אני לא יודעת מי מבין שנינו יותר המום מהידע שמפגין ג'ון, ג'ורג או אני.
אין לי ספק שג'יימס חושש ממה שג'ון עלול לומר לו, והוא מתרחק, מנסה לשוות לפניו מבט אדיש.
רק אחרי שג׳יימס נעלם, אני חושבת לעצמי שלא הרגשתי כלום למראהו, ולא כי הייתי מופתעת מקרב התרנגולים שנערך לנגד עיניי.
״אני חסרת מילים,״ אני פולטת לבסוף, "הרגשתי כאילו אני בלול, ושני תרנגולים רבים לנגד עיניי.״
״זה תפקידו של תרנגול, להגן על התרנגולת והאפרוחים שלו. אני לא אתן לאיש לפגוע בכם," הוא עונה לי ברצינות לקול צחוקם של הילדים. הם מתחילים לצייץ כמו אפרוחים מסביבנו.
״את כועסת?״ הוא שואל פתאום.
״לא, זה דווקא נעים להיות תרנגולת בלול שלכם,״ אני עונה.
״הגזמתי? לא יכולתי להתאפק מול…״ אני לא נותנת לו לסיים את המשפט.
״תודה שעמדת לצידי,״ אני ממהרת לומר, כדי שלא יחשוב שאני מצטערת על מה שאמר.
״אז מה, אני תרנגול? אני מנסה להבין אם זאת מחמאה או עקיצה,״ הוא ממלמל.
״אני לא יודעת למה בחרתי בתרנגול, אני מתנצלת,״ אני אומרת נבוכה.
״רק רציתי להבין אם זה… לא משנה,״ הוא אומר, ושוב מסתגר. ״בואו נלך לטרמפולינות.״
״ג׳ון,״ אני מחפשת את המילים.
"הכל בסדר רוז. תעשי כרצונך, אם מרגיש לך נוח יותר, תקראי לי בוס, ״ הוא אומר בטון נטול רגש, ״לא הייתי צריך להתערב בחייך הפרטיים.״
המילים שלו מכאיבות לי. אני רוצה לענות לו, אבל עדיף שאשתוק.
אני מאיטה את קצב הליכתי, ומגדילה את הפער בינינו. אני אוחזת בידי את הטלפון הנייד, ומעמידה פנים שאני עסוקה בקריאת הודעה.
ג׳ון לא מעיף לעברי מבט, ואני מרגישה חנוקה.
"רוזלי," אני שומעת קול קורא לי. אני מסתובבת לעברו, ורואה את מורין אחת השרטטות במשרד של ג'יימס, באה לקראתי. "אני כל כך שמחה שעזבת אותו," היא מתחילה לומר, ואני כבר מבינה שהיא מחפשת לשמוע רכילות.
"את יודעת שגם הוא פה. שמעתי שהוא אומר שאת נמצאת עם המאהב שלך, זה שבגללו עזבת אותו," היא אומרת ומנסה להבין מי מכל הגברים שנמצא לפניי, הוא האחד.
"אין ספק שהקשר שלנו לא היה טוב עבור שנינו. זה לא אומר שתשמעי מילים לא טובות על ג'יימס. אני רק יכולה לומר לך שאת הגבר הזה אני היכרתי אחרי הפרידה מג'יימס, כך שהוא בהחלט לא הגורם לגירושינו," אני משתדלת למעט במילים.
"את מבינה, לא תמיד מה שנראה בהתחלה כסיפור אגדה, מסתיים ככזה, ולכן אנשים נפרדים. זה כל הסיפור," אני מסיימת את דבריי.
"מה שאני לא מבינה זה למה. את הרי ויתרת על הכל עבורו. בחרת במסלול שונה כדי לא להתחרות בו. והוא תמיד רק ניסה להקטין אותך, להראות כמה הוא טוב ממך," אומרת מורין, "תמיד נדהמתי לראות שזה בכלל לא איכפת לך. נתת לו את הבמה ועסקת בשלך. ולמרות כל המחמאות שקצרת, הוא עדיין דיבר עלייך כפי שדיבר."
"אנחנו לא יחד יותר, ובזה תם הסיפור," אני עונה לה.
"טוב שעזבת אותו. אתם ממש לא מתאימים," מורין לא מפסיקה לחפור.
"ואת מורין? את כן?" אני אומרת ומתקרבת לאזור בו הילדים קופצים בטרמפולינה.
"את מבינה למה אני תרנגול?" אומר ג'ון בכעס כבוש, "אני שונא רכילות. אמרת בעצמך, היה ונגמר, למה צריך לחטט בחיים הפרטיים של אנשים?"
'אז מסתבר שכן הקשבת לכל מילה.' האם זה משמח אותי? אין לי תשובה.
הוא מוציא אותי מדעתי עם רכבת ההרים של הרגשות שלו. אולי יותר נכון לומר שהוא מבלבל אותי. זה לא שאני חושבת שיש משהו בינינו , אבל עדיין.
אני מצטרפת לילדים, שצווחים משמחה, כשאני קופצת איתם. ג'ון עומד בצד, ואין לי כל כוונה לראות מה הוא עושה. הילדים הם מרכז עולמי כעת.
"תראי איך אני קופץ גבוה!" קורא פיליפ.
"אני לא מאמינה שאת רק בן שמונה. כל הכבוד לך," אני מעודדת אותו.
"גם אני רוצה," אומרת אניס.
"תחזיקי לי את היד ונקפוץ יחד," אני אומרת לה. היא ממהרת להחזיק לי את היד. "תראה פיליפ איך אני קופצת," היא קוראת לעברו של אחיה.
"כל הכבוד אניס. את ממש אלופה," הוא אומר לה ומחמם לי את הלב.
שעה ארוכה אנחנו קופצים על הטרמפולינה, עד שנגמר הזמן.
"אתם רוצים לאכול צ'יפס ונקניקיות?" אני שואלת אותם.
"אנחנו רוצים את הכריכים שאת הכנת," אומר פיליפ.
אנחנו יוצאים למתחם המסעדות המקושר למרכז הספורט, ואני מוציאה מהתיק שהבאתי את הכריכים. אני מניחה ללא מילים כריך גם לפני ג'ון.
"את כועסת עליי?" הוא שואל בשקט.
"למה שאכעס?" אני מיתממת.
"את מתעלמת ממני כבר לא מעט זמן," הוא אומר.
"אני מודעת למקומי," אני עונה לו.
הוא נאנח. "ומה מקומך?" הוא שואל, ומביט בי בריכוז.
לפני שאני מצליחה לחשוב למה הוא מתכוון, ניגש אלינו זוג. "תזכיר לי כמה זמן עבר מאז שפלייר נפטרה?" שואלת האישה.
אני מסתכלת עליה. היא לבושה בהידור, כל כך לא כפי שהייתה אמורה להתלבש במקום כזה.
"מה את רוצה לומר, שהיית רוצה שאמות איתה?" הוא עונה לה בקור.
"מי את?" היא יורה לעברי.
פיליפ לא מאפשר לי לענות לה. "זאת אימא שלנו."
"אימא שלך זאת פלייר. אימא לא מוחקים רק בגלל שהיא איננה," היא אומרת לו בכעס.
"אני לא שוכח את אימא פלייר, אבל היא לא פה, ורוז כן," הוא עונה לה, "והיא מטפלת בנו, יושבת להכין איתנו שיעורים, משחקת איתנו בכדורסל, ודואגת לכל מה שאנחנו צריכים. אני לא זוכר שאימא פלייר בילתה כל כך הרבה זמן איתנו."
"חוצפן! ברור שלא, הרי אימא שלך הייתה מאד חולה," היא אומרת לו.
"אני יודע. זה לא אומר שכל החיים שלי…" אומר פיליפ.
"תגידי לי מה את רוצה מהילד? אם את כל כך דואגת לילדים, למה את לא באה לבקר אותם, או מתעניינת בשלומם?" שואל ג'ון.
"אמרת שאתה לא מחפש קשר עם אישה," היא עונה לו.
'אז זאת הסיבה שהיא כועסת. היא רוצה את ג'ון! איך היא לא מתביישת לדבר כך ליד בעלה?'
"אתה יודע שהייתי מוכנה לעשות הכל בשבילך," היא ממשיכה. 'כמה טיפשה את יכולה להיות?'
"אני לא מחפש תחליף לפלייר. מותה ריסק אותי, ואני מתקשה להתאושש," הוא עונה לה.
"אז מי זאת?" היא שואלת.
"היא עוזרת לי עם הילדים," הוא עונה לה ביבושת.
'ואחר כך אתה מתפלא שאני מתרחקת ממך?'
ג'ון
היום הזה קשה עליי במיוחד. הוא עוד שלב בהתפכחות שלי ממה שחשבתי שהם חיי משפחה למופת.
אני לא יכול לדמיין את פלייר קופצת ללא חשבון, עם הילדים בטרמפולינה. אם בכלל הייתה מסכימה לבוא איתי, שזה היה בגדר נס, היא הייתה יושבת בבית הקפה בתוך המתקן ומזמינה לעצמה קפוצ'ינו מוקצף, עם חלב חם, ואבקת קקאו, ומאפה מתוק.
לרגע לא היה עולה על דעתה להביא לילדים כריכים, ולבקש מהם שיבחרו חטיפים לדרך.
את היום אנחנו פותחים במפגש עם האקס של רוז. הוא שחצן ואני מתעב את ההתנהגות שלו. אני תוהה ביני לבין עצמי מה גורם לי להתנצח איתו, או כמו שרוז תיארה לפתוח אותו במלחמת תרנגולים.
'מה זה ענייני מי הוא ומה הוא מדבר?' מה סוחף אותי לענות לו בכלל.'
אני מנהל מלחמה עם עצמי. אני מרגיש דברים שלא חשבתי שארגיש, ואני יודע שזה לא משהו שאי פעם הרגשתי.
אני מאד לא רגוע, אם כי כלפי חוץ אני מאד מאופק. אני מרגיש שרוז מתקרבת צעד לעברי, ומתרחקת שניים.
איך אני יכול להביע בפניה מה אני מרגיש, כשאני בעצמי לא יודע להגדיר זאת לעצמי? דבר אחד אני יודע שהחיים שלי השתנו ללא היכר, ושוב לא יהיו כפי שהיו לפניה.
המפגש עם מל, מי שאמורה הייתה להיות חברתה הטובה של פלייר, אבל לא נמנעה מלחזר אחריי כשפלייר הייתה בחיים, עורר בי זכרונות.
*
אני נזכר שהיו ימים ששתיתי לא מעט. הריבים עם פלייר צצים ועולים לנגד עיניי.
אני זוכר שכבר אז צרם לי שחברתה הטובה תומכת בצד שלי, ואומרת לי שפלייר לא מעריכה מה שיש לה ביד, וכי אילו זו הייתה היא, היא הייתה מודה על גורלה הטוב.
ועדיין, לא ראיתי בכך סימן לכך שהיא מעוניינת בי כגבר, אולי כי אני לא הייתי בכלל בעניין שלה, או כל אישה אחרת פרט לפלייר.
אני מביט על רוז, ויודע שהיא בלי לדעת, מחזירה לי את השפיות שאבדה לי.
*
"אני עייפה," אומרת אניס, ומצילה אותנו מהשיחה המביכה עם מל. אין לי ספק שמחר כולם ידברו על הרומן שלי עם האישה המסתורית. שיבושם להם.
רוז נושאת את אניס בזרועותיה, ובידה השניה אוחזת בפיליפ. "נכון שהיה לנו כייף?" היא שואלת.
"היה כייף עד שמל הגיעה, והרסה את היום. אני לא אשם שאימא מתה. אני לא רציתי שהיא תמות. אבל אני שמח שאת פה איתנו," הוא אומר.
"גם אני שמחה שאני אתכם. אני אוהבת אתכם, ומרגישה שאתם הבית שלי," היא עונה להם.
"נכון שלא תעזבי אף פעם?" הוא שואל אותה.
אני רואה שרוז מתלבטת. "רוז היא חלק מהמשפחה שלנו כעת, היא לא הולכת לשום מקום," אני עונה במקומה.
אנחנו נוסעים הביתה, וכשאנחנו מגיעים רוז שולחת את הילדים להתקלח. "אבל עוד מוקדם," אומר פיליפ.
"נכון, אבל השתוללתם במרכז הספורט, ואני חושבת שיהיה לכם יותר נעים עם תתקלחו. אתם יכולים ללבוש פיג'מות, כיוון שאין צורך שתתקלחו עוד פעם היום," היא אומרת, מה שגורם להם לרוץ בשמחה לעבר המדרגות.
"את לא הולכת להתקלח?" הם שואלים אותה.
"אתם צודקים," היא עונה ועולה איתם לקומה השניה.
אני שומע את השלושה מפטפטים. אני מקנא בהם, הייתי רוצה להיות משוחרר וחסר דאגות כמוהם.
פיליפ נכנס להתקלח ראשון, והוא ממהר לרדת למטה כשהוא לבוש בפיג'מה ועליה הדפס של כדורי בייסבול. "אבא תראה מה רוזלי קנתה לי," הוא אומר בגאווה.
"איזה יופי," אני עונה לו בשמחה, וחושב שהיא קונה להם כל הזמן דברים, ולא מבקשת ממני שאשלם לה עבורם. אני מחליט להזמין לה כרטיס אשראי מחשבוני הפרטי, שישמש אותה למטרות האלה. אני מבין שיש לי אמון מלא בה.
אני קולט שבעצם אף פעם לא היה לי אמון בעובדים שעבדו פה לפניה. לוסי הרי עבדה שנים עם פלייר, ועדיין כשהייתה זקוקה לקנות משהו היא קיבלה ממני כסף מזומן ונדרשה להביא קבלה. איך זה שאני לא מהסס לפעול אחרת עם רוז?
מי את בעצם בשבילי? המחשבות ממשיכות להטריד אותי. את התשובה אני מקבל כשאניס יורדת למטה לבושה בפיג'מה, ואני מבין שאני מחכה לראות מה רוז תלבש.
"אבא, רוז הבטיחה להזמין לנו סרט," אומרת אניס, ובוחנת את תגובתי.
"את יודעת איזה סרט אתם רוצים לראות?" אני מתעניין.
"אני רוצה לראות את לילו וסטיץ', ופיליפ רוצה את הסרט על הדרקון," היא עונה, ומשאירה את ההחלטה בידי.
"אני חושב שיש לנו זמן לראות את שניהם," אני אומר, והולך עם הילדים לחדר המשפחה לחכות לרוז.
אני לא שומע אותה נכנסת לחדר, אבל מרגיש פתאום שאני מוצף בריח עדין של בושם נשי. אני לא מעז להרים את ראשי לראות מה היא לובשת, רק מקווה שהיא לא לבושה בכותונת לילה סקסית.
"אני אוהבת את הפיג'מה שלך," אומרת אניס בהתלהבות. אני מרגיש שאני שוב יכול לנשום, אין ספק שהיא לא חושפנית מדי.
כשהיא מתיישבת, אני רואה שהיא לובשת פיג'מה מבד קטיפה שחור, כאשר המכנס ארוך ועל החולצה יש ציור של סוס בלבן. למרות שאין בה שום רמז פתייני, אני מרגיש שהחום בגופי עולה למראיה. היא הולכת יחפה, ואני רואה שציפורני רגליה צבועות באדום, שמהווה ניגוד מושלם לבד השחור של הפיג'מה שלה.
מאז שפלייר איננה, אני ישן רק עם תחתוני בוקסר, ופלג גופי העליון חשוף.
אני שמח שלא עליתי על הטרמפולינה, מה שלא גורם לי כעת ללכת להתקלח.
*
כשהזמנתי את פלייר לישון אצלי בפעם הראשונה, כשכבר יצאנו יחד כמה חודשים, פלייר הזדעזעה לגלות שאני ישן 'ערום,' כדבריה. "אתה מבין שמה שאתה משדר, זה שיש לך רק דבר אחד בראש? אני מצפה שבפעם הבאה שאבוא לכאן , תשן עם פיג'מה כמו כל גבר נורמלי."
ההערה הזאת גרמה לי לערוך סקר בין חבריי, במטרה ללמוד אם יש בי משהו דפוק. "אני במקומך," אמר לי רפאל, "הייתי בורח כמה שיותר מהר."
לא אהבתי את התשובה שלו, אבל למדתי שאני בהחלט גבר נורמלי, שכן כל חבריי אוהבים לישון רק עם הבוקסר לגופם, ואין בכך שום רמז לרצונם לזייין את בת זוגם.
למחרת פלייר הגיעה עם שקית ובה שתי פיג'מות ממשי, האחת בצבע שחור, והשניה בצבע כחול כהה. היא הניחה אותה בתיאטרליות על האי במרכז חדר הארונות שלי. "אם אתה רוצה שאשן איתך, אז רק כך," היא אמרה .
אני תוהה איך רוז הייתה מגיבה לו הייתה רואה איך אני ישן. את התשובה לכך אני מקבל בלילה.
*
השעה אחד עשרה בלילה. הילדים כבר ישנים. הם ראו שני סרטי הלילה, וביקשו מרוז שתקריא להם סיפורים לפני השינה. כל אחד מהם בחר ספר, והיא הקריאה להם את שניהם.
אני נזכר שלוסי סירבה להקריא להם סיפור, ואמרה להם שהם כבר גדולים ויכולים לקרוא לבד.
אני שוכב במיטה וקורא ספר, כאשר אני שומע קול בכי. אני קופץ מהמיטה וממהר לחדרה של אניס.
אני רואה את רוז יושב על המיטה ומלטפת את ראשה של אניס. "הכל בסדר, זה רק חלום. את מוגנת בבית," היא אומרת לה ואניס נצמדת אליה, ומתחילה להסדיר את נשימותיה.
כשעיניי מתרגלות לחשיכה, אני רואה שרוז הורידה את מכנסי הפיג'מה שלה, והיא לובשת רק זוג תחתונים בצבע לבן. אני מביט עליה מהופנט. אני לא יכול להסביר מדוע אני מתרגש כל כך, למרות שאינני רואה אותם בבירור.
אחרי דקות ארוכות אניס נרדמת, ורוז יוצאת מהחדר שלה.
רק אז אני קולט שמיהרתי לצאת מהמיטה כשאני רק עם תחתוני בוקסר לגופי.
"אני הולכת להכין לי תה," היא אומרת ופונה לעבר גרם המדרגות.
"זה בסדר שאצטרף אלייך?" אני שואל.
"ברור," היא אומרת, מתעלמת ממראה גופי הערום. אני מחניק חיוך.
"מה?" היא שואלת ומנסה להבין מה מצחיק אותי.
"אני שמח שזה לא מביך אותך שאני לא ממש לבוש," אני אומר לה.
"מה שאתה מנסה לומר בעצם שאני חשופה מידי. אני אלך ללבוש את את מכנסי הפיג'מה," היא עונה מייד.
אני עוצר אותה בידי. "אני אף פעם לא מסתובב עם תחתונים ליד אף אחד. פלייר שנאה שאני לא לובש פיג'מה. זאת הייתה בעינייה הצהרה שאני רוצה סקס, מה שממש לא היה נכון." רק אחרי שאני מסיים את המשפט, אני מתחרט.
"אף פעם לא הבנתי למה מישהו צריך במיטה שלו, שהיא המקום הכי פרטי שלו, גם אם זאת מיטה זוגית, להתלבש במשהו שלא נוח לו.
הסיבה שיש לי פיג'מות בכלל, היא שבמיטה שלי לא הרגשתי בנוח כבר הרבה זמן," היא מתוודה בפניי.
"זה עצוב מאד," אני מחווה את דעתי.
"אני יודעת שגם אם הבקשה לגירושים לא הייתה באה ממנו, לא הייתי מחזיקה עוד הרבה מעמד איתו," היא אומרת.
"אני ממש לא מבין איך הוא נתן לאישה כמוך ללכת, אבל מודה לו על כך, כי אנחנו הרווחנו אותך," אני אומר לה, למרות שרציתי לומר שאני הוא זה שהרוויח.
אנחנו לוגמים מהתה ומדברים שעה ארוכה. "כדאי שנלך לישון כבר מאוחר," היא אומרת וקמה להוריד את הכוסות מהשולחן.
אנחנו עולים בשתיקה לקומה העליונה. "לילה טוב," אני אומר לה. אני רוצה לתת לה נשיקה, אבל יודע שעדיין לא הגיע הזמן, אם בכלל.
