"מה התוכניות שלך להיום?" הוא שואל אותי.
"דיברתי עם הפרופסור, וביקשתי ממנו שלא יקרה שוב מקרה שאני לא עובדת משמרות קבועות מראש. כמובן שלא סיפרתי לו שזה בגלל שחשוב לי לבלות את הזמן איתך, אלא אמרתי לו שזה פוגע בלימודים שלי.
זה לא שאני מסתירה את הקשר שלי איתך. אתה דאגת שכולם ידעו זאת," אני צוחקת.
"את מצטערת על כך?" הוא שואל בפנים רציניות.
"מה פתאום," אני עונה מייד, "אני מעדיפה שכולם ידעו, ולא יריצו שמועות מאחורי גבי. סקייליר, אתה אחד הרווקים הכי מבוקשים בבית החולים, רק זאת סיבה לא להסתיר זאת," אני אומרת ובוחנת את תגובתו.
"ראשית, אני כבר לא ברשימת הרווקים. אני תפוס חזק. שנית, למרות שאני מכיר אותך לא הרבה זמן, אני מכיר אותך טוב מספיק כדי לדעת שהרשימה המטופשת הזאת לא מעניינת אותך," הוא אומר.
"אני שמחה שאתה יודע. יש משהו בקירבה שלי אלייך, שמהפנט אותי. אני לא יכולה להפוך את זה למילים, זה מה שהגוף שלי מרגיש לשלך, זה הלב שלי שמדבר עם שלך," אני אומרת.
"דווקא הצלחת לומר זאת במילים מאד מדוייקות, וכך בדיוק אני מרגיש. נכון שאת ילדה יפיפיה ומושכת, אבל מה שיש בינינו הוא הרבה יותר ממשיכה גופנית. אחרת לא היית מבקש שתעברי לגור איתי, הייתי מסתפק בזיון חפוז, וזהו.
את תופסת מקום גדול במחשבות שלי לאורך היום. אני תוהה מה תחשבי על דבר זה או אחר, אני מרגיש שאני מתגעגע אלייך. זה לא קרה לי בעבר, ובטח לא בעוצמה כזאת," הוא אומר, מסתכל ימינה ושמאלה, ורק אז מנשק אותי בלהט.
"הוזמנתי היום לארוחת ערב משפחתית," הוא מספר לי, "אבל הודעתי שאני לא פנוי. אני עדיין לא רוצה לחשוף אותך בפני משפחתי. ארוחת הערב אצלם הוא לא מהסוג שאת רגילה. הן פורמליות מידי. אתה צריך להתלבש נכון, לומר את המילים הנכונות, לא להיות עצמך, ובעיקר לשמוע שהגיע הזמן שתתחתן, וגם שיש מועמדת שאימי חושבת שהיא מתאימה לי, ויש סיכוי שהיא אף מוזמנת הערב.
אני לא סובל את ארוחות הערב האלה. אז רק תדעי שקיבלתי הזמנה וסירבתי בגללי, זה לא קשור אלייך. למזלי המשמרות בבית החולים, וההקפצות שמגיעות לעיתים באמצע הלילה, הן תרוץ מעולה עבורי להתחמק מהמחויבויות המעיקות האלה."
"אין בעיה, כל עוד זה לא בגללי. אני מבקשת שלא תרגיש מחוייב לקחת אותי איתך לכל מקום. אני בהחלט אשמח לשבת וללמוד הערב. אתה זוכר שעדיין לא סיימתי ללמוד?" אני עונה לו.
"רק שתביני, אני לא רואה שום סיבה שמישהו יכול לבקר את הבחירה שלי בך. יש לך הופעה מאד מרשימה, ובעיקר יש לך אישיות כובשת. את מאד חכמה , וזאת התכונה שאני הכי אוהב אצלך. את זה, ואת חוש ההומור הציני שלך."
"אחרי סוף השבוע שעברנו יחד, אני חושבת שכדאי שאלך לארוז את בגדיי ואקח אותם לדירה, כבר אין לי ספק בכך שהקשר בינינו רציני," אני אומרת לו.
"אני שמח לשמוע שאת מבינה כמה אני רציני בקשר שלי איתך," הוא אומר מרוצה.
"פרט לכך אין לי צורך לקחת דבר, בדירה שלך יש כל מה שאנחנו צריכים"" אני אומרת.
הוא מקמט את גבותיו ומביט בי בתוכחה. "עוד לא הפנמת?"
'מה אמרתי?' אני ממלמלת לעצמי בניסיון להבין למה הוא כועס. "סליחה, הדירה שלנו."
"אז הבנת," הוא אומר ומביט עליי במבט רב משמעות.
"כבר אמרתי לך שאין לי כוונה לשנות דבר בדירה. יש רק דבר אחד שרציתי לשאול," אני אומרת, וסקייליר מביט בי בעיון, "תתן לי להיות אחראית על האוכל?"
"את לא יודעת כמה מחשבות הספקתי להריץ במוחי של מה את יכולה לבקש ממני. אחרי שכבר טעמתי מהאוכל המעולה שאת מבשלת, ממש אין לי בעיה להכריז על המטבח כממלכה שלך מלכתי."
"שלא יובן מדבריי שאין לך מילה בנושא, רק שאני רוצה להרגיש שגם אני תורמת. אני לא רגילה שעושים דברים עבורי, חונכתי לעצמאות מגיל צעיר."
"אני לא מפונק כמו שזה נראה לך, רק שנוח לי שמישהי מטפלת בבית. את ראית שאני מסודר, ולא צריך לסדר אחריי," הוא אומר לי.
"וגם…אני אוהבת לעשות כביסה לבד. לא מרגיש לי נוח שאחרים מכבסים עבורי. גם את זה אני עושה מגיל צעיר," אני מביטה בו בציפיה.
"אין בעיה מתוקה. אני יכול לוותר על הכל, רק מבקש שנשאיר את המנקה. בסופו של דבר את עובדת קשה בבית החולים," הוא אומר לי, "הזמן עף כשאני איתך. כדאי שנחזור לעבודה. תשלחי לי הודעה כשאת מסיימת."
אנחנו חוזרים למחלקה. כל אותו הזמן ידו אוחזת בשלי, ואני מרחפת מאושר. "אם הם כבר יודעים," הוא אומר כשאנחנו נכנסים למחלקה, "אז…" הוא רוכן לעברי ומנשק אותי. "הייתי חייב אוויר לקראת מה שמחכה לי במחלקה."
אז עכשיו היא יודעת שאני גבר אמיד, אין טעם שאתנהג כאילו אני לא.
ולמרות זאת היא לא רוצה לשנות את דרך חייה. אני יודע שהיא לא משחקת איתי, הרי היה לה קל יותר להשאיר את כל אנשי השרות בדירה שלי.
אני יודע שכולם בבית החולים יודעים על הקשר שלנו, בעיקר בגלל שאני לא יכול להתאפק מלנשק אותה, אבל אני רואה שאין לה בעיה עם זה. אין זה אומר שהפרטיות לא חשובה לה, וזה משמח אותי. כבר היו לי קשרים קצרי מועד, ושמעתי מאחרים מה נאמר עליי. כל מה שנאמר היה רק טוב, אבל עדיין. האם זה חשוב שכולם ידעו שאני מאהב נפלא, בעיקר שלא הייתי כך עם אף אחת לפני ריילי?
יש בה משהו שגורם לי להוריד את כל המסכות, את כל המגננות, ולהיות מי שאני. אני חייב להודות, שהיא לימדה אותי, אחרי כל כך הרבה נשים שזיינתי, כמה מענג יכול להיות קשר מיני בין גבר ואישה, וזה אני רוצה שימשך לנצח.
אני מסתכל על השעון. השעה חמש, ואני תוהה מתי היא תודיע לי שהיא מסיימת. אני לא צריך להמתין זמן רב, ההודעה ממנה מגיעה בעודי מסתכל על השעה בטלפון הנייד.
ריילי ווטסון:
סיימתי את המשמרת.
מחכה לך.
מתגעגעת💗
סקייליר סינקלייר:
מתארגן ומגיע אלייך.
מתגעגע יותר💗
אני יכול לדמיין אותה, נושכת שפתיים, רוצה לומר לי שזה לא אפשרי, שהיא מתגעגעת יותר, אבל היא מתרגלת איפוק, כי היא יודעת שאני תמיד אומר את המילה האחרונה.
"תן לי לנחש, אתה מדבר איתה," אומרת ארורה.
"זה כל כך שקוף?" אני רוצה לשאול, אבל נמנע. אין לי רצון לחלוק איתה את הרגשות שלי. זה שאני בזוגיות, זה לא אומר שאני בידידות עם אורורה.
אני מבין שעליי לשים לב לתגובות שלי כשאני ליד עמיתיי למחלקה.
"אני סיימתי," אני אומר, שתהיה לכם משמרת נעימה.
"לא ענית לי," אומרת אורורה.
"אני לא מבין למה את חושבת שאני צריך לדווח לך עם מי אני מדבר," אני אומר לה בקור, ועוזב את המחלקה.
הכעס שלי נמוג מייד כשאני רואה את ריילי מחכה לי מחוץ למחלקה. הנוכחות שלה מאירה לי את היום. אני מתרגש רק מלראות אותה מחכה לי. אני לא יכול להסביר עצמי איך זה קרה כל כך מהר, אבל אני יודע שהיא הבית שרציתי כל הזמן.
"סיפרתי לאימא שלי שעברתי לגור איתך, והיא הפתיעה אותי והכינה לנו ארוחת ערב. היא השאירה לנו אותה אצל השומר בלובי. היא ידעה שאנחנו לא בבית עדיין, אבל יש לה ישיבה בעבודה, ולכן לא יכלה לבוא מאוחר יותר. עכשיו תלמד מאיפה אני יודעת לבשל," היא אומרת לי.
אני מבין למה היא כזאת אחת שלא מעניין אותה העושר שלי. אימה יכלה לבוא ביום אחר, ואז הייתה נפגשת איתי, הייתה רואה את הדירה שלי, אבל מה שעניין אותה זה לעזור לבת שלה. הרי לא הייתה צריכה להגיע למגדל מגוריי כדי לדעת שהוא נמנה על אחד המגדלים היוקרתיים בעיר, שכן הוא מאד מוכר.
"חבל שלא יצא לנו להיפגש איתה," אני אומר לריילי, ובוחן את תגובתה.
"עוד תהיינה לנו הזדמנויות אחרות להיפגש. המשפחה שלי שונה משלך. אימי ויתרה על קריירה מזהירה, וכסף רב, כדי להקדיש את זמנה לטאי אחי ולי.
אבי עורך דין מצליח, והוא נשא בעול הפרנסה, כשאימי עזרה לו בכך שהכינה ארוחות בבית לאחרים.
הוריי לימדו אותי שכסף רב לא הופך אותך בהכרח למאושר. עם זה הם שאפו שיהיה להם כמה שיותר למעננו," היא משתפת אותי, "שלא ישתמע מדבריי שגדלתי במצוקה, ממש לא. לא חסר לי דבר."
"במה עוסק אחיך?" אני שואל.
"גם הוא עורך דין. לאחר שהוציא את הרישיון שלו, אבי עזב את השותפות בה עבד, ופתח יחד איתו משרד," היא אומרת ועיניה מאירות, "אני מאד גאה בשניהם. גם באבי, שלא חשש לעזוב מקום בטוח, וגם באחי שהראה לו שיש לו אמון מלא בו שיקח אותם רחוק."
"איך יצאה רופאה ממשפחה של עורכי דין?" אני מתפלא.
"כשהייתי בת חמש חלתה אחותי בת השנתיים לין, בלוקמיה. עד גיל שש הבית שלי היה בית החולים. המורה המדהימה שלי מיס מיגל דאגה להעביר לי כל יום את השיעורים שהפסדתי., כיוון שבתוך תוכי ידעתי שלין חיה על זמן שאול, וסירבתי ללכת לבית הספר.
היא הייתה יפה כמו מלאך, עם נשמה מיוחדת במינה. מה הפלא שבממלכת השמים רצו אותה? אימי ראתה שאני מתעקשת לטפל בה, וללוות אותה בימיה הקשים, והבינה שאין טעם להילחם בי.
ביום בו ליוונו אותה בדרכה האחרונה עלי אדמות, נשבעתי לה מול ארונה שאעשה הכל כדי להציל ילדים חולים. כשהתחלתי את ההתמחות כרופאת ילדים הבנתי שלא אהיה מסוגלת לעבוד במחלקה האונקולוגית, מה שלא מנע ממני להמשיך בהתמחות.
סקייליר, אני לא סיפרתי לאיש את מה שאני מספרת לך. לעמיתיי לעבודה אין מושג מה המחלקה הזאת עבורי," היא אומרת ומסתגרת לרגע בעצמה.
"באותם ימים עברנו אחי ואני בדיקות, ונמצא כי איננו נשאים של הגן שגורם לסרטן. לא רק, אלא שעברנו בדיקות גנטיות מקיפות, ונמצאנו בריאים.
לפעמים אני כועסת על כך שילדים צריכים לעבור סבל כזה. המדור בו אני עובדת עוסקת בעיקר ברפואת חירום של ילדים, ופחות בטיפול במחלות ממושכות."
ריילי מרימה עינייה אליי, עינים מוצפות בכאב. "אף פעם לא בכיתי עליה, למרות שאימי אמרה שמותר לי לבכות. ידעתי שעליי להיות חזקה עבור הוריי שהיו שבורים ממותה."
"את יכולה לבכות ריילי, אני פה בשבילך," אני אומר לה, אבל היא רק מניחה את ראשה על כתפי ועוצמת את עיניה.
'אני לא יודעת איך בוכים,' היא ממלמלת.
כשאנחנו מגיעים הביתה, והשומר בלובי מגיש לנו בחרדת קודש את הסל ובו האוכל שהכינה אימה, היא שוב מחייכת. "איזה כייף מחכה לנו," היא אומרת.
אני לוקח את הסל, ומופתע לראות שהוא כבד משחשבתי. "אני לא זוכרת מתי אימי הפתיעה אותי כך," היא אומרת, "היא יודעת שאני אוהבת לבשל."
*
אני זוכרת את הימים ההם כשרק למדתי לבשל. מידי יום, כשסיימתי את שיעורי הבית, רגע לפני שנכנסתי למטבח לשאול את אימא אם היא צריכה עזרה, הייתי מתבוננת בה מוקסמת. מה שהיפנט אותי לא הייתה זריזות ידיה אלא המבט הזה שהראה לי שהמחשבות שלה מרחפות בעולמות אחרים. גם אני רציתי ללמוד להגיע למקום ההוא שהישרה שלווה כזאת על פניה.
"את מבינה ריילי," היא אמרה לי יום אחד כשהבחינה במבט שלי, "אני יכולה למנות לך הרבה סיבות למה אני אוהבת לבשל. אין בעיניי תחליף לאכול ביתי. זה מרגש איך את לא יודעת אף פעם מה תהיה התוצאה הסופית. את רואה שאני לא מבשלת על פי ספרי בישול, או מתכון שלקחתי באינטרנט, אלא עושה מה שמרגיש לי נכון באותו רגע. גם זאת לא העובדה שאת מערבבת יחד כל מיני מצרכים, ויודעת שבקרוב תתענגי על טעמם.
האמת שונה לגמרי. כשאני מבשלת, אני נמצאת בעולם משלי. כל המחשבות שלי מתרכזות במצרכים שאני חותכת וקוצצת, בתבלינים שאני מטבלת אותם, בשילוב בין חלקי המנה השונים, ובקבוצות המזון השונות שאני מקפידה עליהן.
ובזמן שאני מתרכזת בזה, המוח שלי מתרוקן מכל מה שמסביבי, וכל דאגות העולם נעלמות. עכשיו כל כולי מוקדשת למטרה הזאת, ודווקא העובדה שאני מרוכזת בעולם הצר הזה, מאפשרת לנפש שלי לעוף למרחבים. את מסוגלת להבין מה אני אומרת?"
ולמרות שמה שאימא אמרה היה מורכב מאד, ואני הייתי צעירה, הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת, וגם אני הצלחתי להגיע לשם.
זאת הסיבה שאני אוהבת לבשל, זה מהווה לי פסק זמן שמנקה את כל המחשבות ממני.
*
"נראה לי ריילי שאת צריכה ללמוד לקבל. את כל הזמן נותנת מעצמך לאחרים. אני בטוח שאימך נהנתה לבשל עבורך, בעיקר כשזה בא ממנה, ולא חובה מעיקה שהוטלה עליה. אין לי ספק שאימך יודעת שיש היום אפליקציות שבאמצעותן את יכולה להזמין אוכל הביתה," אני אומר לה.
"תרשה לי לתקן אותך, אימי בשלה לנו, ואין לי ספק שהיא נהנתה מכך מאד."
אני לא יודעת מה עוצר בעדי לשתף אותו שאימא מכירה היטב את הנושא, כיוון שגם לה יש אפליקציה כזאת, שדרכה אנשים מזמינים ממנה את האוכל המשובח שלה.
לאחר שעזבתי את הבית לאוניברסיטה, אימא שכרה מקום קטן ומספר עובדים, ויש לה ממלכה משלה. הבית שוב חזר להיות בית, וכשאבא ואחי חוזרים אחרי יום עבודה ארוך, האווירה בו מאד משפחתית.
"כנס להתקלח, ואני אערוך בינתיים את השולחן," אני אומרת לסקייליר. אני סקרנית לראות מה אימא שלחה לנו.
"נראה לך שאני הולך להתקלח לבד?" הוא אומר ומביט עליי באופן שאין צורך שיאמר מה שעובר לו בראש.
"סקיי," אני קוראת לו בחיבה, "אני גוועת מרעב, "נו תלך כבר."
"אז בואי נשב לאכול קודם. זה לא שרצתי מרתון היום, ואני מזיע כל כך. בסופו של דבר המשרד שלי נמצא בבניין ממוזג להפליא," הוא אומר לי ברצינות.
"אז אלה חוקי המשחק, או שאנחנו מתקלחים יחד, או שבכלל לא ?" אני מחניקה חיוך, בזמן שאני מתחילה למלא לו את הצלחת באוכל של אימא שמריח כל כך טוב.
"האמת היא שבלייר טען היום שאני איתך רק כדי לזיין אותך, אני חייב להראות לך שזה לא נכון," הוא עונה ומתחיל לאכול.
"אבל אתה בדיוק מוכיח את ההיפך, אתה לא חושב?" אני שואלת.
"את טועה, אני מראה לך שאני נהנה לשבת לאכול ולדבר איתך לא פחות," הוא אומר.
"אתה יודע שיש אנשים שאוכלים ארוחה שלמה, רק כי הם יודעים שבסופה יגיע הקינוח?" אני שואלת.
"ואת רומזת לי שאת הקינוח שלי היום?" הוא שואל ברצינות תהומית.
"כמו שאני מכירה את אימי, יש פה גם מנות קינוח, היא יודעת כמה אני אוהבת און," אני עונה לו.
"לו היא רק ידעה כמה את אוהבת את הקינוח שאני נותן לך…" הוא מעמיד פנים כאילו הוא מדבר שיחת חולין.
"אז איך היה המשך המשמרת שלך?" אני מסיטה את הנושא בחדות.
"מנוולת!" הוא מסנן, "לפעמים אתה לא יודע שחסר לך משהו, עד שאתה חווה אותו, ואני חווה את זה איתך בגדול. את יכולה להאשים אותי שאני רוצה את זה, כשאלה רק את ואני לבד בבית שלנו?"
"אנחנו לא חייבים לסיים את כל האוכל כעת. זה רק אתה ואני בבית, ואנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו. ואם בא לנו כעת…" אני מפסיקה לדבר ומתחילה להתפשט.
"אין לך מושג כמה בא לי לגרוף בתנועת יד חדה את כל מה שיש על השולחן, ולפנות מקום לגוף המושלם שלך, אבל אני חושב שעדיף שנעלה למעלה," הוא אומר, לוקח את זרועותיי, ומקיף את צווארו בהן. "בואי כבר," הוא אומר ואני כורכת בקפיצה את רגליי סביב מותניו. הוא עולה בריצה את המדרגות לקומה השניה, ומטיל אותי בעדינות על המיטה.
הוא מרים את ידיו כדי שאפשוט מעליו את חולצתו. "איזה אישה בחרתי לי, כל הזמן יש לה רק דבר אחר בראש…"
