1
אני יוצאת מהשירותים אחרי דקות ספורות, ובוחנת את המסדרון לראות שהוא לא כאן. רק אז אני חוזרת לתחנת האחיות ומושיטה את כרטיס הביטוח הרפואי שלי. "אינדיאנה מריה דה סילבה," קוראת האחות בקול את שמי מהכרטיס. "תשאירי לי את הכרטיס ותלכי לשבת, אני רואה שקשה לך לעמוד. מיד אקרא לך."
הכאבים מכניעים אותי ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף. "אחות," אני מספיקה לומר, לפני שאני מתמוטטת.
אני רוצה כבר לעוף מכאן, אבל המעלית עוצרת, פותחת את דלתותיה, וסוגרת מייד, כיוון שהיא מפוצצת באנשים. 'מה יש לכולם לעשות בבית החולים בשעת לילה כזאת מאוחרת, שעות הביקור לא היו אמורות להסתיים כבר?'
אני עומד חסר סבלנות, רעב ועייף, מעביר את משקלי מרגל לרגל, ומרגיש שיש מישהו שם למעלה שמשחק איתי.
אני שומע את הדלתות של חדר המיון נפתחות.יש להן מין קול מעצבן כזה, כמו דלת שזקוקה לשימון. לא יודע מה גורם לי להעיף שוב מבט לעבר תחנת האחיות.
אני עומד סוף סוף להיכנס למעלית כשאני רואה את האחות רצה לעבר הספסל, מה שגורם לי לעצור את דלת המעלית, ולזנק החוצה. אני רואה את מריה שרועה על הרצפה. "תקראי לרופא," אני מורה לאחות, "ובינתיים תאמרי לי היכן יש מיטה פנויה עבורה."
אני מרים אותה, ונושא אותה בזרועותיי לחדר עליו מצביעה האחות. מריה לא מרגישה שאני נושא אותה בזרועותיי, גם כשאני מניח אותה בעדינות על המיטה.
לחדר נכנס במהירות רופא. אני מביט על התג שעל החלוק שלו ד”ר ברנרד.
"לפי מה שכתוב בטופס, היא הגיעה ללא מלווה," הוא אומר בעודו מעניין בתיק שלפניו, "מי אתה?"
אני הבאתי אותה," אני עונה לו קצרות, "היא אמרה שהיא בסדר, אבל התעלפה פתאום."
"אתה יכול לספר לי מה קרה?" שואל אותי בפנים רציניות ד”ר ברנרד.
"היא יצאה לריצה על החוף, וכנראה נקעה את הקרסול. פגשתי אותה כשרצתי באותו מסלול. היא התעקשה לרכב על האופנוע שלה, אבל כשעצרה בתחנת הדלק, החלטתי להביא אותה לכאן לבדיקה."
ד”ר ברנרד מבקש ממני לצאת. אני לא שומע את מה שנעשה בחדר. "נא לשלוח לצילום, פציעה עקב ריצה," אני שומע אותו אומר, כשהוא פותח את הדלת ועומד לצאת ממנה. הוא מביט עליי כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. יש מין מבט חוקר בעיניו.
קצין משטרה מגיע אף הוא לחדר, וד"ר ברנרד נעצר לדבר איתו. "זה בסדר פקד רומירו, היתה לה תאונת ריצה."
"אתה בטוח ד”ר ברנרד ש," שואל אותו פקד רומרו ולא משלים את המשפט, כיוון שהוא מבחין בי. "מי זה?" הוא שואל את הרופא.
"הוא הביא אותה," עונה לו ד"ר ברנרד.
פקד רומירו ניגש אלי, וסוקר אותי בעיון רב. הוא ממש לא נראה לי מישהו שמריה בקשר איתו.
'למה יש לי הרגשה שהוא מגלה בה עניין יותר מפצוע רגיל ?"
"אני פקד רומירו, " אני מציג את עצמי בפניו, ומביט עליו בעיון, "אני מבין שהבאת את מריה לכאן. מה אתה יכול לספר לי מה קרה לה?"
*
אני יודע שהוא מרבה לבקר במועדון השחקים, ואני מניח שהוא ראה אותה שם, אבל לא ידוע לי שנוצר ביניהם קשר. הוא לא מסוג הגברים שאינדיאנה מתרועעת איתם, הרי יש לה מטרה אחת, והיא לנקום על מה שנעשה לה בילדותה.
*
"אין לי הרבה מה להוסיף על מה שאמרתי לרופא," הוא עונה לי קצרות.
אני מבקש ממנו את רישיון הנהיגה שלו, מצלם אותו, ושולח את התצלום לתחנה. התשובה מהתחנה מתקבלת מייד ומאשרת לי שהוא ללא רבב.
ברנדון מביט עליי בשתיקה. אין לו מושג לשם מה לקחתי ממנו את הרישיון. "הכל בסדר," אני מאשר לרופא, ובכך מאשר לו שברנדון יכול לשהות לידה.
אין לי מושג מה רצה ממני פקד רומירו, אני נושם לרווחה כשהוא אומר לרופא שאני בסדר. "אתה יכול להישאר לידה. החלטתי להביא לכאן את מכשיר הצילום הנייד, כך שהיא תישאר בחדר הזה," מעדכן אותי ד"ר ברנרד.
‘כנראה שהפציעה שלה די חמורה, אם מביאים לכאן את מכשיר הצילום,' אני חושב לעצמי.
"אין לי כעת טכנאי צילום פנוי," אומר לי ד"ר ברנרד, כאילו הוא שומע את מחשבותיי.
אני מעביר את הלילה מבלה ליד מיטתה של מריה שעדיין לא התעוררה. "נתנו לה משככי כאבים, כך שהיא כנראה תישן כמה שעות טובות," מעדכן אותי הרופא.
השחר עולה, ואני מרגיש שאני חייב לשתות משהו חם. אני עוזב את החדר כדי לחפש היכן הן מכונות השתיה. אני לא מתקשה למצוא אותן, כיוון שהן נמצאות בסמוך לחדר המיון. אני אוחז בשתי ידיי את הכוס מנייר המלאה בקפה חם, כדי לחמם אותן. 'של מי לעזאזל הרעיון להקפיא כך את החדרים?'
כשאני מתקרב לחדרה של מריה, אני רואה את איזבל יושבת לידה. אני חומק משם, ומתקשר לזאקרי שיבוא לאסוף אותי. 'אולי טוב שכך,' אני חושב לעצמי, 'עדיף שלא תדע שביליתי את כל הלילה לידה.'
שבוע עבר
”נו אינדי, מתי את מסיימת כבר? יום חמישי השני בחודש היום, את זוכרת?" שואלת איזבל .
*
כשאנחנו לבד, איזבל מרשה לעצמה לקרוא לי אינדי, זה שם החיבה שהמציאה לי.
"אני אוהבת הרבה יותר את השם אינדיאנה, הוא שם מאד מיוחד. את יודעת כמה נשים ישנן בשם מריה? מעל מיליון שבע מאות, וכמעט כולן משתמשות בו כשם הראשון שלהן."
"רק שלא תפלטי את השם הזה ליד אחרים," ביקשתי.
*
"בוודאי שאני זוכרת,"אני עונה, "זה היום של הקריוקי.אבל מה לעשות שאני צריכה להשלים עוד כמה עמודים, כבוד המגשרת. את רוצה שיחסר לך חומר לדין מחר ? את שוכחת שלא עבדתי כל השבוע?"
" הדבר האחרון שבא לי," עונה איזבל, "זה הדיון חסר ההיגיון הזה. תאמרי לי את, אם היה לך חתול שמן מכוער בצבע אפור, היית מוכנה שבוע לריב עליו בדיון על הסדר גירושין?"
"את יודעת שאני מעדיפה כלבים על חתולים, כך שמלחתחילה לא היה לי חתול לריב עליו. חוץ מזה שאני אחתום על הסכם טרום נשואין ולא אגיע למצב הזה, בהנחה כמובן שאתחתן, ובהנחה שיהיה לו בכלל רכוש," אני עונה לה בחיוך.
"אני חושבת שאלפא הזה, שלא הוריד ממך את העיניים, מבוסס בהחלט, בלשון המעטה," אומרת איזבל באגביות .
"אז עכשיו אני גם מתחתנת איתו?" אני עונה לה בכעס.
"יש משהו שאת לא מספרת לי? כבר רבת איתו? את צריכה מגשרת?" ממהרת איזבל לאמר.
אני מבינה שנכשלתי בלשוני. "אני פשוט מותשת," אני עונה למה שלא נשאלה.
"והאלפא? איך קוראים לו, הוא זה שהתיש אותך?" היא מוציאה אותי מדעתי!
*
אני יודעת שקשה לאנשים להבין אותי, אפילו חברות טובות כמו איזבל.
כשהגעתי לניו יורק בגיל שתים עשרה כדי לעבור הפלה, התגוררתי אצל אניטה אחות אימי.
מעולם לא ראיתי אחיות כל כך שונות כמו אימי ואחותה. לאימי יש לב של זהב, והיא מאד נאמנה לאבי.ואילו אחותה, כך שמעתי פעם את אימי אומרת, 'מחליפה גברים כמו גברים,'
כשהגעתי לניו יורק היא הייתה בזוגיות עם מרקוס, זוגיות שארכה אולי שנתיים, לפני שהמשיכה לגבר הבא.
אניטה לא נתנה לי לשהות הרבה מחוץ לבית, גם לאחר שסיימתי את המטלות שהטילה עליי. את הזמן ניצלתי להכנת שיעורים.
אלא שלא פעם, לרוע מזלי, מרקוס נשאר בבית. הוא לא אהב לעבוד, וכל פעם היה ממציא תרוץ אחר להישאר בבית.
באחד הימים, כשהיה עדיין שיכור מליל אמש, הוא נכנס לחדרי, ואנס אותי. לאחר שהסתלק התקשרתי לליאה שבאה לקחת אותי.
למזלי הייתי באותו יום במחזור, מה שלא מנע ממנו לבצע את זממו. לפחות לא הייתי צריכה להתמודד עם עוד הפלה.
מרקוס כפה את עצמו עליי באכזריות, וכתוצאה מכך אושפזתי לשבוע ימים בבית החולים.
אז נכון שאני לבושה בצורה פרובוקטיבית, אבל יש לכך מטרה מאד ברורה.
כל מי שמסתכל עליי לא יכול להאמין שאני חסרת ניסיון עם גברים מבחירה. רק המחשבה שגבר יגע בי דוחה אותי.
אני לא מבינה איך זה שהגבר הזה מהמועדון השפיע עליי כך, שכל מה שרציתי זה שהוא יחבק אותי. כמובן שאני לא אודה בפני אף אחד, אפילו לא איזבל, שכך אני מרגישה.
*
"אני לא יודעת איך קוראים לחליפה הזה. נקעתי את הקרסול בריצה, והוא הביא אותי לחדר המיון," אני אומרת.
"מה עשה האלפא בדיוק במקום שנפצעת בו?" מקשה איזבל.
"מאיפה לי לדעת?" אני מושכת בכתפיי. לפחות בעניין זה אני לא משקרת.
"היי, זו אני איזבל, ספרי לי," היא בטוחה אני מסתירה ממנה משהו.
"מה יש לספר? במקרה, כך אני מניחה, הוא בא לרוץ באותו שם, כמו עוד הרבה אנשים שגרים בלונג איילנד, או לפחות כך אני מניחה ששם הוא גר. הוא פגש אותי אחרי שנפצעתי והביא אותי לבית החולים."
"וזהו?" שואלת איזבל מאוכזבת.
"כן, אמרתי לו שאני מסתדרת. לא רציתי שישמע מה שמי והיכן אני גרה," אני עונה לה את מה שאני זוכרת שקרה.
"לא ענית לי, את מתכוננת לבוא למועדון היום?" שואלת איזבל, "ג'ייד באה, וסולנה מרטינז."
*
'ברור,' אני חושבת לעצמי, 'הרי סולנה ואני צריכות לנהל קרב חתולות, לבסס את סיפור התחרות בינינו'. לו מישהו היה יודע איזה חברות טובות אנחנו. אני מבינה שהיו כמה חורים בכיסוי שלה כסוכנת, ולכן עליי לעזור לה לבסס אותו.
*
"בטח, תתכונני הלילה לקרב בינינו, רק תני לי לסיים את העבודה למחר," אני מזכירה לה שאני עדיין עובדת.
אני מסיימת את העבודה במהירות ומזמינה מונית לדירה שלי. בקשתי מחבריי שיביאו לי את האופנוע מתחנת הדלק על הכביש המהיר בלונג איילנד, שם הוא נשאר ביום שנפצעתי, אבל אני עדיין לא מעזה לרכב עליו.
"תבוא לאסוף אותי עוד חצי שעה," היא מבקשת מהנהג הקבוע שלי, "אני יוצאת היום למועדון השחקים."
אני מתלבטת מה ללבוש. כמובן שלא אודה בזה בקול רם, אבל אני שמה יותר מתמיד לב למה שאני לובשת, ולכן ניגשת לבחור בגדים פחות חושפניים, כדי שלא יהיה לאף אחד מה לומר. עדיין לא מרשה לעצמי ללבוש את בגדי מיו מילאן האהובים עליי.. מכנס ג'ינס כחול עם קרעים, וחולצת טריקו צמודה בצבע תואם, הם הבחירה שלי ליציאה למועדון הלילה.
לפני שאני עוזבת את הדירה, אני מתקשרת לסולנה מרטינז. "הכל בסדר יקירה?"
"נראה לי שזו היתה אזעקת שווא, אבל בכל מקרה ביקשו שנשרוט אחת את השניה היום," עונה סולנה..
"אני דואגת לך מאד. בבקשה על תסכני את עצמך. את אוהבת לעשות קיצורי דרך. אם יש עצה שאני יכולה לתת לך, זה שתתאפקי. יקח כמה שיקח, רק שלא תסתבכי לי איתם. הם חיות רעות," אני מזהירה אותה. מי כמוני יודעת מה הם מסוגלים לעשות.
"אני מבטיחה לך שאזהר," היא מבטיחה, "להתראות אהובה. מחבקת ומנשקת אותך."
אני ממהרת לרדת למטה. הנהג, שוטר במסווה, כבר מחכה לי. "יש לך הוראות מיוחדות בשבילי?" אני שואלת אותו.
"המקום מאובטח, את רק תעשי מה שאת עושה כל כך טוב. תשירי בקול האלוהי שלך, תגרמי לכולם לרעוד, ולבסוף תוותרי לה," הוא אומר ומעיף אליי מבט מבעד למראה. יש לו מבט אבהי ודואג, ואני חושבת לעצמי שמעולם לא ראיתי את אבי מביט עליי כך.
"אין בעיה. אני כבר אחשוב על שיר מרעיד לבבות," אני עונה לו. "אתה חושב הסיפור הזה יקח עוד הרבה זמן? אני מרגישה כל כך לא בנוח לסכן את סולנה, היא לא גדלה בביוב כמוני," אני מרגישה שאני חייבת להזכיר לו זאת.
"אנחנו מאד קרובים לפיצוח. נראה לי שעד סוף השבוע זה מאחורינו. הכנופיה הזאת לא תדע מהיכן זה הגיע. איש לא יוכל לקשר את זה אליה," הוא אומר בקול מלא בטחון, ואני כל כך רוצה להאמין לו. 'האם אני באמת מאמינה? אני לא בטוחה.'
אני יוצאת מהמונית, נותנת לו שטר של חמישים דולר. "שמור על העודף," אני אומרת לו.
"תודה גבירתי," הוא משחק אותה לפי כללי המשחק, אבל לא מתאפק ומבקש שאשמור על עצמי.
ההליכה קשה לי. עומס העבודה בל.א.ר. השכיח ממני את מה שאירע, וכעת אני משלמת את המחיר. אני משתדלת שאיש לא יבחין בכך שאני הולכת לאט מהרגיל, ובעיקר נמנעת מקשר עין עם השולחן ההוא של לובשי החליפות. אני לא רוצה לראות אותו, ובעיקר לא רוצה לראות עם מי הוא יושב.
אני שם לב שברנדון מבחין בה מיד כשהיא נכנסת, ומחייך לעצמו בשביעות רצון. אין לי ספק שהסיבה לכך היא שהלבוש שלה היום הרבה פחות חושפני. הוא עוקב אחריה במבטו. הליכתה איטית, והיא נועלת נעלים שטוחות עקב. אני מניח שזה קשור לפציעה שלה.
ברנדון מלכסן לרגע מבטו אליי, כשהוא מבחין שאני עוקב אחרי מבטו. אני מתלבט אם לומר לו משהו, אבל מבין שאין זה ענייני ושותק. אני מזכיר לעצמי כמה מעט אני יודע על חייו הפרטיים של ברנדון, ועל עולמו הריגשי בפרט. הרי תמיד הוא עוטה על פניו את מסיכת האלפא.
מאז שאני עובד אצלו לא ראיתי אותו במערכת יחסים רצינית. למרות זאת, יש לי הרגשה שהבחורה הזו, מעוררת בו עניין. ראיתי איך פניו השתנו כשנשא אותה בזרועותיו שם על חוף האוקיינוס.
בלי לומר דבר, אני מחליט לאסוף עליה מידע. הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה, זה שהוא ייפגע מהאישה הזרה הזאת, שאמנם היום היא הופיעה בלבוש פחות פרובוקטיבי, אבל אני לא שוכח איך הופיעה כאן בפעם שעברה.
אני סקרן לדעת מה עובר לברנדון בראש, שכן אני יודע שהוא לא סובל נשים שמופיעות 'חצי ערומות,' כדבריו, ובדיוק כך היא הופיעה אז.
אני יורד לבר ומתיישב על אחד מהכיסאות הגבוהים, סמוך לחבורת הבנות.
החברות שלה הן בנות לונג איילנד, אבל אני מתעלם מנוכחותן, רק מקשיב לשיחה שלהן.
"מה קרה לך ברגל?" שואלת ג'ייד, "את בקושי הולכת."
"עיקמתי את הקרסול, ונתפסו לי השרירים. שום דבר שהזמן לא יכול לרפא," עונה מריה באדישות.
"אני מקווה שלא נהגת על האופנוע," אומרת ג'ייד.
מריה נאנחת. "נראה לך שאני מסוגלת?"
אני מקשיב לה ומתפלא. אני נזכר שכאשר עברנו ליד תחנת הדלק, האופנוע לא היה שם. 'אולי מישהו לקח אותו והסתלק?' זה לא ענייני, ואני מחליט לשתוק כדי לא למשוך את תשומת ליבה.
"תראו תראו, מה קרה את פוחדת מהתחרות איתי, משחקת אותה פצועה?" אומרת מישהי בלעג, ומתקרבת אליהן .
"סולנה מרטינז, לפי מיטב הבנתי, לשירה אין קשר לרגליים, או שאני טועה?" עונה לה מריה, ומתיישבת ליד הבר. "אסור לי לשתות היום," היא פונה לברוקלין, "תן לי בבקשה מים קרים עם קרח."
"למה, מה קרה?" מתעניין ברוקלין.
"היתה לי תאונה כשרצתי על הטיילת, ואני על משככי כאבים," היא מסבירה לו.
"אל תדאגי," הוא עונה לה, "אני לא אשבור לך את המוניטין." הוא מוזג לה מים עם קרח לתוך כוס אדומה אטומה, ומגיש לה. "רואה? סודך שמור עימי." היא מביטה על הכוס וצוחקת.
"מה את חושבת שאת עושה?" אומרת סולנה, "את מפחדת להתחרות איתי בלי לשתות?"
ברוקלין יוצא ממקומו מאחורי הבר, ניגש לסולנה. "תעזבי אותה בשקט, תני לה להנות מהמשקה. יש עוד זמן עד התחרות שלכן." הוא מושך אותה בידו הצידה ולוחש לה משהו באוזנה. סולנה מושכת את ידה ממנו בכעס, אבל עיניה אומרות מספרות סיפור אחר. אני תוהה מה הסיפור שלה.
"אני רוצה שכל זה יגמר," אומרת סולנה, "אני עייפה."
נראה לי משום מה שברוקלין מבין היטב על מה היא מדברת.. "יודעת מה? תתחילי לשיר." הוא אומר, ניגש למערכת ההגברה, ומחבר אליה מיקרופון. "כולו שלך," הוא אומר ומגיש לה אותו.
סולנה מתחילה לשיר, היא שרה בהתמסרות גדולה, קולה הנעים ממלא את המועדון, וגורם לכולם להסתכל עליה. היא מקבלת מחיאות כפיים סוערות, וניגשת בראש מורם למריה. "נראה אותך מנצחת." היא אומרת לה בלעג, "אפילו רבע ממחיאות הכפיים לא תקבלי, אם בכלל."
מריה עולה אחריה, ונעמדת במרכז הבמה. .ניכר עליה שקשה לה לעמוד והיא נראית מעט מסוחררת.
אני חוזר לשבת ליד השולחן עם חבריי.
היא נושמת עמוק,משירה את מבטה, ומתחילה לשיר את שירו של ברט יאנג – האם תחכה לי
שקט משתרר במועדון. קולה הצלול והערב מלטף את הקירות וגורם לכולם להפסיק לנשום . גם מסביב לשולחננו משתרר שקט גמור. אפילו הנשים הולכות שבי אחרי מילות השיר. ברנדון משפיל ראשו ועוצם את עיניו, נראה לי שהוא לא רוצה שיראו את הסערה שמעורר בו השיר הזה. אני תוהה מדוע היא בחרה בשיר הזה, ולמי מכוונות מילותיה.
מיד כשמסתיים השיר, אני מגישה את המיקרופון לסולנה, מתעלמת ממחיאות הכפיים הרמות. "ניצחת עכשיו את מרוצה?" אני מסננת לעברה של סולנה ופונה לעבר היציאה. בזווית עיני אני רואה את סולנה עומדת המומה, שכן אין ספק שנצחוני עליה היה מוחץ.
לסולנה אין מושג שזו הייתה ההוראה שקיבלתי, והיא הולכת אחריי. "פחדנית, למה ברחת?" היא צועקת בקול שכולם ישמעו. היא עדיין אל רואה אותי, ויוצאת לחפש אותי. היא מבחינה בי שעונה על הקיר מעבר לפינה . היא מעיפה מבטים לצדדים. אני רואה שהיא רוצה להתקרב אליי, אך היא עדיין לא בטוחה אם היא במעקב. "מה הסיפור שלך?"היא צועקת לעברי.
צלצול של הנייד גורם לה להפסיק. היא ממהרת לפתוח את ההודעה. אני מרימה את עיניי בשאלה. "הסיוט נגמר, תפסו אותם," אומרת סולנה ומחבקת אותי.
"אני כל כך מאושרת בשבילך, ועכשיו אני רוצה לנסוע הביתה,"אני לוחשת לה , "אני ממוטטת."
סולנה ממהרת לעזור לרכב שכבר ממתין לי. "ברכותיי סולנה," אומר קצין המשטרה שנוהג במונית, קיבלת את חייך במתנה. הם בטוחים שמישהו מהשכונה הפליל אותם. קחי לך כמה ימים ותחזרי למחלקת חקירות."
"עכשיו האתגר שלי זה לעזור לך אינדי," עונה לו סולנה.
