ריילי יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת. "למה את מסתירה אותך ממני?" אני שואל.
"כי אני יודעת מה יקרה אם אוריד ממני את המגבת. עכשיו כשישנתי קצת, אני יכולה, אם תרצה, לקחת בגדים להחלפה, ולנסוע איתך לדירה שלך. אלא אם כן לא מפריע לך להישאר בדירת הסטודנטים שלי." טון הדיבור שלה רציני, אבל אני מבין שהיא צוחקת.
"אני אענה לך בכנות. אני רוצה לבנות איתך חיים משותפים. אני חושב שתאהבי את הדירה שלי. היא משקיפה על העיר מגובה של ארבעים ושמונה קומות, ותוכלי לראות ממנה את נהר ההדסון," אני אומר.
"אז מה שאתה אומר בעצם, שדירת הסטודנטים שלי לא מרווחת דיה עבורך? אתה זוכר שאני עדיין סטודנטית?" היא שואלת באותו טון רציני.
"אני אעשה מה שתרצי," אני עונה לה, "אני רוצה להיות איתך, ואם את מרגישה יותר בנוח להיות איתי כאן, זה מה שאעשה."
"הקירות לא הופכים את הדירה לבית, אלא מי שגר בה. אני עדיין לומדת אותך, ורציתי לראות איך תגיב. תתן לי כמה דקות לארוז, וניסע לדירה שלך.
אלא אם כן…" היא אומרת ונושכת שפתיים.
"את משחקת משחק מסוכן. אל תשכחי שהשותף שלך הוא גבר, ואת יודעת איך אנחנו הגברים מגיבים כשמתגרים בנו… בייחוד אישה עם גוף מושלם כמו שלך," אני אומר לה. אני מנסה למשוך ממנה את המגבת, אבל היא זריזה ממני, ומצליחה לחמוק ממני.
"מה שמצפה לך ממני," אני אומר, וקם בעצלתיים, "את צריכה עזרה?"
אני נכנס לחדר הארונות שלה, ומסתכל המום על הסדר שבו. במרכזו יש שידה שעליה היא מניחה בסדר מופתי את הבגדים שהיא בוחרת לקחת איתה. ערימה של חולצות קצרות, סטים של לנז'רי בשלל צבעים, מכנסיים, ושמלות.
"ומה עם בגדי ים?" אני שואל, "לא סיפרתי לך שיש לי בריכה פרטית על הגג."
היא ניגשת ומוסיפה כמה בגדי ים לערימה. כל מה שהונח על השידה, נבלע בזריזות בתוך מזוודה גדולה.
רק אז היא בוחרת אוברול שחור, ולנז'רי בצבע תואם, וניגשת למקלחת להתלבש. היא חוזרת לבושה, נושאת בידה תיק כלי רחצה, ושקית עם הבגדים שנשארו בסל הכביסה.
אני לוקח את המזוודה ופונה לכיוון הדלת. ריילי מתעכבת ומסדרת את המיטה.
אני רואה שהיא נושאת איתה מזוודה קטנה.
"אני צריכה לקחת כמה ספרי לימוד," היא אומרת ונכנס לחדר העבודה שלה. אני מציץ לתוכו ונהנה לראות את הסדר ששורר בה. "אז זה מה שמצפה לי?" אני אומר מרוצה.
היא מעיפה מבט לעברי. "אתה יודע שעוד לא סיימתי ללמוד."
"את לא מבינה מתוקה, התכוונתי לסדר ששורר בכל מקום. אני אוהב את זה מאד, זה אומר המון עלייך," אני מסביר לה.
"בוא נאמר שאני לא ארוץ אחריך עם מטאטא, ואנקה כל הזמן, אבל סדר וניקיון בהחלט חשובים לי," היא אומרת.
אני יודעת היטב מדוע הסדר והניקיון כל כך חשובים לי.
*
כשלין הייתה בת שנתיים, היא הייתה מוקפת בצעצועים, אבל השתעממה מהר מידי. היא נהגה לשחק במשחק, לנטוש אותו, ולהמשיך לאחר. דבר אחד אימא לא הצליחה ללמד אותה, וזה להחזיר את הצעצועים למקומם במדפי הצעצועים.
"אני לא יודעת איך יצאה לי ילדה מבולגנת כמוה," היא הייתה אומרת ונאנחת.
זמן קצר לאחר מכן, כשלין חלתה, היא האשימה את עצמה שהייתה קפדנית מידי איתה. כשראיתי כמה זה משפיע עליה, לקחתי על עצמי לסדר אחרי לין. גם אם זה אמר לשים את אותו צעצוע בפעם החמישית במקום.
בהתחלה הרגשתי כעס, כי ידעתי שאחותי הקטנה עושה זאת בכוונה. אבל עם הזמן הבנתי שזה משחק עבורה.
אם להודות על האמת, הבלגן הפריע לי יותר משהפריע לאימא. וכך מצאתי עצמי עוברת ליד חדרה של לין, ואוספת את צעצועיה בלי לחשוב. התקופה ההיא הקנתה לי את ההרגלים של הסדר.
פעם העירה לי אחת השותפות לדירה במעונות, שיש לי אובססיה לסדר. אני ידעתי שלא.
יום אחד היא חיפשה שעה ארוכה את אחת המחברות שלה, ולא מצאה. לא רק, אלא שבתוך ערימת הבלגן על שולחן שנוצרה בזמן שהיא חיפשה את המחברת, היא מצאה כריך מעופש שהתחבא שם שבוע לפחות.
"תלמדי אותי להיות מסודרת," היא ביקשה ממני מיואשת.
היא עמדה לידי המומה, כשראתה באיזו מהירות עשיתי סדר. כל המחברות היו מונחות על המדף בסדר מופתי. כמובן הייתה שם גם המחברת שחיפשה.
"בחיי שלא זכרתי שהשולחן שלי צבוע בכחול," היא אמרה, כשסיימתי לנקות אותו עבורה. היא עמדה נפעמת מול השולחן המסודר שלה, ובהתה בו דקות ארוכות.
לא הסתפקתי בזה. רוקנתי את תכולת ארון הבגדים שלה על מיטתה, קיפלתי מחדש כל פריט, ומיינתי לפי קבוצות. "את מבינה כמה זמן את יכולה לחסוך בבוקר, כשאת רואה בדיוק מה יש לך ללבוש, ולא צריכה לחטט ולחפש את החולצה שאת רוצה?" שאלתי אותה.
אני שמחה לראות שסקיילר מעריך את הסדר, וסקרנית לראות כבר את הדירה שלו.
*
"אני חייב להודות בפנייך שאני שונא אי סדר. זאת הסיבה שחששתי מדירת הסטודנטים שלך. אני זוכר שכשלמדתי, הדירות של חבריי היו נראות כמו מאורות של עכברים. ערימות של קרטונים של פיצה אכולה בחלקה, בגדים זרוקים בכל מקום, וכיור מלא בכלים. כל כך שמחתי לראות את הדירה המסודרת שלך," הוא מסביר לי מדוע כל כך שמח כשראה את חדר העבודה המסודר שלי.
"הייתי בזוגיות לא ארוכה עם אישה שלא הכירה מה זה סדר. מצאתי עצמי הולך אחריה, ואוסף את הבגדים הזרוקים שלה מכל מיני פינות. זה עייף אותי נפשית.
היא עורכת דין במקצועה, ותמיד תהיתי איך היא מסתדרת בזמן שהיא צריכה לעמוד מול שופט.
בימים שהיא הביאה את העבודה לדירתי, ונשארה לישון אצלי, ערימת ניירות בלתי נגמרת הייתה מפוזרת על שולחן האוכל, ועל הכיסאות שלו. ביקשתי ממנה שלפחות תעבוד בחדר העבודה שלי, שלא אראה את הבלגן, אבל היא אמרה שהשולחן שלי קטן מדי.
וכיוון שהיא עבדה מחוץ לחדר העבודה, היא הייתה מבקשת שאביא לה כל הזמן את הניירות מהמדפסת.
יום אחד חזרתי הביתה אחרי ניתוח ראש מסובך, וכל מה שרציתי זה להתקלח וללכת לישון. המראה של ים הניירות שקיבל את פניי כשחזרתי, גרם לי לכזה חוסר שקט. חיכיתי לערב שתבוא, אבל היא הודיעה לי שהיה לה יום קשה, והיא הולכת לפאב עם חברות. למחרת היא הייתה צריכה להישאר במשרד עד מאוחר, וביום השלישי, אני כבר לא זוכר מה היא סיפרה.
כשהגיע סוף השבוע שאלתי אותה אם יש סיכוי שניפגש. היא נקבה בשמה של מסעדה יקרה, וביקשה שאבוא לאסוף אותה בשבע, ושלא אשכח להזמין מקום, "כי זאת מסעדה שאי אפשר פשוט לבוא אם אין לך הזמנה."
"אני מבקש שתבואי לדירתי עם מזוודה," התחלתי לומר לה.
"אני חושבת שזה מוקדם מידי עבורי לעבור לגור איתך," היא קטעה אותי.
"שמעת ממני שביקשתי שתעברי לגור איתי?" עניתי לה מייד בקור, "לו היית ממתינה עוד שניה, היית שומעת שאני מבקשת ממך לבוא עם מזוודה כדי לנקות את המסמכים משולחן האוכל שלי, ולקחת את הכביסה המלוכלכת שהשארת אצלי. אני לא רוצה לראות אותך יותר."
אני משתף אותך במה שקרה, כי חשוב לי שתדעי עליי הכל. אנשים מדברים, אני לא רוצה שתשמעי עליי מאחרים. לא תמיד מה שמספרים נכון. אין לי מה להסתיר ממך.
ריילי, אני רוצה לומר לך את המילים במפורש, שלא יהיה כל ספק, אני רוצה שתעברי לגור איתי לתמיד."
"אני מבטיחה לך שגם אם אשמע שמדברים עליך, אשאל אותך, לא אקבל זאת כעובדה," אני עונה לו, "אני לוקחת מאד ברצינות את מערכת היחסים שלי איתך. אני לא מחפשת להשתעשע. כל עוד תרצה בי, אני שלך."
"את לא מקשיבה לי, אני רוצה אותך לנצח. אני יודע שאנחנו מכירים רק זמן קצר, אבל אני יודע שיש בך את האיכויות שאני מחפש באישה. אולי הייתי צריך לחזר אחרייך זמן ממושך יותר, לשלוט ברצון שלי לכבוש אותך, למרות שזה היה גדול ממני.
אין לי שום ספקות בקשר אלייך. אני אבין אם לך יש, אם את מרגישה שאני מאיץ מהר מידי בדברים. אני כל כך מוכן להתחייב לך, אבל עליי לזכור שאת צעירה ממני."
"אני לגמרי שלמה עם ההחלטה שלי להיות איתך. ברור לי שיש לי עוד הרבה ללמוד עליך, אבל אין דבר שיוכל לגרום לי לשנות את דעתי," אני אומרת לו, "בוא נלך הביתה."
אנחנו נוסעים למגדל מגוריו. כשאנחנו מתקרבים אני מביטה עליו בהשתאות כשאני מבינה היכן הוא גר. אני פולטת אנחה בלתי רצונית. 'פה אני עומדת לגור?'
*
כשמלאו לי הוריי עשרים ואחת, הזמינו אותי הוריי לארוחת ערב כדי לחגוג את יום הולדתי.
"עשרים ואחת הוא הגיל הרשמי פה שבו את נחשבת בוגרת, ואת יכולה לשתות אלכוהול," הוא אמר בחיוך, ושתק לרגע.
"אבא אני לא כזאת. למעט מעט יין בארוחה איתכם, האלכוהול לא מעניין אותי. אתה חושב שבאוניברסיטה לא שותים בגניבה בירה ומשקאות חריפים? אתה יכול להיות רגוע, זה ממש לא מושך אותי.
הלימודים שלי חשובים לי יותר מכל. אז נכון שמנסים לשדל אותי לבוא למסיבות, או לארח בנים בחדר, אבל אני מסרבת." חשבתי שבזה נגמרה השיחה, שכן הוריי יכולים רגועים.
"אני יודע איך מתנהלים חיי סטודנטים. אני לא עד כדי כך זקן. המקצוע שלמדתי שונה ממה שאת לומדת. אני כן יצאתי למסיבות, אמנם לא נגררתי אחרי חבריי ללילות שתיה פרועים, אבל בהחלט הייתי מעוניין במפגשים החברתיים. הרי כך אימא ואני נפגשנו," הוא המשיך, והביט באהבה על אימא.
"אבא היו לי מערכות יחסים, אבל אני לא חיית מסיבות, אף פעם לא הייתי. כעת אין לי חבר, אבל זה רק בגלל שלא מצאתי את האחד שמעניין אותו משהו מעבר לבילויים ושתיה." אני בטוחה כעת שזה מה שמטריד את הוריי.
"את יודעת שאנחנו לא חיים חיי פאר. כשאת נולדת זמן לא רב אחרי אחיך, אימא ויתרה על הקריירה כעורכת דין, ובחרה באמהות. ידענו שזה ידרוש מאתנו להצטמצם, אבל זו הייתה החלטה משותפת.
את לא היית תינוקת בהפתעה, שנינו רצינו ילד נוסף. החוויה עם קאי הייתה קסומה ורצינו עוד אחד כמוהו, ואת לא איכזבת. את הבאת איתך אור גדול. מגיל צעיר מאד ידענו שאת ילדה מאד מיוחדת.
היינו משפחה קטנה ומאושרת. ובכל זאת את ביקשת שנביא לך אחות. כיוון שבכל מקרה אימא הייתה בבית, חשבנו שאולי זה רעיון טוב. הרי בראשית נישואינו דיברנו על כך שאנחנו רוצים משפחה גדולה. לא יכולנו לנחש לאיזה מסע נצא עם לידתה של לין.
את היית רק בת שלוש כשהיא נולדה, אבל מייד תפקדת כאחות גדולה ועזרת לאימא המון, גם כשלין רק נולדה, וגם בימים הקשים של המחלה.
הזיכרון הכי חזק שלי מהיום בו נערך מסע הפרידה ממנה, היה כשהלכת להיפרד ממנה ונשבעת לה שכשתגדלי תהיי רופאה ותעשי הכל להציל ילדים חולים. זה הרגע בו נשברתי ובכיתי. פתאום הבנתי איזה חלק גדול היה ללין בחייך, ושאני לא לבד באובדן שלי על בתי הקטנה, אלא כולנו כמשפחה. מהאובדן הזה צמחנו יחד כמשפחה שתעשה הכל אחד עבור השני.
אימא ואני היינו כל כך גאים כשגם קאי וגם את זכיתם במלגות עקב הצטיינותכם בלימודים, וההוצאות הגדולות של הלימודים באוניברסיטה, מומנו על ידיהן.
כשלין נולדה פתחנו לה תוכנית חיסכון בבנק, ורכשנו עבורה ביטוח חיים. מי חשב אז שאחרי שלוש שנים נפדה אותם? את הכספים של לין השקענו. מחצית מהסכום קיבל קאי ביום הולדתו העשרים ואחת, והיום הגיע הזמן שלך לקבל מתנה מלין."
אבא הניח על השולחן שקית מתנות קטנה. 'איך לא שמתי לב אליה עד כה?' עברה המחשבה בליבי. הרגשתי שאני לא נושמת כשאבא אמר שזוהי מתנה מלין. ברגע הראשון ציפיתי למצוא בו ברכה ממנה, אבל אז זה היכה בי. לין הייתה בת שלוש כשעזבה אותנו, היא בקושי ידעה לכתוב את שמה.
התחלתי לבכות על כל מה שלין לא הספיקה בחייה, ועל האחות שאבדה לי לנצח. "אני כל כך מתגעגעת אליה," זה כל מה שיכולתי לומר.
אבא סימן לי בראשו לראות מה יש בשקית. בתוך השקית הייתה מונחת קופסת קטיפה כחולה. 'איזה בזבוז לרכוש לי תכשיט עם הכסף שחסכו כל השנים,' עברה המחשבה במוחי. אחזתי בקופסה בידי, ותירגלתי במוחי את מילות ההתפעלות שאומר למראהו של התכשיט שרכשו עבורי.
משכתי את הרגע כמה שיכולתי. אבל כשפתחתי את הקופסה נשארתי פעורת פה. בתוכה היה מונח מחזיק מפתחות עם האות R, האות הראשונה של שמי, אליו היו מחוברים מספר מפתחות. על הפתק הייתה כתובה הכתובת של הדירה שרכשו הוריי עבורי. הייתי כל כך המומה שלא ידעתי איך להגיב.
'אני לא מבינה,' מלמלתי.
"הדירה הזאת שלך. היא רשומה על שמך, ותמורתה שולמה במלואה," אמרה אימא.
עם סיום הארוחה, לקחו אותי הוריי לדירתי החדשה. עמדתי נפעמת מול הבניין שעמד להיות ביתי, וחשבתי כמה יפה הוא.
*
אני מרימה עיניי למרומי המגדל, ומתקשה לעכל שכאן אני עומדת לגור. סקיילר מרוכז בכניסה לחניון, ולא שם לב להתרגשות שאוחזת בי.
הוא עוצר ליד השומר בכניסה. "זאת בת הזוג שלי. היא עוברת היום לגור איתי, אני מבקשת שתרשום את הרכב שלה ותתן לה תג חניה. היא תחנה בחניה הצמודה לשלי."
הוא ממשיך ממשיך לנסוע ישר, וחונה בחניה הסמוכה לדלת הכניסה. על הקיר יש שלט חניה פרטית – סינקלייר. "כל ארבעת החניות בשורה הזאת היא שלנו."
הוא רואה את המבט המופתע על פניי. "את הדירה רכשתי כשהבניין היה בבנייה, כך שיכולתי לבחור את החניה," הוא אומר, כאילו אין דבר ברור מכך שלגבר רווק בגילו יש ארבע חניות פרטיות.
לרגע בא לי לשאול אותו אם אנחנו נמצאים במגדלי סינקלייר, אבל כשאנחנו נכנסים ללובי המואר, וסקלייר לוקח אותי להכיר אותי לשומרים, אני רואה מעליהם את הכיתוב מגדלי פורסייט.
השומר רושם את הפרטים שלי, ונותן לי צרור מפתחות. "וזה השלט לחניה מיס ווסטון."
"ד"ר… ווסטון," מתקן אותו סקיילר, "תודה לך."
"שלא תחשבי ששכחתי את שמך. עמד לי על קצה הלשון לומר לו ד"ר סינקלייר. את תאמצי את שם משפחתי כשנתחתן?" הוא מלכסן מבטו אליי, בזמן שהוא מניח את המפתח שלו על הלוחית, כדי שתקח אותנו למרומי המגדל, לקומה הארבעים ושמונה, שהיא קומה שמורה.
כשמעלית נעצרת, סקיילר מפתיע אותי, כשהוא מרים אותי ונושא אותי בזרועותיו לתוך הדירה. "ברוך בואך הביתה מתוקה שלי."
הוא מוריד אותי, חולץ את נעליו וניגש להניחם במקומם.
אני מסתכלת המומה על הדירה הענקית. אני שמחה לראות שהריהוט בה הוא מינימליסטי, ואין בה סממנים של עושר.
אני מסתכלת עליו, והוא מביט בי שאלה. "מה?" הוא שואל.
"לא היה לי מושג שאתה… עשיר," אני מגמגמת.
"אמרת ששום דבר שתדעי עליי, לא יגרום לך לא להיות איתי. את חוזרת בך? את רוצה שאחזיר אותך הביתה?" הוא שואל בפנים רציניות.
"אל תדבר אליי כך. אתה לא יכול להבין שאני מופתעת? אתה לא מתנהג כמו גבר עשיר. זה לא אומר שהסיבה שהתאהבתי בך מתבטלת רק בגלל זה," אני עונה לו.
"את מבינה שזה מה שנשים רואות בי, את הגבר העשיר שאני, ולא את סקיילר האדם, עם הרגשות הסוערים, הרופא שרוצה לעזור לבני אדם לחיות? משם נובעות המילים שלי, מהחשש שאת תדחי אותי רק בגלל שאני עשיר," הוא אומר.
"הבטחת לי לראות את ההדסון ממרומי הקומה הארבעים ושמונה," אני אומרת לו.
"הבטחות צריכים לקיים," הוא אומר, אוחז בידי, ומוביל אותי דרך הסלון העצום, למרפסת המקיפה את הפנטהאוז, שממנה צופים על ההדסון.
"אני יכולה לראות את עצמי כאן," אני אומרת, "המראה מכאן עוצר נשימה."
"את יכולה לראות את עצמך כאן?" הוא שואל באיפוק.
"כן, אני יכול לדמיין את עצמי קמה בחמש בבוקר, ממהרת להפעיל את מכונת הקפה, אני מניחה שיש כאן, אם לא אביא את שלי, מכניסה לתנור תבנית עם מאפים, ועולה חזרה לחדר השינה כדי להזמין אותך לשתות איתי את הקפה הראשון מול הזריחה מעל ההדסון.
אתה מבין שכל הבית המדהים הזה הוא חסר משמעות עבורי, אם אתה לא נמצא בו?"
