"אני לא מבין אותך טאי. אתה יכול להסביר לי למה אתה רוצה להשכיר ממני את המבנה הרעוע שלי, כשיש לך אחוזת רחבת ידיים?" שאל אותי מרקוס הזקן.
"והייתי מבקש לשכור ממך גם את המשאית שחונה לידו," אני ממשיך מתעלם מדבריו..
"טאי, אני יודע שמשפחתך במצב במצב כלכלי מצויין, וכך גם אתה, מה גורם לך להתנהג כך? האם הסתבכת במשהו?"
אני צוחק. "אתה לא תבין," אני אומר.
שבוע קודם…
כל כך רציתי להאמין שלורן באמת רצינית לגבי הקשר בינינו.
אני מודה שלא הייתי באמת מאוהב בה, אבל ממה שראיתי מסביבי, קשרים בין גבר לאישה לא תמיד עטופים בלבבות אדומים, ומילים של אהבה.
הרגשתי שזה מין תכתיב של החברה, להיות בזוגיות, ולבנות משפחה.
אני יכול להעיד שאחיי הגדולים לא נראים לי מאוהבים בנשים שלהם, ועדיין מנהלים חיי משפחה יפים.
אז בואו נחזור ללורן. היא אישה יפה, בעלת גוף מדהים, וחזה שופע, כזה שכל גבר חולם עליו. היא די חכמה, אבל היא אף פעם לא הפילה אותי מהכיסא כאשר פתחה את פיה ואמרה מה שאמרה.
אני יודע שאני גבר מרשים. אני נראה טוב, נוהג להתאמן בקביעות, ומוקף תמיד מעריצות. אבל מסתבר שזה לא שמושך אותן אלי, אלא שם משפחתי, וחשבון הבנק הבא איתו.
כך גם לורן. היא כבר רקמה תכניות איך תנצל את ההון המשפחתי, ורשימת הקניות שלה רק הלכה ותפחה.
אז כשם שלא קונים פרה עבור כוס חלב, כך לא מתחתנים עם אישה, רק בשביל פורקן של כמה דקות.
“את הולכת רחוק מידי. אין לי כוונה לשאת אותך לאישה," אמרתי לה. זה היה יום קיץ חם, וחזרתי מזיע כולי מהעבודה בשדות החיטה. כל מה שהיה לה לומר לי זה שאני מסריח, ושאלך להתקלח, ושהיא יוצאת עם חברים, כי השתעממה כל היום כשחיכתה לי שאחזור.
"אני מת מרעב," בחנתי אותה.
"אני מאחרת, תכין לך משהו לאכול," היא זרקה ועמדה לצאת מביתי.
"מתי את מתכוונת לחזור?" שאלתי.
"אל תחכה לי," היא ענתה, "ותעשה לעצמך טובה, תלך תתקלח, אתה מסריח."
"קחי את הזמן," אמרתי לה, "ואני אדאג לארוז את חפצייך. הם יחכו לך על המרפסת בחזית הבית."
"כל זה בגלל שאמרתי שאתה מסריח, שלא הכנתי לאכול, או כי אתה מקנא שאני יוצאת, שיש לי חיים?" היא אמרה פגועה.
"אני שמח שיש לך חיים. אבל כפי שאמרתי לך אין לי כוונה לשאת אותך לאישה, ולכן אני משחרר אותך מהקשר איתי," עניתי בשלווה.
"אז אתה מקנא," היא קבעה.
"ממש לא. אני פשוט לא אוהב אותך," אמרתי ועליתי לחדר השינה שלי בקומה העליונה.
כפי שאמרתי לה, ניגשתי לחדר הארונות כדי לרוקן ממנו את בגדיה. עמדתי המום כשראיתי את המזוודות שמונחות בקצה החדר. 'איך לא שמתי לב עד היום למזוודות מתוצרת המותגים היקרים ביותר שאני מכיר?' זה רק הראה לי שלא באמת הכרתי אותה, כמה היא לא עניינה אותי.
היא צדקה. נטפתי זיעה, והמליחות שלה צרבה בעיניי, לכן ניגשתי להתקלח, ורק אחר כך התחלתי במלאכת האריזה.
'כל יום אתה נכנס לחדר הזה לקחת בגדים, איך לא שמת לב לתוכנו?' שאלתי את עצמי מופתע.
שש מזוודות מפוצצות יצאו אחת אחרי השניה מחדר הארונות. כשסיימתי להוריד אותם הייתי זקוק שוב למקלחת. המאמץ שהשקעתי בריקון הארון שלי, התיש אותי יותר מיום עבודה בשדות החיטה בשמש הקופחת.
הפעם שטפתי רק את עצמי, לבשתי בגד ים, והלכתי להרגע בג'קוזי שעל הדק.
אני אוהב לטבול בו בזמן שהשמש מתחילה במופע המרהיב של נדידתה לכיוון מערב. קרניה צובעות את שדות החיטה בזהב, ואת השמים בורוד ותכלת. ולאלה מתווספת שירת הרוח בין שיבולי החיטה.
שם, כשגופי העייף נרגע אט אט מהיום הארוך, גמלה בי ההחלטה.
שבוע עבר
ואני מבקש כעת להוציא את תוכניתי לפועל.
"ואם אני מבטיח לך שאשפץ את הבית, ואגרום למשאית הישנה לדהור כמו חדשה?" אני שואל את מרקוס הזקן.
"את זה אני באמת רוצה לראות," הוא אומר.
"אם כך לפני שאנחנו לוחצים ידיים, אני מבקש שתאמר לי כמה אתה מבקש שאשלם לך," אני אומר, למרות שברור לי מה הוא יענה.
"אתה תשפץ את הבית על חשבונך?" הוא שואל.
"ברור, אחרת למה שתרצה לתת לי אותו," אני עונה בפליאה מעושה.
"אם כך זה יהיה שכרי," הוא עונה.
"אז סיכמנו," אני אומר ולוחץ את ידו.
אני מוצא במקום מטאטא ישן, דלי קצת שבור וסחבה שידעה ימים טובים יותר.
אני יוצא לכלבו בעיר הסמוכה ורוכש כלי וחומרי ניקוי, פחיות צבע, וכלי עבודה. יכולתי לקח הכל מבית האחוזה של משפחתי, אבל אני מחליט להתחיל מבראשית.
כיוון שסוף השבוע לפניי, אני מתחיל במלאכת הניקיון כבר באותו יום.
בחדר השינה אני מוצא מזרון ישן, ומיטה חורקת. אני מחייך לעצמי. זה בדיוק מה שאני צריך. טוב, לא בדיוק מיטה חורקת. אני משמן את הברזל בשלד המיטה, כך שהחריקות מפסיקות.
אני נוסע שוב לעיר כדי לרכוש סט מצעים חדש. אני בוחר אותו לפי מחירו הזול, וכמובן שצבעו כחול נטול דוגמה. אני מודה שאני רגיל לסט מפנק, מבד דמוי קטיפה, ועליי להתרגל למגע הפשוט של הכותנה. אני לא מתלונן, זה בדיוק מה שרציתי.
אני מתקשה לוותר על כלי הטיפוח שלי, על ריחות האוקיינוס האהובים עליי, ואני מתעכב שעה ארוכה במדור הבשמים. ולבסוף אני בוחר בושם גברי משולחן שעליו מצויין חמישה דולר לבקבוק,
הפרוייקט הבא שלי הוא לבחור בגדים ליציאה. גם פה עליי לוותר על טעמי המשובח בבגדים.
לאט לאט נבנית דמותי החדשה, בתוך הבית החדש שמשנה את פניו.
בין השיעורים שאני עובר כעת, לרגל הבחירה שלי לשנות את תדמיתי, הוא להבין מי אני באמת. הרי כל חיי חייתי חיי רווחה, עשיתי את כל העולה על רוחי, וקיבלתי הכל כמובן מאליו. למה בעצם אני בא בטענות לנשים שנמשכות למי שאני?
"תתלבשי, אנחנו נאחר," הוא נובח עליי, בזמן שהוא קושר את העניבה השחורה שלו, ומותח אותה חזק מידי, עד שהוא כמעט נחנק. "כל אישה נורמלית עוזרת לגבר שלה לסדר את העניבה, רק את בעולם חסר התועלת שלך."
'כל אישה נורמלית,' רודפות אחריו המילים שלו, בזמן שאני נכנסת לחדר הארונות המפואר שלי, כדי לבחור שמלת ערב שתתאים לאירוע של היום.
"ואני רוצה שתענדי את העגילי היהלומים שקניתי לך. לא הוצאתי הון כדי שהארון שלך יראה אותם," הוא ממשיך לנבוח עליי.
'את אמבר קרטר, ד"ר אמבר קרטר, רופאת חיות ששמה נישא בפי כל בעלי הכלבים והחתולים בעיר. את שווה הרבה יותר מנביחות של עורך דין, שהיה לו יום לא מוצלחת בבית משפט היום,' אני אומרת לעצמי בפעם המי יודע כמה.
אני מתלבשת, עונדת את עגילי היהלומים הארוכים, מתיזה על עצמי בושם יקר, ומכניסה לתוך התיק הערב את מפתחות הג'יפ והטלפון הנייד.
"אני לא מתכוון לאחר בגללך," הוא אומר כשאני יוצאת מוכנה מחדר הארונות חזרה לחדר השינה. "תגיעי בכוחות עצמך."
אני עומדת קפואה בחדר השינה, ושומעת את דלת הכניסה של הפנטהאוז נטרקת אחריו. אני מתעשתת, יורדת לחניון, ומספיקה לראות את זנב המרצדס שלו יוצא מהחניון.
אלא שלגורל תכניות משלו, ומספר רחובות לפני אולם האירוע, שני רכבים מתנגשים זה בזה והתנועה נעצרת.
"איפה את," הוא צורח עליי בדיבורית. אני מוסרת לו את המיקום שלי.
"את משקרת!" הוא ממשיך לצרוח.
"אתה הרי עוקב אחרי המיקום שלי בטלפון הנייד שלך, תסתכל בעצמך," אני עונה לו בשקט שמוציאה אותו עוד יותר מדעתו.
"חוצפנית. מה אני עושה איתך בכלל," הוא אומר, כשהוא רואה שאני אומרת את האמת. "אני לא צריך שתבואי. עדיף לי להיות לבד. יש הרבה נשים שמתחננות להיות איתי," הוא אומר.
אני תקועה בפקק, ואין אפשרות להסתובב לאחור. "אני בטוחה," אני עונה ומנתקת את הנייד שלי.
הידיעות על התאונה, עוברות מפה לפה, מה שגורם לרכבים אחריי להסתובב, ואני יכולה סוף סוף לחמוק מהמקום.
שלוש בלילה
אני נוסעת כבר כמה שעות לכיוון צפון. בחרתי בדרכים כפריות. אין לי מושג
לאן אני נוסעת, העיקר להתרחק מהעיר כמה שיותר, ובעיקר להתרחק ממנו.
'אני לא מבינה אותך. את יפה, חכמה, מוכשרת בטירוף, איך נתת לו כל כך הרבה חודשים להתעלל בך, ולהקטין אותך כך,' אני מדברת לעצמי בקול . 'רק גבר חסר ביטחון מתנהג כך.
אז נכון שהוא עורך דין שעובד באחד המשרדים הנחשבים בעיר, אבל בינינו, מה הוא שווה בלי השם של המשרד בו הוא עובד? מתי הוא באמת קצר הצלחה מסחררת באולם בית המשפט?'
אני ממשיכה לנסוע עוד שעה. הטלפון הנייד שלי פועל, כיוון שאני זקוקה למפה. על המסך של הג'יפ מופיעה הודעה מרוי, אבל אני לא טורחת לקרוא אותה.
עוד שעה עוברת. אני מרגישה את העייפות, וגם לחץ על השלפוחית. אני מבקשת ממכשיר הניווט, שייקח אותי לתחנת דלק פתוחה, שקרובה למקום המצאי.
לשמחתי יש עוד עשר דקות עד שאגיע לתחנת דלק שפתוחה עשרים וארבע שעות. אני מבקשת ממכשיר הניווט שייקח אותי לשם.
אני מופתעת לגלות תחנה נקיה ומוארת. כשאני נכנסת לתוכה, נדמה כאילו אמצע היום. במבט מהיר מסביב, אני מגלה היכן השירותים וממהרת אליהם, לפני שאתפוצץ.
רק אחרי שאני מרוקנת מתוכי, מה שנדמה לי כליטרים של שתן, אני שוב נושמת. אני רוחצת את ידיי, נותנת למים לשטוף אותן, הרבה אחרי שהסבון ירד מהן. נדמה לי, כאילו אני שוטפת את כל השנים בעיר, מעליי.
"בדיוק הכנתי קפה," אומרת לי בחורה צעירה, "נראה שאת זקוקה לקפה."
"היי לילי, אני טועה, או שהכנת קפה טרי?" שואל גבר צעיר, לבוש בג'ינס שנופל מעט, וחולצת מיזע עליה כתוב חג הקציר עשרים עשרים וחמש.
"הרחת נכון. תגיד טאי, זה לא מוקדם מידי לחולצות של חג הקציר?" שואלת לילי.
"בוב מחלק אותן לכל מי שרוכש חומרי דישון. כל שנה הוא מדפיס כמות גדולה שלהן חודשיים ויותר לפני," הוא עונה לה.
"אני רעבה, מה את מציעה לי לאכול?" אני שואלת את לילי.
"כמה רעבה את?" היא מסתכלת עליי בעיון, "למה נראה לי שנסעת כל הלילה?"
"את יודעת, לפעמים אדם נמצא במקום שהכי לא מתאים לו. הוא נמצא שם כי הוא רגיל. אמנם לא טוב לו, אבל הוא לא עוצר לחשוב שאולי יש מקום שיהיה לו בו טוב יותר. ואז בא הגורל ומחליט עבורו. זה בדיוק מה שקרה לי הלילה. תאונת דרכים שקרתה כמה רחובות לפניי, היא שהאירה לי את הדרך."
אני לא יודעת מהיכן באה המחשבה הזאת. ואולי זה קרה, בגלל שלילה שלם אני מדברת לעצמי בקול.
"רוצה לשתף?" שואלת לילי.
"נעים מאד, אני אמבר," אני מציגה את עצמי ומתיישבת על הכיסא הגבוה הסמוך לדלפק.
"את מכירה את ההרגשה הזאת שמיום שנכנסת לגן, את עושה כל מה שאומרים לך, ולא עוצרת לרגע לחשוב אם זה מה שאת רוצה? שם הייתי. העבודה היא הדבר היחיד שבחרתי בעצמי, ועדיין כל התפאורה מסביב הייתה מה שהיה נכון לעשות, לאו דווקא מי שאני באמת. את כל זה עזבתי הלילה," אני אומרת.
“צריך הרבה אומץ לעשות מה שעשית. אני גאה בך," אומרת לילי, "אז אם אני מבינה נכון, אין לך ממש תוכניות. נראה שנסעת כל הלילה, רק כדי להתרחק."
"בדיוק," אני עונה, "אפילו לא חשבתי על הקשרים שעליי לנתק, כמו למשל העבודה שלי."
"הכפר שלנו הוא אחד המקומים השלווים עלי אדמות. בניגוד אלייך, למרות שאני לומדת בבית ספר לאחיות, אני לא מרגישה שאני תקועה כאן. אני רואה את העתיד שלי רק פה, גם יהיה עליי לנסוע שעה ויותר כל בוקר לעבודה," אומרת לילי.
*
"אני לא מבינה מאיפה בא הרעיון המטופש הזה להיות רופאת חיות. אם את כבר מתעקשת ללמוד רפואה, לפחות תטפלי בבני אדם," אמרה לי אימא בטון שהראה את חוסר שביעות רצוני מבחירתי.
"כל החיים אהבת להתלבש יפה. יש לך טעם מעולה. תמיד אמרו לי שיש לי בת פשניסטה, למה שלא תתעסקי באופנה? אם את רוצה, אבא יקנה לך חנות בלב מנהטן, רק תבקשי ממנו." היא כעסה כשסרבתי.
זה לא שלא אהבתי לעסוק ביופי ואופנה, אלא שידעתי שאם אבוא לבקש מאבא שירכוש עבורי חנות, זה יהיה חייב להיות בתנאים שלו. אהיה מוגבלת לעשות מה שיכתיבו לי, וזה בדיוק המתכון לדכא את היצירות והדמיון.
דבר אחד נכנעתי. השתלמתי בטיפול בחיות בית, או אם לדייק בכלבים וחתולים. כמובן שלא גיליתי להוריי שבחרתי במקביל מסלול נוסף. בבחינות הגמר, נבחנתי גם ברפואת חיות בחווה. את הסוד הזה לא סיפרתי אפילו לרוי, בן זוגי בחודשים האחרונים.
כשסיימתי, הצטרפתי כשותפה למרפאת חיות הנחשב ביותר בעיר. זאת הייתה הפשרה שלי עם אבא, שרצה לקנות לי בניין שלם בו אקים את מרפאת קרטר לחיות, השם שכבר בחר עבורי. השותפה שלי ד"ר מרגרט לאב, אוהבת חיות מושבעת, כבר הייתה בעלת שם, מה שאיפשר לי לגבות סכומים גבוהים עבור שירותיי, כבר מהיום הראשון לעבודתי, ולקנות לעצמי רווחה כלכלית.
כשלילי מספרת לי על לימודיה, הדבר הראשון שעולה לי בראש, למה שהיא לא תבוא לעבוד איתי כאחות לחיות…
*
"הלוואי שתמות!" אני שומעת צעקות בחוץ, ומיד אחר כך נשמעות יללות קורעות לב של חיה פצועה. אני מזנקת מכיסאי ויוצאת בריצה החוצה. אני רואה אישה כורעת על ברכיה ליד כלב שמלא בדם. "הוא הרג לי את הכלב, הלוואי שימות!" היא מייבבת.
"תני לי לראות," אני מבקשת ממנה בטון רגוע. אני מניחה את ידי על הדופק של הכלב. הוא איטי מהרגיל, אבל הוא עדיין חי. לילי יוצאת אחריי ומסתכלת על המתרחש. אני מוציאה את המפתח של הג'יפ מכיסי. "מאחור יש ערכת עזרה ראשונה, תביאי לי אותה," אני מבקשת, "ולילי, תביאי גם את השמיכה המשובצת."
לילי ממהרת לעשות כדבריי בזמן שאני מאבחנת את המצב.
"בואי מטי, באדי בידיים טובות, בואי כנסי ואתן לך משהו לשתות," אומרת לילי ופונה איתה לעבר החנות.
"אני צריכה אותך לידי," אני אומרת ללילי, שמעיפה בי מבט מופתע.
"תקחי לך בקבוק מים מהמקרר," אומרת לילי למטי ונשארת לעמוד לידי.
אני מוציאה שקית עירוי, ומחפשת את מכונת הגילוח. לאכזבתי היא לא טעונה. "בתוך המזוודה של הלואי ויטון , ישנו תיק הרחצה שלי. תביאי לי מתוכו סכין גילוח חדש," אני מבקשת, ולילי ממהרת לעשות כבקשתי.
אני מחברת את הכלב לעירוי, ומזריקה לתוכו תרופה לטשטש את הכלב.
"אני רוצה לשלם על הדלק," אומר מישהו ללילי.
"תבקש מטאי שיגבה ממך את התשלום," היא אומרת, ולא מורידה עיניה ממני.
אני מוציאה מהתיק פנס, לשמחתי הוא עובד, ומבקשת מלילי שתאיר לי על המקום בו נפער הפצע ממנו זורם הדם. כולי מרוכזת בכלב, ותוך חצי שעה אני מסיימת לתפור את המקום הפגוע. הכלב נראה שליו, ואני יודעת שהוא יהיה בסדר.
"תקראי למטי שתיקח את באדי הביתה.," אני אומרת ללילי.
מטי נושאת את באדי בזרועותיה וחוזרת לחנות, לקחת את התיק שלה, ואני רואה מחליפה כמה מילה עם הגבר ויוצאת.
לילי עוזרת לי לאסוף את הציוד ולהחזירו לתא המטען. "אני מחפשת מוטל," אני אומרת לה, כשאנחנו נכנסות שוב לחנות.
"בכפר שלנו אין, גם לא בסביבה," היא עונה לי.
"את יכולה לישון אצלי. אני יוצא לעבודה בשדות, הבית יהיה לרשותך כל היום," אומר לי הגבר שהחליף את לילי, כשהיא עזרה לי עם באדי.
"רעיון מצויין. למה באמת שלא תלכי עם טאי? הוא הרי כל היום מחוץ לבית. את זקוקה לשינה, ובכל מקרה תכננת להישאר כדי לראות מה עם באדי."
השעה שש בבוקר
אני נוסעת אחרי המשאית של טאי, ותוך דקות בודדות הוא נכנס לשביל גישה של בית קטן, וחונה לידו. אני מביטה מסביבי. הכפר מוקף בשדות חיטה שטרם בשלה.
הוא קופץ בזריזות מהמשאית, וניגש לפתוח את הדלת. הבית הוא חד קומתי, והוא נבלע בסוף המסדרון. אני מסתכלת מסביבי, ולא יודעת לאן עליי ללכת. הוא חוזר. "הנחתי לך מגבת במקלחת וסבון נוזלי," הוא אומר ומצביע לעבר סוף המסדרון.
"היא מלאך. היא ניתחה את באדי, ואמרה לי שתבוא לבקר אותו יותר מאוחר. אני יודעת מניסיון שוטרינר גובה אלפים על טיפול כזה. כששאלתי אותה כמה היא מבקשת שאשלם לה, היא ליכסנה מבטה אליי וחייכה, " מספרת מטי בהתרגשות.
"את גרה בכפר?" היא שאלה אותי, וחשבתי האם זה קשור לסכום שתיגבה ממני. בסופו של דבר הכפר שלנו נראה בהחלט מקום משגשג.
"כן," עניתי לה בהיסוס.
"אם כך אשמח שתאפי לי פאי תפוחים, וזאת תהיה תמורתי," היא ענתה והמשיכה לטפל בבאדי.
אני מקשיב למטי. היא בהחלט מרשימה אותי, ולכן שכשהיא מחפשת מקום לישון, אני מציע לה לישון אצלי.
לפני שאני הולך לשדה, אני בודק שיש לי מספיק מצרכים בבית, למקרה שהיא תתעורר ותהיה רעבה, כי בסופו של דבר היא לא אכלה דבר.
אני חוזר לחדר השינה שלי, ורואה אותה שוכבת במיטה על השמיכה, עטופה במגבת בלבד, וישנה. אני קורא בשמה, אבל היא לא עונה. צינת בוקר חודרת לחדר, ואני מסתכל לראות אם שכחתי לסגור את החלון.
מסתבר שהיא השאירה את החלון במקלחת פתוח, אחרי שהתקלחה. על הדלת של המקלחת תלוי זוג תחתונים אדום שכובס ביד. 'בדיוק מה שהייתי צריך לראות כעת,' אני ממלמל.
אני מוציא מהארון שמיכה נוספת, מכסה אותה, ויוצא בשקט מהחדר, להתחיל את יום עבודתי.
אני נוסע לשדה ובודק את מצב החיטה, ובהחלט שבע רצון ממה שנגלה לנגד עיניי. השנה יהיה לנו יבול טוב. העבודה הקשה שהשקעתי, הייתה שווה כל רגע.
השעה עשר בבוקר.
אני עובר דרך המכולת, קונה לחם טרי, וביצים, שכן היום אני מתכוון לאכול את ארוחת הבוקר בבית.
אני נכנס בשקט לבית. אמבר עדיין ישנה. אני עומד לצאת מהחדר כשהטלפון לידה מצלצל, ומאיר את המסך, ומגלה עשרים ושמונה שיחות שלא נענו. אין לי מושג מה גרם לה לנחות כאן באמצע הלילה, אבל אין ספק שמישהו מחפש אותה נואשות.
אני מתלבט האם לנסות להעיר אותה, אבל אז אני מקבל טלפון ממטי. "היא ישנה?" היא שאלת אותי בשקט, כאילו שאם תדבר בקול רגיל, היא תעיר אותה.
אני מתרחק ממנה. "היא ישנה. איך באדי?"
“רציתי לספר לה שהוא מתאושש, הוא אפילו אכל קצת, הייתי שמחה אם היא תבוא לבקר אותו, למרות שעדיין לא הכנתי לה את פאי התפוחים שביקשה. אני לא זזה ממנו, אבל מבטיחה לאפות לה את הפאי," אומרת מטי.
"אני אסיע אותה אלייך כשהיא תתעורר," אני מבטיח לה. אין לי ספק, אחרי שראיתי את ההתנהלות שלה אתמול, שהיא תסכים ללכת לבקר את הכלב.
אני נזכר שהיא ישנה ללא בגדים, ולכן לוקח את המפתחות של הג'יפ שלה, והולך להביא את המזוודה שלה. אני המום כשאני רואה ארבע מזוודות גדולות מונחות בתא המטען. אני תוהה מה הסיפור שלה, ושל עשרים ושמונה השיחות שלא נענו.
אני פותח את המזוודה הראשונה, מציץ לתוכה, ורואה בה תיק של מוצרי טיפוח, ובגדים. אני מחליט להביא לה אותו.
"אתה מחפש משהו?" היא שואלת. אני מסתובב מייד אחור. רווח לי כשאני רואה שהיא עטופה בסדין.
"אני מניח שאת לא מתכוונת להסתובב כל היום עם הסדין שלי, ולכן חיפשתי לך בגדים. כפי ששמת לב אני חי לבד, ואין לי בארון בגדי אישה," אני אומר לה.
"בחרת נכון. אם כי כל מזוודה הייתה מתקבלת בברכה. אתה בטח שואל את עצמך למה יש לי כל כך הרבה מזוודות," היא אומרת ומשתתקת.
"זה לא ענייני," אני פולט ונושא את המזוודה לתוך הבית.
"מטי התקשרה אליי, וביקשה שתבואי לבקר את באדי. כשתהיי מוכנה אני אקח אותך אליה. עליי לחזור לעבודה. אחזור בערב."
אני רואה את הרכב של רוד דוהר לכיוון הבית, ויוצא החוצה. "תשאל אותה אם היא מרפאת גם סוסים?" הוא שואל ומסמן בראשו לתוך הבית.
'אז מסתבר שכולם יודעים שהיא בבית שלי, וגם שהיא יודעת לטפל בחיות.'
אני מודה על כך שהוא לא הגיע כמה דקות קודם, כשעוד עמדה עם הסדין שלי כרוך סביב גופה העירום.
"היא רק התעוררה. תן לה כמה דקות ואביא אותה אליך," אני אומר לו.
אני נכנס חזרה לבית, ורואה שהיא לקחה את המזוודה. דלת חדר השינה סגורה, ואני מניח שהיא מתלבשת כעת. אני נעמד מאחורי הדלת. "רוד ביקש שתעזרי לו עם הסוס שלו," אני אומר לה.
"אני מטפלת רק בחיות בית," היא אומרת, ופותחת את הדלת. היא לובשת מכנס סקיני ג'ינס, לא מהסוג שלובשים בכפר, וחולצת טריקו אדומה ועליה ציור של לב בצורת טביעת רגליים של כלב.
"זה לא ענייני, אבל היו לך עשרים ושמונה הודעות. ראיתי זאת כשהמסך שלך הואר כשנכנסה הודעה," אני אומר לה.
"אני מניחה שזה מרוי שלא האמין שאעזוב אותו יום אחד, כלומר אתמול," היא עונה, "חייתי איתו כמה חודשים, אבל הזוגיות איתו לא הייתה נכונה עבורי."
היא נושמת עמוק.
"כפי שאמרתי זה לא ענייני, ועדיין אני חושב שאת צריכה לענות לו, תהיה הסיבה שעזבת אשר תהייה," אני נסער מכך שהיא משתף אותי בפרטים כל כך אישיים.
"אז אתה שופט אותי. שתדע לך שהייתי עם גבר שרק הקטין אותי, והתעלל בי מילולית כל הזמן. אני שווה יותר מזה," היא אומרת.
לפני שאני מספיק לומר לה שאני לא שופט אותה, היא ממשיכה. "כסף, גם אם יש הרבה ממנו, הוא לא מתכון לאהבה. אם אתה במערכת יחסים שמושתתת על כך שבן הזוג הוא מהסוג שמתאים לך לפי חוקי החברה, אבל הלב שלך ריק, אז מה כל זה שווה?"
אני לא אראה לה כמה המילים שלה מדייקות את מה שאני מרגיש, ולכן אני שותק.
"אבל אתה צודק, אני אקרא את מה שכתב לי," היא אומרת, "בוא נלך לבאדי, אבל נסע עם הג'יפ שלי."
"אני מבטיח לך שהמשאית החורקת הזאת מגיעה לכל מקום," אני אומר לה.
"אבל אין לה את ארגז הטיפולים שיש לי בג'יפ, אז ניסע עם שלי," היא אומרת וזורקת לעברי את המפתחות.
אני פותחת את ההודעות ומתחילה לקרוא.
הודעה מספר אחת:
"את לא תמצא גבר כמוני."
'בטח שלא, לא אתן עוד לגבר להשפיל אותי כמוך,' אני עונה לו בליבי.
הודעה מספר שתיים:
"עשית את טעות שעזבת אותי."
'זה הדבר הכי חכם שעשיתי בחיי.'
הודעה מספר שלוש:
"כל נשות העיר היו שמחות להיות במקומך,"
'מאד משמח אותי. הלוואי ותמצא ביניהן מישהי שתשכיח ממך אותי.'
הודעה מספר ארבע:
"אני לא רוצה לראות אותך יותר."
'גם אני לא רוצה לראות אותך לעולם.'
אני מותשת מההודעות שלו, ומפסיקה לקרוא אותן. במקום אני שולחת לו הודעה.
אמבר קרטר:
מה שהיה בינינו נגמר.
אני לא רוצה שום קשר איתך.
אני שמחה שהמרפאה כבר סגורה. אני שולחת מהר מייל, שעקב סיבות שלא תלויות בי, אני נאלצת להודיע על הפסקת עבודתי. אני מבקשת מהמזכירה שתדאג לתאם מחדש את התורים שנקבעו איתי.
"סיימת?" שואל אותי טאי. רק אז אני שמה לב שהוא חונה מול בית, שאני מניחה שהוא ביתה של מטי.
אני ניגשת לתא המטען להוציא את ארגז הציוד שלי, אבל הוא זריז ממני ונושא אותו עבורי לביתה של מטי.
"אתה לא צריך…" אני מתחילה לומר.
"לא, אני לא," הוא עונה.
אני מתקבלת בכשכוש זנב. אני בטוחה שבאדי היה שמח גם ללקק אותי, אבל המגן שעל ראשו, כדי שלא יגע בפצע, מונע זאת ממנו. אני מקרבת אליו את ידי ואכן זוכה בלקוק מלשונו החמה.
אני בוחנת את המקום, והוא נראה בסדר. "הוא כלב חזק, אני צופה שתוך כמה ימים נוכל להוריד לו את המגן."
"זה אומר שאת נשארת כאן?" היא שואלת, ופניה מאירות.
"אני אצטרך למצוא מקום לישון," אני עונה לה.
"יש לך מקום," הוא מסנן בשקט.
"אני לא יכולה לפלוש לפרטיות שלך, להשתלט לך על חדר השינה שלך. אני אישה זרה," אני אומרת לו כשאנחנו יוצאים מביתה של מטי.
הוא נעמד מולי ומושיט לי יד. "שמי טיאגו, אבל כולם קוראים לי טאי. נעים להכירך אמבר."
'אז אתה מאלה שלא אוהבים לריב,' אני חושבת לעצמי, 'ואנחנו בכלל לא זוג.'
"את חוששת ממני?" הוא משאיר אותי המומה.
"לא," אני עונה בהיסוס, מנסה להבין למה הוא שואל.
"את מהססת," הוא קובע.
"לא, אני מנסה להבין למה שאלת," אני עונה.
"ואני מנסה להבין למה את, שלא יודעת לאן פנייך מועדות, שיודעת שאין בכפר, וגם לא בסביבה הקרובה מקום ללון בו, מסרבת להצעה שלי ללון בביתי עד שתדעי מה את רוצה לעשות," הוא עונה.
"אני אחזיר את הג'יפ שלך לבית, ואת תלכי ברגל, תנשמי אוויר, תלמדי את הכפר, ותחליטי מה את רוצה מעצמך." עוד לפני שאני לא מספיקה להגיב, הוא נכנס לג'יפ, מתניע אותו ונעלם.
כל כך הייתי עסוקה בהודעות של רוי, שלא שמתי לב לדרך. 'תתמודדי,' אני אומרת לעצמי. אני נטולת רכב, ואין לי מושג היכן הוא גר, גם לא מה מספר הטלפון שלו.'
שוב הגורל גורם לי לעצור ולחשוב לאן אני רצה.
אני עוצמת עיניי 'תנשמי אוויר,' מהדהדות מילותיו של טאי, וכך אני עושה.
יש משהו שונה באוויר של הכפר. משהו נקי וטהור. אני נושמת את הריחות שנושאת איתה הרוח. ריח של אדמה רטובה, של פריחה וליבלוב.
אני מוצאת עצמי מחייכת.
"לאן את צריכה להגיע דוקטור?" שואל אותי גבר שעובר לידי עם טנדר שנראה שרק היום יצא מהניילון.
"תודה, אני מעדיפה ללכת ברגל, ללמוד את הכפר," אני עונה לו בחיוך.
"יום יפה היום, אני בהחלט מבין אותך," הוא עונה.
אני מחליטה לא להעזר באפליקציית הניווט, אלא משננת את הדרך, שאדע לחזור לבקר את באדי.
לראשונה מזה זמן רב, אני לא שמה לב לזמן שעובר. אני חושבת על החיים שעזבתי. חיים שתמיד היו מתוזמנים, ומוכתבים לי על ידי אחרים.
*
"קניתי לך שעון יקר, למה את לא עונדת אותו," גער בי רוי.
"אני משתמשת בטלפון הנייד שלי, כשאני רוצה לדעת מה השעה, מה גם שבקליניקה יש לי שעון על הקיר," עניתי לו.
"ומה כל זה קשור?" קולו רעם, "את כל כך מרחפת, ולא מחוברת לזמן."
רציתי לענות לו שגם אם הייתי עונדת את השעון עטור היהלומים שקנה לי, לא הייתי מעיפה בו מבט כדי לראות מה השעה.
"האם פעם איחרתי?" שאלתי אותו.
ניסיתי להסביר לו פעם שהעבודה שלי שונה משלו. אין לי זמנים שמוקצבים על ידי בית משפט. אם בא אליי מטופל על ארבע וזקוק לתשומת לב יותר מאחר, הוא יקבל אותה.
כל מה שהיה לרוי לומר לי, שהוא לא מבין למה אני לא גובה מחיר לפי הזמן שאני משקיעה בטיפול בבעל החיים, מה שהרתיח אותי, בשל העובדה שגביתי מחיר גבוה עבור כל ביקור.
עכשיו כשאני פוסעת ברחובות הכפר, אני רואה את הדברים נכון יותר. ברגע שהעבודה הופכת לרדיפה אחרי הכסף, היא מאבדת את המטרה שלשמה בחרנו במקצוע מסויים.
שוב עולה בזיכרוני השיחה ההיא, זמן קצר אחרי שעברתי לגור איתו. הוא דרש שאפקיד את הכספים שאני מרוויחה בחשבון משותף, או אם לדייק, שלו.
"את חיה על חשבוני בדירה שלי," הוא אמר לי, "מן הראוי שתפקידי את המשכורת שלך בחשבוני."
השיחה הזאת התרחשה אחרי שמסרתי את מפתחות הדירה שלי, ואולי זאת הסיבה שנכנעתי. החלטתי להפקיד בחשבונו מידי ראשון לחודש עשרת אלפים דולר. כמובן שלא היה לו מושג שזה רק חלק קטן מההכנסות שלי.
עכשיו כשאני רחוקה ממנו, אני תוהה איך לא ראיתי את הסימנים על הקיר.
*
אני מופתעת לראות שרוי מתקשר. כאילו המחשבות שלי היו גלויות בפניו. "מתי את חוזרת?" הוא יורה מייד.
אני בודקת אם הוא קרא את ההודעה ששלחתי, ורואה שהוא כן. "זה נגמר ביננו," אני עונה לו.
"אני מצפה לקבל ממך את התשלום החודשי," הוא אומר.
"אז זה מה שמעניין אותך," אני עונה לו בשלווה, "שילמתי אותו כבר בראשון לחודש, ויותר לא תקבל אפילו סנט אחד." אני מנתקת את השיחה, בלי לתת לו אפשרות להגיב.
אני מוצאת עצמי מול חנות גדולה מהסוג הזה שיש בה הכל מכל. ולא רק אלא מול השלט
דרושה עזרה,
נא לפנות למורגן
אני נכנסת לחנות. הפעמון שעל הדלת מכריז על בואי. אני מרגישה כאילו אני מסתובבת בשבילים של יער קסום. החנות כל כך שונה מהחנויות המוקפדות בעיר. אני מתאהבת בה מייד.
עם זאת, ניכר עליה שהיא זקוקה לעיצוב באופן מיידי, כיוון שאין בה סדר, וקשה למצוא בה דברים, למרות שאין לי ספק שאנשי הכפר כבר יודעים להתמצא בחוסר הסדר שבה.
"שלום דוקטור," פונה אליי אישה כבת חמישים, עם חיוך שחושף שיניים לבנות וגומות חן.
"אני אמבר," אני מציגה את עצמי.
"ואני מורגן," היא אומרת, "אני נהנית לראות אותך עוברת בין שבילי החנות. העיניים שלך נוצצות, הידיים שלך מלטפות את החפצים. נראה שהחנות הזאת נוגעת בך. אם לא הייתי יודעת שאת רופאה, הייתי שואלת אותך אם את רוצה לעבוד איתי."
"התשובה היא כן," אני עונה לה.
"אני לא מבינה," היא אומרת ומקמטת את מצחה, כך שהגבות שלה מתחברות אחת לשניה, מה שמעיד שהיא באמת לא מבינה למה התכוונתי.
"אז כן, אני רופאת חיות, אבל גם מאד אוהבת דברים יפים. השארתי את החיים שלי מאחור, ואני אשמח לעבוד איתך," אני עונה.
"אני זקוקה לאחת כמוך, שתכניס רוח חדשה במקום. למה נדמה לי שהראש שלך כבר מתכנן תוכניות בקשר לחנות שלנו?" היא שואלת.
"יש לך קומקום?" אני שואלת.
"קומקום?" היא מעיפה מבט לעבר המדפים.
"התכוונתי לשאול אם אני יכולה לבקש ממך שתכיני לי קפה," אני מסבירה והיא פורצת בצחוק. "אני אצטרך ללמוד את השפה שלך."
אני מוצאת בחנות סט של שולחן שני כסאות מברזל. בזמן שמורגן הולכת להכין את הקפה, אני מוציאה את השולחן והכסאות החוצה, סמוך לדלת הכניסה לחנות, ומתיישבת על אחד מהם.
"שתפי אותי מה בראש שלך?" אומרת מורגן.
