פרולוג
שיקגו
אני יושב ליד השולחן במטבח. התריסים מוגפים, והאור כבוי. כאילו יש בכך להסתיר אותי מפני מי שרודף אחריי. הדבר היחיד שמנחם אותי הוא, שבלנקה נסעה מכאן.
*
"למה שלא תסעי קצת לאימך?" הצעתי לה. כמובן שלא סיפרתי לה מה גרם לי להיות כזה נדיב פתאום.
היא הביטה בי רגע בחוסר אמון, שכן תמיד כשביקשה לנסוע לבית הוריה, המצאתי לה תירוצים מתירוצים שונים למה לא, ותמיד הייתי מסיים במילים – "אני הרי לא יכול להיות יום בלעדייך," מה שהיה גורם לה להתרצות.
אלא שהיא התעשתה מייד, וניגשה לארוז תיק קטן, שמא אתחרט.
"והילדה? הרי שנת הלימודים טרם נגמרה," היא בדקה אם אני מבין שיהיה עליי לדאוג לה.
"אנחנו נסתדר. אינדיאנה כבר לא ילדה קטנה, היא יודעת לדאוג לעצמה," אמרתי לה.
בלנקה ניגשה לחדרה של אינדיאנה וסיפרה לה שהיא נוסעת לאימה עד מחר.
"הכל בסדר עם סבתא?" שאלה אינדיאנה בדאגה.
"כן, אל תדאגי. את יודעת ילדונת, גם אימא מתגעגעת לפעמים לאימא שלה," אמרה לה בלנקה, ונשקה על ראשה.
"את זה אני יכולה להבין. אני אתגעגע אליך מאמא," אמרה אינדיאנה וחזרה להתרכז בשיעורה.
*
אני עוקב במבטי אחרי הרכב של בלנקה, שהולך ונעלם במעלה הרחוב, ומרגיש הקלה לרגע, אם כי המועקה שבה מייד להתיישב בליבי.
אני מסתכל על שעון הקיר הישן, זה שקיבלתי פעם מסוכן ביטוח, בימים שעוד עשיתי ביטוח לרכב. הרי אין עוד טעם שאבטח את הגרוטאה הזאת.
הצפייה מורטת את עצביי, ואני ניגש למזוג לעצמי וויסקי נקי בלי קרח. אני צריך שהמשקה ישרוף לי את הגרון, ואת הגוף כולו, כדי שלא ארגיש כלום.
בדיוק של שעון שוויצרי נבעטת הדלת, ונעקרת מציריה.
אני אפוף אידי אלכוהול, ולא טורח לראות מי נבחר לרצוח אותי.
"כמה זמן חשבת שאמתין עוד לתשלום החוב שלך?" גוהר מעליי מיגל.
הדבר היחיד שעובר לי בראש, הוא שעכשיו אני יודע מיהו מלאך המוות שלי, לא שזה משנה משהו.
"כל יום אתה אומר לי שיהיה לך כסף מחר. אבל כל מה שאני רואה, זה אותך שיכור באיזה בר מסריח, מבזבז את הסנטים הבודדים שעוד נותרו לך. אני רוצה להזכיר לך שהבטחת משהו, ועכשיו אתה עומד לקיים אותו."
”אתה הרי יודע שאין לי איך להחזיר לך את החוב. אתה קורע אותי בריבית רצחנית, איך חשבת שאוכל לשלם לך?"
"עכשיו זה מאוחר מדי לבוא בטענות. אתה אתה מבין שעליך לקיים את התחייבותך חואן?" שואג עליי מיגל, "אתה הפסדת, ואשתך היא זו שתשלם לי את החוב שלך. איפה היא?"
“אתה לא באמת מתכוון לזה," אני מנסה לשנות את רוע הגזירה. אין לי כוונה לומר לו שהרחקתי את בלנקה מכאן.
"מה קרה, אתה לא מספיק גבר כדי לעמוד במילה שלך?" שואל מיגל בזלזול.
"אתה מכיר אותה, היא אישה מרדנית. היא לא תסכים ללכת איתך," אני מנסה למשוך את הזמן.
"זאת בעיה שלך חואן. אתה קיבלת ממני כסף. יש לך משהו יותר טוב להציע לי?" שואל מיגל בלעג.
אני שותק לרגע. אבל פתאום מבין שדווקא יש לי. "אני אתן לך משהו הרבה יותר טוב. היא נמצאת בסוף המסדרון, יושבת ומכינה שעורים. איש עוד לא נגע בה, הוא כולה שלך. רק תעזוב את בלנקה לנפשה. אני נותן לך שעה, אחר כך אתה מסתלק מכאן ולא חוזר." וכי מה יכולתי לעשות? הרי אמות אם מישהו יגע בבלנקה.
אני ממהר לעזוב את הבית, אין לי שום כוונה לשמוע מה מתרחש כעת בין כותלי ביתי.
אני פוסע בפסיעות של זאב טורף בחפשו אחרי הכבשה הצעירה, משפשף את כפות ידיי בהנאה. איני זוכר מתי הייתי בפעם האחרונה עם אחת שאיש לא נגע בה עדיין.
אני יודע שאני לא אמור לעשות זאת. גם לנו יש כללים נוקשים, אבל הפיתוי גדול מדי, ושווה את רגעי ההנאה.
'אוי לו לזקן אם שיקר לי,' אני חושב בזעם.
אני הולך לאורך המסדרון, משתדל שפסיעותיי לא תהדהדנה, כדי שהיא לא תנסה להימלט על נפשה. אני לא מתקשה למצוא את חדרה, שכן הוא היחיד שבו דולק האור.
קוראים לי אינדיאנה, ואני בת שתיים עשרה.
הבנים כבר מחזרים אחריי, מחפשים את קרבתי, מעריפים עליי מחמאות כמה אני יפה. אבל אני לא כמו כולן, אני יודעת שלמילים היפות יש מטרה אחת והיא, לכבוש את גופי. ראיתי מה קרה לחברות שלי שהקשיבו למילים, והאמינו להן. חשוב לי לשמור על הלב שלי, ולכן אני לא מקשיבה לדברי החנופה של הבנים. מעולם לא נתתי לבן לגעת בגופי, ולא אכפת לי שבגלל זה הוא לא ידבר איתי לעולם.
אבי היסב את המחסן האחורי לחדר עבורי. אמנם הוא צר במידותיו, ובקושי רב נכנסו לפה מיטת יחיד, ושולחן כתיבה זעיר, אבל אני מודה על כך שיש לי פינה שהיא רק שלי, בעיקר כשאני רחוקה מהחדרים ומרכז הבית.
אני מקשיבה למוסיקה באוזניות, ומתנועעת לפי הקצב. סיימתי את שיעורי הבית למחר, וכעת אני בודקת שלא עשיתי טעויות. בהיסח הדעת אני מקשקשת על הדף, כותבת אותיות, ומקשטת כל אחת מהן. איני יודעת משום מה את האות בי אני כותבת מספר רב של פעמים.
אני שקועה במחשבות, מנסה לחשוב שמו של מי מהבנים בבית הספר שלי מתחיל באות הזאת. כל השמות שעולים במוחי, שייכים לבנים שאין לי ממש שום חיבה אליהם. 'מי אתה הבי המסתורי שלי?' אני חושבת לעצמי.
אני לא שמה לב לזאב שאורב לי בפתח חדרי, ושרה לעצמי שיר עצוב.
אני לא מזהה את השיר. אני מניח ששרה אותו זמרת צעירה, שאני מבוגר מדי כדי להכיר אותה. אני מסתכל בתאווה על שערה הארוך של הילדה, שאיני יודע את שמה. אני בוחן את גופה. היא לובשת מכנס טרנינג צמוד, וחולצת טריקו שמסתירה את מתאר גופה. אני סקרן לראות את שדיה, וכבר מדמיין אותי מועך אותם בלהט המעשה.
'יש לה קול יפה לבת זונה הקטנה,’ אני חושב לעצמי, "בטח יש לה עוד כמה תכונות טובות." אני מתקרב אליה, "בואי אלי מתנה קטנה שלי," אני לוחש לה ומתפלא שהיא איננה מגיבה. רק אחר כך אני מבין ששערה הארוך הסתיר מעיניי את האוזניות באוזנייה, מה שגרם לכך שהיא לא שמעה את דבריי.
אני מתקרב אליה, תשוקתי בוערת. שום דבר לא יכול לכבות את האש שהיא מבעירה בי. אני מסתכל מהופנט על אצבעותיה המרחפות במהירות על גבי המקלדת. אני עומד מאחוריה ונוגע בעורפה.
אני מרגישה משהו עליי ומנפנפת בידי כדי לגרש אותו. לא פעם חודרים לכאן חרקים דרך החלון הפתוח. אבי הבטיח לי אין ספור פעמים שהוא יתקין רשת על החלון, אבל כל פעם זה לא נעשה. כבר התייאשתי לבקש ממנו.
אני מרוכזת במסך שלפני, קוראת בעיון כל מילה שכתבתי, עד שאני מרוצה, ושולחת את הדף להדפסה. רק אז אני קולטת שמישהו באמת נוגע בי, מה שגורם לי להסתובב בבהלה אחורה.
"מי אתה? מה אתה רוצה?" אני שואלת ותולשת את האוזניות מאזניי.
"אותך בתולה קטנה שלי, את הפרס שאביך נתן לי," הוא לוחש לי בקול מלא זימה.
”אני לא מאמינה לך! הסתלק מכאן," אני נעמדת מולו, ושולחת אליו מבט מפחיד ככל שאני יכולה. אני מבינה כבר שגורלי נחרץ, אבל אני לא מוכנה להיכנע לו בקלות.
אני אומדת את גודלו. הוא הרבה יותר גבוה וחזק ממני, ואני חושבת איך אוכל להימלט ממנו, ומבינה שאין לי שום אפשרות להתחמק ממנו, כשאני רואה שהדלת נעולה, והוא מנפנף מולי במפתח כמאשר שהבנתי נכון.
"אני לא יודעת מה אתה חושב עלי, אבל אני לא כזו. מעולם לא הייתי עם גבר, והיום זה לא הזמן להתחיל," אני מנסה ביאושי לפנות למצפונו.
הוא חוכך בידיו, מלקק את שפתיו. "כמה זמן לא טעמתי בשר טרי," הוא אומר, ולפני שאני מספיקה להגיב, הוא מושך ממני את מכנסיי, קורע את חולצתי, זורק אותי על השמיכה הוורודה המכסה את מיטתי , מעיף בידו הפנויה את הבובות שמקשטות אותה, ונשכב עליי.
הוא פותח במהירות את מכנסיו, חודר אליי בכוח רב, ומבתק את בתוליי. אני צורחת מכאב, והוא רק צוחק וחושף את שיניו השבורות למחצה, כנראה תוצאה מקרב שעבר.
הוא חודר אליי בפראות שוב ושוב, ואני מבינה כבר שככל שאתנגד לו, כך יכאב לי יותר. ככל שאצעק, כך אעודד אותו לחדור אלי עמוק יותר. אני עוצמת את עיניי, וחושבת על הבן הזה עם האות בי שעדיין לא פגשתי. בעינים עצומות אני מעטרת את האות בצבעים בגוון של כחול, הצבע האהוב עליי ביותר, ומדמיינת סביבה אוקיינוס רחב ידיים, וחוף זהוב.
אני מנותקת לגמרי מגופי, וכבר לא מרגישה לא את כובד משקלו של הגבר הזר עליי, לא את הבל פיו המסריח מיין, ולא את זרימת זרעו לתוכי כשהוא מגיע לסיפוקו.
ואז, הוא קם מעליי. "לכי תנקי את עצמך, זונה," הוא שואג עליי, "אני שונא לראות דם." הוא מכניס את המפתח למנעול, פותח את הדלת ומסתלק.
רק כשאני שומעת את דלת הכניסה של הבית נטרקת, אני פוקחת את עיניי, רואה את דם בתוליי זורם על רגליי, ובקושי רב גוררת את עצמי למקלחת. אני עומדת שעה ארוכה מתחת למים, ומנסה להוריד ממני את הטינופת, אבל מבינה שככל שאעשה זאת זה לא יעזור, זה לא ימחק את מה שקרה. הטינופת נטמעה בי, והפכה לחלק מגופי.
בהתחלה חשבתי שזאת הייתה יד המקרה שאבי לא היה בבית בלילה הנורא ההוא, אבל כשאני רואה איך עיניו מלטפות במבטו את אימי, בזמן שעליי הוא מביט בגועל, ולא רק, אלא מכנה אותי זונה, ברור לי שהוא יודע בדיוק מה קרה. 'איך הוא איפשר לזה לקרות?'
לאימי אין מושג מה ארע, אבל כשהיא שמה לב לכך שאני ממעטת לאכול, מקיאה הרבה, ומסתחררת לעיתים קרובות, היא מחליטה לקחת אותי לרופא.
"הבת שלך בהיריון," אומר הרופא את המילים שכמעט גורמות לי להתעלף.
"יש לך משהו לספר לי?" היא צועקת עליי מיד כשאנחנו חוזרות הבית. היא אפילו לא ממתינה שדלת הכניסה תסגר עד הסוף. "איזה בושות את מביאה על המשפחה. את בכלל יודעת מי האבא, או שאת שוכבת עם כל אחד ללא הבחנה?" היא ממשיכה לצרוח עליי.
"אמרתי לך שהיא זונה?" אומר לה אבי, "רק זה מה שחסר לי עכשיו, להוציא כסף על הפלה בגללה."
"תארזי מזוודה, " אומרת אימא בטון קר שגורם לי לרעוד, "אני שולחת אותך לאחותי בניו יורק. היא תעזור לך להיפטר מהצרה הזו שהכנסת את עצמך אליה, מופקרת שכמוך! רק חסר לי שמישהו כאן יידע שהבת של בלנקה דה סילבה בהיריון."
כל אותו זמן אני עומדת ומביטה על עיניו של אבי, ומחכה שאימי תצא מהחדר. "תאמר לה את האמת," אני מסננת לעברו, "אתה יודע שאני ילדה טובה."
"איזו אמת, שאת זונה מזדיינת? תגידי לי עם כמה גברים שכבת?" הוא יורה לעברי.
"אתה יודע את האמת," אני אומרת לו ועיניי רושפות, "אני הבת היחידה שלך איך יכולת? אני רק בת שתיים עשרה!"
הוא מסתכל עליי בזלזול. "אני לא יודע על מה את מדברת," הוא אומר בקול מתנשא. אני מישירה מבט אליו, אבל הוא מסיט את עיניו ממני, הוא לא מסוגל לעמוד מול המבט שלי.
באותו רגע אני מבינה, שאני לגמרי לבד בעולם. עם זאת, למרות גילי הצעיר, אני גם מבינה גם שאני חזקה יותר מאבי.
אימי מביאה אותי לתחנת האוטובוס של חברת גרייהאונד שיוצא באחת עשרה ורבע בלילה ומגיע לקילבלנד שבמדינת אוהיו.בשעה שמונה חמישים וחמש בבוקר. אחרי המתנה של כשעתיים וחצי, אני עולה לאוטובוס שמגיע בשמונה חמישים וחמש דקות בלילה לניו יורק[ אחרי עשרים שעות וארבעים דקות מרגע שהתחלתי במסע.
ניו יורק
שרידי התמימות שלי נושרים עם הגיעי לבית דודתי. אניטה מסתכלת עליי בגועל, כאילו אני מזוהמת.
"שלא תחשבי שאני אתן לך לחיות על חשבוני. את תצטרכי להרוויח את מקומך כאן. את תוכלי לישון על הספה בסלון, אבל שלא יעלה בדעתך להתבטל כאן כל היום."
אני מבקשת מאניטה שתיקח אותי לרופאת נשים, כדי לסיים את ההיריון שנכפה עליי.
"תגשי לבית החולים הר סיני , למרפאה של ד"ר ג'ודי פרידמן," היא אומרת, ומבהירה לי שאין לה כוונה להיות מעורבת בעניין, ולכן היא מסרבת לבוא איתי. אני מבינה שאין טעם שאתחנן בפניה, היא עקשנית ולא תזוז מדעתה. "אני לא רוצה שום קשר לדבר הזה," היא פולטת לעברי.
בלית ברירה אני הולכת לבד לבית החולים ומגיעה למרפאה של ד"ר פרידמן.
אני מסתכלת על הילדה שעומדת מולי, ומתקשה להעריך את גילה.
"בת כמה את?" אני שואלת אותה.
"בת שתיים עשרה," היא עונה לי באיפוק. ניכר עליה שהיא מתוחה.
"באת לבד?" אני שואלת, ומחפשת מעבר לכתפה, לראות מי הגיע איתה, אבל רואה שאין איש בחוץ.
"כן ד"ר פרידמן," היא עונה לי בקול חסר רגש.
"תקראי לי ג'ודי. אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות."
"שמי אינדיאנה מריה דה סילבה, נאנסתי, אני בהריון, הייתי בתולה, לא שכבתי עם גברים אחרים," היא אומרת בנשימה אחת, עוד לפני שאני מספיקה לשאול אותה שאלה אחת.
אני מביטה עליה המומה. לפי מה שסיפרה לי דודתה בטלפון, חשבתי שמדובר בנערה חסרת אחריות ומופקרת. אני מביטה על פניה ושפת הגוף של אינדיאנה, ויודעת שהיא דוברת אמת.
"את רוצה לומר לי את שמו?" אני מגששת.
"אני לא יודעת. הוא נראה עבריין, כולו מלא קעקועים, ועל פניו צלקות וסימנים כחולים ממכות. אני מצטערת שאין לי אפשרות לתאר אותו. פחדתי ממנו פחד מוות, ועצמתי את עיניי. הייתי בטוחה שיהרוג אותי כשיסיים. הוא אמר לי שאני הפרס שקיבל מאבא שלי."
אני נאנחת. כבר ברור לי שאי אפשר יהיה לאתר את האנס.
"בוא תשכבי על המיטה, ותני לי לבדוק אותך," אני אומרת בקול מרגיע. אני רואה שאינדיאנה מרשה לעצמה להרפות ולהירגע.
אני נלחמת בדמעותיי למראה הקרעים הפנימיים שנגרמו לה. כל אותו זמן אינדיאנה שוכבת בשתיקה על המיטה בעיניים עצומות. הייתי כל כך רוצה לדעת מה עובר לה כעת בראש.
"אכלת היום?" אני שואלת לבסוף, ושמחה לשמוע שהיא עדיין לא אכלה.
"אם כך אני יכולה להכניס אותך עכשיו לניתוח, אין טעם לחכות." אני יודעת שגם היא רוצה כבר להוציא כמה שיותר מהר את העובר המקולל הזה מתוכה. אני יודעת שאעשה הכל כדי שתהליך ההחלמה שלה יתחיל .
בעוד הצוות מרדים את אינדיאנה, אני מבקשת מעמיתתי לעבודה רוזי, הפסיכולגית של מחלקת הנשים, שתעזור לי לשקם את הילדה היפה הזו.
אם יש משהו שאזכור מהימים האלה ששהיתי בבית החולים בניו יורק, אלה שתי המלאכיות בלבן, שהחזירו לי את הכוח לחיות, את האמונה שאני שווה משהו.
אחרי שלושה ימים מודיעה לי ד"ר פרידמן שאני עומדת להשתחרר היום. בעודי ממתינה לכתב השחרור, נכנסת לחדרי אישה שמעולם לא ראיתי. אני משירה אליה מבט ונשבית מיד ביופיה של האשה המיוחדת הזו.
"שמי ליאה אנה," היא מציגה את עצמה, "כשהייתי בת ארבע עשרה עברתי אונס מאד אכזרי. גם אני הייתי בתולה. אני מבקשת שתתני לי להיות כאן בשבילך. את יכולה ליצור איתי קשר בכל שעה שתרצי. עדיין לא שתיתי הבוקר, אשמח אם תצטרפי אלי לכוס שוקו חם. שמעתי שבבית הקפה כאן, יש שוקו מאד טעים."
אני לא שואלת מאין נודע לה על האונס, ובכל זאת בוטחת בה. יש בה משהו שמרגיע אותי. ליאה מחבקת אותי, ואני מניחה ראשי על כתפה ופורצת בבכי. כל אותו הזמן ליאה מלטפת את ראשי. "אני יודעת ילדה יפה," היא ממלמלת.
