי שאני אוהבת," אני אומרת, ומרגישה את הרגש גואה בי.
המבט שלו חודר לתוך עיניי, נראה שהוא מבקש אישור. "אני רוצה הכל, כל מה שיש בך לתת לי, כשתרגיש שאתה מוכן," אני אומרת לו.
המילים האלה עושות את שלהן, וג'ון אוחז בכותונת הלילה שלי, מושך אותה למעלה בתנועה בטוחה, כל ההיסוס עליו דיבר נעלם. אני מרימה את ידיי, נותנת לו להפשיט אותי. הוא מתחיל לנשק אותי מצווארי, כלפי מטה, ועדיין לא מסיר מעליי את התחתונים.
הגוף שלי בוער מרוב תשוקה אליו, אבל אני מתאפקת לא להאיץ בו, בדיוק כפי שהבטחתי לו. אני משתדלת לא לחשוב על כל השנים האבודות שלא היינו יחד, אלא נהנית ממה שקורה בינינו עכשיו.
פתאום הוא קם מהמיטה, ואני מביטה עליו מופתעת. "אני חושב שעדיף שאסגור את הדלת," הוא אומר, ונועל אותה.
רק אז הוא מסיר מעליי את התחתונים. אני מושיטה יד להסיר את תחתוני הבוקסר. אי אפשר לטעות מה שהוא מרגיש, הזיקפה שלו בולטת. הוא מקדים אותי ומתפשט בזריזות.
"בוא אליי," אני לוחשת.
הוא מפסק את רגלי עם רגלו, וחודר לתוכי בעדינות.'את כל כך רטובה,' הוא ממלמל.
"בגללך" אני אומרת, ומייד נסחפת אחריו במחול מטורף של תשוקה. אני מרשה לעצמי לגנוח, מה שמעודד אותו להגביר יותר את הקצב. אנחנו נעים ללא מילים, מרוכזים בעונג שזה גורם לנו ובכל זאת השיא מגיע בהפתעה. אני מרגישה את הדופק שלי שולח גלים ממרכז העונג שלי, לכל הגוף.
אני עדיין מנסה להשיב לעצמי את הנשימה כשאני מרגישה את ההתפוצצות שלו בתוכי. הוא משתהה רגע, יורד מעליי, וצונח לידי עם חיוך על פניו.
"כמה שדמיינתי את הרגע הזה שאכבוש אותך, לא ראיתי בדמיוני את ההתמסרות המוחלטת שלך. אין לך מושג כמה את מעצימה אותי. יש בך נתינה אדירה, אבל את גם יודעת לקחת, וזה בדיוק מה שאני צריך."
השעה כבר חמש בבוקר. מסתבר שהמפגש בינינו ארך יותר ממה שחשבנו. "כדאי שנלך לשטוף את עצמנו, ונתלבש," אני אומרת ופונה לעבר למקלחת.
ג'ון ממהר להוציא מגבת נוספת, ומניח אותה ליד המגבת הכחולה שלו. "תמו ימי בדידותי," הוא אומר, "בבוקר תעברי את הדברים שלך לכאן."
אנחנו מסיימים להתקלח, ומתלבשים. ג'ון פותח את הנעילה של הדלת, אבל משאיר אותה סגורה. "הילדים רגילים שהיא סגורה תמיד," הוא מסביר לי, "אני מבטיח לך שהם יגיעו לכאן, כשלא ימצאו אותך."
שבע בבוקר
"דאדי, דאדי רוז נעלמה," מתפרצים פיליפ ואניס לחדר השינה. אני שומעת את קולותיהם מתוך שינה, ופוקחת בקושי את עיניי.
"ששש…רוז ישנה. דיברנו כמעט כל הלילה, תנו לה לישון," הוא מבקש, אבל זה מאוחר מידי.
"מצאנו אותך!" הם אומרים פה אחד, ונכנסים מתחת לשמיכה שלי.
"אז עכשיו אני יכול לקרוא לך אימא?" שואל פיליפ.
"אתה יכול לקרוא לי איך שאתה רוצה," אני עונה לה.
"ידעתי שאבא אוהב אותך. ראיתי איך העיניים שלו נוצצות כשהוא מסתכל עלייך, אומרת אניס.
"וגם הוא אמר לאיש ההוא שהוא מתכוון להתחתן איתך. וגם שהוא רוצה שיהיו לנו עוד אחים, נכון דאדי?" שואל פיליפ.
“זה בדיוק מה שאמרתי," אומר ג'ון.
"אני יכול לספר לחברים שלי שיש לי אימא?" שואל פיליפ.
"הבטחתי לכם שלא אעזוב, אבל אני רוצה לבקש משהו," אני אומרת.
הילדים מתיישבים, תוך שהם מושכים ממני את השמיכה, מה שגורם לי להתיישב מולם.
"זה לא פשוט להיכנס למשפחה שהייתה בה אימא אחרת. אני רוצה שתדעו שאני מאושרת להיות כאן איתכם, ואני אוהבת מאד את אבא. אבל תזכרו שיש אנשים שהכירו אתכם לפני שאני באתי לכאן, והם הכירו ואהבו את אימא שלכם. לא כל אחד יקבל בשמחה את העובדה שאנחנו עכשיו משפחה.
אמרתם לי לא פעם דברים לא נעימים שאתם זוכרים מאימא פלייר. אני מבקשת שתזכרו רק את הדברים הטובים ממנה, ושתמיד תדברו עליה יפה. הרי לא רציתם שהיא תעזוב את העולם, זה עצוב שזה קרה, ואף אחד לא יכול היה למנוע זאת. כך היה כתוב בגורל שלה.
אולי נחשוב יחד על משהו שנוכל לעשות כדי להנציח את זכרה. תחשבו על זה?"
אני שומעת מרחוק את צלצול הטלפון הנייד שלי. "מה השעה?" אני שואלת את ג'ון, מודעת לכך שמוקדם עדיין. "מי מצלצל ביום ראשון בבוקר בשעה כזאת?"
פיליפ קופץ מהמיטה ורץ לחדרי להביא את הטלפון, שלא מפסיק לצלצל. אבל ברגע שהוא מגיע לחדרי, הצלצול פוסק. למרות זאת הוא מביא לי אותו.
"מעניין מי זה," אני אומרת.
"היה כתוב על הצג 'דודה.'" הוא אומר.
הלב שלי קופא. ברור לי שאם היא מתקשרת בשעה כזאת, קרה משהו נורא.
"מה התאריך היום?" אני שואלת ומסתכלת על המסך. 'אז היא כנראה חזרה,' אני ממלמלת.
"דודתי הייתה כמה חודשים במזרח הרחוק הענייני עבודה. היא לא הייתה איתי בקשר כל החודשים, אני מניחה שהיא התקשרה להודיע לי שחזרה. אבל למה בשעה כל כך מוקדמת? אולי כי היא יודעת שתמיד אני קמה מוקדם," אני עונה לעצמי.
אני מרגישה את ידו של ג'ון מלטפת את זרועי. כמה רגישות יש בגבר הזה.
אני מחייגת אליה.. "בוקר טוב אנטי שרה," אני אומרת לה.
"אנחנו בדרך חזרה מהונג קונג הביתה, ועצרנו עצירת ביניים בלוס אנג'לס." היא מתחילה לומר בטון כועס.
"את רוצה שאבוא לקחת אתכם משדה התעופה?" אני שואלת.
"את חושבת שהייתי מצלצלת אלייך בארבע בבוקר, אם הייתי צריכה הסעה?" היא שואלת.
"אנטי שרה בניו יורק כעת שבע בבוקר," אני עונה לה ועדיין מנסה להבין מה היא רוצה.
"כל חיי אני גרה בניו יורק, אני מודעת היטב לשעה אצלכם, או שמא עליי לומר אצלך," היא אומרת.
"אנטי שרה הכל בסדר?" עכשיו אני כבר מתחילה לדאוג באמת.
