אני מוציא את כל הכעס שלי על רוזלי. אני יודע שזה לא מגיע לה, אבל איני שולט בזה.
אני מסתגר בחדר העבודה שלי. גם כשפלייר הייתה בחיים, היה ברור שזה המקום הפרטי שלי, ואיש לא רשאי להיכנס לכאן ללא רשותי. לא היה לי צורך לומר שאני זקוק למרחב נשימה. הייתי נכנס לחדר ושם יכולתי להיות מי שאני.
יש מי שקורא למקום כזה המקום השמח שלו, אבל לא כך אצלי. עבורי הוא אי הבריחה שלי, לעיתים אי השפיות, אבל לא תמיד. כאן אני יושב על כיסא העור המרווח שלי, ומדבר עם עצמי.
אני מתחיל להבין שהחיים שלי עם פלייר היו הצגה אחת גדולה. אני נשאתי אותה על כפיים, הענקתי לה את התואר מלכה, ואילו היא לא גמלה לי.
נכון שהיא גדלה כנסיכה עם כפית זהב, אבל האמנתי שהיא לא כזאת. יצרתי בדמיוני דמות שלא הייתה קיימת.
כמו כל גבר, הרגשתי שמתפקידי לפרנס אותה, להעניק לה חיים טובים, לרפד את חייה בשושנים אדומות. לא ביקשתי דבר לעצמי, וזהו מקור הטעות.
אני לומד זאת כשאני רואה איך רוזלי מתפקדת. אני לומד שאפשר אחרת. כמה שאני מנסה להיות אובייקטיבי, לא לערב את הרגש שלי, אני יודע שההתנהגות של רוזלי לא מונעת מהעובדה שהיא מקבלת תשלום עבור מעשיה.
הרי ביומה הראשון לא הייתה חייבת לעשות כל מה שעשתה. היא לא אישה טיפשה, היה לה ברור שלוסי משחקת איתה. למרות שהיא עבדה קשה מעל ומעבר לנדרש, היא לא נתנה ללוסי לשבור אותה.
האופן בו היא נוהגת עם ילדיי, זה לא משהו שראיתי מפלייר.
פלייר תמיד הציגה את עצמה כאמנית, אבל כמה ציורים באמת היא ציירה? הרי הבית מלא בציורים שאני ציירתי. אני מביט על הציור שתלוי על הקיר מולי, ציור שהיא התעקשה שאתלה אותו 'כדי שתחשוב עליי בזמן שאתה עובד,' כדבריה.
הוא נטול חן, חסר דיוק, אפילו הפרופורציות בו מלאות שגיאות. אני יושב מולו כעת, ותוהה איך זאת הפעם הראשונה שיש לי כזאת ביקורת כלפיו.
זה גורם לי לחשוב עליה.
כל השנים חשבתי שהיא בובת חרסינה עדינה. כעת אני רואה אותה באור אחר, ולא מחמיא במיוחד. 'איך זה שרוזלי, שמעולם לא טיפלה בילדים, שלא גדלה בבית עם הרבה אחים, כל כך רגישה לילדיי?' אני מרגיש את הכעס מבעבע בתוכי.
אני קם בקושי ממקומי וצופה ברוזלי שמאמנת את פיליפ. הוא קולע לסל, אבל גם מפספס הרבה. ובכל זאת היא מריעה לו בהתלהבות.
אני נדהם לראות שפיליפ ניגש ומחבק אותה חזק. הוא אומר לה משהו שמעלה חיוך על פניה. היא הצליחה להגיע אליו, ואני מרגיש הקלה גדולה.
אני מנסה להיזכר במחווה כזה עם פלייר, ולא מצליח.
*
פלייר לא באמת האמינה שהיא תמות מהמחלה. ואולי אני טועה, והיא פשוט הסתירה זאת ממני, כפי שעשתה לא פעם.
שיחה כמו שהייתה בין רוזלי לביני, שיחה בה חשפה בפניו את עברה, לא התרחשה ביני לבין פלייר. היא נהגה להתוודות בפני חברותיה. אני יודע זאת כי קרו מספר פעמים, בהם שמעתי באקראי חצאי משפטים. עכשיו אני נזכר ששמעתי אותה אומרת, שהיא עשתה את הילדים כי אני רציתי.
ולמרות שחשבה, או העמידה פנים, שמחלתה לא סופנית, היא נהגה להשתמש בה כתרוץ לאי יכולתה לבצע דברים. ואני, שכל כך הייתי הרוס מהמחשבה שאאבד את אהבת חיי, נעניתי לכל גחמה שלה.
*
'מי את רוזלי דורבל?' אני שואל את עצמי.
היא אמרה שהיא אדריכלית. אני תוהה האם אמרה זאת כיוון שהיא יודעת שזה המקצוע שלי. אני נכנס לאגודת האדריכלים, ומוצא מייד את שמה. מסתבר שהיא סיפרה את האמת.
אני לומד שדורבל הוא שם נישואיה. בעלה הוא ג'יימס דורבל. אני נכנס לקרוא אודותיו. מתמונתו ניכר שהוא גבר יפה תואר, בעל שיער שחור ועיניים בצבע כחול שמשדרות קור וריחוק. אין ספק שהוא גבר שמחזיק מעצמו אל לפחות.
אני נכנס לראות את תיק העבודות שלו. הוא אוהב לתכנן בתים בעל שטח עצום, אבל התוכניות שלו חסרות מעוף. אין בהן דבר שמרגש אותי, ומלמד על יצירתיות.
עכשיו אני סקרן לראות את תיק העבודות שלה. מסתבר שרוזלי תכננה שנים בתים כאדריכלית, לפני שהתחילה לעצב את פנים הבית.
הבתים בעיצובה הם לא גדולים, אבל מראים שהשקיעה מחשבה מרובה כדי להופכם לקן חם, למרות מגבלת המקום. אני בהחלט מתרשם מכישרונה, וחושב כמה היא יכולה לעזור לי ברעיונות, כשאני מתלבט איך לפתור בעיה מסוימת.
'ואולי המפגש שלה איתי, הוא בעצם לא רק בשביל הילדים אלא לא פחות בשבילי?'
אני רואה את רוזלי והילדים נכנסים לתוך הבית. "תעלו להתקלח, ואחר כך אתם מוזמנים לצפות בטלוויזיה, בזמן שאני אכין לכם לאכול," אני שומע אותה אומרת.
"את יכולה להכין לנו את הכריכים שהכנת אתמול?" מבקש פיליפ.
"בטח," היא עונה ונכנסת למטבח.
"ואחרי שנאכל תספרי לנו סיפור?" שואלת אניס., "כמו שאימא הייתה מספרת לנו?"
"אימא אף פעם לא סיפרה לנו סיפור," נוהם לעברה פיליפ, "את שכחת שרק אבא הקריא לנו סיפורים?"
"את יכולה לבחור ספר, ונקרא אותה יחד," עונה לה רוזלי, מתעלמת מהערתו של פיליפ. אני מקשיב הזיכרונות מציפים אותי.
*
"אימא תספרי לנו סיפור?" שאל פיליפ.
"היה לי יום ארוך, ואני עייפה פיליפ. אני מבטיחה שאספר לך מחר," היא אמרה, למרות שידעה שלמחרת היא תמצא תרוץ אחר.
לא רק שהיא לא סיפרה להם סיפור, היא גם לא נכחה בחדר האמבטיה בזמן שהם התקלחו. אני זוכר זאת, כי זה אני שהייתי איתם.
אני מרגיש שמשהו נסדק בפיליפ. הוא מתחיל להיזכר בדברים כפי שארעו באמת, ולא כפי שהיה רוצה לזכור אותם. בדיוק כפי שקורה לי.
*
"אתה כועס על אימא שלא הקריאה לנו סיפור?" אני שומע את אניס שואלת את פיליפ.
"אני עצוב שאימא מתה, אני אוהב אותה, אבל זוכר שאבא תמיד הקריא לנו את הסיפור לפני השינה. הוא תמיד טיפל בנו. אני מתגעגע אליו לא פחות," הוא אומר, ואני מרגיש שאני לא נושם.
"אני אוהבת את אבא, אבל גם לו קשה כעת. הוא עובד כל הזמן," אומרת אניס את דעתה, "לכן הוא הביא לנו את רוזלי. אני אוהבת אותה. היא מבטיחה, ותמיד מקיימת. לא כמו אימא."
"אני יודע. אני שמח שהיא חזרה, וגם שמח שלוסי לא פה יותר. היא הייתה מרשעת," אומר פיליפ, "היא כל הזמן הזכירה לנו שאנחנו יתומים, ועכשיו אנחנו צריכים לדאוג לדברים שלנו לבד.
רוזלי לא פחדה ממנה. היא לא כמוה, תראה איזה יופי היא סידרה לנו את החדרים. כייף לי כעת שכל דבר נמצא במקומו, ואני לא צריך לחפש שעה אחריו."
השיחה ביניהם היא כמראה עבורי, על איך הבית התנהל מאז שפלייר הלכה לעולמה. איך יכולתי להזניח את ילדיי כל כך? הייתי שרוי באבל שלי, ולא ראיתי מה נעשה מתחת לאפי. זה עומד להשתנות כבר היום.
אני נושם עמוק ויוצא מהחדר. ריח עדין של בושם מקבל את פניי. אני כבר מכיר אותו, ושואף אותו לתוכי. אני מוצא את רוזלי במטבח. "תכיני גם לי לאכול?" אני שואל.
היא מביטה בי מופתעת, כאילו לא ציפתה שאהיה בבית. "בטח," היא אומרת לבסוף נבוכה.
"אני יכול לעזור?" אני שואל.
"אני כבר מסיימת," היא ממהרת לומר.
אני מביט על הכריכים שהיא מניחה על הצלחות. כל אחד מהם חתוך לארבע. הצלחת עצמה מקושטת בחצאי עגבניות שרי קטנות, ועיגולי מלפפון. במבט שני על הצלחת אני שם לב שהיא יצרה איתם ציור.
"אני מקווה שגם את שלי תקשטי," אני אומר בשקט, בקול כמעט לא נשמע.
"אתה הבוס," היא אומרת לי למורת רוחי.
"אנחנו כבר לא שם," אני עונה לה. היא מרימה עיניה אליי, ומשירה מבטה. קשה לי לעמוד מול עיניה היפות, אבל אני לא נכנע לה.
'אני לא בטוחה,' היא ממלמלת ספק לעצמה, ספק לי.
"ילדים בואו לאכול," אני קורא להם.
"אתה אוכל איתנו דאדי?" הם מסתכלים עליי בפליאה.
"אני יודע שלא הייתי הרבה זמן איתכם בשעות הערב, אבל זה עומד להשתנות. זה חסר לי מאד, ואני מקווה שגם לכם," אני סולל את דרכי חזרה לחייהם.
"יש!!!" הם אומרים יחד בהתרגשות.
"התגעגענו אליך דאדי," אומרת אניס.
"אני יודע שאימא חסרה לכם. גם אני התקשתי לקבל את העובדה שהיא עזבה אותנו כל כך צעירה. הייתי כל כך עסוק באובדן שלי, אבל היום כשראיתי אותכם משחקים בחצר, הבנתי כמה אתם חסרים לי," אני משתף אותם ברגשות שלי.
אני מבטיח להם ולעצמי שאהיה שם עבורם. לא רק בשבילם, אלא גם עבורי. פלייר צדקה כשאמרה שאת הילדים רציתי יותר משהיא רצתה.
"אני לא רואה את הצלחת שלך רוז," אני אומר לה, ומביט עליה. המבט שלי מערער אותה.
היא מניחה ליד כל ילד גביע של יוגורט, וכפית. היא מתלבטת האם לתת גם לי, ולבסוף מחליטה שכן. רק אז היא ניגשת להכין לעצמה כריך.
כיוון שהילדים יושבים זה ליד זה, היא מתיישבת לידי. אני לא זוכר מתי ישבתי בפעם האחרונה לאכול איתם בערב.
"רוזלי שיחקה איתי כדורסל," אומר פיליפ.
"לא הייתי אומרת ששיחקתי. אני לא שחקנית כדורסל," אומרת רוזלי, למרות שנוכחתי לדעת שהיא קולעת לסל, "אבל כן, היינו במגרש ואתה התאמנת."
"כשתצאו מחר לחצר לשחק, אני מבקש שתקראו לי. אני מאמין שיש טריקים שאני יכול ללמד אותך. ראיתי שכשאתה עומד מול הסל את מכניס את הכדורים לסל, אבל פחות כשאתה מנסה מהצד. העניין הוא שאתה שמאלי כמוני, ולכן רוזלי מתקשה ללמד אותך את הזריקה, כיוון שהיד החזקה שלה היא היד הימנית," אני אומר לפיליפ.
"באמת תלמד אותי?" הוא שואל בעיניים נוצצות.
"אני מבטיח," אני עונה לו בטון מלא ביטחון.
"נכון ששיחקת בייסבול?" הוא שואל ומביט עליי בסקרנות.
"כן, זה היה הספורט שבו התחרתי בתיכון, ובאוניברסיטה," אני עונה לו.
"אז למה הפסקת?" הוא מתעניין.
"כי אמא שלך לא אהבה שאני הולך להתאמן. בעיניה זה היה בזבוז זמן," אני עונה לו את אמת. אני לא מתכוון ליפות אותה.
"אתה מסכים ללמד אותי לשחק? זה הספורט שאני הכי אוהב," הוא מפתיע אותי.
"אם כך אקח אותך בסוף השבוע לחנות שמוכרת ציוד לבייסבול," אני מבטיח לו.
אני לא יודעת מה קרה שגרם לסדקים בחומה שג'ון הקים סביב עצמו. בזמן הקצר שאני פה, נוכחתי לראות שהוא מסתגר לא מעט. 'האם הפעם הוא באמת יעמוד במילה שלו?'
הילדים מסיימים לאכול. אני קמה ולוקחת איתי את הצלחת שלי. "תניחו את הצלחות שלכם בכיור," אני חייבת להקנות להם הרגלים, מה שנראה לי שלוסי לא עשתה. הם נשמעים לדבריי, ומורידים את הצלחות שלהם.
"תלכו לצחצח שיניים. אני כבר מגיע לספר לכם סיפור," אני אומרת, שוטפת את הכלים, ומכניסה אותם למדיח.
"אשמח להצטרף אלייך. אחת ההחלטות שלקחתי על עצמי הערב, זה לחזור להקריא להם סיפור לפני השינה. זה היה התפקיד שלי," הוא אומר. אני רואה שהוא רוצה להוסיף לומר משהו, אבל רק ממלמל, 'כן.'
סוף השבוע מגיע.
אחד מזיכרונות הילדות שלי, הן ארוחות הפנקייק של סוף השבוע. אימי לא השקיעה בארוחות במשך השבוע, אבל בשבת הייתה קמה מוקדם ומכינה פנקייק. אמנם היא לא השקיע בתוספות, ולא פעם היא הגישה אותם רק עם ממרח שוקולד, או סירופ מייפל, אבל עדיין הם צרובים בזכרוני כמעדן.
אני בודקת במנוע החיפוש רעיונות לפנקייק, ומבינה שהכנתם מאד פשוטה. אני יורדת למטבח כשכולם עדיין ישנים, מכינה את העיסה ומתחילה לטגן את הפנקייק במחבת.
הריח המתוק שלהם מביא את הילדים למטבח, ובעקבותיהם גם את ג'ון.
הוא יורד לבוש במכנס פיג'מה ארוך, אבל פלג גופו העליון חשוף. אני משתדלת שלא יראה את ההשפעה של מראה גופו עליי. הוא בהחלט שומר על כושר.
אני מניחה במרכז השולחן שכבר ערכתי, צלחת גדולה ועליה ערימה גדולה של פנקייק. לידה אני שמה רוטב שוקולד, סירופ מייפל, מיכל של קצפת שהקצפתי, וקערה עם פירות חתוכים.
"אתם מוזמנים לקחת לבד, ולקשט איך שאתם רוצים," אני אומרת להם, והולכת לחמם חלב, כדי להכין שוקו.
"אין כמוך, את משהו מיוחד," מחמיא לי ג'ון, "הפתעתי אותי. התלבטתי היכן לקחת אתכם לאכול. אני שמח לאכול בבית, זה מריח נפלא."
"יאמי," אומרת אניס, "זה כל כך טעים." היא מעמיסה כף נדיבה מהקצפת, ומקשטת ברצינות גדולה, עם פרוסות של תות.
פיליפ בוחר בקרם השוקולד ומורח אותו בצורה מדויקת על כל פרוסה. אחר כך הוא מניח פרוסה על גבי פרוסה ואוכל בהנאה גדולה.
"ממש קשה לבחור," אומר ג'ון, "מה את אומרת אניס. כדאי לי לפזר קצפת או ממרח שוקולד?"
"אתה יכול את שניהם," היא מציעה, והוא מביט עליה באהבה. 'אולי סוף סוף הוא מתחיל שוב להיפתח אליהם,' אני מקווה בליבי.
אני מטפטפת מסירופ המייפל, ומופתעת מהטעם של הפנקייק שהכנתי לראשונה בחיי. הוא באמת טעים מאד.
"מה?" שואל אותי ג'ון משועשע, "את נראית מופתעת."
"אתה מאמין שזאת הפעם הראשונה שאני מכינה את זה?" אני עונה לו.
"אני לא מופתע," הוא עונה ועיניו מחייכות אליי, "יש משהו שאת לא עושה טוב?"
אני לא יודעת איך לפרש את דבריו, כשם שאני עדיין לא בטוחה שהחיוכים שלו באמת באים מבפנים.
אנחנו מסיימים לאכול, ונוסעים לחנות הספורט. אני צופה בג'ון ופיליפ מהצד. אין ספק שזה הספורט האהוב על ג'ון. הוא נראה כמו דג ששוחה במים, זאת בהחלט הממלכה שלו. כל המתח שהיה על פניו בימים האחרונים נעלם כלא היה. הוא סוחף את פיליפ בהתלהבות שלו, ורוכש עבורו ציוד.
"חבל שאבא שלכם הפסיק לשחק," אני שומעת את המוכר אומר לילדים.
"אתה יודע, החיים…" אומר ג'ון.
"זה ממש לא תרוץ, כישרון כמו שלך אסור לבזבז. אולי תשקול לחזור אלינו?" הוא שואל.
"אני כעת אב לילדים. יש לי התחייבויות," אומר ג'ון.
"אני בטוח שאשתך הייתה רוצה לראות אותך משחק," הוא לא מרפה ממנו. אני רואה שג'ון נחנק.
"היא נראית אישה טובה," הוא אומר ומסמן בראשו לעברי.
"נכון שאת רוצה שאבא ישחק," אומר פיליפ שאוחז בידי ומוביל אותי לעמוד לידם.
"אני אתמוך בכל החלטה של ג'ון," אני עונה.
"אמרתי לך! יש לך אישה טובה," הוא אומר וסוקר אותי בהערכה.
"היא בהחלט אישה טובה," עונה לו ג'ון, "אני אחשוב על זה." אני כבר יודעת שלמרות שהמקום הזה מעורר בו זכרונות טובים, הוא יסרב.
ג'ון משלם, וחברו עוזר לו להעמיס את הציוד. תא המטען מפוצץ עד אפס מקום.
"מה דעתכם שנלך למרכז לספורט אתגרי?" מציע ג'ון, "יש שם קירות טיפוס, וטרמפולינות. אני בטוח שיהיה לכם כייף."
אנחנו עוזבים את המקום ונוסעים למרכז הספורט שנמצא כמה רחובות משם. ג'ון מחנה את הרכב, מוציא מכיסו את הארנק שלו ומגיש לי את כרטיס האשראי שלו. אם עד עכשיו לא ידעתי להעריך את עושרו, לא שזה מעניין אותי, כרטיס האשראי השחור, זה שבלתי מוגבל בסכום, מגלה לי שהוא איש מאד עשיר.
"תקני כרטיסים יומיים. כך יוכלו הילדים לבחור מה שהם רוצים לעשות ללא הגבלה," הוא אומר.
אני עושה כדבריו, וחוזרת אליהם עם הצמידים ליד, המאשרים שיש לנו גישה חופשית לכל המתקנים. אנחנו מתכוננים להיכנס כאשר לא אחר מג'יימס בעלי לשעבר, מופיע מולי עם קבוצת חברים.
"תראו, תראו. אז עכשיו את עכשיו אימא?" הוא אומר לי בלעג.
"כן, היא אימא שלנו," ממהר לומר לו פיליפ.
ג'ון מסתכל עליי ומחייך.
כיוון שרק אתמול חקרתי אודותיה, אני יודע שמי שעומד מולנו הוא בעלה לשעבר. "אני לא הייתי אומר מה שעומד על קצה לשונך לומר," אני יורה לעברו.
הוא מביט עליי מופתע מכך שאני יודע מיהו. "אנחנו מכירים?" הוא שואל.
ניכר עליו שהוא מנסה לפשפש בזכרונו, אבל לא מצליח. מה הפלא? הרי מעולם לא נפגשנו.
"שמעת את בני. היא אימא של ילדיי, אמנם לא ביולוגית, אבל בהחלט אימא במלוא מובן המילה. ומי יודע, אולי יום אחד נחליט שאנחנו רוצים עוד ילדים, ואז כולם יראו את האמת."
"על מה הוא מדבר ג'יימס?" שואל אותו אחד החברים.
"אין לי מושג," הוא מיתמם.
אני מישיר מבט אליו. הוא נאבק עם עצמו לא להסיט את מבטו ממני. אין לי ספק שהוא מבין למה התכוונתי.
