"אני מתחיל ללמוד איך זה מרגיש שיש לך משפחה. אני מודה שתמיד השתדלתי להתחמק ממפגשים כאלה. הרגשתי מועקה כשהוזמנתי על ידי חברים, חשתי שכל מה שקורה לא נוח וזר לי, ולא היית מסוגל להנות.
אני מרגיש הקלה עצומה, כאילו משא כבד שנשאתי כל השנים נעלם. יש לי ביטחון מלא שאצליח לבנות לך ואיתך בית לו את ראויה. אני אעשה הכל שתהיי מאושרת," הוא משתף אותי במה שהוא מרגיש.
"עכשיו זה רשמי, התקבלת למשפחה. הבשר יצא ממש טעים, לא רך מידי לא יבש מידי, פשוט במידה הנכונה," אומר לו אבא
"כזה הוא, הוא לא מתפשר, אלא על הטוב ביותר. אתה צריך לראות אותו בעבודה. הוא תמיד שואף לשלמות," אני מגיבה.
"לכן בחרתי בך," אומר קול, כאילו אין מובן מזה.
"אתה יודע טוב מאד למה התכוונתי. הישיבות הארוכות בינינו הן לא רק כי אתה רוצה לבלות זמן איתי, אלא כי חשבו לך לדייק את הדברים," אני מביעה שוב את דעתי.
"זה לא סותר את מה שאמרתי," הוא מחייך אליי. הוא נראה כל כך שליו.
"במה עוסק אביך?" שואל אותו אבא. לכאורה שאלה תמימה, הרי אין לו מושג כמה היא טעונה.
"אבא…" אני מתחילה לומר לו, אבל קול מסמן לי שאפסיק.
"זה בסדר טסי. לראשונה בחיי אני מרגיש נינוח בחברת אנשים. אני מרגיש שהמשפחה שלך מקבלת אותי ללא תנאי. חשוב לי שהורייך ירגישו חופשיים לשאול אותי הכל," הוא אומר ואוחז בידי.
"אני מצטער, הייתי צריך לחכות שתספר לי. סיקרן אותי לדעת מאיפה התכונה הזאת שלך," אומר אבא, "אתה באמת לא חייב לענות לי."
"העניין הוא שאין לי מושג מי הם הוריי. אין לי מידע עליהם. תאמין לי שהפכתי עולמות, הייתי מוכן לתת את כל הוני כדי לדעת מי. ידוע לי רק שסמוך ללידתי הושארי בכניסה לבית הילדים. לפי מצבי באותו יום, נאמר לי שהייתי בן כמה שעות בלבד," אומר קול לאבא. אין טיפת כעס בקולו. "נדדתי בין כמה משפחות אומנה, שכנראה הכסף שקיבלנו עבורי עניין אותן יותר ממני, עד שבחרתי לחיות לבד."
"בסופו של יום, חשוב מי אתה היום, ומה צפוי לך מהיום והלאה. דבר אחד אתה יודע בוודאות, יש לך אישה שאוהבת אותך, ומשפחה שאימצה אותך, וזה לא עומד להשתנות," אומר אבא.
"אני רוצה את הטוב ביותר עבור אחותי, ואם היא בחרה בך, אז אני מקבל אותך למשפחה בזרועות פתוחות. לא יזיק לי אח מול השתיים האלה," אומר אלכס, "יש לי רק שאלה חשובה אחת."
כולם מביטים על אלכס, אבל אני כבר יודעת מה הוא רוצה לשאול.
"אתה מבין קול, כל גבר צריך שיהיה לו עם מי לצפות במשחק של הניקס," אני אומרת בפנים רציניות.
קול צוחק. "אם כך אני במשפחה הנכונה."
"זה היה ממש קשוח," אומר אלכס בתיאטרליות, כאילו שזה באמת היה קובע את מקומו של קול במשפחה, "באמת התרשמתי שאתה גבר חכם. אתה שיחקת בתיכון כדורסל?"
"פרשתי מהתיכון בגיל שש עשרה. לא הייתה לי כתובת קבועה, ולא משפחה שתמכה בי. סיימתי את לימודי התיכון בלימודי ערב, מה שאיפשר לי ללכת ללמוד באוניברסיטה. זה לא מנע ממני לשחק עם חברים בפארק מידי יום רביעי."
"הגיע הזמן שנחליף מספרי טלפון. אני בטוח שנצליח לתאם זמן שיתאים לשנינו," אומר אלכס.
"זה שיש לו גוף לוהט," אומרת לי נטלי, כשעיניה עוקבות אחרי קול שמתחרה עם אלכס בשחיה, "ואולי הוא טוב במיטה, זאת עדיין לא סיבה להתחתן איתו. אני מבינה שבתור גרושה את לא יכולה לצפות שכל גבר יסכים להיות איתך, אבל עדיין, עלייך להציב רף מסוים."
אני מקשיבה למילים שלה בפיזור הדעת, שכן יותר מעניין אותי כעת לראות את הקשר שהולך ונבנה בין אחי לבין הגבר שאני אוהבת.
לעולם לא אומר זאת, אבל אני מודה שהקשר שלי עם אלכס חזק יותר מהקשר עם אלין. אנחנו מדברים את אותה שפה, ואוהבים את אותם דברים. אני יודעת שאני יכולה להיות הכי אמיתית איתו, מה שלא תמיד קורה עם אלין.
אני מעבירה מבטי מהם לאלין, ומבינה פתאום שלמרות אופן הדיבור הקליל שלה, היא בעצם חסרת בטחון, וכל כך בודדה. אם בעבר ראיתי בעיניה את הקנאה, היום אני רואה בהן עצב גדול.
אני ניגשת לבריכה ומסמנת לקול שיתקרב. אני מתרגשת לראות את התנועות ידיו בזמן שהוא שוחה לעברי. כמה עוצמה יש בכל תנועה, אני נמסה.
"אתה יודע שמאיה היא הבת של אלין?" אני שואלת אותו.
"היא מתוקה אמיתית, נראה שהיא מאד כרוכה אחרייך. אני מקווה שבקרוב תהיה גם לנו אחת כזאת," הוא אומר לי.
"אני לא יודעת מיהו אביה, הוא לא בתמונה. הייתי רוצה לראות גם אותה בזוגיות," אני משתפת אותו מה שעובר לי בראש.
"את חושבת שהיא בנויה לזוגיות יציבה? התרשמתי שהיא ממש לא כמוך," הוא אומר לי ברצינות.
"אני לא יכולה להסביר לך איך הבנתי פתאום, ולמה רק עכשיו, שלמעשה ההתנהגות שלה מכסה על הפגיעות הגדולה שלה. גם לי ישנם צדדים מאד פגיעים, חוסר ביטחון זה משהו שאני חיה איתו, אבל נלחמת. נראה לי שאולי בגללי היא מוותרת לעצמה, כי היא לא לוחמת כמוני.
עכשיו כשאנחנו עומדים לבנות יחד בית, הייתי רוצה שגם היא תמצא את האחד שלה. תעזור לי למצוא אותו?" אני יודעת שאני יכולה לומר לו הכל.
"כמה שזה נשמע מטורף, אני אגשש מה קורה עם ג'ושוע וחברים נוספים שאיתו במלון. כמובן שאני צריך את האישור של הורייך להזמינם לכאן," הוא אומר ויוצא מהבריכה.
"את לא שומעת שאני מדברת אלייך?!" נטלי צועקת לעברי.
"אני מניחה שלא ראית שאני מדברת עם החבר שלי," אני אומרת ורואה שקול מחניק חיוך.
"זה דווקא מוצא חן בעיניי שאת קוראת לי חבר שלי ולא הארוס שלי, כיוון שהאירוסין האלה לא ימשכו עוד זמן רב. הטבעת הזאת לא נועדה סתם ליופי, אלא הצהרת כוונותיי לשאת אותך לאישה. תתחילי לחשוב על תאריך לחתונה."
"רצית לומר משהו?" אני שואלת את נטלי בזמן שקול ניגש לדבר עם אבא.
"כשמדובר בחתונה יש גורמים נוספים שיש לשקול," היא כנראה ממשיכה את מה שאמרה. כך אני מניחה, כי לא בדיוק הקשבתי לה.
"אני באמת לא מבינה מה את רוצה ממני," אני עונה לה באדישות.
"אישה צריכה שיהיה לה גבר בעל אמצעים, אהבה היא דבר שולי," היא מפתיעה אותי.
"תודה על העצה שנתת לטסי," אומר קול, "את לא יודעת מי אני, מה יש לי או אין לי להציע לה. הצעת הנישואין שלי באה ממקום של אהבה גדולה ללא תנאי, וכך גם הסכמתה של טסי להיות אישתי."
"טוב לדעת שזה מה שאת חושבת," אומר גורדון, בעלה של נטלי, "ברור שאישה צריכה להתחתן רק עם גבר עשיר, אחרת איך היא תוכל להשקיע בשיפוצים קוסמטים כדי למשוך גברים אחרים?" הוא אומר בלעג, "סוף סוף את אומרת את האמת מדוע בחרת להתחתן איתי.
דבר אחד את שוכחת, שבזמן שאת עושה עיניים לגברים אחרים, נשים אחרות מחפשות את קירבתי. נשים שהן צעירות, שמוכנות לעשות הכל כדי לזכות להיות איתי."
אני חושבת שאת השיחה הזאת רצוי שתנהלו בחדרי חדרים," אומרת נורה.
"עייפתי מהעמדת הפנים. את יודעת למה אני אוהב לבוא לכאן כל סופשבוע? כי פה אני מרגיש שרואים אותי, שלא מתייחסים אליי רק ככספומט. כאן זה שעות השפיות שלי. הנישואים האלה הם ריקים מתוכן, ולא יחזיקו עוד זמן רב מעמד.
אני לא מחפש את קרבתן של נשים אחרות, בניגוד לאחותך שמי יודע היכן היא מסתובבת כל היום. אבל יום אחד זה יקרה. אני חושב שהגיע הזמן לפרק את מה שפורק כבר מזמן," הוא אומר. העיניים שלו משדרות עצב עמוק.
"אין בעיה, תן לי חצי מהרכוש שלך, וסכום של…" מתחילה נטלי לומר.
"להזכירך, את חתומה על הסכם ממון, והנושא הזה הוא לא נתון למשא ומתן," הוא אומר לה בקור, "את מוזמנת לדבר עם עורך הדין שלי לגבי כל הדרישות שלך, נראה מה תקבלי בסוף."
אני מרגישה מאד לא בנוח מכל השיחה הזאת, וניגשת לאלין. "אני לא מאמינה איך שכחתי, יש לי מתנה בשבילך," אני אומרת לה.
"לא מגיע לי," היא עונה לי בעצב.
"כשראיתי אותה חשבתי מייד עלייך," אני מתעלמת מדבריה, "בואי נלך לרכב שלי לקחת אותה."
"איכשהו תמיד האווירה נעשית לא נעימה כשנטלי כאן, ולצערי זה קורה הרבה," אומרת אלין, "אני מרחמת על נורה שיש לה אחות כזאת, ומודה כל יום עלייך שמכילה אותי, למרות שלא תמיד מגיע לי."
"אני באמת שלא מבינה למה את תמיד חושבת שאת לא טובה, למה את חסרת ביטחון. יש לך הרבה מעלות." אני מבינה שאני חייבת להרים אותה מהמקום הלא טוב בו היא נמצאת. "אני חייבת לציין שאת מגלה איפוק לא רגיל. אני לא רגילה שאת לא חסרת סבלנות לדעת מה קניתי לך."
"הרגשתי שאני אמות אם באמת לא אהיה קיימת עבורך. זאת היה בוקס בבטן שגרם לי להתעורר, שאמר לי שאני חייבת להשתנות," אומרת אלין בגילוי לב.
"אני כל כך מאוהבת בקול, פחדתי שאפסיד אותו בגלל ההתנהגות שלך," אני משתפת את מה שהרגשתי.
"אבל תודי שבסוף זה שעניתי לטלפון שלך, קרה לטובה," היא מחייכת לראשונה חיוך מהלב.
"קול הזמין חברים לבוא. הם בגילו חשבתי שלא יזיק לך להיות בחברת גברים צעירים," אני בוחנת לראות מה היא חושבת על היוזמה שלי.
"הלוואי וזה היה אפשרי. את שוכחת שיש לי את מאיה," היא אומרת בקול חסר רגש.
"קול סיפר להם שיש לך ילדה מדהימה. הוא אמר לי שהוא רוצה שתהיה לנו אחת כמוה," אני מעודדת אותה.
"באמת? והם לא נרתעו?" היא מסתכלת עלי כלא מאמינה.
"ליני," אני קוראת לה בשם בחיבה שהמצאתי לה כשהיינו קטנות, "יש בך הרבה יותר מהעובדה שאת אימא חד הורית. מתי כבר תסתכלי על עצמך במראה ותראי שאת אישה מדהימה, אמנם מעצבנת לפעמים, אבל את מיוחדת במינך."
"הביטחון שלי בעצמי מתחת לאדמה," היא מודה.
"היום הבנתי שיש לי חלק בזה, שאני צריכה להרים אותך מהמקום בו את נמצאת ללא הצדקה. אני אעשה הכל כדי שתראי אותך כפי שאני רואה," אני אומרת ומופתעת כשהיא מחבקת אותי חיבוק מוחץ.
"ראיתי פרסומת לסוג חדש של לק. למעשה זאת אבקה שאת מברישה על הציפורניים. בחרתי לך את הצבעים שאת אוהבת, ונראה אם זה באמת מדהים כמו שזה נראה," אני מוציאה מהרכב את השקית, וגם את המתנות שקניתי לפני כמה ימים לאחיינים שלי.
"תראי מה קניתי למאיה," אני מגישה לה את השקית ובה הבגדים שרכשתי לאחיינתי במיו מילאן, וגם ערכה להכנת תכשיטים.
"איזה דודה את. מה הפלא שמאיה כל כך אוהבת אותך. את תמיד חושבת איך לשמח אותה, ולא רק בגלל שאת קונה לה דברים, אלא כי את מראה לה שהיא חשובה לך. את עומדת להיות אימא נהדרת."
"צעד צעד, קודם נתחתן, ורק אז נמשיך," אני אומרת לה.
"מרגיש לי שיהיה לך בן," היא אומרת פתאום משום מקום.
"אני לא בהיריון! עוד לא…את יודעת, עוד לא…" אני מחפשת את המילים, וגורמת לאלין לצחוק.
"את כזאת מתוקה," היא אומרת, "אני מעריכה את זה שאת מתייחסת לדברים ברצינות, ולא מזדיינת עם מישהו ורק אז חושבת מה הלאה, כמוני."
"וזה עומד להשתנות. את תלמדי שבנושא הזה עדיפה הדרך שלי. את לא צריכה לתת את עצמך בזול. כמה פעמים אני צריכה לומר לך שאת שווה יותר עד שתקלטי זאת?" אני אומרת בעודנו חוזרות לסככה המוצלת ליד הבריכה.
"לכי תביאי את מסיר הלק מאימא, ואני אקרא בינתיים את ההוראות," אני אומרת לאלין, שממהרת לעשות כדבריי.
"מאיה שלי, בואי תראי מה הבאתי לך," אני אומרת למאיה שרצה אליי ומחבקת אותי חיבוק אוהב.
"אני לא מאמינה, הבאת את ערכת הלק החדשה? תעשי לי גם," אומרת נטלי, מתיישבת לידי ומניחה את אצבעותיה על השולחן לפניי.
"הערכה הזאת היא עבור אלין," אני עונה לה בקור.
הקור שנובע מקולי לא משפיע עליה. "נו באמת מה הבעיה של אנסטסיה," היא אומרת.
"הסברתי לך שזה עבור אלין. אני לא מטפלת בציפורניים של אף אחת פרט לאימי ואחותי, וזה לא עומד להשתנות," אני אומרת וממשיכה לקרוא את ההוראות.
"יש לך גיסה בלתי נסבלת," אומרת נטלי לנורה, וקמה בהפגנתיות, תוך שהיא מזיזה את השולחן, וגורמת לתכולת הערכה להתפזר. רק שהכל עדיין סגור ולא נגרם נזק. היא קולטת שזה המצב, וגורפת בידה את הכל מהשולחן. לא נותר לי אלא לצפות בצנצנות מתרסקות על מרצפות האבן ותוכן מתפזר.
“ילדים, תאספו את הדברים שלכם, אתם הולכים עם אימא," אני שומעת את נורה אומרת לילדיה של נטלי.
"לא רוצה!" אומר הגדול.
"לא שאלתי אם אתה רוצה, אני מודיעה לך שאימא הולכת הביתה, ואתה הולך איתה," חוזרת נורה על דבריה.
"אני לא מאמינה שאחותי היחידה לא מגנה עליי," אומרת נטלי בקול צווחני.
"על מה בדיוק את רוצה שאגן עלייך? על האגרסיביות שלך, רק בגלל שאנסטסיה לא רצתה לתת לך להשתמש במתנה שהיא קנתה לאלין, וזאת הייתה התגובה שלך?"
"מה אתה שותק כמו…כמו…אידיוט!" היא צועקת על גורדון.
"אני לא חוזר איתך. אני אודיע לך מתי אבוא לקחת כמה דברים, עד שהסכם הפרידה בינינו ייחתם," הוא עונה לה באדישות.
מאד לא בנוח מכל מה שקרה כאן היום, ומרגישה הקלה כשנטלי וילדיה עוזבים. "אל תתני לאיש לקלקל לך את היום המיוחד הזה," אומרת לי נורה שבאה לעזור לי לנקות.
"אני מתנצל בפני כולכם על כל מה שעברתם בגללנו כל השבועות האלה," אומר גורדון.
"שיהיה לך ברור גורדון, שאתה תמיד תהיה חלק מהמשפחה שלנו, ואתה מוזמן לבוא מתי שרק תרצה," אומר לו אבא.
"אני יודע שאמרתי מקודם שאני לא רוצה ללכת כי אני מחכה לאוכל, אבל אני מקווה שאתם מבינים כעת שזה היה סתם תירוץ. הבית שלכם הוא האי השקט שלי. אתם משפחה חמה, שתמיד נותנת לי להרגיש פה רצוי," הוא אומר.
"עכשיו כשנגמרה הדרמה אנחנו יכולים ללכת לשחק טניס?" שואל אלכס. נורה ואני נגד גורדון ו…רגע אלין למה שלא תצטרפי למשחק?"
אלין מסתכלת עליי נבוכה. "מסיבת הלק שלנו נהרסה, למה באמת שלא תשחקי איתם?" אני מעודדת אותה.
אני מסתכלת מרחוק על שני הזוגות שמשחקים. גורדון נראה לי פתאום באור אחר. הוא נראה רגוע, מחייך הרבה, ואני רואה שאלין מסתודדת איתו ומצחקקת.
"את חושבת מה שאני חושב?" שואל אותי קול, ומנשק אותי בכתפי.
"הם ניראים בכלל לא רע ביחד," אני עונה לו, "מי היה מאמין. אני מרגישה שאני מגלה אותו מחדש, אחרי שהמשא הכבד הוסר מעל כתפו," אני אומרת.
"הוא בהחלט נשאר במשפחה," קובע קול, "ומי יודע מה יקרה?"
אני מחייכת כשאני רואה את גורדון ואלין מחליפים ביניהם טלפונים. גם קול שם לב לכך.
"אני לא מצטער שהזמנתי את חבריי. אני חושב שאלין זקוקה לתשומת לב מגברים כעת, ולא כאלה שמחפשים רק לזיין אותה, אבל יש לי הרגשה שדווקא גורדון לא יוותר, וילחם עליה בכל הכוח," אומר קול, "תראי אותי, פתאום נעשיתי רומנטיקן, הכל בגללך. ואת, חשבת כבר על תאריך לחתונתינו?"
