"אתה נראה שונה," אומר לי זאקרי שבא לאסוף אותי לעבודה, "אל תאמר שמריה עדיין תקועה לך בראש."
"ממתי אישה נשארת תקועה לי בראש?" אני מביט עליו מופתע.
אני מודה שאני מבולבל מכל מה שקרה. ההגעה המפתיעה שלה, הנשיקה, והשיחה עם האופנוען שלא טרח להציג את עצמו. 'האם היא שייכת לחבורת אופנוענים, מן הסוג הזה שנמצא עמוק בעולם הפשע?' ככל שאני מנתח את מה שאני יודע עליה, היא לא נראית לי כזאת.
׳אז מי את באמת מריה, ומדוע את לא מאפשרת לי לחזר אחרייך, למרות שהראית לי שאת רוצה אותי?'
אין לי כוונה לשתף אותו במה שעובר לי בראש. אני מביט בו באדישות. "מה עובר עליך? ממתי החיים הפרטיים שלי כל כך מעניינים אותך? ראיתי אותך אתמול נסער.התנהגת מאד מוזר. האם זה אתה שמאוהב בה? למה שלא תנסה את מזלך אצלה, כמובן אם היא הטיפוס שלך," אני אומר לו, ונותן לו להבין שאני כבר מזמן שכחתי ממנה.
"דווקא חשבתי שהיא מוצאת חן בעיניך. אחרת לא ברור לי למה לא הלכת עם הבלונדינית," הוא מתגרה בי.
"אני לא יודע איך זה איתך, אבל לא תמיד יש לי חשק לזיין מישהי. זה לא צורך קיומי אצלי. אין טעם להשקיע במישהי שאתה לא מחפש תמורה ממנה," אני מגחך.
"אנחנו מכירים שנים, ועדיין אתה מסתורין בעיניי. אין לי ספק שאתה מאד פעיל בנושא הזה, ואיכשהו מעולם לא ראיתי אותך…" הוא מתחיל לומר.
הפעם הוא באמת מגזים, חוצה את הגבול שהצבתי בפניו. "מה שאתה אומר זה שבפעם הבאה שאני בוחר לזיין מישהי, שאזמין אותך לצפות? אני יכול להעיד, שכל מי שנגעתי בה, ביקשה עוד. היא אמרה שאני מאהב נפלא. התשובה הזאת מספקת אותך, או אתה רוצה הוכחה?"
"אני מצטער בוס. טעיתי בהערכה שלי. חשבתי שמריה חשובה לך. עדיף שאשתוק," הוא אומר.
אלא שאני לא מרפה מהנושא. "תוציא לך מהראש שאני מעניין אותה. ראית עם איזה טיפוסים היא מסתובבת."
בימים אני משקיע את כל מרצי בחברה שלי, אבל בלילות אני מחפש אותה, ומרבה לבלות במועדון השחקים. זאקרי מציע לי כל פעם שנלך, אחרי יום עבודה, ואני מעמיד פנים שאני מסכים רק בגללו.
אני לומד שהיא לא מגיעה לכאן כל יום. אני שרגיל לנתח נתונים, מנסה להבין מה גורם לה לבוא ביום זה או אחר. מסתבר שיום שלישי איננו היום הקבוע שלה, אבל בימי חמישי היא תמיד כאן.
אני דוחה את הניסיונות של נשים להתקרב אליי. אם אני רוצה את מריה, אני חייב להישאר נאמן רק לה. כמובן שלזאקרי אין מושג מדוע. אני מתרץ את זה בכך שאני עייף מהעבודה.
"אתה יודע שהעבודה על הפרויקטים החדשים מתישה אפילו גבר צעיר כמוני. הקצב בו מתקדם היום העולם, דורש מיזמים להיות כל הזמן עם יד על הדופק," אני אומר לו, "אתה יודע שאת העסק הזה הקמתי לבד, לא ירשתי אותו, ולכן כל האחריות מוטלת על כתפיי."
"אתה צודק," הוא אומר, ומביט עליי בהערצה. כמה אני לא סובל את המבט הזה.
בשני ימי החמישי שעברו מאז אותה פגישה לילית, לא זכיתי אפילו למבט אחד ממנה. היא נראתה שקועה בעולם שלה, יהיה אשר יהיה. היא הגיעה רק לזמן קצר, ונעלמה.
שוב יום חמישי.
למרות השעה המאוחרת, היא עדיין לא הגיעה, ומי יודע אם תבוא בכלל . האמת היא שאני כבר לא מצפה לשינוי בהתייחסות שלה כלפיי.
למה הגיעה אליי בלילה ההוא? נבצר מבינתי. גם לא מילותיו של האופנוען מהחבורה שלה, שאמר שאחכה שהיא תבוא אליי. זה כנראה לא עומד לקרות.
השעה כבר עשר בלילה. אני מרגיש אצבע מלטפת את עורפי. אין לי ספק שזאת לא היא. את המגע שלה אינני יכול לשכוח. אני שונא את עצמי מעצם ההבנה שאני מסוגל לזהות זאת.
"אני יכולה לשבת?" אני שומע קול לא מוכר. אני תופס את ידה והודף אותה ממני.
"למה ככה?" היא שואלת בטון של נערת ליווי, שמנסה לפתות גבר שישכור את שירותיה.
אני מעיף עליה מבט קצר, וקולט שזאת הזמרת שהתחרתה עם מריה לפני כמה שבועות, ומסיבה לא מובנת מריה הכריזה עליה בתור המנצחת בתחרות.
"אתה נראה גבר עם לב זהב," היא לוחשת לי, "לא הייתי רוצה שתיפול ברישתה."
"אני לא רואה שום רשת," אני אומר, כדי לעודד אותה לדבר. ברור לי על מי היא מדברת.
"מריה לא תמימה כפי שהיא נראית. היא טורפת גברים בלי להניד עפעף. אני לא בטוחה שהיא עצמה זוכרת עם מי הייתה, ועם מי לא," היא ממשיכה ללחוש לאוזני.
"היא כמו האלמנה השחורה. היא מחפשת גברים עשירים, צדה אותה, מוצצת את דמם, ונעלמת. למה אתה חושב שהיא בחרה בך? היא שקועה בחובות, ומסובכת מעל הראש. היא גורמת לגבר כמוך להתאהב בה, וסוחטת ממנו כספים."
"תגידי אני נראה לך מטומטם?" אני שואל אותה. "מעבר לעבודה שאין בינינו שום קשר, אני לא אחד שנותן לנשים להפיל אותי בפח."
"אני מבטיחה לך שאני לא כזאת. אני עובדת משרה קבועה, ולא זקוקה לשוגר דאדי שיפרנס אותי. אני יכולה לקנות כל מה שאני רוצה," היא אומרת.
השעה אחת עשרה. אני נכנסת למועדון השחקים, עוטה על פניי חיוך, מודעת לכך שעיניים משקיפות עליי מבעד לאפילה.
*
"קיבלנו מידע שמשהו עומד לקרות הלילה במועדון. תבטיחי לי שתשמרי על עצמך. אני אוסר עלייך להסתכן, גם אם נדמה לך שאת קרובה לפתרון," אמר לי פקד מקסימיליאן.
"אתה יכול לרמוז לי לפחות ממה עליי להיזהר?" אני שואלת.
"הלוואי וידעתי. אני יודע רק שהשמועות רוחשות מתחת לפני השטח, ואף אחד לא מוכן לשתף במידע, גם לא תמורת תשלום נאות, מה שרק מראה כמה הנושא הזה טעון.
*
אני מסתכלת מסביבי, ומגניבה מבט לעבר קומת ה VIP. אני מרגישה חוסר שקט כשאני רואה שברנדון נמצא שם. ' למה הוא מביט בי במבט רווי שנאה?'
אני לא מתעכבת עליו, אלא ממשיכה לסקור את האחרים. אני חייבת להבין מדוע הוא מביט עליי כך, אבל זה לא הזמן. אני צריכה לרשום בזיכרוני כל מי שנמצא כאן.
אלא שאז סולנה עושה את טעות חייה. "הנה הלוזרית, שוב מנסה את מזלה," היא אומרת בקול רם מספיק שאשמע.
אני ניגשת לשבת ליד הבר, מול ברוקלין. "תאר לי מה קורה שם," אני מבקשת ממנו.
"את כבר לא לוקחת תרופות?" הוא שואל.
"אני בסדר גמור," אני עונה, והוא ניגש לחבית הבירה, מניח מתחתה כוס בירה גבוהה שיצאה מהמקפיא, ומוזג במקצועיות את הבירה לתוכה, כמעט בלי קצף. הוא ממלא צלוחית עם חטיפים מלוחים, ומניח אותה לפניי, ליד כוס הבירה.
אני לוגמת ממנה באיטיות, נותנת לבירה לזרום במורד גרוני. "יש כעת לא מעט גברים שסוקרים אותך במבט שלא משתמע לשתי פנים, " הוא מחייך, "אבל אני יודע שזה לא מה ששאלת."
הוא מחכה שהכסאות לידי יתרוקנו. "החברה שלך יושבת על הברכיים שלו, מלטפת את ראשו ושולחת אצבע משולשת לעברך, למרות שהיא יודעת שאת לא רואה."
"תתאר לי את המבט," אני מקמצת במילים.
"שלו?" הוא שואל.
אני צוחקת, לא כי יש סיבה, אלא כי אני יודעת שהיא בוחנת אותי. "הוא, הוא לא מעניין אותי. שלה," אני אומרת.
"אם מישהו היה אומר לי שאתן חברות טובות, הייתי אומר לו בוודאות שהוא משקר. מריה, אני מרגיש שזאת לא העמדת פנים. היא באמת נראית טעונה נגדך. לא רק, אלא שהיא לחשה לאוזנו דברים, וניכר עליו שהוא העמיד פנים שזה לא מעניין אותו. אני כגבר אומר לך שהוא לא אהב את מה שהיא אמרה."
"אני רוצה לדעת מה היא מכרה לו. אם היא סתם השמיצה אותי זה סיפור אחד, אבל אם היא מכרה אותי אני חייבת לדעת," אני אומרת לברוקלין, שיודע מי אני באמת.
ברוקלין אומר משהו לבארלי, שעוזב את הבר והולך לכיוון השירותים. רק אחרי שהאורות בקומת ה VIP מתחילים לגמגם, אני מבינה שלברוקלין יש תוכנית.
הוא עולה בריצה לקומה העליונה, וניגש לארון החשמל שעל הקיר. שוב מוחשכת הקומה למשך דקה ארוכה. אני דרוכה כולי , אבל מעמידה פנים שזה לא מטריד אותי. הרי בקומת הכניסה האור בסדר גמור.
"אני מצטער על אי הנעימות," הוא אומר ומושך בכתפיו, "העניין טופל."
הוא חוזר שוב לעמוד מאחורי הבר, ומתחיל שוב להגיש משקאות כאילו לא אירע דבר. "לא הצלחתי," הוא פולט.
"מה לא הצלחת?" שואל אותו גבר שיושב ליד הדלפק.
ברוקלין מעיף מבט זריז אליי. "לא הצלחתי להבין מה קרה שם בקומה העליונה, אבל איכשהו כשלחצתי על הכפתורים, זה הסתדר."
"אתה חושב שזה היה מכוון? זה נשמע כמו בסרטי אימה, כשאחר כך אתה מוצא גופה על הרצפה," הוא מגחך.
"כמה שתית לפני שהגעת לכאן אדוני?" שואל אותו ברוקלין, "כי אני הגשתי לך רק משקה אחד, ועדיין אתה מדבר שטויות. באיזה סרטים אתה צופה? כאן זה מועדון. אנשים באים לכאן לבלות ולהתפרק, לא לפרק אנשים אחרים." ברוקלין מדבר בקור רוח, ועדיין על פניו ניכר שהנושא משעשע אותו.
*
כולם רואים בברוקלין ברמן, אחד שכל מה שהוא יודע זה לערב משקאות. אין להם מושג איזה גבר מבריק הוא. העבודה על הבר היא פורקן מהחיים האינטנסיביים שלו.
"אין לך מושג כמה מבחנים העבירו אותו, עד שהיה ברור שהוא אחד שאפשר לסמוך עליו. זאת הסיבה שהוא יודע מה שהוא יודע עלייך, כמובן שלא הכל," אמר לי פקד מקסימיליאן.
"לפעמים כשאני צריך לשמור עלייך במיוחד, אני מיידע אותו שיפקח עיניים."
אני מניחה שהיום הוא התבקש לשים לב במיוחד על ההתנהגות של סולנה, אחרת אין לי הסבר מה פתאום הוא שם לב למה שהיא עושה, שכן הוא לא מהמעריצים הגדולים שלה. הוא יודע שהיא שונה ממני, ונסיבות הפיכתה לסוכנת סמויה מאד שונים משלי.
*
"אז מה את פה לבד?" שואל אותי הגבר הזר ומתקרב אליי יותר מידי, מה שגורם לברוקלין להידרך.
"לבד? אני פה עם עשרות, אם לא מאות, אנשים," אני צוחקת.
"מתחכמת אה?" הוא מתקרב עוד יותר.
"אל תקלקל לי," אני לוחשת לו, "אני מנסה לתפוס את תשומת ליבו של ברוקלין, וזה הולך לי לא רע."
"את צוחקת עליי?" הוא נרתע לאחור.
"שמעתי," אני ממשיכה, "שלהיות איתו במיטה, זאת חוויה יוצאת מהכלל. אני לא אשקר, אני מאד נמשכת אליו, אבל זה בינינו, תבטיח לי שלא תגלה לו."
"אני חושב שהיא שתתה יותר מידי," אומר הגבר ומתרחק עוד יותר, "היא בכלל בגיל שמותר לה לשתות?"
"יש לי חולשה לילדה הזאת. אני יודע שהיא עדיין צעירה, אבל כך אני אוהב אותן, צעירות חסרות ניסיון," קורץ לו ברוקלין. אין לי ספק שהוא שמע את השיחה ביני לבין הגבר הזר, למרות שהעמיד פנים שהוא קשוב ללקוחותיו.
"היא לא נראית כזאת," אומר הזר ובוחן אותי בעיון.
'אתה לא רואה שאני לא בתולה?' אני רוצה לומר לו במרירות, אבל מעמידה פנים שאני לא מודעת לשיחה ביניהם.
“היי מריה, בא לך לשיר היום?" שואל אותי מל הבסיס של להקת הבית של המועדון.
"סתם כך, בלי להתחרות באף אחד?" אני שואלת, כאילו שזה התנאי היחיד שלי לשיר.
"בואי אליי, אני אראה לך מה הקהל ביקש שתשירי," הוא אומר.
אני קמה מהבר, ולוקחת את הבירה איתי. היום יותר מתמיד אני צריכה להיות בטוחה שאיש לא מנסה לסמם אותי. פקד מקמיליאן לא אמר לי מה עומד לקרות, ואני חייבת להיות על המשמר כל הזמן.
"תראי כמה פתקים קיבלתי עם בקשות לשירי בגידה," הוא אומר לי בשקט.
"מה אתה אומר," אני אומרת מופתעת. באותו רגע אני לומדת משהו שלא ידעתי. מל, הבסיס ההורס של הלהקה, הוא אחד מאיתנו.
"האם כתוב מי המבקש, שאוכל להקדיש לו את זה באופן אישי?" אני שואלת.
"אני מניח שנדע, כשתתחילי לשיר," הוא עונה לי באגביות, שמאשרת לי שמה שאני חושבת הוא נכון.
אני מתחילה לשיר את השיר בספרדית. "אני יודעת שלא כולכם דוברים את שפת אימי," אני מסמנת למל שיעצור, "ולכן אשיר לכם גם את המילים באנגלית. אבל כשאני מגיעה למשפט הלילה האחרון שביליתי איתך, השאירו בי את טעם בגידתך, אני מסננת המילה בגידה בספרדית tu traición .
אני שומעת רחש מסביב, ומעיפה מבט זריז למל, שסוקר בעיניו את המועדון כולו.
'מעניין,' הוא ממלמל הרחק מהמיקרופון, 'כמה אנשים זזים בכיסאם באי נוחות כעת.'
"אל תסתכלו עליי," אני משווה לקולי טון קליל, "זה אתם שביקשתם את השיר הזה."
אני שרה עוד כמה שירים, ויוצאת החוצה לשאוף אוויר צח. אני מרגישה שהמתח בלתי נסבל, ואני חייבת להתרחק מעט.
"תראו תראו מי שמדברת על בגידה," מסננת לעברי סולנה, שיצאה החוצה לעשן. אני מביטה על הידיים שלה שרועדות מעט בזמן שאני מסתכלת עליהן.
"עוד רגע נאמין לך שאת בתולה," יורה לעברי חברו של ברנדון.
"וואו," אני אומרת, "כל זה בגלל ששרתי שיר שהקהל ביקש שאשיר?"
אני מוציאה מכיסי את הפתק ודוחפת לו מול הפרצוף. "רק שתדע לך, שאני מעולם לא בגדתי באיש. זה לא מושג שקיים אצלי במילון. אני גם לא מאלה שממהרים לשפוט אדם, רק בגלל שמישהו אחר אמר עליו משהו מרושע.
בסופו של דבר לכל אדם יש את זכות הבחירה לבחור למי להאמין. הוא גם זה שיצטרך לחיות עם הבחירה שלו," אני אומרת באיפוק.
"ממש שכנעת אותי," הוא אומר לי בלעג, "לכי, תברחי על האופנוע שלך, את טובה בזה."
"החלטת לקחת אחריות על חיי? אני לא אחת שאוהבת משחקי שליטה. להיפך, אולי כי אני מעדיפה את האמת על כל דבר אחר."
אני רואה את ברנדון עומד בפתח ומביט עליי באופן שברור לי שהוא מאמין לכל מה שאמרה לו סולנה.
"חבל," אני אומרת לו, "האמנתי שאתה שונה מאחרים."
"ואני חשבתי שאני מעניין אותך, ולא הכסף שלי," הוא אומר.
"הכסף שלך?" אני מרגישה הקלה. אני מבינה שזה מה שסולנה מכרה לו.
אני מוציאה מכיסי את כרטיס האשראי שלי. כרטיס שחור, כזה שלא מוגבל בסכום.
"אתה רוצה לבדוק אם הוא מזוייף? ולא, לא קיבלתי אותו משוגר דאדי, כי אין לי, ולא יהיה לי כזה. אתה בטח לא תאמין, אבל למרות הכל, אני מאמינה באהבה."
אני לא ממתינה לתגובתו, וחוזרת למועדון. צלילי המוסיקה של הלהקה סוחפים אותי לרחבת הריקודים, ואני נעלמת בין הרוקדים., אבל שומרת על קשר עין עם ברוקלין כל הזמן.
אחרי דקות ארוכות של ריקוד, אני רואה את ברנדון מתקרב לעבר רחבת הריקודים. אני ממהרת לעלות לבמה, לוקחת את כוס הבירה שהשארתי, ומוסרת אותה לברוקלין, שלוקח אותה מייד ושופך את תוכנה למבחנה.
הוא מוזג לי כוס בירה קרה.
"למה לא סיימת לשתות את הקודמת?" הוא אומר ומסמן לי שלא היה בה חומר זר.
"אתה מכיר אותי, אני אוהבת שהבירה קרה, כשהיא מתחממת היא לא מחליקה לי טוב בגרון," אני עונה.
"את מוזמנת לשתות כמה שאת רוצה," הוא אומר, ורוכן לעברי. "האירוע היום נגמר. את יכולה להתחיל להירגע." הוא לוחש.
אני מסתכלת עליו, אבל הוא לא משתף אותי מה קרה.
