אני מקיימת את הבטחתי לריף ומבלה איתו הרבה, כאשר שנינו לוקחים מספר פעמים ביום פסקי זמן, בו כל אחד מתעסק בעניניו.
*
כיוון שיש לנו כבר כתובת קבועה, תיאמתי עם אנשי ההובלה, להביא לנו אחר הצהריים את החפצים ששלחתי מדנבר.
"אני מתרגש לראות את הארגזים שלנו," אמר לי ריף, "אני מתחיל להרגיש שאנחנו בבית."
פקידת חברת השילוח התקשרה ושאלה אם אני מוכנה להקדים את קבלת הארגזים בארבע שעות. "בוודאי, אני אחכה לכם," אני עונה, ומתקשרת להנהלת הבניין להודיע להם על השינוי בזמנים, שכן הם מקצים לנו מעלית מיוחדת המשמשת להובלות.
*
בעודי ממתינה להם, אני מכינה לעצמי כוס קפה, ומעלה חיוך מהמחשבה על איך שהתוכנית שרקמתי לפרטי פרטים, עברה כל כך הרבה שינויים. החל מהעזיבה המוקדמת את שיקגו, מציאת דירה בניו יורק כבר ביום הראשון, וכלה בדקות אלה בהם אנחנו ממתינים מוקדם מהצפוי להגעת המשלוח.
צלצול הטלפון מעיר אותי ממחשבותיי, ואני מתבשרת שחברת השילוח מבקשת לעלות לדירה.
העובדה שאני מאד מאורגנת, מקלה עליי לפרוק את תכולת הארגזים, ותוך כמה שעות הדירה נראית כמו בית, וערימת הקרטונים מקופלת ליד הדלת, מוכנה להיות מושלכת לפח המיחזור של הבניין.
אני מקפידה לסדר קודם לריף את הפינה שלו עם המשחקים והספרים שלו. אני רואה אותו עסוק במחשב. הוא שומר את חבריו מדנבר בתיקייה מיוחדת, אבל פותח אחת חדשה עבור חבריו החדשים.
לא עובר זמן רב, והוא מצטרף לקבוצת ילדים בגילו, ומתחיל לשחק איתם.
"אני מזכירה לך ריף לא לתת לאיש פרטים מזהים, לא את שמך המלא, ולא היכן אתה גר," אני אומרת לו, למרות שכבר דיברנו על כך שיש מקרים של מבוגרים שמתחזים לילדים.
"אני מבטיח להיזהר אימא. אני זוכר מה הסברת לי," הוא אומר.
בחיי הקודמים לא הייתי מעלה על דעתי לתת לריף טלפון נייד בגיל כזה צעיר. כעת, כשאנחנו בעיר הגדולה, אני רוכשת לו מכשיר. בעצה אחת עם ליאה, אני מחליטה לא לנתק את מספר הטלפון של דנבר, ומפעילה שרות שמעביר את השיחות למספר הניו יורקי שלי. "כך איש לא יידע היכן את," היא משכנעת אותי.
הגיע הזמן להתקשר להוריי. אני מתקשרת אליהם מהטלפון של דנבר, כיוון שאין לי מושג איך הם יגיבו להודעה שלי על גירושיי. השיחה ההיא בחג המולד לפני שנתיים נחרטה היטב בזכרוני, והיא שבה וצפה כעת.
*
"אצלנו במשפחה לא מתגרשים," אמרה אימא לאחי התאום ליאו, כשהודיע לה על משבר בחיי הנישואים שלו, "יש בעיות, אז מתמודדים איתם."
"את לא מבינה אימא שכשאנשים מתחתנים הם מאוהבים, והאהבה היא שמכתיבה הכל? עם השנים את מביטה על מי שמולך וחושבת איך לא ראיתי את כל הדברים האלה. אני שמח שאצלך ואצל אבא זה לא קרה, אבל זה קורה, עובדה," הוא טען את טענתו.
"אמרתי לך שאתה ממהר להתחתן," היא לא מרפה ממנו.
"וכפי שהסברתי לך הייתי מסונוור מאהבה, מהיופי שלה, וממי שהיא רצתה שאאמין שהיא. היא מאד השתנתה. פתאום היא לא רוצה לעבוד, לא כי היא רוצה לגדל ילדים, אלא כי ככה נעים וטוב לה."
"שלא תביני לא נכון," המשיך ליאו, "אני מרוויח משכורת גדולה, ואין לי צורך בכסף שלה, אלא שהיא משתעממת בבית, לא עושה כלום, אפילו לא מנקה ומבשלת, למטלות האלה אני משלם עבור עובדים שיתחזקו את הבית, אלא היא מתעסקת בשטויות, ומתנפלת עליי כל הזמן."
"אצלנו במשפחה לא מתגרשים," חזרה אימא על המנטרה שלה.
"אולי אצלכם במשפחה. אני עדיין צעיר ורוצה לחיות את החיים במלואם, עם אישה אוהבת שתעריך אותי."
לפחות יש לנו את לילי, היחידה שנוהגת בהיגיון." נאנחה אימא.
מחכה לך הפתעה אימא, אני מקווה שהשיחה הזאת תעבור בשלום.
*
"היי אימא מה שלומך?" אני פותחת את השיחה.
"מצויין," היא עונה בשמחה כהרגלה, ואני חושבת האם אחרי שנפגש היא תרגיש כך.
"אני בניו יורק עם ריף, וחשבתי להיפגש איתכם לארוחת ערב במגדל הנהר." כמובן שאין לי כוונה להזמין אותם לדירה, למרות שהיא כבר מסודרת ומוכנה לאירוח. היא המקום השקט שלי, ואני לא אתן לאיש לפגוע בו.
"מה את עושה בניו יורק?" היא שואלת.
"אני מקימה פה סניף של הירחון שלי," אני עונה.
"זה לא מוגזם? בסופו של דבר זאת עיר מאד יקרה," היא אומרת, "רצוי שתחשבי על כך בכובד ראש."
"בכל מקרה אני פה. מה דעתכם להיפגש בבית הקפה אצל בן?" אני מציעה.
"בחירה מעולה," אומרת אימא, "ניפגש בחמש. את צריכה שנבוא לאסוף אותך?"
"אני בסדר," אני עונה לה.
"אני מתרגשת לראותכם. אני בטוחה שריף ממש ילד גדול," היא אומרת, "לפחות את הבאת לי נכד." היא תמיד חייבת לסיים את השיחה שהתחילה במילה מצויין, בטון ביקורתי.
אני שומעת נקישה על הדלת. אני מהססת לפתוח את הדלת. "זו ליאה," היא אומרת, וגורמת לי לפלוט אנחה. ליאה אוחזת בידה זר פרחים גדול, ובו משולבים פרחים בלבן תכלת, וורוד.
"תודה! איזה זר יפיפה," אני מתפעלת. "בואי תראי את הדירה."
ליאה עוברת בין החדרים ומתפעל מכל אחד מהם. "אם לא הייתי יודעת מי את, הייתי יכולה להישבע שידיה של מעצבת פנים נגעו בכל פינה. אז מסתבר שאת פשיניסטה לא רק של בגדים."
"קבעתי עם הוריי להיפגש לארוחת ערב," אני אומרת לליאה, ומספרת לה על השיחה עם ליאו אחי.
"את תהיי בסדר. הם יצטרכו להתמודד עם המציאות,״ מרגיעה אותי ליאה לפני שהיא עוזבת.
אני מתקשרת לליאו שאמור לחזור לניו יורק בקרוב. ״הצלחתי להקדים את הטיסה חזרה. חבל שלא הודעת לי שאת מקדימה להגיע, הייתי חוזר מוקדם יותר ואוסף אותך משדה התעופה. בכל מקרה אני שמח שאת בניו יורק, נתראה בקרוב.
בקשר להורים, אל תדאגי. אחרי המסע שאני עברתי איתם כשהתגרשתי, הם מחושלים. תתני לאימא לדבר, אבל אל תיקחי ללב.״ אומר ליאו. כמובן שהוא מנסה לעודד אותי, אבל אבן כבדה יושבת לי על הלב, בעיקר בגלל שריף בא איתי.
בשעה שנקבעה, אנחנו נפגשים. אני מתקבלת בחיבוקים. ״איזה כייף לראות אותך,״ אומרת אימא, ״את נראית מעולה.״
״תודה אימא,״ אני אומרת, וחושבת שהחיוך היפה של אימא עומדת להימחק תוך דקות.
״רק שתדעי שאני יודעת,״ היא לוחשת לאוזני, ״הייתי המומה מכמות הזבל שיצאה מפיו. אני שמחה שאת לא איתו.״
אני מביטה עליה המומה. זה הדבר האחרון שציפיתי לשמוע.
״אחרי שהתקשרת, הוא פתאום התקשר. הייתי מופתעת. אחרי שבע שנות נישואים שלא החלפנו מילה, הוא פתאום ניזכר להתעניין בשלומי.
הוא סיפר לי כמה את נוראית ובלתי נסבלת. איש לא ידבר כך על הילדה שלי. לא האמנתי לאף מילה שיצאה לו מהפה, אבל לא הגבתי. אימא לא צריכה להתערב ביחסים בין ילדיה לבני זוגם. כבר למדתי מהפרידה של ליאו.
כמובן שלא סיפרתי לו שדיברנו, והעמדתי פנים שאין לי מושג היכן את. היה לי ברור שהוא בגד בך, אבל לא אמרתי דבר, וחיכיתי שיסיים. רק אז אמרתי לו שהוא צלצל למספר הלא נכון, מה שהשאיר אותו המום לרגע, ואז הוא ניתק.
אני יודעת שחששת לספר לי. את ראית איך הגבתי לליאו. אני מסתכלת על הבן שלי כעת, ויודעת שהוא מאושר. הוא נראה הרבה יותר טוב, עכשיו כשהוא התגרש ממנה. ליאו יודע?״
״הוא לא סתם אחי, הוא התאום שלי. גם אם אנסה להסתיר משהו ממנו, הוא מרגיש אותי.״
אני מזכיר לסופי שיום חמישי היום, היום בו אני מאמן במכון לאומנויות הלחימה, ואבוא לקחת אותה מאוחר.
״ומחר יום שישי ואתה תהיה בחופש עד יום שני,״ היא אומרת, ומפתיעה אותי בניתוח שלה של המצב. לפחות היא רואה בו את החיוב.
עכשיו כשאני יודע מה נושא האימון, אני מוציא את הבגדים המיותרים, ונאנח.
״אתה בסדר?״ שואלת סופי בדאגה, רק אז אני קולט שנאנחתי בקול.
״בטח מתוקה שלי,״ אני אומר. איך אני יכול להסביר לילדה הקטנה שלי, שרק המחשבה על לוח התרנגולות, מוציא לי החשק להגיע למכון.
אני מגרש את המחשבה ממוחי, הרי אני רגיל לעטות על פניי את המסיכה הקשוחה גם בעבודה. מי שאני באמת, יודעת רק סופי, שאיתה אני מרשה לעצמי להשתולל, ולהשתטות.
אני מסיע את סופי לגן, מזכיר לגננת שהיום סופי נשארת עד שש, וממשיך לעבודה. היום עובר בלי בעיות מיוחדות, ואני מופתע כשהטלפון הנייד מודיע לי שעליי לצאת למכון.
רבע שעה אחרי, אני מגיע למכון, ומחנה את הרכב במכוון בקצה המרוחק של החניה, כדי למנוע מהאמהות לגשת אליי.
אני ניגש להודיע למזכירה שהגעתי. היא עסוקה בשיחה עם אישה שאינני רואה את פניה, אלא רק את גבה. היא בעלת שיער ג'ינג'י, וכאלה בדיוק אני מתעב, והכל בגלל אישה אחת, דיאנה.
*
את דיאנה דולרד היכרתי כשהייתי סטודנט לתואר שני. היא הייתה סטודנטית למשפטים שנונה, שידעה להשתמש בנתוניה המושלמים, כדי לצוד כל גבר שרצתה. והיא רצתה אותי.
התאים לי רומן קליל בלי התחייבות, ונתתי לה לפתות אותי. לא לקח זמן רב, ופרצופה האמיתי התגלה. זה לא שתיכננתי תוכניות ארוכות טווח לגביה, ממש לא, אבל גם לא ציפיתי להיות אחד מתוך כמה גברים.
היא בהחלט נטעה בי את הרתיעה מנשים כמוה, וכל מי שדמתה לה הייתה פסולה בעיניי, בלי שטרחתי לעמוד על אופיה. אני יודע שזה מטופש ושיטחי, אבל לא יכולתי לשלוט בכך.
בשיחה עם חברים הם אישרו לי שגם להם זה קרה. אישה שלא רצו בה, גרמה לכך שהם יסלדו ממי שדומה לה.
אז עכשיו, למרות שעברו לא מעט שנים, אני מביט על האישה הזרה ומקווה שהיא לא אחת האמהות של המתאמנים הצעירים שלי.
*
"המאמן וושינגטון, היום הגיע התלמיד העשירי שלך. תכיר את ריף או'קלי, הוא בן שבע, ועבר לפני ימים אחדים להתגורר בניו יורק," אומרת לי המזכירה.
הג'ינג'ית מדברת עם ליאם, ולא שותפה לשיחה, כך שאין לי אפשרות באמת לדעת מיהי. למרות שאינני שומע את השיחה, נראה שליאם מדבר אליה בחביבות.
"אז זהו, רשמתי את ריף, מילאתי את הטפסים שביקשת, וגם את פרטי כרטיס האשראי שלי, כך שתוכל לחייב אותי מידי חודש," היא אומרת לו.
"אולי תנצלי את הזמן להתאמן גם?" הוא מנסה לשדל אותה.
"אתה מתבלבל ביני לבין אחי, זה הוא שנהג להתאמן באופן קבוע. הוא זה שהמליץ לי לרשום את ריף למכון שלך," היא אומרת.
"את ממש מצטנעת. אני לא אשכח לעולם אין השכבת את האופנוען על הרצפה, והשארת אותו לבהות בך המום," הוא צוחק.
"נו באמת, כמה פעמים עוד תמחזר את הסיפור הזה? זה קרה רק בגלל שהוא הביט עליי, ולא האמין שאני מסוגלת לגעת בזבוב, ולכן לא היה מוכן. לא הייתי רוצה לעמוד שוב מולו. חוץ מזה שהייתי בת …שש עשרה, אם אני לא טועה. התבגרתי מאז. אני לא עולה יותר על מזרונים כאלה," היא אומרת.
'בטח, אני חושב לעצמי, 'את מאלה שמעדיפה מזרוני קינגסייז וסדיני קטיפה. עוד אחת שמשתמשת בדיבור פתייני.' היא מעצבנת אותי. אני ניגש לחדר ההלבשה שלי, ומחליף לבגדי האימון.
אני עולה על המזרון, ומתחיל להקריא שמות. האחרון ברשימה הוא ריף או'קלי. אני מעיף בו מבט קצר, ורואה את עיניו נשואות אליי בסקרנות.
"תראו אותה," אני שומע את אחת האמהות, "היא מתלבשת כאילו היא לפחות באה להתאמן. מכנס ספורט צמוד וגופיה. אני מתערבת איתכן שהיא באה לכאן רק בגלל המאמן. מסכן הילד, הוא נאלץ לבוא לכאן בגללה."
'אין סיכוי שיקרה משהו בינינו,' אני רוצה לומר לה, אבל משתדל להתעלם.
"ותראי איזה מכנס היא קנתה לבן שלה, כאילו שהוא משתתף בתחרויות," לועגת אימא אחרת.
הג'ינג'ית, שיושבת במרחק לא רב מהן, שומעת כל מילה. "תבינו אני חדשה בעיר. לא ידעתי שיש קוד לבוש לאימהות שמלוות את הבן שלהן לאימון. אני מצטערת. שמעתי שיש כאן חנות בשם מיו מילאן, אתן חושבות שאוכל לרכוש שם בגדים לאימון של בני?"
אני מתקשה להחליט האם היא לועגת להם, או שהיא באמת מטומטמת.
"כן," הן מצחקקות, "כנסי למיו מילאן. יש להם מחלקה מיוחדת. תאמרי למוכרת שמישל, אשתו של מנהל מחלקת ההשקעות בבנק אוף אמריקה, המליצה לך."
"תודה!" היא עונה לה בשמחה. 'אז היא מטומטמת,' אני קובע.
"אני חייבת לומר לך שהמחירים שם מאד יקרים. אני לא בטוחה שאת יכולה להרשות לעצמך לקנות שם."
"כמה חבל, אם כך אאלץ לבחור בגד ממה שיש לי בארון," היא נאנחת קלות.
אנחנו מסיימים את החימום ומתחילים לבצע תרגילים. כאשר אני קורא לריף, הוא מעיף מבט לאימו. אני רוצה להעיר לו שהוא אמור להסתכל עליו, אבל רואה שהיא מסמן לו בעיניים עצומות, ובתנועת יד כמעט בלתי נראית, שינשום.
ריף מחקה את התנועה שלה, ומביט בי שוב במבט מרוכז. אני מסביר לו מה עליו לעשות, והוא מבצע זאת בזריזות ובשלמות.
"חשבתי שאמרת המאמן, שאימהות לא אמורות להתערב," אומרת לי אימו של רון.
"אני לא מבין את ההערה שלך, את שמעת את אימו של ריף מדברת?" אני עונה לה בתקיפות, "לעומת זאת אתן לא מפסיקות לפטפט."
"בסך הכל רצינו…" היא מתחילה לומר.
"אני לא רוצה לשמוע אותך," אני יורה לעברה, "את מפריעה לאימון."
אני מחלק את התלמידים לזוגות, ומבקש שינסו את התרגיל זה על זה. אני אומר לרון שהוא יתאמן עם ריף.
"למה דווקא אני?" הוא רוטן.
"אני לא מבין מה הבעיה, אתה הרי גדול ממנו, אני מניח שלא תהיה לך בעיה להשכיב אותו על המזרון," אני אומר לו.
הטכניקה של ריף טוב משל רון, והוא משכיב אותו פעם אחר פעם על המזרון. "אני לא רוצה להתאמן איתו יותר," אומר רון והולך להתיישב בצד.
"אני הרשתי לך לרדת מהמזרון?" אני שואל בטון קר. רון מגחך לעומתי. "כדי לבצע תרגיל בשלמות יש להתאמן עליו. לוחם אמיתי לא מרים ידיים אם הוא נכשל,"
"הילד הזה לא נוהג כלפי באופן הוגן," און מחציף פניי אליי.
"ריף, אני מבקש ממך רק להגן על עצמך, לא לתקוף. תן לרון להפיל אותך," אני אומר לריף. בזווית עיני אני מביט על אימו של ריף, ומתפלא שהיא לא מגיבה, למרות שהיא צופה בנו.
רון מנסה להפיל את ריף אבל לא מצליח. "דניאל, בוא תתאמן עם רון, מייקי אתה תתאמן עם ריף."
רון לא מצליח להפיל את דניאל. "הילד מותש ממש שריף עשה לו," אומרת אימו של רון שקמה ומתקרבת למזרון. אני מסמן לה בידי שתתרחק.
ריף לעומת זאת מפיל גם את מייקי על המזרון. "זה לא הוגן," רוטן מייקי.
"אני לא מבינה איך אתה לא רואה שריף ילד אלים. מה הפלא שהוא מצליח להפיל את כולם," אומרת אימו של מייקי.
אני רואה שליאם רוצה להתערב, אבל אימו של ריף מסמנת לו שלא יתערב.
"אני ראיתי שאימו מסמנת משהו, היא בטח עשתה איזה כישוף," אומרת אימא של רון. אני מתאפק לא להתפרץ בצחוק.
למרות שהאם סימנה לליאם שלא יתערב, הוא עולה על המזרון וקורא לריף לעמוד מולו. הוא מלמד את ריף תרגיל חדש, ומבקש ממנו שיבצע אותו איתי. "ביצעת פעם את התרגיל הזה?" אני שואל אותו בקול רם.
"לא המאמן וושינגטון," הוא עונה לי, "שיחקתי בקבוצת בייסבול לפני שעברנו לניו יורק."
"ואף אחד לא לימד אותך תרגילים בהגנה עצמית?" אני ממשיך.
"לא," הוא עונה.
"בוא נבצע את התרגיל," אני אומר לו. הוא שוב עוצם לשבריר שניה את עיניו, נושם עמוק ומסמן בראשו שהוא מוכן. יש משהו בילד הזה שנוגע בי באופן שאינני יכול להסביר.
