השעה חמש וחצי בבוקר. אני מתעורר, אבל לא רוצה לקום. פלייר הגיע לבקר אותי בלילה, ואני לא רוצה להיפרד ממנה. אני מנסה להיזכר על מה דיברנו. אני רק זוכר שהיא ישבה בקצה המיטה ודיברה אליי. היא הייתה מרוחקת. הבטתי על הפנים שאני כה אוהב, והיא נראתה לי שונה, מרוחקת.
אני מאלץ את עצמי לקום. הזיכרונות מציפים אותי.
*
"למה אתה קם כל כך מוקדם?" שאלה אותי פלייר.
"אני רוצה לרוץ,"עניתי לה ועמדתי לרדת לחדר הכושר במרתף.
פלייר לא אהבה את הרעיון שהקמתי לי חדר כושר בבית. "זה מסוג הדברים המהווים מפגש חברתי, ולשם כך כדי שתעשה מנוי במכון כושר," היא ניסתה להניא אותי לעשות זאת.
היא לא הבינה שהייתי זקוק לריצה בשביל עצמי, לא כדי לפגוש חברים. זאת היתה השעה שלי עם עצמי, מנוטרל מכל מה שנעשה מסביבי. בזמן שגמעתי קילומטרים, היו המחשבות מתנקות מראשי.
פלייר לא יכלה להבין זאת, כיוון שהיא הייתה נסיכה מפונקת, וקצב חייה היה איטי, והתנהל על מי מנוחות. מה שעניין אותה, היו דברים שונים בתכלית ממה שעניין אותי.
השוני הזה בינינו, לא גרם לי לאהוב אותה פחות, אלא שלפעמים היקשה עליי.
אני אהבתי לקרוא, להעשיר את עצמי בידע, הרבה אחרי שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה, ואילו עבורה הדבר היחיד שעשתה, היה לצייר, וגם בזה לא תמיד התמידה.
אני מתקשה להבין למה דווקא היום אני רואה את הפגמים שבה. אולי בגלל שהתאכזבתי מהריחוק שלה ממני.
*
אני לובש בגדי ספורט ועומד לרדת מקומת חדרי השינה. ברגע האחרון, אני סב על עקביי, וניגש לראות את הילדים. אניס ישנה רגועה, כשבובה חבוקה בזרועותיה.
פיליפ לעומתה, ישן שינה מאד לא רגועה. המיטה שלו מבולגנת כמו אחרי קרב.
אני מרים את השמיכה מהרצפה ומכסה אותו. הוא לא מגיב. אני מביט על פניו המעונים. מעניין אם גם אליו פלייר מגיעה בלילות.
הטעם המר של החלום עדיין בפי, ואני חוזר לחדר השינה כדי לראות האם גם הסדינים שלי סתורים. אני מופתע לראות, שפרט לשמיכה שהירמתי כדי לקום, היא נראית מאד מסודרת.
*
פלייר גדלה מוקפת בפריטים יקרים.
למרות שהיה לה חוש אומנותי, כאחת שאהבה לצייר, לא תמיד אהבתי את הטעם שלה. ובכל זאת, רציתי שהיא תהיה מאושרת, ואיפשרתי לה לעשות כל מה שרצתה. היה לה כרטיס אשראי בלתי מוגבל בסכום, והיא לא פעם ניצלה זאת, כדי לקנות פריט זה או אחר, שבעיניי נראה חסר טעם. אבל כשראיתי את השמחה על פניה, לא רציתי לקלקל לה, ונמנעתי מלהביע את דעתי.
בראשית נישואינו אמרתי לי שהאסטטיקה והסדר מאד חשובים לי. עם הזמן הבנתי שעליי לוותר.
כשאני עומד כעת מול מיטתי המוצעת, אני מרגיש שהחדר הזה הוא שלי יותר מתמיד. בלי לשים לב, פיניתי ממקום כמה דברים של פלייר, שתמיד הפריעו לי בעין, והינחתי אותם בארון שלה.
אני מבין פתאום, שבניגוד למה שחשבתי, התחלתי כבר להיפרד ממנה.
*
אני מנער את המחשבות מראשי, ויורד במדרגות, במטרה להגיע לחדר הכושר.
ריח של אפיה מקבל את פניי, ואני רואה שהאור במטבח דולק.
'מה לוסי עושה פה בשעה כל כך מוקדמת?' אני חושב לעצמי, ואז אני נזכר באומנת החדשה.
אני רואה אותה עומדת ליד השיש, לבושה במכנס טרנינג צמוד, כשהטלפון הנייד שלה נמצא בכיס האחורי, ואליו מחוברות אוזניות, מה שמסביר את תנועות הריקוד שלה בזמן היא לשה את הבצק.
למרות שעות השינה המועטות שישנה, היא נראית מלאת מרץ. אני לא יכול לתאר לעצמי את פלייר כל כך מלאת אנרגיה, בשעת בוקר כל כך מוקדמת.
כל דבר הבוקר מתקשר לי לפלייר.
כיוון שרוזלי עסוקה בהכנת האוכל לילדים, אני יודע שהיא לא תרד לקומת המרתף, וחומק לחדר הכושר. אני מכוון את המכשיר לריצה מהירה, ומתחיל לרוץ.
השעה הזאת שאני רץ, בדרך כלל עושה לי סדר בראש, אבל לא הפעם. החלום על פלייר רודף אותי. אני כועס על עצמי שאיני זוכר דבר, פרט להרגשת הריחוק שהרגשתי ממנה. 'האם היא כועסת עליי? איך היא לא מבינה שחרב עליי עולמי עם לכתה.'
אני לא שם לב לזמן שעובר. מסתבר שלמרות שנדמה היה לי שהזמן לא זז, כשאני עולה לקומת הכניסה אני שומע את הקולות של הילדים מהמטבח,מה שאורמ שכבר אחרי השעה שבע.
אני חומק בזריזות לחדרי, ונכנס להתקלח. כשאני מסיים, אני מתלבש ויורד לחדר העבודה שלי. אני שומע את רוזלי מדברת עם פיליפ, ואני נשאר על המדרגות להקשיב לשיחה.
"פיליפ, ביקשתי שתוריד את הקערה שלך מהשולחן," אומרת רוזלי לפיליפ.
"אבא שלי משלם לך כסף כדי שאת תעשי את זה," הוא אומר לה בטון מתנשא.
"אתה צודק, זה באמת מטלה מאד קשה לקחת קערה ריקה ולשים אותה בכיור," היא אומרת לו בטון רגוע.
"אל תתחצפי אליי," הוא מרים עליי את הקול.
"אני חושבת שקצת התבלבלת פיליפ. בכל מקרה, לך לאביך לקבל את הכסף עבור ארוחת הצבריים," היא אומר לו. 'על מה לעזאזל היא מדברת?'
"אבא מתקלח," אומר פיליפ.
"ואיך אתה מקבל ממנו כל יום כסף? כי אני מניחה שאביך מתקלח כל בוקר," הוא לא מצליח להוציא אותה משלוותה.
"תגידי את מטומטמת? איפה את חושבת בדיוק שאקנה אוכל בבית ספר?" הוא צוחק צחוק מרושע.
"כתשובה לשאלתך, אני לא מטומטמת. כיוון שאינני יודעת באיזה בית ספר אתה לומד, אין לי מושג אם יש בסביבתו מקום לקנות אוכל. היה נחמד מצידך לו לא היית משקר לי אתמול, ואומר שאתה מקבל מידי יום כסף," היא אומרת.
"הנה תיק האוכל שלך אניס. אני מקווה שתאהבי את האוכל שהכנתי לך," היא אומרת לאניס בחיבה.
"תודה רוזלי," היא אומרת לה ומחבקת אותה.
"ומה איתי? אני לא אוכל כל היום?" מתרעם פיליפ.
"בפעם הבאה לפני שאתה מספר סיפורים, תחשוב אם אתה מוכן לשלם את המחיר. ואני לא רוצה לשמוע ממך אף מילה. לא שאני מטומטמת, לא שאני משרתת. אף מילה," היא אומרת לו, הפעם בטון רציני.
"הנה ארוחת הצהריים שלך," היא אומרת ומגישה לו את תיק האוכל שלו.
"ולי את לא אומרת שאת מקווה שאוהב את מה שהכנת לי?" הוא ממלמל.
"אני בטוחה שאם לא תאהב את מה שהכנתי, אני כבר אשמע על כך," היא אומרת.
"לוסי את מוכנה לבקש מהנהג שיקח את הילדים לבית הספר?" היא פונה ללוסי.
"את לא הבוסית שלי, ואני לא חייבת לך כלום," עונה לה לוסי. 'מה קרה לאישה הזאת? כולם השתגעו פה.', "אולי את רוצה ללכת להלשין עליי לבוס?"
"אני לא חושבת שצריך להטריד את הבוס בעניין כזה פעוט. תשבי ותנוחי, ואני אקח על עצמי את המטלה הקשה הזה," אומרת רוזלי בציניות.
בדיוק כשהיא עומדת לצאת ולקרוא לדרן, הוא נכנס לבית. "אני מבקשת שתסיע את הילדים לבית הספר," היא אומרת לו, ופונה למטבח.
"ואם לא בא לי?" הוא מגחך.
"אני מודה שלא קראתי את החוזה שלך, ואין לי מושג אם במסגרת תפקידך מותר לך לסרב לקחת את הילדים של הבוס לבית הספר. תאמיני לי שהייתי לוקחת אותם בעצמי, אבל אין לי רכב," אומרת רוזלי.
"וזאת בעיה שלי כי…?" הוא שואל אותה.
"באיזה בית ספר אתם לומדים?" אני שואלת את פיליפ.
"את לא יודעת כלום, זה לא התפקיד שלך לדעת?" הוא שואל.
"זה באמת מדהים שאת לא יודעת כלום," מצטרפת אליו לוסי.
אני מוציאה את הטלפון הנייד שלי ומתקשר לג'ורג', מסוכנות הרכב.
"בוקר טוב ג'ורג'," אני אומרת כשהוא עונה לטלפון, "יש לי שאלה. רציתי לדעת האם מכרת כבר את הג'יפ שהחזרתי לך?" אני שואלת אותו.
"לא," הוא עונה, "למה?"
"אם כך, אני רוצה לרכוש אותו ממך," אני אומרת לו.
השיחה הבאה היא לקמילה מסוכנות כח האדם. "בוקר טוב קמילה, זו רוזלי. יש לך במקרה את הגדרת התפקיד שלי, כיוון שכאן אין מי שיאמר לי מה עליי לעשות."
את השיחה הזאת אני מנהלת עם רמקול פתוח. "למה לא אמרת לי שאני צריכה להביא איתי רכב כדי שאוכל להסיע את הילדים לבית הספר? אגב אני לא זוכרת שאמרת לי כלום עליהם. את יכולה לרענן את זכרוני?"
קמילה, לא מודעת לכך שהרמקול פתוח."את צוחקת עליי, נכון?" היא אומרת.
זאת לא התגובה שציפיתי לה, ואני מתלבטת האם לכבות את הרמקול.
"אני רק יכולה לומר לך ששאלו אותך מתי את יכולה להתחיל לעבוד, ואמרו לך שמדובר בעבודה כאומנת לשני ילדים. זה כל מה שמנאמר בראיון שלה איתך," אומרת קמילה.
"מי ערכה לי את הראיון?" אני שואלת.
"הכל בסדר רוזלי?" שואלת קמילה, וסימן של דאגה מתגנב לקולה.
"הכל בסדר גמור, רק שהנהג לא רוצה לקחת את הילדים לבית הספר, ולוסי, מסרבת לומר לי היכן הם לומדים. לטענה אני אמורה לדעת הכל," אני אומרת לקמילה.
"פרט לעובדה שאת אמורה לטפל בילדים, היא לא אמרה לך דבר. אל תגידי לי שאת רוצה לעזוב," היא בהחלט נשמעת מוטרדת.
"לעזוב? ברור שלא. רק רציתי שתעזרי לי לחדד את זכרוני, שכן איש כאן לא מוכן לתת לי פרטים. תודה על העזרה," אני אומרת וסוגרת את הרמקול.
"את חושבת שאת חכמה?" מסננת לעברי בכעס לוסי.
אני מתעלמת ממנה. "פיליפ, יש לך שתי אפשרויות. האחת לאמר לי את כתובת בית הספר, ואזמין מונית לקחת אתכם. כמובן שאסע איתכם, אני לא אתן לכם לנסוע עם אדם זר לבד. או שתשארו היום בבית, עד שתבינו שאתם לא מעניש אותי בכך שאתם מסרבים לשתף פעולה."
"זאת בעיה שלך," הוא אומר.
אניס נשברת ואומרת לי בדמעות את שם בית הספר. אני מחפשת את מספר הטלפון שלו ומחייגת למזכירות.
"בוקר טוב, מדברת רוזלי, האומנת של פיליפ ואניס וולש. רציתי להודיע לכם שיש לנו בעיה עם הרכב, ואין לי מושג מתי הילדים יגיעו לבית הספר, היום, אם בכלל. שיהיה לך יום טוב," אני אומרת.
"ועכשיו תסלחו לי, עלי לסדר את המיטות שלכם. אני מניחה שזה חלק מהתפקיד שלי," אני אומרת ומשאירה אותם המומים.
אני יוצאת מהמטבח, ופונה לעלות המדרגות ורואה את מר וולש עומד וצופה בנעשה במטבח. אני כבר מבינה שיהיה לו מה לומר, ועליי להיות יצירתית.
"יש לך מה לומר לי?" הוא שואל אותי בטון קר.
"בוקר טוב מר וולש," אני מפתיעה אותו.
"למה הילדים לא בדרך לבית הספר?" הוא שואל, למרור שברור לי כבר שהוא שמע את כל השיחה.
'אז אתה בוחן אותי,' עוברת המחשבה במוחי. "לא ידעתי שהמשרה דורשת שאביא איתי את הרכב הפרטי שלי," אני עונה לו וממשיכה לעלות.
"למה לא פנית אליי?" הוא שואל.
"היית במקלחת," אני עונה בנונשלטיות וממשיכה לעלות במדרגות.
"כך את פותרת בעיות?" הוא מסנן לעברי.
'אתה רציני? אתה כועס עליי?' "אל תדאג מר וולש, הודעתי לבית הספר שהילדים יעדרו היום כיוון שיש בעיה עם הרכב," אני עונה, כאילו בכך פתרתי את הבעיה.
"בית הספר נמצא מרחק הליכה מהבית. זאת לא סיבה להעדר מבית הספר," הוא עונה לי בכעס.
"אתה צודק. אני באמת לא מתאימה לתפקיד הזה. אני אקח את המזוודות שלי ואעזוב," אני אומרת.
אני מוציאה את הנייד ומתחילה לחייג את המספר של קמילה. "מה את ילדה קטנה?" הוא יורה מייד.
"אני לא יודעת מה יש בי, שכולכם עויינים אותי פה. דבר אחד בטוח אני לא קוסמת ולא קוראת מחשבות. מה שלא מוכנים לאמר לי, אני לא יכולה לנחש. שיהיה לך בהצלחה," אני אומרת, יורדת בריצה את המדרגות.
"אל תלכי," מתחילה אניס לבכות.
אני חוזרת לאניס. "מתוקה," אני אומרת וכורעת על ברכיי, "מעולם לא עבדתי כאומנת, ואני כנראה עושה עבודה ממש גרועה. אני בטוחה שאבא ימצא לכם מישהי שהיא מוכשרת ממני."
"אני ישנתי כל הלילה, והיו לי חלומות כל כך טובים," היא אומרת ומנסה להפסיק לבכות.
"מתוקה שלי, אני עוזבת לא בגללך, אלא בגללי. עשיתי טעות שהסכמתי לעבוד כאן," אני אומרת ומנגבת את דמעותיה.
"את לא מבינה," מתייפחת אניס, "אני לא ישנה טוב מאז שאימא עזבה אותנו. אני מתעוררת הרבה פעמים מחלומות רעים. אתמול פעם ראשונה ישנתי טוב, וחלמתי על הנסיכה מהסיפור שסיפרת לי."
אני נחנקת מהמילים שלה. יש לי כל כך הרבה מה לומר, אבל אני מתאפקת.
"אני בטוחה שהאומנת שאבא יבחר לך, תדע לגרום לך לישון טוב," אני אומרת וקמה. אניס תופסת בזרועי ומנסה למנוע ממני ללכת.
"הכל בגללך פיליפ. אתה ילד רע. ואתה דרן, איתך אני לא רוצה לנסוע לבית ספר אף פעם."
"לוסי ודרן, קחו לכם יום חופש. תשבו עם עצמכם ותחשבו מה קרה פה הבוקר," אומר מר וולש, "תעביר את הכסאות של הילדים לרכב שלי. מהיום אתה פטור מלהסיע את הילדים."
אני רואה את החיוך הזחוח על פניו של דרן, ורוצה להמשיך לרדת כשמר וולש ממשיך. "אני צריך לשקול אם יש לי צורך להעסיק נהג, עכשיו כשהמטלה הזאת ירדה ממך.
כשתסיים להתקין את הכסאות ברכב שלי, תבוא למשרדי עם המפתחות של הרכב אותו את נוהג. את המפתחות של הרכב שלי תתן למיס דורבל."
"מה?!" הוא אומר,"אתה מפטר אותי בגללה?"
"מה מיס דורבל קשורה לעניין? זה אתה שסירבת הבוקר לקחת את ילדיי לבית הספר. בגללך הם לא בכיתה כעת. האם מיס דורבל ביקשה ממך משהו שחרג מתפקידך?"
"מה חשבת לעצמך לוסי. את חושבת שלא שמעתי מה שקורה פה ביממה האחרונה? איזו סיבה יש לסרב לתת למיס דורבל מידע בקשר לילדים שלי.
לא שמעתי שהיא שאלה אותך משהו שאינו קשור ישירות אליהם.
אל תחשבי שהעובדה שפלייר היא זו שהביאה אותך לכאן, מאפשרת לך, כעת כשהיא איננה, להתרשל בתפקידך.
אני באמת לא יכול על דעת מה היה לך כל כך קשה לתת למיס דורבל את המידע הדרוש."
"אתה עושה טעות," מסנן בכעס דרן, שחוזר לבית, ומחזיר למר וולש את המפתחות. "שמתי את הכסאות ברכב שלך. שהיא תחבר אותם. תזמין לי מונית."
"מיס דורבל, את מוכנה לעזור לי ולהזמין מונית לדרן?" הוא פונה אליי.
אני מוציאה את הטלפון ומחפשת מספר טלפון של חברת מוניות. "אני אצטרך שתאמר לי מה הכתובת הבית שלך," אני אומרת.
"במחשבה שניה," הוא אומר, ומוציא שני שטרות של מאה דולר, מגיש לכל אחד מהם, "תזמיני מונית לבד. אני אשלם לכם כל מה שנדרש בחוק. אין צורך שתגיעו לכאן יותר."
אניס רצה אליי ומחבקת אותי. "נכון שאת תשארי?" היא שואלת.
"אני אוהבת אותך אניס, אבל אני לא חושבת שפיליפ רוצה אותי פה," אני עונה לה.
"פיליפ?" היא פונה לאחיה.
"שהיא תעשה מה שהיא רוצה," אומר פיליפ.
"אני יודע כמה קשה לאבד הורה, ביחוד בגיל צעיר," אני אומרת, "ולא ניסיתי להחליף אותה, אימא אי אפשר להחליף. אני אעשה מה שאתה רוצה, אני אלך."
אני יורדת למרתף, מכניסה את הדברים למזוודה, ומתחילה להעלות את המזוודות לקומת הכניסה.
מר וולש ניגש אליי, ומגיש לי פתק. רשמתי לך את הכתובת של בית הספר, באיזו כיתה כל אחד לומד. רשמתי גם את הכתובת של הבית, ואת מספר הטלפון הנייד שלי. וכמעט שכחתי, הנה המפתחות של הרכב שלי."
