אני כבר לא זוכר את הימים כשריילי לא הייתה קיימת בחיי. היא חלק ממחזור הדם שלי. זה כבר הפך לעניין של שגרה שאת הפסקת האוכל אני מבלה איתה לבד באחת המסעדות בבית החולים. יותר משאני זקוק להשביע את רעבוני הפיזי, אני צריך את הדקות האלה איתה באמצע היום כדי להרוות את געגועיי אליה.
אם מישהו היה אומר לי שנפשי תהיה קשורה כך לאישה, הייתי מתפרץ בצחוק.
אולי כי מעולם לא הייתי זקוק שמישהי תאהב אותי, אלא רציתי רק לזיין, ולחזור לעולם השקט שלי.
כמעט תמיד אני מצליח שהמשמרות שלנו תהיינה באותו זמן, מה שמשמח אותי, וגם את ריילי.
כבר שבועות אני נאבק על חייו של גבר צעיר שסובל מגידול בראשו. התחזית לגביו היא עגומה, ואני לא מוכן לוותר. "אני אבוא לנתח אותו שוב בכל שעה משעות היממה," אני אומר למשפחה, "אני אעשה הכל למענו." לצערי זה קורה מוקדם ממה שציפיתי.
אחת אחרי חצות
"אהובתי," אני נוגע בריילי, שמיד מגיבה למגעי, "קיבלתי קריאת חירום, אני חייב לצאת לבית החולים."
אני נכנס להתרענן, וכשאני יוצא אני רואה שריילי לא במיטה. אני כבר מנחש מה היא עושה, מה שמעלה חיוך על שפתיי. כשאני יורד למטה אני רואה שלא טעיתי. הקפה של הבוקר מחכה לי בתוך כוס שומרת חום, וגם קופסה עם מאפים.
"אהובתי," אני אומר ומחבק אותה , "תחזרי לישון. אני מקווה שנוכל להיפגש בצהריים."
אני לא רגיל לצאת מהבית לבד, ומתלבט אם להזמין מונית, או לנסוע עם הרכב שלי. כיוון שאני מניח שאסיים היום מוקדם, אני מחליט לנסוע עם הרכב.
אמצע הלילה, והתנועה דלילה. אני מגיע תוך כמה דקות לבית החולים, ועולה למחלקה. רק אז אני עוצר לחשוב למה קראו לי כשיש במחלקה שני רוםאים בתורנות לילה .
את התשובה אני מקבל מיד כשאני רואה את ד"ר בלייר. "המנוולת בוגדת בי, אני חייב ללכת הביתה ולתפוס אותה על חם."
"אני מבין אותך נכון? אתה קראת לי באמצע הלילה כי אשתך בוגדת בך?" אני לא יודע איך להגיב.
"אני כל כך כועס, שאני לא מסוגל להיכנס לחדר ניתוח. אל תסתכל עליי כך, אתה לא יודע איזו הרגשה זאת שבוגדים בך," הוא מסנן לעברי, "לך תמיד יש את כל מה שאתה …"
אני לא נותן לו לסיים את המשפט. "תסביר לי מה קורה עם החולה," אני מורה לו בתקיפות. הוא מסתכל עליי מבולבל.
אני ניגש מיד לחדרו של החולה. משפחתו יושבת בחוץ, ואימו בוכה בלי קול.
אני נד בראשי לעברם, ונכנס לחדר.
כבר ממבט ראשון ברור לי שאסור לאבד שום דקה. "תזמיני לי חדר ניתוח," אני מבקש מהאחות, שיוצאת מיד למלא אחר בקשתי.
מאותו רגע, העניינים מתנהלים בקצב מטורף. אני אפילו לא טורח לראות איפה ד"ר בלייר, אם הוא בכלל פה, ונכנס לחדר הניתוח בליווי אחיות בלבד.
אני לא אוהב את העובדה שאוררה במשמרת לילה, אבל מעריך אותה כאחות, והיא לא מאכזבת. היא נענית לכל הוראה שלי, ועוזרת לי כשאני צריך. אבל אני יודע, שזה רק אני והיכולות שלי כמנתח, מול המחלה הארורה הזאת שלא מרפה מהחולה ששוכב על שולחן הניתוחים.
כשאני מסיים, ויוצא מאגף הניתוחים, אני רואה שהשמש כבר מאירה במלוא העוצמה. אמנם תיעדתי את מהלך הניתוח בתיקו של החולה, תוך ציון השעות, אבל מרגיש לי שלא באמת קלטתי מה השעה.
'איך יתכן שעבר זמן כה רב?' אני חושב לעצמי, כשאני נכנס למחלקה השוקקת חיים.
"הפרופסור מבקש שתכנס לחדרו," אומרת לי אחות חדשה, שהגיעה רק לפני ימים ספורים.
אני לא מגיב וניגש מיד לחדרו של הפרופסור. "אתה נראה מותש," הוא אומר מיד עם היכנסי, "זה היה ניתוח מאד ארוך. לא נותר אלא לחכות."
"כן," אני פולט ביבושת.
"אולי הייתי צריך לתת לך להתאושש קצת, לפני שקראתי לך," הוא אומר.
העייפות משתלטת עליי. אחרי כל מה שעבר עליי הלילה, אני מתחיל לשחרר את המתח. מחשבותיי נודדות ואני חושב על הקפה שריילי הכינה לי באהבה גדולה, ולא לגמתי איתו אפילו לגימה אחת.
"אנחנו צריכים לדבר על ד"ר בלייר," הוא אומר לי את מה שחששתי ממנו.
"מה בקשר אליו?" אני מעמיד פנים שאני לא מבין.
"שמעתי מאורורה מה קרה הלילה, אחרי שהתפלאתי לשמוע שנקראת לנתח, בזמן שהיו פה שני רופאים תורנים. שלא תבין לא נכון, היא לא באה לספר לי מה קרה, זה אני שדרשתי ממנה תשובות.
אני שוקל להוציא את ד"ר בלייר לחופשה, עד שיסתדרו ענייניו הפרטיים. הוא לא מתפקד, ואני לא יכול להרשות לעצמי, שזה יפגע בחולים שלנו.
אני כועס על כך שנאלצת לתפקד כרופא יחיד בחדר הניתוח, בעיקר כשזה מקרה מאד מסובך. איך ספק שהחולה היה בר מזל שאתה היית המנתח שלו."
אני לא רוצה לומר לו, שאחרי מה שראיתי הלילה, לא הייתי קורה לו בר מזל. כמובן שאני לא אומר זאת בקול רם.
לפני שאני מחליט מה לענות לו נשמעת נקישה על הדלת. "כן," אומר הפרופסור.
*
תמיד נראה מוזר בעיניי שהפרופסור עונה כך, ולא אומר 'הכנס.'
"אתה מבין ד"ר סינקלייר, מי שמבקש לדבר איתי, לא בא להתעניין בשלומי.
על ידי זה שאני אומר לו 'כן,' הוא מבין שאני מקשיב לו," הוא אמר לי פעם, כשהרמתי גבה, כשענה כך לנקישה על דלתו.
הבוקר זה נראה לי פתאום הגיוני.
*
"אני מצטערת," אומרת אורורה, "קיבלתי הודעה מהיחידה לטיפול נמרץ."
אני לא צריך צריך לשמוע את המשך המשפט, כבר ברור לי שהחולה הפסיד את המלחמה על חייו. בתוך תוכי חיכיתי להודעה הזאת. אני יודע שמשפחתו שבורה כעת, אבל יודע שהוא נגאל מיסוריו., חייו כבר לא היו חיים. 'האם זה מנחם אותי? ממש לא.'
אני עוזב את חדרו של הפרופסור, ניגש לחדר הרופאים, ומתיישב ליד השולחן שלי, כוס הקפה שהכינה לי הבוקר ריילי עדיין על השולחן. אני פותח את המכסה, מתחיל ללגום ממנה בעיניים עצומות, ומדמיין את ריילי איתי.
רק אחרי שאני מרגיש את החמימות של המשקה בתוכי, אני מוציא את הטלפון הנייד, ומתקשר אליה.
"אהובתי," אני אומר לה, "הניתוח הצליח אבל…"
"אוי לא," היא כבר מבינה, "אני באה אליך," היא אומרת, ומנתקת את השיחה.
תוך דקות ספורות, אני שומע את קולה בתחנת האחיות. "את יכולה לומר לי היכן נמצא ד"ר סינקלייר?" היא שואלת.
"הוא בחדר הרופאים," עונה לה האחות.
אני מרגיש פתאום לאות, ולא מסוגל לקום לקראתה, ולכן שמח כשאני רואה אותה נכנסת לחדר. היא אוחזת בידה שתי כוסות קפה וכריכים. "באתי לאכול איתך," היא אומרת, כאילו לא סיפרתי לה כעת שהחולה שניתחתי הלילה נפטר.
היא מתיישבת לידי. "אני יודעת כמה זה קשה, גם אם זאת לא הפעם הראשונה," היא אומרת לי, "זוכר את הפעם הראשונה שלי? אתה היית שם בשבילי. אמרת לי אז שאתה עושה צעד צעד לקראתי, וקנית לנו ביצת ההפתעה."
"אני כל כך אסיר תודה עלייך. את יודעת בדיוק מה לומר כדי להרגיע את הנפש שלי. זה לא מובן מאליו שבאת אליי להיות איתי. אני מרגיש ביטחון איתך, ויודע שדבר לא נגרע ממה שאת חושבת עליי, גם ברגעים שאני מרגיש פחות חזק."
"גבריות לא נמדדת בכך שהגבר חזק כל הזמן. להיפך, העובדה שיש בך רגישות וחמלה, רק מעצימה אותך בעיניי," היא אומרת ואני מרגיש שהלב שלי מתרחב למשמע מילותיה. אני יודע שהיא אוהבת אותי ללא כל תנאי.
"בואי אליי," אני אומר, ומושך אותה לשבת עליי. "אני אוהב לנשום אותך לתוכי. את נותנת לי המון כח. תודה שבאת אהובתי."
"כדי שנאכל. אני חייבת לחזור למחלקה," היא אומרת., "בדרך כלל אני אוכלת תוך כדי עבודה בחדר הרופאים, אבל הייתי חייבת לראות שאתה בסדר. אני אוהבת אותך," היא אומרת.
"אני יותר," אני עונה לה כהרגלי.
אנחנו מסיימים לאכול ואני מלווה אותה חזרה למחלקה. הדקות האלה איתה. החזירו לי את האנרגיה, אני חוזר למחלקה במלוא המרץ.
"חיכיתי שתחזרי מההפסקה," אומר לי הפרופסור, ומסמן לי בראשו לבוא אחריו.
אנחנו נכנסים לחדרו, ואני רואה שד"ר אלכסנדר יושב שם.
"אנחנו רבים עלייך כבר רבע שעה. הייתי שמח לשמוע את דעתך," אומר הפרופסור.
"אני לא מבינה, אני מנסה למשוך את הזמן.
"את עומדת לסיים את לימודייך, ולהיפוך לרופאה מן המניין. יהיה עלייך לבחור היכן את רוצה לעבוד," אומר הפרופסור, ומביט עליי בציפיה שאגיב.
אני קצת מבולבלת, 'זה לא ברור שאני רוצה לעבוד כאן?' אני שוקלת את מילותיי, ותוהה אם כך למה הוא אמר שהם רבים עליי?
"ד"ר אלכסנדר מאד מעריך אותך, וחושב שמקומך ברפואת חירום, ואילו אני טוען שאת מתאימה מאד למחלקה שלנו, וכי אני רואה אותך מתקדמת מאד במחלקת הילדים," אומר הפרופסור.
"חשבתי שזה ברור שאני רוצה להישאר כאן. הרי בכל מקרה בעת הצורך אני נקראת למחלקת החירום לילדים, אני אוהבת את עמיתיי, ומרגישה שהמחלקה הזאת היא הסיבה לכך שבחרתי רפואת ילדים," אני מבהירה שאין לי כוונה לעזוב את המחלקה. הפרופסור מחייך חיוך מרוצה.
"אני מבין אם כך שנמשיך במתכונת הישנה. שיהיה לך ברור שהיא הראשונה שאקרא לה אם אזדקק לרופא ילדים," אומר ד"ר אלכסנדר וקם, " אני בטוח שאתה יודע שזכית."
אני נשארת לבד עם הפרופסור. "אני חייב להודות שהוקל לי. ד"ר אלכסנדר סיפר לי שהוא דיבר איתך. לרגע חששתי שהוא הצליח לשכנע אותך לעבור לעבוד איתו. הוא תכנן להציע לך תפקיד בכיר באגף רפואת החירום לילדים," הוא שוב בוחן אותי.
"אני חושבת שהייתי ברורה פרופסור. אני מאד מעריכה את ההשקעה שלך בי, ואין לי כוונה לעזוב את המחלקה עם סיום לימודיי," אני מאשרת לו את החלטתי.
"תודה," הוא מפתיע אותי.
לשמחתי שארית היום מתנהלת ללא דרמות מיותרות. בשעה חמש בדיוק סקיילר שולח לי הודעה שהוא בא לאסוף אותי.
"בא לי לאכול בחוץ היום, תבחרי איפה," הוא אומר לי כשאנחנו יורדים לחניון.
"אתה מכיר את בית הקפה חלומות?" אני שואלת.
"אני אשמח להכיר," הוא עונה לי בעייפות.
אני מכניסה את הכתובת של בית הקפה למכשיר הניווט. "זה לא ברחוב ראשי, אבל אני בטוחה שתהנה מהאווירה המיוחדת שלו. יש להם תפריט מאד מגוון, שמתאים לכל מצב רוח," אני משתפת אותו למה בחרתי דווקא במקום הזה.
"נשמע לי מושלם. אני לא יודע מה בא לי לאכול, אבל יודע שאני מת מרעב," הוא אומר.
לשמחתי בשעה זאת בית הקפה לא מלא בסועדים, מה שאומר שגם מגרש החניה שלו די ריק.
"נראה מקום ממש מזמין," אומר סקיילר בהתפעלות, בעודו סוקר את החלונות הצופים לרחוב. אני מופתעת לראות שליד הדלת יש מודעה לא גדולה המודיעה שהמקום למכירה.
אנחנו בוחרים לשבת בחצר של בית הקפה. רוח נעימה מלטפת את פנינו, השמשיות הגדולות מגינות עלינו מפני השמש הקופחת. פכפוך המים בבריכת הדגים שמרכז החצר, רק מוסיף לאווירה הקסומה. אני מתרווחת על הכסא, אבל המילים במודעה בכניסה רודפות אותי.
אני מוציאה את הנייד ושולחת הודעה לאימא.
ריילי ווסטון:
אני בבית הקפה חלומות.
ידעת שהוא מוצע למכירה?
אווה ווסטון:
את חושבת שזה סימן?
ריילי ווסטון:
עכשיו כשאת אומרת, אולי באמת כן.
"הכל בסדר אהובתי?" סקלייר שואל בדאגה, "את נראית מוטרדת."
"הכל בסדר אהוב שלי. אני אוהבת את המקום הזה, וראיתי שרוצים למכור אותו. סיפרתי לאימי על כך," אני אומרת, אבל לא משתפת אותו בתגובה של אימא. איש לא יודע, אבל רוב המתכונים בתפריט כאן הם שלה.
"מה את מזמינה?" שואל סקלייר כשאני מעיינת בתפריט.
"אני חושבת שאזמין נתחי עוף מוקפץ עם ירקות ואורז," אני אומרת, "הסטיקים שלהם ממש טובים, הם עשויים בדיוק במידה הנכונה, וההמבורגר שלהם הוא מנה ענקית ועסיסית ונימוחה בפה, אולי עדיף שתקח אותו. מה דעתך?"
"האופן שתיארת אותו כבר גורם למיצי הקיבה שלי לפעול, אם כך זה מה שאזמין," הוא אומר.
כשהמלצרית מגיעה הוא מזמין עבור שנינו, ומבקש שיביאו גם קנקן מים צוננים. "אתה יכול להזמין בירה, אני אנהג הביתה," אני אומרת לו.
"לעיתים רחוקות אני שותה מחוץ לבית," הוא מפתיע אותי, "וגם אז בדרך כלל בזמן שאני צופה במשחק."
"מה הספורט האהוב עליך?" אני שואלת.
"בייסבול. זה היה הספורט שלי בתיכון. כיוון שבחרתי בלימודי רפואה, לא רציתי להצטרף לקבוצת ספורט, אז התחלתי לשחק כדורסל, אבל עדיין הבייסבול הוא האהוב עליי ביותר," הוא עונה, "ואת?"
"אני אוהבת לרקוד, אבל בילדותי לא השתתפתי בחוגים. הבית בו גדלתי כל כך שונה משלך. אימא שלי עבדה קשה, ואני עזרתי לה. שלא תבין לא נכון, גדלתי בבית מלא אהבה, והקשר בין בני המשפחה הקטנה שלנו מאד קרוב. נכון שהמוות של לין העיב עלינו, אבל עדיין הייתה לי ילדות טובה. הוריי לא מנעו ממני דבר.
אף פעם לא הייתי חיית מסיבות. זה לא אומר שלא הלכתי עם חברותיי לרקוד, אלא מעולם לא שתיתי כמוהן. יותר משפחדתי על עצמי אם יקרה לי משהו, ידעתי שהוריי לא יעמדו באסון נוסף, ולכן בחרתי לא לשתות. יש לי חברות שהשתכרו, ואחת הייתה מעורבת בתאונה קשה שהשאירה אותה משותקת בפלג גופה התחתון."
אני מרגישה צמרמורת כשאני ניזכרת בתאונה של סלסט. דווקא היא הייתה זו שתמיד לעגה לי כשדחיתי כוסות שתיה שנשלחו אליי. אני נרעדת קלות מול הזיכרון הזה.
"אני מעריך מאד שכך נהגת. אני מבין אותך לגמרי. יש לי הרבה חברים שהשתכרו עד כדי כך שלא ידעו מי הם ומה קורה להם. זה כל כך עצוב בעיניי שאדם זקוק כל כך לברוח מעצמו. הרי כל אחד יודע מהן תוצאות של שתיה מופרזת, שלא לדבר שאפשר להגיע למצב מסכן חיים."
האוכל מוגש לשולחן, ואנחנו מתענגים על כל נגיסה. "המקום שבחרת מושלם. אני שמח שנתתי לך לבחור היום," הוא אומר, "את יודעת שלרוב אני זה שיוזם."
"אני יודעת שאתה זה שיוזם," אני אומרת ונושכת את שפתיי.
"ריילי! את לא יכולה לעשות לי את זה כאן. אני יודע מה עובר כעת בראש היפה שלך. השארתי אותך פעם רעבה?" הוא שואל והעיניים שלו בוערות.
"אף פעם לא. לא למילים שלך, ולא למעשים," אני עונה, ורואה שהעיניים שלו מאירות בשמחה.
"אהבתי שאמרת שגם לא למילים שלי. חשוב לי שתדעי כמה אני אוהב אותך, כשם שאני מתרגש כל פעם מחדש מהבעת הרגש שלך כלפיי," הוא אומר ורוכן לנשק אותי.
"נהניתם מהאוכל?, שואל המלצרית.
"מאד," אני עונה לה.
"מה לגבי קינוח?" היא שואלת ומספרת לנו על קינוחי היום.
"אני מלאה," אני עונה לה.
"אני מודה שגם אני," עונה לה סקיילר, "תביאי לנו את החשבון."
כשהיא חוזרת עם החשבון, היא מניחה לפנינו קופסה קטנה עם קינוחים. "על חשבון הבית," היא מחייכת. כשאני מציצה לתוכה אני מבינה, אלא הקינוחים של אימא.
אנחנו עוזבים את בית הקפה, ונוסעים הביתה. "איזה יום זה היה," אומר סקיילר, "אין לך מושג כמה הקלת עליי. העניין הוא לא רק אובדן חייו של המטופל שלי, אלא גם ההתנהלות של בלייר, שמגיעה כל פעם לשיאים שליליים גדולים יותר, מה שמקשה מאד להתנהל במחלקה. הפרופסור רותח עליו."
"כל יום, אם היה טוב או פחות, מגיע לסיומו. יש לנו את הלילה לפנינו. הוא רק שלנו, ונוכל לעשות בו כל מה שאנחנו אוהבים לעשות," אני אומרת לו.
"כמו למשל?" הוא שואל ומביט עליי במבט מלא כוונות.
"כל דבר שתרצה," אני עונה לו ומחניקה חיוך.
"מושלמת שלי," הוא אומר ומלטף את פניי, מה שגורם לי לעצום את עיניי ולהתמסר למגע שאני כל כך אוהבת.
הפרק הזה מוקדש לזכרו של י.
