שיקגו
אני מרגישה הקלה גדולה כשהדלתות נפתחות' ופניה המאירות של בת דודתי איירין מתגלות מבעדן. למרות שהיא כבר בת שלושים וארבע, היא קופצת במקומה מרוב התרגשות, ומוחאת כפיים.
היא מחכה שנעבור דרכן, ורצה מייד לחבק אותנו. "תראו אותך ריף, כמה גדלת!" היא קוראת, כאילו לא נפגשנו לפני כמה חודשים בחג הפסחא.
ריף נענה לחיבוק שלה בלית ברירה, ומעיף אליי מבט לא מרוצה. אני מושכת בכתפיי וגורמת לו להחניק חיוך."אני נשמעת כמו דודה זקנה," היא אומרת בהתנצלות, "אבל באמת שנוספו לך עוד כמה אינצ'ים לגובה."
אני רוצה לומר לה שאולי זה בגלל שהיא הולכת עם נעלי התעמלות, ולא עם נעלי העקב הגבוהות בהגזמה שהיא נוהגת לנעול, אבל שותקת.
"את יודעת איך זה ילדים, הם גדלים כל הזמן. כל שלושה חודשים צריך לחדש להם את המלתחה," אני מנסה להוציא אותה מהמבוכה אליה היא נקלעה.
"אני מניחה שאת צודקת," היא אומרת. היא עדיין לא נישאה, ולכן אין לה מושג איך זה לגדל ילדים.
איירין מציצה מעבר לכתפי. "באת לבד?" היא שואלת מופתעת. רק אז אני מבינה שלא אמרתי לה שרק ריף ואני מגיעים. "יודעת מה? יותר טוב," היא לא מחכה לתשובתי, "אנחנו נעשה חיים משוגעים, נכון ריף?"
"בדיוק בשביל זה באנו," עונה לה ריף, ואני חושבת איזה ילד נבון יש לי.
"אנחנו יכולים ללכת לטעום גלידות בהמון טעמים, וגם דונאטס, ולשוט בנהר, וללכת למ…"איירין מתחילה למנות את כל המקומות שהיא חושבת שעלינו לבקר.
"אנחנו איתך, "אני אומרת לה, "מה שתבחרי, נעשה, גם אם נלך סתם לאכול פיצה. את לא צריכה לחפש מה לעשות איתנו כל שעה, הרי באנו כדי להיות איתך," אני אומרת לה. 'ברור שאין לי כוונה לומר לה שאנחנו בדרך לניו יורק, וכאן זאת חניית ביניים.
"ואני שברתי את הראש איך לשעשע אותכם," היא אומרת.
"אז עכשיו את יכולה להרגע. הכי כייף זה לקום בבוקר ולעשות מה שבא לנו, ולא כי אנחנו צריכים, את לא חושבת?" אני שואלת בזמן שאנחנו מגיעים לרכב שלה.
"אם כך אם אזמין פיצה לארוחת ערב, זה יהיה בסדר?" היא שואלת קצת בחשש.
"שמעתי שהפיצות בשיקגו טובות במיוחד. מה הפלא, הרי יש פה הרבה איטלקים?" אני מאלתרת, כאילו שבכל היבשת לא מרבים לאכול פיצה.
"בעצם הייתי צריכה לדעת. את תמיד היית אחת שלא חיפשה את המקומות היוקרתיים. אולי בגלל שחשבתי שהוא יגיע, חשבתי ש… לא משנה. העיקר שאתם פה, ויהיה לנו כייף ביחד," היא אומרת.
"אוי ואבוי, שכחתם את המזוודות שלכם בשדה," היא אומרת פתאום, לוחצת על הבלמים, וגורמת לרכב שאחריה לעצור בחריקה, עד שהוא כמעט מתנגש בה מאחור.
"כל מה שאנחנו צריכים נמצא בתיקים שלנו. בא לי לצאת למסע קניות בחנויות היפות שלכם," אני אומרת לה, וחושבת לעצמי למה הפכתי, שביכולתי לשלוף סיפורים מהשרוול.
"את באמת מתכוונת ללכת למסע קניות אימא?" שואל אותי ריף כשאנחנו נמצאים לבד בחדר שאיירין היקצתה לנו.
"אתה מכיר את אימא שלך, אתה יודע שאני קונה בחנויות מסויימות, ומתעבת את השוטטות בקניונים. איירין לעומתי שורצת בהם. נצטרך יום אחד לתת לה להנות ממסע קניות, מה גם שאשמח למצוא לך זוג נעלי ספורט חדשים. הנעליים שאתה נועל עבדו קשה מידי, עם כל ענפי הספורט שאתה משתתף בהם," אני מרגיעה אותו, שכן הוא כמוני, לא אוהב את ההסתובבות בין החנויות.
"אני הכי אוהב שאת קונה לי בגדים. את יודעת שאני לא אוהב למדוד בגדים בחנויות. אני לא זוכר שפעם קנית לי בגד שלא אהבתי. את גם יודעת שהמותגים לא מרשימים אותי. אני אוהב שהבגד מבד נעים ונוח ולא איכפת לי מה כתוב עליו. אף אחד לא יכול להתחרות עם האימא הפשיניסטה שלי," הוא אומר בגאווה.
"מה יקרה עם הירחון?" הוא שואל אחרי שתיקה קצרה.
"הכותבים שלי ממשיכים לעבוד. יש ביניהם כאלה שכבר עברו לניו יורק, ויש מי שעדיין חייב לי תשובה. בכל מקרה ביקשתי מכולם שלא ימסרו לאף אחד מידע על מה שקורה. את המשרד סגרתי פעם אחרונה אתמול. כל הציוד הועמס ממנו אתמול בלילה למכולה שכבר נמצאת בדרך לניו יורק," אני מסבירה לו, חשוב לי שידע את האמת.
את הריהוט השארתי לדיירים שהשכירו את המקום, זאת תמורת שחרור מיידי מהסכם השכירות שלי עם בעל הנכס. לשאלתו למה אני עוזבת, עניתי שלצערי אין באפשרותי להחזיק את המשרד. רק לא אמרתי לו שזה בגלל שכל הוני מושקע כעת בסניף של ניו יורק , שהפך לסניף היחיד במדינה.
אני לא משתפת את ריף בעובדה שאני יודעת שהעובדים שלא נתנו לי תשובה, לא יעברו לסניף בניו יורק. אני דווקא מודה על צמצום הצוות שלי. מה שנשאר איתי הם הטובים ביותר. כל אחד מהם קיבל קידום והוא מוכן להסתער על העבודה במלוא המרץ. אני לא יכולה לחכות להיות איתם כבר.
כאשר ריף נרדם, אני יושבת עם המחשב ורוקמת חלומות, מציבה לעצמי יעדים, ואני יודעת שאצליח בכולם.
שחר של יום חדש
כמעט לא ישנתי הלילה, ועדיין אני לא מרגישה עייפה. את היום אני אוהבת להתחיל ברוגע, עם ארוחת בוקר בבית, אלא שקצב חייה של איירין הוא שונה בתכלית.
"אל תשכחי שאני בחופש, ובא לי לנצל כל דקה ממנו," היא אומרת לי.
*
"את לא צריכה לקחת חופש בגללנו," אמרתי לאיירין כשדיברנו שאגיע לשיקגו לביקור.
"בשום פנים ואופן. זה לא שאת גרה לידי ואנחנו נפגשות כל יום. אני רוצה להיות כולי שלך, ולעשות כל מה שבא לך," היא אמרה.
כמובן שלא אמרתי לה שברור לי שכל הימים שנשהה אצלה, היא זאת שתכתיב לנו את האירועים.
וכך אנחנו מוצאים עצמנו מתארגנים לארוחת בוקר ב…קניון.
*
"ביררתי שיש להם ארוחות ילדים," אומרת איירין לריף בקול עליז.
"אני בטוח," הוא עונה לה ברוב חוכמתו, אבל לי הוא לוחש שזה בטח אוכל מאד בריא.
כנראה שמישהו שם בממלכת השמים הקשיב לתפילתי, וסמוך לקניון מצאנו מסעדה שמגישה ארוחות בריאות, ולא רק אלא שאיירין המליצה עליה להפתעתי.
'אז זה בכל זאת עומד להיות יום טוב,' אני חושבת לעצמי.
אחרי ארוחת הבוקר הטובה, ריף ואני מוכנים להסתער על הקניון, כדבריה של איירין. "אני מציעה שאני אלך עם ריף לחפש לו בגדים, ונפגש כשנסיים. מה דעתך?" אני שואל את איירין.
"זה רעיון נפלא!" היא קוראת בשמחה, "את יודעת שאין לי מושג בנושא זה, לעומת זאת את כל חנויות המותגים אני מכירה בעיניים עצומות. תודה שאת מגלה הבנה."
"ברור, אנחנו כאן כדי להנות, ואני לא רוצה לגרור אותך איתנו לחנויות שאין לך עניין בהן," אני מאשרת לה שזה בהחלט בסדר מבחינתי.
אנחנו עוברים ליד דוכן למוצרים סלולריים. התלבטתי אם להחליף את כרטיס הסים שלי באחד של שיקגו, אבל הגעתי למסקנה שעדיף שאשאר עם המספר בדנבר, ורק אבטל את המעקב של האקס שלי אחריי. כך איש מחבריי בדנבר לא יחשוד שאינני בעיר.
אני שמחה למצוא בקניון חנות ספורט גדולה, ומתחילה למלא את הסל עם בגדים לריף, ומוצאת שני זוגות נעליים שהוא אוהב. אני עושה סיבוב נוסף לראות אם יש עוד משהו שריף אוהב, ורואה אותו נעצר.
"את יודעת איזה ספורט הייתי רוצה יותר מכל?" הוא שואל אותי. אני עוקבת אחרי מבטו וכבר מבינה.
"אני אמצא לך מכון לאומנויות לחימה," אני אומרת ורואה את העיניים שלו מבריקות משמחה. "אתה יכול לבחור לך זוג מכנסיים, ותלך למדוד אותם. תזכור שאנחנו עוזבים עוד כמה ימים ולא נוכל להחליף אותם אם המידה לא מתאימה לך."
"ממתי את בוחרת לי מידה לא נכונה?" הוא צוחק, "את יודעת שאני לא אוהבת ללכת למדוד." ובכל זאת הוא נעתר לבקשתי.
אחרי חנות הספורט אנחנו נכנסים לחנות לבגדי ילדים. "רק לראות," אני אומרת, אבל כשאני רואה את מבחר הבגדים לבנים, אני מחליטה לקנות לו כמה סטים של בגדים. הפעם אני לא צריכה לבקש ממנו למדוד, אלא רק מניחה אותם עליו. "מסתבר שאיירין צדקה, באמת גדלת," אני אומרת לו.
כשאיירין מצלצלת ומודיעה שהיא סיימה, אני מסתכלת על השעון ומגלה שעברו כמעט ארבע שעות!
ידיי עמוסות בשקיות, ואני עוצרת בחנות תיקים, רוכשת תיק ספורט גדול ומכניסה הכל לתוכו. אני מתחילה להרגיש את העייפות ומחכה לראות מה איירין תציעה לעשות.
"זה מוגזם שבא לי כעת פיצה?" היא שואלת, "נקח ונאכל בבית? התעייפתי ממסע הקניות."
"נשמע רעיון טוב," אומר ריף, למרות אכלנו פיצה רק אתמול. נראה לי שהוא יעשה הכל, רק שנחזור לדירה שלה.
"המשחקים שלך אצלי בתיק," אני מספרת לו.
*
אתמול כשארזתי את החפצים שלנו, פעלתי כאוטומט. הרשימות היו בראשי, ועברתי עליהן שוב ושוב.
לא שיתפתי את ריף מה ארזתי. דבר אחד היה לי חשוב, והוא שקונסולת המשחקים שלו תהיה בהישג ידו, גם אם היה עליי לוותר על בגדים עבורי.
הייתי כל כך מרוכזת באריזה בלחץ הזמן שניתן לי. שלא כהרגלי, את הימים בשיקגו לא תכננתי לפרטי פרטים. אני מודה על כך שלפחות את זה זכרתי.
*
כשאנחנו מגיעים חזרה לדירתה של איירין, אני נותנת לריף את הקונסולה ואת המחשב הנייד שלי שישמש לה כמסך, ומציעה לאיירין שנשב ונפטפט במרפסת.
"את לא כועסת שלא לקחתי אתכם לאכול צהריים?" היא שואלת.
"מה פתאום. את בחופש, אני רוצה שגם את תנוחי," אני עונה לה.
"אני יודעת שפיצה זה מזון מהיר …" היא מתחילה לומר.
"שטויות, כבר דיברנו על כך שהפיצות פה טעימות במיוחד," אני אומרת, "ועכשיו ספרי לי מה מציק לך. אני יודעת שכשאת יוצאת למסע קניות כזה, זה כדי להשקיט את הנפש שלך."
"אני לא מאמינה כמה טוב את מכירה אותי," היא אומרת, "אז את שומעת…"
אין זאת הפעם הראשונה שאני נושא בתואר המאמן. בזמן לימודיי באוניברסיטה, אימנתי נערים בתיכון באומנויות הלחימה השונות.
הייתי לא רחוק מהם בגיל, וזכרתי את ההורמונים שמציפים אותך כנער, ואת הצורך שלך להרגיע את הגוף המשתולל.
היו לי מספר קבוצות, שכל אחת הייתה שונה מהשנייה. אחת מהן הייתה מורכבת מנערים מאד בעייתים. הם נהגו להתחצף עליי, טענו שהם טובים ממני, וניסו לגרור אותי למלחמה איתם. הם לא הצליחו, וזה תיסכל אותם. אז הם טענו שאני מתנשא עליהם.
אני שמח שיש לי קבוצות של ילדים בראשית דרכם. אני עובר על הרשימה ורואה שחלקם עדיין בשנה ראשונה, ואחרים עברו את המבחן הראשון.
*
אני מוציא את בגדי האימון שלי ממכונת הייבוש. כיוון שאין לי מושג איזו מאומנויות הלחימה אני עתיד ללמד, אני מוסיף גם את חליפת האימון והחגורה השחורה המאשרת שיש לי שליטה מלאה באומנויות הלחימה.
*
"אני לא מבין איך גבר כמוך שעבר את המבחן לקבלת החגורה השחורה באופן כל כך מושלם, מסוגל לשבת במשרד עם חליפה ועניבה, מול המחשב, במקום להוציא את האנרגיה שלך על המזרון," אמר לי ליאם כשהעניק לי את החגורה השחורה.
"מה אתה לא מבין?" עניתי לו, "המציאות שלנו היא תחרות אחת בלתי נגמרת על מזרון העולם. רק בעלי חגורה שחורה מצליחים לנצח אותה. אתה באמת חושב שהעובדה שאני לובש את המכנס הקצר, ופלג גופי העליון ערום, הוא שגורם לי לנצח? ממש לא. זה המח שמריץ את המהלכים העתידיים, ויודע איך לתכנן אותם, עוד לפני שהם קורים.
בדיוק כך אני פועל בעולם העסקים, על כיסא מנהלים נוח, ומזגן שמוציא רוח קרירה, כשאני מנהל קרבות עם כל מיני… נגיפים."
*
אני ניגש לחדרה של סופי לבדוק אם היא ישנה רגועה. רק אחר כך אני הולך לחדר העבודה שלי לבדוק אם העובדים שלי העלו כבר את דוחות המחקר של היום.
אני כועס על סטיבן שגם היום לא הגיש את הדוחות בזמן, מה שמעכב את הקבוצה שלו. זה כבר הפך לעניין שבשיגרה אצלו. כל פעם הוא ממציא תרוץ אחר, ואני כבר מבין שאני חייב לשים לזה סוף.
אני שולח הודעה לראש הקבוצה שלו.
דין וושינגטון:
ערב טוב רוי,
אני מבקש שתקרא לסטיב לשיחה.
תבהיר לו שהעבודה איננה עבודה יחידנית,
הוא חלק מקבוצה, שמתעכבת בגללו.
תסביר לו שמחקר הוא דבר דינמי,
שדבר גורר דבר,
ואם הוא מעכב את מסירת הנתונים,
יתכן שהם כבר לא יהיו רלוונטים.
שיהיה לו ברור שזו שיחת אזהרה,
וכי יותר לא נסכים להגשת החומר באיחור.
אני מעדיף שאתה תנהל את השיחה איתו,
אבל אם יש צורך, אתערב.
תודה,
דין
אני שולח את ההודעה בלב כבד. אני לא אוהב לפטר אנשים, אבל לפעמים אין ברירה. אני לא יכול להתאמץ עבור מי שאינו מתאמץ בשבילי, ויותר מזה מזלזל בעבודה שלי.
אני קורא את שאר הדוחות, ושמח לראות את תוצאותיהם, אנחנו בהחלט מתקדמים יפה, משיגים את המתחרים שלנו, וקוצרים פירות טובים.
אני מכבה את המחשב והולך לישון. קשה לי להירדם. אני חושב על מה שעברתי בשנים האחרונות. אולי האימונים ייקלו עליי קצת את המתח שהצטבר בי, ואין לי דרך להוציא אותו, כי את השעות שאחרי העבודה אני מקדיש לסופי.
*
ביום שישבתי מול עורך הדין של קלי, ועברתי על תנאי ההסכם בינינו, לא יכולתי שלא לחשוב כמה שונה הדרך בה הלכתי איתה, ממה שדמיינתי שתהיה כשבחרתי בקלי להיות בת זוגי לחיים.
היא ידעה בדיוק איך לשחק איתי, איך לתת לי להאמין שיש בה מה שאני מחפש באישה. הפנים האמיתיות שלה התגלו לי כשהיא בישרה לי שהיא בהיריון. עבורה זה היה סוף העולם, ואילו אני שמחתי לקבל את פניה של הנסיכה שיצרתי.
נשאלתי פעם אם אני שונא את קלי על מה שעשתה לי. עניתי שאני אסיר תודה לה על סופי, ומודה על כך שהיא נוצרה בדמותי, הן מבחינה פיזית, והן מבחינת אופיה וחוכמתה.
*
יום חמישי
סדר היום מתנהל כמו בכל יום, אלא שהיום אני מוסיף לסופי מנה נוספת, ועוד כמה חטיפים. "את זוכרת שאבא בא לקחת אותך מאוחר היום?" אני שואל אותה בזמן שאני קולע לבקשתה שתי צמות.
"אני מתרגשת," היא עונה לי.
"את רוצה כל יום להישאר עד סוף היום?" אני שואל ותוהה מה היא ענה לי.
"מה פתאום. אני אוהבת שאתה בא לקחת אותי, אבל יום אחד זה כייף," היא אומרת. היא מחממת לי את הלב הקטנה הזאת.
אני מסיע אותה לגן והיא נפרדת ממני בחיבוק ארוך. "אני אתגעגע אליך," היא אומרת, אבל נכנסת בשמחה לגן, ומייד משחקת עם חבריה.
"את זוכרת שאני בא היום רק בסוף היום?" אני שואלת את הגננת.
"כן, רשמתי שבימי חמישי סופי נשארת כאן יום ארוך," היא אומרת לי.
אני ממהר לעזוב, נוסע למשרד, ומתחיל את יום העבודה במרץ.
כעבור שעה רוי מבקש לדבר איתי, ומוסר לי שסטיב השתולל, אמר שאני לא יודע להעריך עובד נאמן כמוהו, והתפטר.
"אמנם לא התייעצתי איתך, אבל עוד לפני שקראתי לו לשיחה, ביקשתי מאיש המחשבים שיחסום את הגישה שלו למחשבים של החברה בכל מקום שהוא מחובר אליהם, אבל שיבדוק קודם אם חומר שלנו זלג החוצה. הוא אישר לי שלא."
אני מביט עליו. ברור לי שהוא לא סיים לדבר. "אני מודה לך על הרשות שנתת לי לשוחח איתו. אני בטוח שכעת נוכל להתקדם עם המחקר הרבה יותר מהר. אני מודה שאני מרגיש הקלה. דיברתי עם שאר אנשי הצוות, והחלטנו, כמובן אם תסכים, שלא נוסיף כעת חוקר נוסף. אמנם נצטרך להשקיע יותר, אבל אנחנו מאמינים שנתקדם הרבה יותר מהר." הוא מביט עליי במתח.
"פעלת נכון. אני מעריך מאד את הכנות שלך, ואדאג לפצות אתכם על כך," אני אומר לו, והוא סוף סוף מחייך.
הזמן בורח לי היום בין הידיים, והגיעה השעה לסגור את המשרד וללכת למכון.
אני נכנס לרכב, ומפעיל מוסיקה שקטה כדי לנקות את הקצב המהיר של העבודה, ולהיכנס לאווירה שקטה יותר לה אני זקוק כעת.
אני עובר את הדרך מהמשרד למכון יותר מהר ממה שתכננתי. אני רואה את ליאם יושב בקבלה ועיניו מקובעות על הדלת. הוא נושם לרווחה כשהוא רואה אותי נכנס.
"חשבת שלא אגיע?" אני מחייך.
"אין טוב ממראה עיניים," הוא אומר, שכן אינו מסוגל להודות שהוא חשש שלא אבוא.
"יש פרט קטן ששכחת לומר לי," אני אומר לליאם, "מה אתה רוצה שאלמד," אני אומר לו.
"זה משנה?" הוא מביט עליי בחשש.
"בוודאי. אני צריך לדעת האם ללבוש את החליפה הלבנה, או מכנס קצר," אני עונה.
"יש לך כישרון נדיר לגרום לי להתקף לב," אומר ליאם ומשחרר אנחה.
"בזה אתה טועה, זה אתה שיש לו דימיון מפותח," אני עונה.
"אתה המאמן החדש לאיגרוף תאילנדי?" שואל אותי ילד קטן.
סוף סוף קיבלתי תשובה מה עליי ללבוש.
