אני לא מסוגל לישון. אני מריץ במוחי שוב ושוב את מה שקרה היום במשרד, מנסה להסביר לי איך קרה שהצעתי לאנסטסיה לבוא איתי לאירוע הצעת הנישואין של ג'ושוע.
מה גרם לי לסרב לדרישה שלו שאכסה את עלות המלון, את זה אני דווקא מבין. זה לא שיש לי בעיה מבחינה כספית לעשות את זה. הוא צודק, אני טובע בכסף שאני מייצר. אבל העובדה שהוא השתמש בהיותי חסר משפחה כדי להצדיק את בקשתו, זה מה שהעלה את חמתי.
לא פשוט לספר סיפור חיים כל כך קשה, ואמנם לא סיפרתי לו את סיפור חיי מיד כשהיכרנו. הוא יודע כמה הנושא הזה רגיש מבחינתי. לשלוף את זה כעת, כדי לנגן על המצפון שלי, זה מעשה לא הוגן.
אני רוצה כבר לשחרר את זה ממני, לראות איך אנסטסיה תגיב. לשם כך אני צריך להיות איתה לבד.
עכשיו כשיצאתי מאזור הנוחות של בוס והעובדת שלו, אני צריך לשים לב לפרטים הקטנים. אני חושב שהיא כבר הבינה שאני מעוניין בה כגבר, ועליי להראות לה מי אני.
לא הייתי מעולם במצב הזה בו אני כל כך חשוף. כל הנשים שהייתי איתן בקשר היו כאלה שלא הייתי צריך להשקיע בהן הרבה. זה היה ברור שהן איתי, כי הן יודעות שיש לי כיסים מלאים, המראה שלי היה במקום השני, והלב שלי לא היה שייך בכלל לעניין.
עכשיו זה הלב שבמקום הראשון. הוא פועם בקצב שלא הכרתי, רוקד לצלילים שאני רק לומד אותם.
השעה שבע בבוקר. אחרי לילה כמעט ללא שינה, אני יודע שהיא האחת שאני רוצה לצידי, לא רק הלילה, אלא לכל החיים.
אני מחליט לשלוח לה הודעה.
קולטון וייד:
אשמח לשתות איתך קפה ראשון של הבוקר.
אני מופתע לראות שהיא עונה מיד.
אנסטסיה סנדרלנד:
בית הקפה אצל בן, מתאים לך?
אני רוצה לכתוב לה שכל מקום שתסכים מתאים לי.
קולטון וייד:
נשמע מושלם.
אחרי שאני שולח את ההודעה, אני חושב שאולי הייתי צריך להתנסח אחרת. אני לא רוצה להלחיץ אותה, בסופו של דבר אין לי מושג מה היא מרגישה.
שלא כהרגלי, אני בוחר חולצה שחורה, ולא לבנה, אבל עדיין עונב עניבה. אני לא רוצה לתת פתח לדיבורים עליי, בטח לא היום, כשאני לא כל כך מרוכז.
אני בודק שיש לי הכל במזוודה, סוגר אותה ומניח אותה ליד הדלת. אני נכנס לחדר העבודה שלי, מכניס את המחשב לתיק, ופונה לצאת מהדירה. רק אז אני נזכר שהשארתי את הטלפון ליד המיטה כשבדקתי את המזוודה.
אני עולה בריצה לחדר, לוקח את הטלפון, ויוצא מהבית לחניון. הדרך למגדל הנהר כבר עמוסה בשעות האלה, ולכן אני מודה על המרחק הלא רב בין מגדל מגוריי אליו. כשאני עומד להיכנס לחניון התת קרקעי, אני רואה את אנסטסיה חוצה את הכביש.
אני מחייך לעצמי כשאני רואה אותה. יש בה משהו שמשרה עליי שלווה. אני מחנה את הרכב ועולה לבית הקפה, ומיד מחפש אותה בבית הקפה, אבל לא מוצא אותה כאן. 'האם דמיינתי שראיתי אותה?'
"אתה מחפש את טסה?" שואלת אותי המלצרית.
'אז לא טעיתי,' אני חושב לעצמי. "כן," אני עונה באיפוק.
"היא מחכה לך, היא יושבת בפטיו," היא אומרת לי, ומצביעה לי לעבר מקום הימצאה.
אני יוצא לפטיו ורואה אותה עומדת וצופה על נהר ההדסון, פניה נראות כל כך שלוות. אני עוצר במקום וצופה בה.
"הגעת," היא אומרת, אבל לא מסתובבת אליי, "בוא תראה כמה שליו הוא ההדסון היום. אמש הוא מאד סער וכעס, אבל הבוקר הוא שוב רגוע ויפיפה."
"כמוך," אני אומר לה.
"ישנתי טוב הלילה. שינה עוזרת לשלוות נפש," היא עונה, ומתיישבת ליד השולחן הפינתי.
"אני שמח לשמוע. רק כשחזרתי הביתה, חשבתי לעצמי האם הגזמתי שביקשתי ממך שתבואי איתי," אני מגשש לראות איך תגיב.
"אתה זוכר שביום שחגגו לך יום הולדת במועדון השחקים, חברה שלי קיבלה הצעת נישואין? כל הערב ההוא היה הזוי, ואני עשיתי הכל כדי לשמח אותה, למרות שכל מה שקרה היה ממש לא לטעמי. והכי עצוב, שביום המחרת היא לא הייתה בטוחה שזה מה שהיא רוצה.
כשסיפרת לי על הצעת הנישואין של ג'ושוע, נזכרתי במה שקרה עם רוז. אני מבינה לגמרי את חוסר ה… נוחות? האם זאת המילה? שאתה חש. אני עברתי הכל לבד, והלוואי והיה שם מישהו איתי. הרגשתי את חוסר השקט שלך, ומצד שני את ההבנה שאין לך ברירה, ולכן הסכמתי." היא גורמת לי להרגיש טוב יותר.
"אני מבטיח לך שאין לי כוונה לנצל את המצב. אני לא אחצה את הגבולות שתציבי לי," אני מבטיח לה.
"אני יודעת," היא עונה, " ועכשיו בוא נהנה מהקפה. אין כמו כוס ראשונה בבוקר, אתה מסכים איתי?" היא שואלת.
אבל אז המלצרית ניגשת כדי לקבל מאתנו את ההזמנה, ואני לא מספיק לענות.
המלצרית רושמת את ההזמנה, ניגשת למסור אותה, וחוזרת מיד עם הקפה והמאפים. אני מחכה שהיא תעזוב. אני כבר רוצה לשחרר מתוכי את מה שאני עומד לספר לה.
"אני רוצה לספר לך על עצמי, לפני שאנחנו הולכים לאירוע," אני מתחיל לומר. אני עדיין לא יודע איך לספר לה את האמת.
"אתה מתחרט שהזמנת אותי?" היא שואלת.
"ממש לא," אני עונה מיד, " יש דברים שאני רוצה שתדעי. אין הרבה אנשים שיודעים על העבר שלי, למעשה אני יכול לספור את מספרם על יד אחת," אני אומר.
"אל תרגיש שאתה חייב," היא אומרת, ומביטה בי במבט מלא רגש, כזה שאני לא רגיל לראות.
"אני רוצה," אני אומר בשקט, כמעט בלחישה.
"ומה יקרה אם לא נעבוד היום מהמשרד?" היא מפתיעה אותי, "הרי אנחנו יכולים לעבוד מכל מקום, או לא לעבוד בכלל, אתה הבוס, זוכר?"
"זה הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע ממך כעת," אני אומר, " אני רוצה שלא תראי בי הבוס שלך."
"זה לא מה שהתכוונתי. רציתי לומר שאתה יכול להחליט אם אתה רוצה לעבוד היום," היא מסבירה לי את כוונתה. "לא הייתי הולכת איתך, אם לא הייתי רואה את האדם שבך."
"נראה מה תחשבי עליי, אחרי שאספר לך," אני אומר. אני לא בטוח איך היא תסתכל עליי. כל התדמית שבניתי על עצמי תיסדק.
"אתה נשוי?" אני שואלת.
"מה פתאום. אף פעם לא הייתי," הוא עונה לי ומביט עליי משועשע.
"אני חושבת בקול מה יש בך שיכול להסעיר אותי," אני אומרת לו.
"אין לי הורים," הוא מישיר מבט לתוך עיניי, חוקר את השפעת המילים שלו עליי.
"תסביר," אני מבקשת, הפעם אני לא מנסה לנחש.
"מעולם לא פגשתי אותם. הם נטשו אותי ביום היוולדי," הוא מקמץ במילים.
"למה אתה חושב שהעובדה שאתה מאומץ אמורה לשנות את דעתי עליך?" אני שואלת מופתעת.
"מעולם לא אימצו אותי. היו שנים שהייתי אצל משפחות אומנה, אבל איש מהם לא העניק לי חום או אהבה," הוא אומר בטון חסר רגש.
"אני מודה שאני לא יכולה לדמיין איך גדלת. אני רק יכולה לומר שגדלת להיות אדם מדהים," אני אומרת לו. אני לא יודעת מה לומר יותר מזה.
"את מבינה שאני שרוט ומצולק? אני לא יודע מהו רגש, מהי אהבה," הוא אומר, וחושק את לסתו.
"בזה אתה טועה. כל השיחה הזאת רק מראה כמה רגש יש בך, אתה פשוט לא מודע לו," אני אומרת.
"אני יודע מה אני מרגיש כשאני לידך. אני לומד להתמודד עם הרגש הגואה בי, עדיין מופתע ממה שעובר עליי. אף פעם לא אהבתי מישהי. כל הקשרים שלי עם נשים היו בנויים רק כדי לספק את תשוקת הגוף. העובדה שידעו שאני בעל אמצעים ונראה טוב, סללה לי את הדרך בקלות. אני מוצא עצמי רוצה יותר.
את מבינה, ראיתי אותך עם המשפחה שלך. נכון שאלין יכולה להוציא פיל מדעתו, אבל עדיין רואים ששוררת ביניכן אהבה. אני לא מכיר את זה," הוא אומר.
"היא אחותי התאומה, ועם זאת אנחנו שונות כמזרח ממערב. אני לא יכולה למצוא הרבה דמיון בין שתינו, פרט לחיצוניות," אני אומרת, "אבל ההורים שלנו דאגו שלמרות השוני, יהיה ביננו קשר.
שתינו אובחנו עם הפרעת קשב וריכוז, וכל אחת התמודדה עם זה אחרת. אני עושה הכל כדי להילחם בזה, ואילו אלין משתמשת בזה כתירוץ לכל דבר.
שלא תחשוב שאין בתוכי שדים שבועטים בי. יש הרבה דברים שאני שומרת לעצמי. הייתי נשואה לג'ון. איש לא יודע שמאחורי קירות ארמון הזהב, החיים שלי היו סיוט. בגלל הפציעה שלו, הוא נזקק לתרופות, והתמכר להן.
אתה זוכר שחששתי להיכנס לבריכה בכפר הנופש?" אני שואלת ומפסיקה את שטף דיבורי.
"אמרת שאת צריכה להשלים עם המים," הוא אומר. הוא בהחלט שם לב למה שאמרתי.
"המים לא היו אשמים בפחד שלי. ג'ון, בהתקף פסיכוטי, ניסה להטביע אותי בבריכה באחוזה שלו. בנס קרא לו מישהו, והוא שיחרר אותי רגע לפני שהשלים את מזימתו.
באותו לילה נסתי על נפשי. לא סיפרתי מה עבר עליי בנישואיי להוריי. הם השלימו עם שתיקתי. גם כשנתבעתי על ידי הוריו של ג'ון לגבי הדירה שלי בעיר, לא הסכמתי לספר. רציתי שיזכרו את הטייס המצטיין שהיה.
את הצלקות שלי אני מראה רק לך, בגלל שאני רואה את הגבר שאתה, ומקווה שמה שאני מרגישה, הוא אמיתי.
אז נכון שיש לי משפחה שאוהבת אותי, ומוכנה לעשות למעני הכל, אבל דווקא כשהייתי זקוקה לחיבוק, לא יכולתי לבקש אותו."
הוא עוצם את עיניו דקות ארוכות, ולא מראה לי את הסערה שחוללו בו המילים שלי.
"אני לעולם לא אפגע בך. אני מרגיש אותך בכל תא מגופי, ואני יודע שאת…" הוא משתתק.
הוא מוציא את הטלפון שלו ושולח הודעה בצ'אט הכללי של המשרד.
קולטון וייד:
לא אגיע למשרד היום.
המשרד יפעל היום עד השעה שלוש.
הודעתי לאנסטסיה שהיא יכולה לא להגיע.
מאחל לכולכם סוף שבוע נעים.
ק. וייד
"מי בחר לך את השם?" אני שואלת.
"על השמיכה שעטפה אותי היה כתוב השם קולטון. את השם וייד נתן לי מישהו בבית היתומים. כשבגרתי שבתי אליו, אבל לצערי נאמר לי שאין שום מידע מי הניח אותי ליד הדלת. המזל שלי היה שזה היה בשעת בוקר, בשעה שהעובדים מתחילים להגיע לעבודה, אחרת מי יודע אם הייתי שורד," הוא מספר לי את העובדות כאילו מדובר במישהו זר.
"את מבינה שמעולם לא חיבקו אותי, לא נתנו לי נשיקה לפני השינה. אני צריך ללמוד איך חי אדם נורמלי." אני מבינה את מה הוא אומר, ומרגישה את הכאב בתוכי.
הוא משתתק ונועץ בי מבט ממושך. "אני לא צריך שתרחמי עליי." הוא נראה מתוח, וקם ממקומו, "עשיתי טעות."
"מה שתגיד בוס," אני אומרת לו. " אני חושבת שאלך למשרד. ואשאיר אותך ללמוד את חייך." אני מוציאה שטר של חמישים , מניחה על השולחן ועומדת לצאת.
"אני מצטער," הוא אומר.
אני נושמת עמוק. ונושכת את שפתיי. לו רק ידע איזו רכבת הרים הלב שלי עובר בגללו.
"את כועסת?" הוא שואל.
"חשבתי ש… לא משנה," אני אומרת ומפנה את גבי.
"בבקשה תסיימי את מה שרצית לומר," הוא מבקש ומתקרב אליי, אני מריחה את נוכחותו קרוב אליי.
אני מסתובבת אליו. "עוד תלמד שאין אנשים מושלמים. לעולם אינך יודע מה באמת מתרחש בנפשו של אדם. אל תוותר על עצמך."
"ואת?" הוא שואל.
"מה אתה שואל?" אני רוצה שיסביר לי.
"את מוותרת עליי?" הוא שואל.
"בוא נלך מפה," אני אומרת חסרת סבלנות, "רוז אמורה לקבל היום ספרים חדשים."
קולטון לוקח את השטר שהנחתי ומחזיר לי אותו. הוא ניגש לקופה ומשלם כרטיס האשראי. "אבל לא סיימתם," אומרת המלצרית המופתעת.
"דיברנו ולא שמנו לב לשעה," הוא מאלתר.
אנחנו יוצאים מבית הקפה ופונים לחנות הספרים. "תבטיחי לי שזאת הפעם האחרונה שאת קוראת לי בוס," הוא אומר.
"אני מבטיחה לך קול," אני עונה.
"יפה," הוא אומר ופותח בפניי את דלת החנות.
אני נכנסת לחנות, ורוז מבחינה בי מיד. היא רצה לקראתי ומחבקת אותי חזק. "דיברתי איתו," היא לוחשת לי, "אמרתי לו כל מה שיש לי על הלב. תתפלאי לשמוע שרווח לו, גם הוא לא ממהר להתחתן."
"את רואה איזו הקלה את חשה כעת. הוא אמור להיות האדם הכי קרוב אלייך, את לא צריכה לחשוש איך הוא יגיב," אני אומרת לרוז. 'האם אני מדברת אליה או לאזניו של קולטון?'
אני מסתובבת לאחור ורואה שהוא עומד בחוץ ומדבר בטלפון.
"אז מסתבר שיש נשמות טובות שאמרו לה מה עומד לקרות היום. היא התקשרה ואמרה לי שהיא לא מעוניינת בהצעת הנישואים המחורבנת לי. נמאס לה לחכות, והיא ממשיכה הלאה, ואולי כבר המשיכה," אומר לי ג'ושוע בקול חנוק, "אתה יכול להסביר לי איפה טעיתי?"
"אני מודה שאני המום כמוך. הרי רק אתמול היא נתנה לך אולטימטום, מה קרה שהיא שינתה כך את דעתה, אני ממש לא מבין," אני עונה לו מבולבל.
"אני מתכוון לבלות איתכם את סוף השבוע, לחגוג ולהתפרע. בבקשה אל תתן לי להיות לבד," הוא אומר.
אני מרים עיניי לאנסטסיה. היא מדברת בהתלהבות עם רוז על משהו. לפי שפת הגוף שלה, היד שהיא מניחה על זרועה, ברור לי שאני לא נושא השיחה. אני בספק אם בכלל סיפרה לה משהו עליי.
פתאום היא מסתובבת ורואה אותי מדבר בטלפון. היא מסתובבת מיד חזרה וניגשת עם רוז לשולחן עמוס בספרים חדשים.
אני לא יודע איך להגיב לג'ושוע. הוא נשמע מרוסק. אני נכנס לחנות. "שלום לך," פונה אליי אנסטסיה, "קרה משהו?"
"אני עדיין מעכל את מה שג'ושוע סיפר לי. נודע לחברה שלו על הצעת הנישואים הערב, ואם אני מבין נכון, היא נפרדה ממנו. הוא מרוסק," אני מתחיל לומר לה, ועדיין לא יודע מה עליי לעשות.
"לך תהיה איתו. הוא זקוק לך כעת," היא אומרת לי.
"אני יכולה לומר לך מניסיוני," רוז מצטרפת לשיחה ביננו, "שלא תמיד האישה מוכנה להצעת נישואין. אמנם באותו רגע התרגשתי, אבל כל המהומה מסביבי גרמה לי לא להרגשת אי נוחות. אני חושבת שאם טסי לא הייתה לידי, לא הייתי שורדת את הערב ההוא."
"היא הציבה לו אולטימטום רוז, או שמתחתנים או שנפרדים. הוא פעל מיד, הזמין את האולם באורכידאה ניו יורק, הזמין משפחה וחברים, ואפילו הזמין חדרים לסוף שבוע לחברים הטובים. היינו אמורים להגיע לשם אחר הצהריים," מספרת אנסטסיה.
"העניין הוא, שעכשיו הוא סיפר שהאולטימטום נאמר לראשונה לפני חודש. זה לא משהו שנפל עליו כרעם ביום בהיר אתמול. אתמול רק הייתה התזכורת, כשהיא כנראה כבר המשיכה הלאה," אני משתף אותן בוידוי של ג'ושוע.
"גם אם הפרידה היא באשמתו, אין זה אומר שאינו שבור כעת. לך תהיה איתו," אומרת אנסטסיה.
"את מבינה שאני צריך ללכת לבד," אני אומר לה.
"הדבר האחרון שהוא צריך כעת, זה לראות את תשומת הלב שלך נתונה למישהי. בסופו של דבר הזמנת אותי כדי שלא תהיה לבד באירוע," היא אומרת.
אני לא יודע לפרש את דבריה. אני רוצה לומר לה שעדיין לא החלטתי מה לעשות, אבל היא פונה שוב לרוז. "חיכיתי הרבה זמן שהיא תוציא ספר חדש. אני מאד אוהבת לקרוא אותה."
אני נטוע במקומי, מסתכל עליה מתרחקת ממני. היא לא נשמעת מאוכזבת כלל.
'ואולי טעיתי לגביה, והנסיבות שבגלל הסכימה להצטרף אליי, הן לא מה שחשבתי, או רציתי שתהיינה.'
