יום לא פשוט עובר עליי בחברה בבעלותי גולדן סטאר. חוויתי לא מעט ניסיונות פריצה לאתר של החברה, אבל הפעם זה היה קרוב מתמיד. כל הבוקר הסתובבתי עם תחושת בטן שמשהו רע מאד עומד לקרות. הייתי חסר שקט, וידעתי שאם לא אעשה משהו, אצא מדעתי.
מעטים האנשים שאני סומך עליהם, וכשמשהו כזה קורה, אני שומר את ההרגשה שלי לעצמי.
כשהרגשתי שזה לא עוזב אותי, החלטתי לפנות לחברת האבטחה ששמה נישא בפי כל – העטלף. מצאתי את מספר הטלפון שלה ברשת. המזכירה ענתה לי, וביקשתי ממנה שנציג שלה יבוא לפגישה איתי בהקדם.
"זה דחוף מר פיליפס?" היא שאלה.
"לא," עניתי בקור רוח, בניגוד למערבולת שהרגשתי בבטני, "אשמח להפגש עם נציגכם כשיוכל."
מה רבה הייתה הפתעתי שכעבור חצי שעה אמרה לי מזכירתי שחברי מהתיכון ליאם ברונסון, בא לפגוש אותי לבקשתי.
"ליאם!" שמחתי לקראתו, "כמה שנים לא נפגשנו? לא היה לי מושג ש…" אני מתחיל לומר.
"הבנת נכון. אני הבעלים של עטלף. עברו עליי שנים פרועות, נסעתי למזרח הרחוק, איבדתי את עצמי, והבנתי שעליי להתאפס מייד, או שאלך לאבדון.
פגשתי בחורה שעבדה בתכנות. היא האדם הכי שפוי שהכרתי, ונדבקתי בשקט שלה. מעבר לעובדה שהיא גרה בלונדון, היא הייתה ההפך ממני בצורה קיצונית.
היא סחפה אותי לעולם הזה של התכנות. יחסינו לא שרדו, אבל אני אסיר תודה לה על כך שלימדה אותי כל מה שאני יודע. זאת היא תמצית חיי," הוא מחייך, "ועכשיו ספר לי מדוע קראת לי."
ארבע שעות עברו
״סוף סוף אפשר להתחיל לנשום,״ אני אומר לזאקרי יד ימיני, ״אני מודה שהיו רגעים שהייתה לי הרגשה שמשהו רע מאד עומד לקרות. כאשר פניתי לחברת עטלף לא היה לי מושג שליאם ברונסון הוא הבעלים של חברת אבטחת המידע שעליה מדברים כולם. הוא בהחלט איש שיודע לשמור על סודיות, ואני שמח שהצוות שלו הקים לנו את מערך ההגנה במהירות שיא. אתה קולט איזה חומר יכול היה להיחשף לעיניו של ההאקר שניסה לפרוץ לחברה שלנו?"
*
את זאקרי וייט אני מכיר מילדות. אם אינני טועה ההיכרות הראשונה שלנו הייתה בגן הילדים. התחברנו מיד, למרות שהוא לא היה בכיתה שלי.
זאקרי התקבל לגן רק בזכות העבודה שאימו עבדה בביתו של אחד הסנטורים שגר כאן. העובדה שהוא לא בא ממשפחה אמידה כמוני, לא הפריעה לחברות ביננו. שמחתי שאימי לא הייתה מהאמהות האלה שאסרו על ילדיהם להתרועע עם מי שאינו 'מהמעמד החברתי שלנו.'
עם הזמן גיליתי שעם כל הרצון שלי לראות אותו כשווה אליי, בכל זאת יש בינינו הבדלים. כשהקמתי את החברה שלי, ללא תמיכה מאבי אגב, הזמנתי אותו לעבוד עבורי. היה לי ברור שאין הוא מתאים להיות שותף, אין לו את האש שבוערת בי. לכן נתתי לו להיות העוזר האישי שלי, והוא לא איכזב.
*
"אני שמח מאד שזה מאחורינו. האמת שזה היה מאד מלחיץ,״ אומר זאקרי, למרות שהוא לא באמת מבין עד כמה חמור זה היה. הוא מעיף מבט לעברי, ובוחן את פניי. ניכר עליו שהוא שמח לראות שלמרות הכל אני נראה רגוע, פניי לא מסגירות דבר ממה שעברתי בשעות האחרונות. אני יודע שהוא אמנם מחשיב אותי לחברו הטוב, ובכל זאת אינני משתף אותו דבר על חיי הפרטיים.
"היום יום חמישי הראשון בחודש, אתה יודע מה זה אומר, היום של מסיבת הריקודים. אתה מעוניין ללכת למועדון השחקים?" הוא מראה התעניינות.
"האמת היא שמה שהייתי רוצה, זה לצאת מהחליפה המחויטת הזו, לשחרר את העניבה, וללכת לרוץ, אבל הבטחתי שאגיע," אני עונה לו.
"אתה רוצה לאסוף מישהי בדרך?" הוא מנסה את מזלו בפעם המי יודע כמה, בזמן שאנחנו יורדים לחניון, אולי אכשל בלשוני, אפלוט משהו, דבר שלא יקרה לעולם.
"ממש לא," אני עונה, משעין את ראשי לאחור, עוצם את עיניי ומרוקן ממוחי את המחשבות. 'עדיף שאלך עם החברים לשתות כוס אחת או שתיים של בירה. אין לי רצון שיתחילו לי לשאול אותי למה אין לי חשק ללכת היום למועדון.'
בזמן שזאקרי מסיע אותנו למועדון, אני שוב מציץ על הנייד שלי, ומחייך לעצמי בשביעות רצון כאשר אני רואה שהכל רגוע באתר של גולדן סטאר.
אנחנו מגיעים למועדון, וזאקרי שלא כמוני, מסמן בידו לנהג המחנה שהוא מתכוון להחנות את הרכב בעצמו, ונוסע לחניית הוי.אי.פי. הפעולה הקטנה הזאת תמיד נותנת לו להרגיש חשוב, אין לי כוונה לקלקל לו.
״הגענו בוס,״ הוא אומר לי ומחכה שאצא מהרכב. הוא לוחץ על השלט שנועל את הרכב, והולך בעקבותיי לכניסה הצדדית. אנחנו נכנסים למועדון וחומקים לשולחן הפרטי שלי בפינה ליד החלון הגדול. מכאן אני יכול להשקיף על הנעשה במועדון, אבל אני עדיין נסתר מעיניי כל.
המועדון רוחש הלילה מבלים. מספר הנשים מין הסתם, עולה על מספר הגברים. הן מחפשות להן גבר עשיר שיקטוף אותן למיטתו הלילה. הציידים מצידם מסתכלים על האיילות הרעבות. חבריי מתחילים לחלק ציונים לכל אחת. אני כל כך מתעב את החלק הזה של הערב, כמה שינסו, הם מעולם לא ישמעו ממני את דעתי על אף אחת, וזה מוציא אותם מדעתם, בדיוק כפי שזאקרי משתוקק לדעת מה קורה אצלי מאחורי הדלתות הסגורות של ביתי.
אני מזמין בירה, נהנה מהקרירות של המשקה שיורד במורד גרוני, ומתמסר להשפעת האלכוהול בדמי. היום, יותר מתמיד, אני זקוק להרגע.
״ברנדון, אתה לא מקשיב לי,״ גוער בי דניאל. ״אתה מסכים איתי שהבלונדינית הזו שווה כוס בירה?״
״מה שתרצה. אם תזמין או לא , ממש לא משנה לי," אני עונה לו באדישות, כאילו לא ברור לי שהוא מצפה שבעצם זה אני שאזמין ואשלם עבורה, ואילו הוא יקטוף את הפירות.
״מה קרה לך? מישהי שיחקה איתך לאחרונה?״ הוא לועג לי.
אני מסתכל עליו באדישות. .״מה אתה רוצה ממני? אני לא שואל אותך מה קורה בין הסדינים שלך, ומצפה ממך שתנהג אותו דבר.״
״מה אני מצפה ממך?״ עונה דניאל, ״תמיד היית כזה. אתה תמיד שומר לעצמך את מעשיך בענייני נשים. אם לא הייתי מכיר אותך מגיל צעיר, עוד הייתי יכול לחשוב שאין לך עניין בנשים בכלל.״
״אני חושב שענייני המיטה שלי, אינם מעניינו של איש.״ אני מסיים את כוס הבירה ומבקש עוד אחת. אני מעדיף לשתות, מאשר לנהל את השיחה המטופשת הזו. אני רואה שזאקרי מביט עליי. אני מושך בכתפיי, כאומר שזה ממש לא איכפת לי.
הבנות על רחבת הריקודים ממשיכות לרקוד במטרה למשוך תשומת לב. הן לבושות לבוש חושפני, כל כך לא לטעמי. ״אני לא יודע איך אתה,״ אני אומר בשקט לזאקרי, ״אבל מישהי שלבושה בצורה כזו לא מעניינת אותי בכלל."
אני מתחיל ללגום את כוס הבירה השניה, ומתמסר למרירות שלה. משהו גורם לי להפנות מבט לעבר הדלת. נדמה לי שאני לא היחיד שקולט אותה נכנסת. היא מורידה את הקסדה מהראש, ומניחה אותה בצד, מושכת את הגומיה שאוספת את שערה, והוא גולש למטה כמעט עד למותניה.
אני סוקר אותה בזלזול. היא לבושה מכנסונים שחורים קצרצרים החושפים את התחת המוצק שלה, וחולצה שחורה צמודה המבליטה את שדיה וגופה הרזה.
כשאני משיר עיניי לתוך עיניה, אני נתקל בעיניים בוערות בצבע כחול אפור. היא מצידה משירה מבט לתוך עיניי ללא כל פחד. 'חצופה,' אני ממלמל. היא כנראה קוראת את המילים על שפתיי, מרימה את סנטרה בהתרסה, ומסובבת אליי את הגב.
״נו בואי כבר מריה,״ אני שומע את איזבל מורי חברתו של חברי ריאן נלסון, קוראת לה.
״אני באה, אני באה,״ אני עונה לה, מנסה להשקיט את ליבי. המבט המזלזל של הגבר השחצן שהישיר מבטו לתוך עיני, חדר בעדן, העיר את פרפריי משנתם העמוקה. 'אני לא מבינה,' אני ממלמלת. .
״מה את לא מבינה?״ שואלת חברתי ג׳ייד.
״כלום,״ אני עונה סתומות.
איזבל, מושכת אותי הצידה.״דברי,״ היא מורה לי.
"למה את קשה איתי,״ אני נאנחת.
*
איזבל שעובדת כעורכת דין אצל ליאה רוטשילד, מכירה את הסיפור שלי, אמנם לא לפרטי פרטים, אבל מספיק כדי להיות רגישה אליי. אין לי מושג אם היא יודעת שיש בסביבתי מי ששומר שאיש לא יפגע בי.
אני מעדיפה לא לשאול אותה מה היא יודעת, למקרה שהיא לא באמת יודעת.
*
״יפה שלי, אני מכירה אותך. את לא מפחדת מאף אחד. העיניים שלך נראות בוערות מתמיד," אומרת איזבל.
״יש שם איזה זאב שחצן, שחושב שאני חצופה. הבגדים שלי לא עומדים בסטנדרטים שלו אני מניחה," אני עונה בכעס כבוש. כמובן שאין לי כוונה לשתף אותה, שדווקא הוא מחסיר ממני יותר מפעימה אחת.
אני מתיישבת ליד הבר, ומיד מתחילים לשלוח לי משקאות. "אל תטרח למזוג לי. תאמר להם שאני לא מעוניינת,״ אני אומרת לברוקלין הברמן, ומנפנפת בידי כמסמנת שאני דוחה את ההצעה, לאכזבתו של המזמין.
ברוקלין שמכיר אותי, מניח לפני כוס בירה. אני לוגמת כמה לגימות, ויורדת עם איזבל וג'ייד לרחבת הריקודים. אנחנו אוהבות לרקוד, ומבעירות את הרחבה. עד מהרה הרחבה מתרוקנת ורק אנחנו נשארות לרקוד. כל אותו זמן אני מרגישה את העיניים של הגבר ההוא חורכות את גבי.
״אני כל כך לא אוהבת אותם, את הזאבים שבאים לפה עם החליפות היוקרתיות שלהם, ואת יודעת שאני אוהבת את בית האופנה מיו מילאן, וחושבים לעצמם שהם יכולים לקבוע לי איך להתלבש,״ אני לא מתאפקת ואומרת, ״אני אתלבש איך שבא לי!״
*
אני נאנחת. אני רוצה שהסיוט הזה יהיה כבר מאחוריי, אני כבר חסרת סבלנות. נמאס לי מהמשחקים האלה. אני הרי לא יכולה לומר כמה הייתי רוצה לשוב ולהתלבש כפי שאני אוהבת, ולא כפי שאני לבושה כעת.
אני כל כך רוצה להתחיל את החיים שלי, אבל יודעת בדיוק למה קיבלתי על עצמי את המשימה הזאת. אני לא אסלח לו לעולם על מה שהוא עשה לי, והוא ישלם על כך.
*
"נראה לי," אומרת איזבל, " שהגבר הזה שלח לך חץ ללב. אני לא רגילה לראות אותך כך.״
אני מעדיפה לא להמשיך לדבר אליו. זה מחליש אותי, ואסור לי להיות לא מרוכזת בשעות האלה שאני כאן.
אני רואה את השלוש רוקדות לקצב המוסיקה הלטינית. ניכר עליהן שהן יודעות לרקוד ונהנות מכך.
אני מסתכל עליה. היא מבלבלת אותי. 'איך זה שהלבוש שלה מאד חושפני, לעומת זאת הריקוד שלה לא מתגרה בכלל?' אני חושב לעצמי. כמובן שלא אודה בקול רם, אבל היא בעיניי יפיפיה אמיתית.
אני מחייך לעצמי כשאני רואה אותה מציצה לעברי בזמן שהיא מתיישבת שוב על הכיסא ליד הבר, אבל מיד היא את מסובבת ראשה. היא לוגמת עוד כמה לגימות. מהבירה, אבל לא מסיימת לשתות אותה. 'לא נראה לי שהיא לא אחת שמשתכרת,' אני חושב לעצמי.
"מיציתי היום, אני חייבת ללכת להתאוורר,״ אני שומע אותה אומרת פתאום לבנות.
אני עוקב במבטי אחריה. היא חוצה באלכסון, בראש מורם בהתרסה את רחבת הריקודים, ניגשת לאסוף את הקסדה שלה, מתעכבת רגע לאסוף את שיערה הארוך, ויוצאת מהמועדון.
ממקום מושבי אני מביט מבעד לחלון, רואה אותה עולה על אופנוע הארלי דוידסון כבד, ושועטת קדימה.
'מה הסיפור שלה?' אני אומר ספק לעצמי ספק לזאקרי.
״רוצה שאברר לך?״ שואל מיד זאקרי.
אני קולט שהבעתי את מחשבותיי בקול. ״אל תטרח, היא לא שווה את זה.״
אני חיה בסביבת גברים חזקים. איש לא יכול להרשים אותי, איש לא יכול להפחיד אותי. אני אוהבת להראות להם שאני חזקה, ואעשה מה שאחליט שטוב בשבילי. אבל אני לא שוכחת שזה לא תמיד תלוי בי. אני כל הזמן נשאבת למערבולות שלא אני יצרתי, ועדיין יודעת שאני לא אוותר על חלומותיי לעולם.
'באיזו רשות הזר הזה הביט בי כך,' אני חושבת לעצמי בכעס.
"אני שייכת לא לאף אחד, רק לעצמי, אתה מבין ?" אני צועקת בעודי דוהרת על הכביש המהיר 495 המחבר את לונג איילנד עם גשרי העיר הגדולה, רגע לפני שנגלה לעיניי המחלף של דרך סגטיקוס, בה אני פונה לכיוון דרום האי לחוף הרחצה לרגלי האוקיינוס האטלנטי.
״אני שייכת רק לעצמי,״ אני חוזרת שוב בשקט בקול חנוק, כשאני מחנה את האופנוע ההארלי הכבד שלי בחניה.
אני מוציאה מתיק הגב שלי נעלי התעמלות, שמה אוזניות, ומפעילה את הפלייליסט בסלולרי שלי. אני מתכופפת לשרוך את שרוכי נעליי, ומתחילה לרוץ לאורך השביל. למרות שחשוך אני יודעת בדיוק את מסלולם.
זאקרי מחנה את הג'יפ השחור שלי במגרש החניה. אנחנו מוציאים את תיקי הספורט שלנו, מתפשטים סמוך לרכב בלי לעשות חשבון, ומחליפים לבגדי ריצה שמצויים בדרך קבע בתא המטען. רק כאשר אנחנו מגיעים לתחילת מסלול הריצה, אנחנו קולטים את האופנוע שחונה שם. אני נעמד ונועץ בו מבט. 'זה מה שאני חושב?' אני שואל את זאקרי.
"נראה לי שזה האופנוע שלה. שמתי לב למדבקה הזו עם הסימן הבלתי מוסבר הזה." הוא ניגש ונוגע בגוף האופנוע. "היא יצאה לא מזמן, המנוע עדיין חם."
אני לא מחכה ומתחיל לרוץ בשביל. אני לא יודע מדוע אני רץ מהר אחריה, אני פשוט פועל כאוטומט. אני רץ כבר רבע שעה ועדיין לא רואה אותה. 'רצה מהר הילדה הזו,' אני חושב לעצמי. אני לא רגיל שיש לי מתחרים בכושר גופני, בטח לא אישה.
לבסוף, אני פוגש אותה מעבר לעיקול. היא יושבת על החול ונאנקת מכאבים. היא מרימה עיניה בהפתעה, "מה לא ברור לך? אתה לא מעניין אותי, מה אתה עוקב אחריי?"
"מאיפה יכולתי לדעת שאת כאן?" אני עונה לה בכעס, "מצידי תשארי כאן כל הלילה, מי את חושבת שאת, שאת צועקת עלי כך."
"צודק, אין לי זכות לצעוק עליך. מי אני בסך הכל? מריה מהשכונה." היא מתאמצת לקום ולבסוף מצליחה. היא מדדה על רגל אחת, ואילו אני מפנה אליה את הגב.
אין זה משנה אם היא מהשכונה או לא, זה ממש לא מתאים לי להתנהג כך איתה. אני מסתובב אליה, מרים אותה, ונושא אותה בזרועותיי לעבר החניה. "את לא יכולה לרכב כך, ואת צריכה לראות רופא," אני אומר ומרגיש שהיא רועדת.
"תוריד איתי," היא מבקשת, הפעם לא בצעקה. נראה שהיא ממש מבוהלת.
אני מוריד אותה מיד, ונרתע לאחור. איני מבין מה גרם לאשה החזקה הזו, בעלת המבט הבטוח והחודר, לתגובה כזו קיצונית. אני מביט לתוך עיניה, הן כחולות כפלדה ואין בהן פחד.
"אני אסתדר לבד," היא פולטת לעברי, וצולעת מעט לעבר האופנוע, ולפני שאני קולט היא עולה עליו ודוהרת משם לעבר הכביש, משאירה אותי המום.
"חולת נפש, הילדה הזאת," אני אומר לזאקרי, "מופרעת אמיתית."
אקרי מחניק חיוך. "אני מבין שזה משעשע אותך, אבל תמחק את החיוך מפניך, ואת המחשבות השגויות מראשך," אני יורה לעברו מייד.
"ברור," אומר זאקרי שכבר לא יכול להתאפק וצוחק. "אתה עדיין רוצה לרוץ, או שנסע הביתה?"
"הביתה," אני רוטן, ונמנע מלהסתכל עליו.
זאקרי מתניע את הג'יפ ויוצא מהחניה לעבר דרך סגטיקוס, ומשם עולה על הכביש לכיוון ה- 495. בזוית העין הוא קולט בצומת את מריה, שחונה בתחנת הדלק. היא נשענת על האופנוע שלה. "היא עצרה שם," הוא אומר לי ומצביע על התחנה, "שניגש אליה?",
אני מושך בכתפיי , מסמן שלא איכפת לי. "לך אליה," אני אומר לבסוף ופולט אנחה.
"את כזו עקשנית," אני אומר לה. חום גופה עדיין מורגש היטב על גופי. "אני לוקח אותך כעת למיון בבית החולים, אין לך מה לדאוג לחשבון." אני שוב מרים אותה בזרועותיי ונושא אותה.
היא נותנת לי מכה בכתפי, מנסה להתנגד לי, אבל אני חזק ממנה. "תוריד אותי כבר, שחצן שכמותך. נכון שאתה בטוח שאני בלתי חוקית כאן? בראש יש לך בטח עוד רשימה ארוכה עלי."
"תתתפלאי לשמוע שכלל לא חשבתי עלייך," אני עונה לה בטון נטול רגש.
"שקרן," היא לוחשת לאוזני. אני עוטה על עצמי את מבט זכר אלפא, כזה ששום דבר לא יכול לחדור בעדו. "תוריד אותי כבר," היא צועקת.
אני כמעט זורק אותה על המושב האחורי. הגוף שלי שוב בוער בגללה. "מה יש בה שהיא גורמת לי לכאלה עקצוצים בכל הגוף?" הריח של המבשם הנעים שלה עדיין מורגש באוויר ואני שואף אותו לתוכי. 'ריח של יסמין,' אני ממלמל לעצמי.
אנחנו מגיעים לבית החולים הקרוב. אני נושא אותה לחדר המיון, ורק אז נותן לה לעמוד בכוחות עצמה. "אנחנו לא ביחד, הם רק הואילו בטובם להביא אותי לכאן," ממהרת מריה לומר לאחות.
"תודה לכם," אני פונה אליהם, משתמשת בכוונה בלשון רבים, שהשחצן הזה לא יחשוב שאני מודה לו באופן אישי. אמנם הם לא אשמים בפציעתי, אבל אני נוטרת להם על כך שהתערבו בכלל. יותר מכל, אני חייבת שלא יהיו כאן כשאני מוסרת את שמי המלא ואת כתובתי. "העבודה תכסה לי את הטיפול," אני משקרת להם, רק שיעזבו אותי בשקט.
"מה שמך?" שואלת האחות.
"אה, זה בסדר אם אלך רגע לשירותים, יש לי לחץ על השלפוחית" אני אומרת לאחות כשאני רואה שהם לא זזים.
"בוא נזוז מפה, אני מת לישון," אומר השחצן, כשהוא מבין שאין לו מה לעשות כאן יותר.
