"כשתחזרי , אני מבקש תתני לי את מספר הטלפון של סוחר הרכב שלך. אני רוצה לתת לו את הרכב שדרן נהג בו, ולרכוש את הג'יפ שלך," הוא מפתיע אותי.
"אני מעדיפה לרכוש אותו בעצמי," אני אומרת, למרות שאין לי מושג איך אשלם עבורו.
"הג'יפ ירשם על שמך, אבל אין צורך שתשלמי עבורו. אני בספק אם יהיה עליי לשלם עבורו בכלל," הוא אומר. מצפה לו הפתעה. הג'יפ שהיה בבעלותי, היה ג'יפ בן כמה חודשים, והוא בכלל לא זול.
"נדבר אחרי שתדע מה הסכום שעליך לשלם," אני אומרת.
"זה לא נתון לויכוח," הוא אומר, "עכשיו כשיש לך את כתובת בית הספר אני מצפה ממך שתסעי את הילדים מייד."
אני מתלבטת האם לומר לו שאני לא מעוניינת, אבל כשאניס אוחזת בידי ואומרת לי שהיא מוכנה, אני מתרצה.
"בואי נלך," אני אומרת, ופונה לכיוון דלת היציאה למוסך בו חונה מכוניתו של מר וולש. אני לא מתפלאת לראות שהוא נוהג במרצדס חדישה ומאובזרת היטב.
"ומה איתי?" קורא אחריי פיליפ.
"כבר הבנתי שאני לא יכולה לומר לך מה לעשות. תעשה מה שאתה רוצה," אני עונה לו.
"באמת? ואם אני רוצה להישאר בבית ולצפות בתוכניות בטלוויזיה?" הוא מתריס לעברי
"מה לא ברור ממה שאמרתי לך? אתה רשאי לעשות מה שאתה רוצה. וכעת אל תבזבז את זמני, אני צריכה להביא את אניס לכיתה כמה שיותר מהר," אני אומרת.
"למה את הולכת איתה?" הוא פונה לאניס, ומנסה להניא אותה מללכת איתי.
"האומנת אמרה שהיא תלך מפה, אז שתלך."
"אז אולי אתה לא זקוק לאומנת, אתה גדול ויודע הכל, אבל אני רוצה שהיא תשאר פה, ולא אכפת לי מה אתה אומר," עונה לו אניס.
אני ניגשת לרכב, מתקינה את הכסאות, ומבקשת מאניס שתשב. אני מתיישבת ליד ההגה, מתניעה את הרכב, ונועלת את הדלתות.
"את חוצפנית!" אני שומעת את קולו של פיליפ, "למה את לא נותנת לי להיכנס."
"מה קרה לתוכנית שלך לצפות היום בטלוויזיה?"אני שואלת אותו באסרטיביות, אבל פותחת את הנעילה של הדלת. בסופו של דבר אני לא ילדה קטנה.
למרות החלטתי לשאול את אניס מה היא אוהבת לאכול, אני בוחרת שלא לשאול אותה. אני יודעת שפיליפ רוצה המבורגר, ואת זה הוא יקבל ממסעדת מקדונלדס הקרובה לבית הספר.
תוך דקות ספורות אני מגיעה לבית הספר, ומלווה את הילדים לדלת הכניסה. "אין צורך שתלווי אותנו, אנחנו צריכים לעבור במזכירות להודיע שהגענו," אומרת לי אניס. "אנחנו מסיימים בשעה שלוש. את תבואי לאסוף אותנו?"
"ברור," אני עונה לה, "שיהיה לכם יום לימודים טוב," אני אומרת. פיליפ ממהר להיכנס, ואניס מבקשת ממני עוד חיבוק, ונבלעת אף היא מאחורי הדלתות הגדולות של בית הספר.
רק אחרי שהדלתות ננעלות, אני עוזבת את המקום. אני מתלבטת אם ללכת לקניות על פי הרשימה שהכנתי, אבל מעדיפה לחזור לבית כעת.
אני ניגשת לחדר של אניס, פותחת את התריסים והחלונות לרווחה. אוויר נעים זורם לחדר. אני מקרבת לאפי את הכרית ומריחה אותה. אין מי שיאמר לי מתי החליפו את המצעים לאחרונה. ריח של מבשם הכביסה מאשר לי שהסדינים נקיים. אני מציעה את המיטה, ומניחה עליה כמה בובות שהיו מונחות על הריצפה. מדפי הצעצועים נראים לי מאובקים, ואני יורדת להביא חומרי ניקוי מארון השרות בחדר הכביסה.
'לוסי הייתה אחראית על צוות הניקיון, אבל לא ניקתה בעצמה,' אני חושבת לעצמי, 'מה אם כן קורה עם עובדת הניקיון. היא לא הייתה כבר אמורה להגיע?'
אני מנגבת את אבק מהמדפים, ומחזירה את הצעצועים והספרים בצורה מסודרת למקומם. 'אין ספק שהחדר נראה כעת הרבה יותר מסודר,' אני אומרת לעצמי בסיפוק.
אבל כשאני נכנסת לחדר המקלחת של אניס חושכות עיניים. סל הכביסה מפוצץ בבגדים מלוכלכים, עד כדי כך שיש בגדים מפוזרים סביבו. ברור לי שכמות כזו של בגדים לא נערמה שם מאז שהגעתי, אלא הרבה לפני.
על המראה יש סימנים של מים שהותזו בזמן שאניס צחצחה שיניים, ושאריות של משחת שיניים לילדים צבעו את הכיור בצבע אדום.
המתקן לאחזקת נייר טואלט ריק, ורק קצהו של גליל, תלוי במחזיק הנייר על הקיר.
אני רותחת! אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי, ומצלמת את הכל. יש לי הרגשה שעוד אעשה שימוש בתמונות האלה.
אני אוספת את הבגדים של אניס, ונכנסת לחדר של פיליפ, כדי לקחת משם את הכביסה המלוכלכת. אני נדהמת לראות את הבגדים שלו זרוקים בכל מקום. תחתונים תלויים על אחד המדפים, מכנסיים זרוקים מתחת למיטה.
אני נושמת עמוק. 'תספרי עד עשר, ואם צריך תספרי יותר.'
גם פה אני מתעדת את החדר, ואת מה שקורה בחדר האמבטיה שלו. 'יש מישהו שעבד בבית הזה פרט למר וולש?' אני ממלמלת לעצמי.
אם היה לי ספק, אם הוא ניגש לברך את ילדיו בברכת לילה טוב, עכשיו אני יודעת בוודאות שלא.
כמות הכביסה היא כזאת, שאני נאלצת לרדת פעמיים כדי להוריד את כולה, לחדר הכביסה. אני מכניסה אותה למכונה, ומפעילה אותה. אני מודה על כך שיש כאן סט של מכונה ומייבש כמעט חדשים, וכי על הצג רשום שהכביסה תהיה מוכנה עוד חמישים וחמש דקות.
אני לוקחת איתי חומרי ניקוי נוספים כדי לנקות את חדרי האמבטיה. בתחנת הטעינה נמצא רובוט לניקוי שטיחים ואני לוקחת אותו איתי לקומה העליונה.
במשך שעה וחצי אני מבריקה את החדרים, והריח הנעים שנודף מהם מכבה את כל הכעס שהתעורר בי כשנכנסתי אליהם לראשונה.
אני נכנסת לחדרים האחרים, ומופתעת לראות שהם מסודרים ונקיים. בעצם אני לא צריכה להיות מופתעת, כיוון שאף אחד לא גר כאן. אני רק מנקה את האבק היכן שצריך, ובוחרת את החדר הרחוק מביניהם עבורי.
עכשיו כשהכל נקי, אני סוגרת את החלונות והתריסים, כדי לשמור על הקרירות של החדרים. בחוץ לוהטת השמש, ואיני רוצה שהחדרים יתחממו יתר על המידה.
בקצה של הקומה נגלות לעיניי שתי דלתות עץ גדולות. אני מניחה שזה החדר של הבוס, ואליו אני לא נכנסת.
בדרכי למטה, אני מנגבת את האבק מגרם המדרגות, וניגשת להניח את חומרי הניקוי במקום. הזמן רץ, ואני מחליטה לבדוק מה מצב קומת הכניסה מאוחר יותר.
רוקנתי את הפחים בחדרים של הילדים, ואני רוצה לרוקן גם את הפח במטבח.
רגע לפני שאני מוציאה את השקית, אני מבחינה בשקית תה שהאדים עדיין עולים ממנה, מה שמראה לי שהבוס הכין לעצמו לשתות. כבר אתמול ראיתי השקית מפוצצת בזבל, אבל לא חשבתי שה התפקיד שלי לרוקן אותה.
אני נזכרת שראיתי בפינת המוסך פחים של זבל ומיחזור, ואני ניגשת לזרוק את השקיות לתוכם. מכסה הפחים דביק, ומעורר בי דחיה. אני ניגשת להביא חומר ניקוי ומטליות, ומנקה אותם עד שהם מבריקים.
סוף סוף אני יכולה להכין לילדים את ארוחת הצהריים. אלא שאז מכונת הכביסה מתריעה עם מוזיקה שנשמעת עד למטבח, שהיא סיימה את הכביסה.
אני רוחצת היטב את ידיי, וניגשת להכניס את הכביסה למייבש, כשמבטי נופל סל כביסה מלא בגדים. אני מציצה לתוכו, ורואה שאלה הבגדים שלו. 'תראי אותך, עכשיו את צריכה גם לכבסאת תחתונים של הבוס שלך,' אני חושבת לעצמי, 'ואני חשבתי שלעולם זה לא יקרה יותר, בטח לא בזמן הקרוב.'
ברור לי שהבגדים לא יכבסו את עצמם. אני מכניסה אותם למכונה, ומפעילה אותה שוב.
למרות שאני מתכוונת ללמד את פיליפ לקח, ולקנות לו המבורגר לצהריים, אני ניגש להכין ארוחת צהריים לשניהם.
אני מוצאת במזווה שקית עם תפוחי אדמה, ומחליטה להכין מהם מחית. אני לא מכירה מישהו שמסרב למחית תפוחי אדמה. אני מוצאת מקפיא גדול בתוך המזווה, ובודקת איזה בשרים יש בו. אני רואה מגש עם חזה עוף, ומחליטה להכין ממנו שניצלים. במקפיא יש גם כמה שקיות גדולות של אפונה קפואה, ואני מניחה שזה מה שהילדים אוהבים לאכול.
אני מניחה את המגש עם חזה העוף בתוך מים למים, כדי לזרז את הפשרתו, ומתחילה לקלף את תפוחי האדמה.
רק כשהבטן שלי מתחילה לקרקר, אני נזכר שבעצם לא אכלתי כלום מאתמול. אני מסיימת לקלף את תפוחי האדמה, מכניסה אותם לסיר עם מים, ושמה אותם על הכיריים שיתחילו להתבשל.
אני מכניסה את האפונה לסיר בו הרתחתי מים, ומבשלת גם אותה.
כריך נשמע לי רעיון טוב, ואני מחפשת היכן יש לחם. הסדר במזווה לא הגיוני בעיניי, אבל בכל זאת אני מוצאת אותו ומוציאה שתי פרוסות עליהן אני מורחת חמאה, ועליה מניחה פרוסת גבינה צהובה. אני מחייכת לעצמי שזה הכריך הכי לא מושקע שהכנתי בחיי, אבל אני מרגישה שאם לא אוכל, אני עלולה להתעלף. זה לוקח אותי למקום אחר, לזמנים אחרים.
*
"אני לא מבינה אותך רוזלי. יש לך אותי, למה את לא מסוגלת לבקש ממני שאביא לך משהו לאכול. את כזאת עקשנית," אמרה לי דיאנה המזכירה שלי.
את יודעת שכל העבודה תלויה רק בך, ואיש לא יכול להכתיב לך את הקצב."
"אני מתפלאת עליי דיאנה, הרי בעצמך אמרת שהכל תלוי בי, ואיש לא יכול להתחיל לעבוד בלעדיי. דווקא בגלל זה אני חייבת לסיים את תכנית העיצוב של הקומה עבור מר רוברטסון," עניתי לה.
"את יודעת שהוא לא יעז להאיץ בך. הרי כבר הסברת לו שאם הוא רוצה שביתו יראה מושלם, יהיה עליו לתת לך את הזמן שלך. 'הרי עבודתו של מעצב פנים היא עבודת אומנות, והוא זקוק להשראה, כדי לגרום למקום להראות מושלם,' כך אמרת לו. אז למה את לא יכולה לעשות הפסקה של חמש דקות לאכול?
החלטתי לא לשאול אותך יותר, והבאתי לך כריך. תשבי ותאכלי!" היא פקדה עליי. רק בגלל העובדה שידעתי כמה אומץ דרוש לה לדבר אליי בטון כזה, התרציתי.
'איפה את עכשיו דיאנה? כמה אני זקוקה לעזרה שלך.'
*
זה מדהים כמה מחשבות יכולות להפוך למציאות. הנייד בכיסי מצלצל, ואני תוהה מי מחפש אותי בשעה הזאת. 'האם הוא התקשר לקמילה?' אני לא יודעת אם אני שמחה אם כן, או לא.
אני מופתעת לראות את שמה של דיאנה על הקו. "מתי את פותחת משרד משלך?" היא יורה לעברי, לפני שהיא אומרת לי שלום.
אני מביטה על נתחי העוף שכבר התחילו להפשיר, מפרידה אותם בידי, מחליפה את המים, ורק אז מתפנה לענות לשאלתה.
"רוזלי?" היא שואלת בהיסוס, "את שם?"
"אני לא יכולה לפתוח משרד כעת. את יודעת כמה כסף צריך כדי להקים חברה?" אני עונה לה, "לא ברור לך שהוא לא נתן לי כלום, כשנחתם הסכם הגירושין בינינו?"
"אני לא מסוגלת לעבוד איתו יותר," היא רוטנת, "הוא רודה בכולנו, הוא בלתי נסבל."
"אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לעזור לך," אני אומרת כשברקע מודיע לי המייבש, שעבודת הייבוש הסתיימה. אני רק עכשיו קולטת כמה כל פעולה גוזלת זמן.
אני ניגשת לחדר הכביסה, מתחילה להוציא את הבגדים, ולקפל אותם. לפחות יש כאן תנאים נוחים לעשות זאת, בדיוק כמו שאני אוהבת. מי שעיצב את הבית הזה, בהחלט יודע לעבוד.
"את לא איתי. למה את לא עונה לי," אני שומעת את קולה של דיאנה.
"אני מצטערת. הייתי עסוקה בהוצאת הבגדים מהמייבש, והעברת הכביסה הנוספת לתוכו. כולי איתך עכשיו," אני אומרת בעודי עורמת את הבגדים של אניס בצד אחד, ושל פיליפ בצד שני. משום מה נראה לי שהבגדים של פיליפ הם לא במידתו, ואני רושמת לעצמי מזכר לבדוק את הנושא.
"שוב את בורחת לי," היא אומרת, "את בכלל שמעת סיפרתי לך על הרעיון המטורף של ה…אקס שלך?"
"כנראה שהקליטה היא לא משהו, את מוכנה לחזור על מה שאמרת?" אני מבקשת. מה אני כבר יכולה לומר לה. 'ראש לי בדברים אחרים כעת?'
"אל תאמרי לי שאת מכבסת כעת במכבסה ציבורית. אני יודעת שעזבת את הבית, אבל…איפה את בעצם גרה?"
אני מצלמת את חדר הכביסה, אבל מטשטשת את הבגדים, כדי שלא תבחין בכך שאלה בגדי ילדים. "זה נראה לך מכבסה ציבורית?"
"איזה יופי ממש לא! ספרי לי איפה את?" היא שואלת. אני לא יודעת אם היא נשלחה להוציא ממני מידע, אבל מבינה שאסור לי לספר לה את האמת.
"דיאנה, אני בקושי מבינה מה את אומרת את יכולה להתקשר אליי עוד שעה?"
אני חוזרת למטבח. תפוחי האדמה כבר מוכנים, אני מרוקנת מהם את המים, ומתחילה להכין מהם את מחית. גם השעועית כבר מוכנה, גם אותה אני מסננת, ומניחה בתוך תבנית. העוף כבר מופשר, ואני יכולה להכין ממנו כבר שניצלים.
אני מוצאת כל מה שאני צריכה במזווה, ומתחילה במלאכת הטיגון.
אני חושב מה להכין להם כקינוח, ואת התשובה אני מוצאת במזווה. יש כאן כמות לא מבוטלת של קופסאות להכנת עוגות, שרק צריך להוסיף להם מים, שמן, וביצים. אני רגילה להכין עוגות בעצמי, אבל הפעם זה דווקא נשמע לי רעיון טוב. אם זה מה שהם אוהבים, אז למה לא. זה בהחלט יכול לחסוך לי עבודה.
אני בוחרת עוגת וניל עם סוכריות בתוכה, ותוך דקות ספורות העוגה כבר בתנור.
גם השניצלים מוכנים, ואני פנויה כעת להניח את הכביסה בארונות של הילדים.
גם שם מצפה לה עבודה. בארונות שורר אי סדר. אני משתלטת במהירות על הארונות, כיוון שרוב הבגדים שלהם הם אלה שחזרו כעת מכביסה.
נשארה לי רק הכביסה שלו, וכיוון שהמייבש סיים את פעולתו, אני ניגשת לקפל גם אותה. כיוון שאני ממיינת את הבגדים לפי נושאים, קל לי להחזירם לארון. אני מכניסה את בגדיו לסל, ועולה לחדר השינה שלו.
אני מתפלאת לראות שסדר שורר בו, וריח של אוויר נקי ממלא אותו.
אני מעיפה מבט לעבר חדר האמבטיה שלו. הוא נקי ומסודר, וסל הכביסה ריק.
זה מאד מוזר בעיניי, למה מסדרים רק את החדר שלו?
אני מוצאת מיד את חדר הארונות שלו, וניגשת לפזר את הבגדים המקופלים במקומם.
בדיוק אז מתקשרת דיאנה שוב. אני מחייכת לעצמי. נראה שהיא שמה שעון כדי לדעת מתי עברה שעה בדיוק.
"תמיד אמרתי שיש לך נטיה להתפזר על פני כמה דברים יחד, ואת אומרת שאני נעלמת לך. רצית לספר לי משהו," אני רוצה שהיא תיגש ישר לעניין, לנושא שלשמו פתאום נזכרה בי.
"לאקס שלך יש רעיון משוגע. הוא ביקש שאני אגשש מה קורה אצלך, ואשכנע אותך לחזור לעבוד איתו. 'כי לפחות בעיצוב היא די בסדר,' כך הוא אמר."
"וואו איזו מחמאה אדירה, אני כל כך מתרגשת לשמוע שאני די בסדר בעיניו. אם המיליונים שהכנסתי לחברה, מסתכמים בדי בסדר, עדיף לו שיקח מישהו מוצלח ממני. לא שיש לי בכלל כוונה לשקול את הצעת העבודה שלו. אם כבעל אני לא רוצה אותו, למה שארצה אותו בתור הבוס? התשובה היא לא." אני מנתקת את השיחה, מבחינתי היא הסתיימה.
אני מוציאה את הערימה האחרונה מהסל, הערימה של תחתוני הבוקסר שלו, ומחפשת היכן מקומם.
"אני יכול להבין מה את עושה עם התחתונים שלי, בחדר השינה שלי?" קולו רועם מאחוריי.
"מהמקום בו באתי, לימדו אותי שכביסה נקיה מקפלים ושמים במקום. אם יש לך מילת קסם לומר להם שילכו למקום לבד, אני אשמח שתלמד אותי," אני יודעת שאני עוברת את הגבול, אבל לא באמת אכפת לי. אני עדיין רותחת על מה שסיפרה לי דיאנה.
"אני ביקשתי ממך לכבס לי את הבגדים?" הוא שואל אותי בקור.
"אתה לא ביקשתי ממני כלום. למעשה כל מה שאני עושה בבית הזה הוא בגדר ניחוש. פרט לי, אין כאן אף עובד אחר היום. מאחר שעשיתי כביסה לילדים, וראיתי את סל הכביסה עמוס בבגדיך, הנחתי שאולי כדאי שאכבס גם אותם.
אבל הבנתי שחרגתי מתפקידי, ולא אעשה זאת יותר."
אני מניחה את ערימת הבוקסר המקופלים על הדלפק באמצע החדר, ויוצאת מחדר הארונות שלו ומחדרו בלי לתת לו אפשרות להגיב.
ריח העוגה שאפייתה הסתיימה, מחזיר אותי למטבח. אני מוציאה אותה מהתנור, מורחת עליה קרם שוקולד, ומניחה אותה על קרש להתקרר.
השעה שתיים. הגיע הזמן ללכת לקנות לפיליפ את ההמבורגר שלו, ולחכות לילדים בשער היציאה.
