שוב בוקר, ושוב אני קמה לעבודה בחוסר רצון מובהק.
אני מגיעה לעבודה, ומוצאת על השולחן שלי שלושה תיקים עבים כרס. 'לפחות תהיה לי תעסוקה כל היום,' אני חושבת לעצמי. אני פותחת את התיק הראשון ומתפלאת שהוא עוסק בנושא שונה לגמרי ממה שעסקנו בו עד היום. אני מביטה בסקרנות גם בשני, ורואה שגם הוא באותו נושא חדש. כבר לא מפתיע אותי שגם השלישי שייך לאותה קבוצה.
אני מתקשרת לאלכס אחי. אני יודעת שהוא יכול לעזור לי. "אני באמצע ישיבת בוקר. אני מסיים תוך כמה דקות ואחזור אלייך. זה בסדר מבחינתך?"
"בטח," אני עונה, ומתנתקת את השיחה.
אני מופתעת כשהטלפון על שולחני מצלצל. אני לא זוכרת מתי זה קרה פעם אחרונה, אם בכלל.
"אח שלך בטלפון," אומרת ליז, "הוא טוען שזה בענייני עבודה. אנחנו לא אוהבים שמדברים שיחות פרטיות בזמן העבודה."
"אנחנו?" אני לא מתאפקת ושואלת.
"כן," היא עונה לי בלעג, "אני וקולטון." אני לא רוצה להזכיר לה את דבריו על כך שהיא תמיד מעמידה פנים שיש ביניהם משהו.
"תעבירי לי את השיחה. רק לידיעתך, אני זקוקה למידע עסקי ממנו," אני אומרת.
אני שמה לב שליז לא יורדת מהקו.
"תן לי כמה דקות," אני אומרת ומנתקת. אני לוקחת את הנייד ורואה שמשום מה הוא מנותק. אני מפעילה אותו שוב.
"אני מצטער, הטלפון הנייד שלך היה מנותק," הוא מתנצל.
"אני מתנצלת אם דיברתי אליך בחוסר סבלנות. יש לי הרגשה שהאזינו לנו, ולכן ניתקתי. בכל מקרה רציתי לבקש את עזרתך. אני שולחת לך שמות של כמה חברות, שאין לי אפשרות למצוא עליהן מידע. תספר לי מה אתה יודע עליהן," אני מבקשת. אני שולח לו מייד בטלפון הודעת ווצאפ עם השמות.
"הבנתי," הוא עונה, "אני אשיג לך את המידע בהקדם , וגם אמצא לך חומר שיעזור לך להבין במה מדובר. זה משהו שרק מדברים עליו, ולכן לא תמצאי הרבה מידע עליו."
"ואף מילה," אני אומרת לו.
"ברור. אני מבין שאת אומרת זאת כבר מתוך הרגל. אחותנו היפה, היא באמת לא אחת ששומרת סוד. אל תשכחי שאני כמוך, לא יוציאו ממני מידע גם תחת איומים," הוא צוחק.
"אני ממתינה למידע," אני אומרת ומתחילה שוב לקרוא בעיון מה שכן יש בתיקים. ברור לי שרב הנסתר על הגלוי. מה שאני קוראת, אלה מילים רדודות, שניתן לפרש אותן לכאן או לכאן, ותמיד יוכל מישהו לטעום נגדך שלא הבנת.
כל ניסיון שלי לאתר חומר לפי הנתונים שבתיקים, חוזר עם הודעה הנושא מסווג, או אין הרשאה להיכנס למאגר המידע.
אלכס לא מאכזב, ושולח לי תקציר לגבי החברות, והסבר על הנושא בו הן עוסקות. אני אוהבת את האופן בו אלכס מסביר לי את הדברים. אמנם הוא מתמצת אותם, אבל הוא כבר מכיר אותי, ויודע שאבין מתוכם את העיקר.
עכשיו כשאני יודעת במה מדובר, התיקים נראים לי קלים להבנה, ואני מצליחה לפצח כל אחד מהם. אני מסיימת את שלושתם כשמגיע מועד הפסקת הצהריים.
אני ניגשת להכין כוס קפה, הראשונה שלי הבוקר, כאשר נכנסת לי הודעה מליז.
ליז@ויילד:
הבוס ביקש שתכנסי לחדרו.
אין צורך שתקישי על הדלת,
הוא ממתין לך.
ליז
אני לוקחת איתי את שלושת התיקים, וחושבת לעצמי למה הוא חושב שכבר סיימתי אותם.
"הבוס מחכה לך," אומרת לי ליז ומחניקה חיוך.
"נו באמת ליז, עד מתי תמשיכי לחשוב שמה שאני עושה בחדרו… לא משנה," אני אומרת. אני מזכירה לעצמי שעליי ללמוד לא לתת לה לעצבן אותי.
אני ניגשת לחדרו, פותחת את הדלת, וקופאת.
"מה את חושבת שאת עושה?!" הוא יורה לעברי בזעם, "ממתי אני מאשר לך להיכנס לחדרי בלי הזמנה, ובלי להמתין שאאשר לך להיכנס?"
אני בהחלט יכולה להבין את הכעס שלו, שכן הוא נמצא בחדר ומולו עומדת בחורה שלובשת רק חולצה, ומתחתיה כלום. מיותר לציין שהחולצה פתוחה לרווחה.
"שזה לא יקרה יותר!" הוא אומר, ואני כבר מבינה שזאת ליז שטמנה לי פח.
"אני מבטיחה לך שזה לא יקרה יותר," אני עונה.
אני חוזרת לחדרי, נכנסת לתוכנת הכתיבה שלי, וכותבת מכתב התפטרות.
אני מכניסה אותו למעטפה ועליה כותבת עליה למר ק. וייד – לעיניך בלבד.
אני מכניסה גם את מפתחות המשרד לתוכה, וסוגרת אותה היטב.
אחר כך אני נכנסת למחשב שלי, נכנסת ללב המערכת, ומוחקת את ההרשאה שניתנה לי לפעול בה. לבסוף אני מוחקת ממנו את התוכנה של המשרד, וחוזרת על כך גם עם הנייד שלי. זהו, אנסטסיה סנדרלנד לא קיימת יותר בחברת וייד.
אני מסדרת את השולחן, מניחה במרכזו את התיקים שעבדתי עליהם, ומורידה את התריס. בדרך החוצה, אני תולשת את השלט עם שמי על הדלת.
אני ניגשת לליז. "תודה על הכל מתוקה," אני אומרת לה, ומניחה לפניה את המכתב לבוס. "אני מבקשת שתדאגי שהמכתב הזה יגיע לידיו בלבד. מפתחות המשרד נמצאים בתוך המעטפה."
"לאן את חושבת שאת הולכת באמצע היום?" היא שואלת, "הבוס פיטר אותך?" את המילים האחרונות היא אומרת בטון מאד מרוצה. היא לא מנסה אפילו להסתיר את שביעות רצונה.
"לא ליז, אני פיטרתי את עצמי," אני אומרת ועוזבת מייד את המקום.
אני יורדת לחניון, נכנסת לרכב ויוצאת במהירות מהחניון, הכל כדי לא לאפשר לאיש לעצור אותי. "את בטח תשמחי לשמוע," אני אומרת לאלינה בטלפון, "שעזבתי את העבודה. אני פנויה לחגוג איתך את החיים."
אני מתקשרת גם לאבא. "אני לא שמח לשמוע זאת, ובטוח שהייתה לך סיבה טובה לעזיבה שלך. אני רק מקווה שאיש לא פגע בך," הוא אומר בחשש.
"ממש לא. אני לא כבר לא אוהבת לבוא לעבודה, וזאת סיבה טובה בשבילי לחפש מקום אחר," אני עונה לו.
"אם כך את באה לעזור לי. עכשיו אין לך כבר תרוץ שאת עסוקה," הוא עונה.
"ממתי סירבתי לעזור לך דאדי? אתה יודע שגם כשאעבוד במקום אחר, וזה יקרה בקרוב, אעזור לך בערב כמה שתרצה," אני עונה.
"אני אכין לך חומר שאני רוצה שתעזרי לי איתו. המתלמד שלי עשה בלגן גדול באוצר הנתונים, ואני לא מוצא את ידיי ורגליי,. וזה מאגר ששחיתי בו בעבר כמו דג במים."
"מה את עושה פה?" אני שואל את לונה בקור.
"התגעגעתי אליך," היא אומרת לי בטון של חתולה מפונקת.
"אני לא מבין אותך. מה את לא מבינה במילים הברורות, אני לא מעוניין בך?"
"אתה לא יודע מה אתה מפסיד," היא ממשיכה ונוגעת עם לשונה בפינת פיה.
"לא מעניין אותי. את לא הטעם שלי," אני עונה לה.
"ועכשיו?" היא שואלת ומתחילה לפתוח את כפתורי חולצת הבד שלה.
אני קם ממקומי, ומתקרב אליה. "תפסיקי לבזות את עצמך. אני לא רוצה ממך כלום, ולא רוצה אותך פה אצלי במשרד."
את לונה זה לא מעניין. היא ממשיכה לפתוח את הכפתורים ופותחת את חולצתה, כדי אראה שהיא לא לובש כלום מתחת, אפילו לא תחתונים.
"נו באמת, את חושבת שזה אמור להשפיע עליי? הזין שלי ישן שנת ישרים." אני לא משקר לה. נכון שיש לה גוף יפה, אבל היא באמת לא מעוררת בי כלום.
"תכסי את עצמך ותצאי מפה," אני מצווה עליה בטון תקיף. בדיוק באותה רגע אני מופתע לראות שהדלת נפתחת, בלי שהקישו עליה, ואנסטסיה עומדת בפתחה.
אני מייד מתפרץ עליה וגוער בה על שהעזה להתפרץ לחדרי. "אני מבטיחה לך שיותר זה לא יקרה," היא אומרת ויוצאת מהחדר.
אני יודע בדיוק מה קרה, או אם לדייק לא קרה בחדרי, ואיני מתכוון להסביר לה או להתנצל על מה שהיא ראתה. בסופו של דבר זה החדר שלי, וזכותי לעשות בו כל מה שעולה על רוחי.
אחרי שלונה עוזבת, אני מבקש מליז שתגיד לאנסטסיה שתיכנס אליי עם שלושת התיקים. אני ממתין, אבל היא לא מגיעה.
אני מחליט לשלוח לה הודעה באופן ישיר, אבל ההודעה חוזרת, עם הודעה שהמכותב לא קיים.
'חוצפנית,' אני מסנן. 'זה כבר עובר כל גבול, איך היא מעזה לחסום אותי!'
"שלחת לאנסטסיה את ההודעה?" אני שואל את ליז, מסתיר את הכעס שמבעבע בי.
"בטח בוס," היא עונה.
"היא ענתה לך?" אני לא מבין למה אני צריך לסחוט תשובות מאישה הזאת. היא כבר הייתה אמורה להכיר אותי, ואת דרך עבודתי.
"לא," היא עונה באדישות.
אני ניגש לחדרה של אנסטסיה, אבל היא לא שם. אני חוזר לליז. "אנסטסיה אמרה לך לאן היא הולכת?" אני שואל.
"אולי היא בשירותים, אולי היא מכינה קפה? אני לא יכולה לנחש איפה היא," היא עונה לי.
אני חוזר לחדרה של אנסטסיה. אני זוכר שראיתי את התיקים על השולחן. אני מביט על החלון ומתפלא לראות שהתריס מוגף. 'מוזר, אני חושב לעצמי, הרי זה לא הצד שמוצף באור שמש.'
אני לוקח את התיקים, ופותח לראות אם היא התחילה לעבוד עליהם. אני מופתע לראות שהיא סיימה לעבוד על שלושתם. 'מעניין מאיפה היא יודעת כל כך הרבה על הנושא הזה? הרי לו היה הרבה מידע לגביו, לא הייתי צריך אותה.'
אני יושב על התיקים, ומתחיל לחקור אותם לעומקם. הזמן חולף ועובדי המשרד עוזבים אחד אחרי השני, משאירים אותי לעבוד לבד.
אני שומע את ג'ונתן המנקה, עובר בין החדרים, אוסף את האשפה ושוטף את הרצפה. כיוון שהמשרד בדרך כלל ריק בשעות האלה, הוא מרשה לעצמו לשים מוסיקה, לשיר בקול, ולא פעם לפצוח בצעדי ריקוד.
'הנה לך דוגמא של אדם שאין לו הרבה, בכל זאת הוא מאושר,' אני אומר לעצמי.
ואז נשמעת נקישה על הדלת. "כן," אני עונה.
"אני מפריע לך בוס?" הוא שואל.
"אתה דווקא שר יפה," אני עונה לו.
"התכוונתי אם אני מפריע לך באמצע העבודה," הוא אומר.
"עניתי לך, לא מפריע לי שאתה שר," אני עונה.
"אתה לא מבין אותי בוס, אני רוצה להראות לך משהו," הוא מסביר, ואני תוהה מה כבר יש לו לספר לי.
"האמת היא שבעצם סיימתי לעבוד," אני עונה לו ומפהק קלות.
"כשאספתי את הזבל אצל מיס ליז, מצאתי את המעטפה הזאת זרוקה בפח הזבל שלה. כתובת עליה מר ק. וייד – לעיניך בלבד. איש לא פתח אותה. חשבתי שאולי זה יעניין אותך."
"ראיתי במקרה ממי המכתב?" אני שואל.
"לא כתוב, אבל אני מכיר את כתב היד, הוא של אנסטסיה. יש לה כתב מאד יפה," הוא אומר מבויש.
"אמרת שמצאת אותו היכן?" אני שוב שואל.
"בפח הזבל של מיס ליז," הוא עונה. הוא לא היה גלוי, אלא נדחף פנימה, לכן הוא מקומט.
"ואתה בטוח שאיש לא קרא אותו?" אני מקשה.
ג'ונתן מוציא את המכתב מתוך כיס הסרבל שלו , מיישר אותו בידו, ומגיש לי אותו.
אני לוקח אותו, ורואה שהוא באמת סגור. "אתה בטוח שזה לא היה בפח הזבל של אנסטסיה?" אני שואל.
"הפח של אנסטסיה היה ריק היום. את החדר שלה אני הכי אוהב, כיוון שהיא מקפידה על הניקיון, לא כמו אחרים שזורקים ניירות על הרצפה, במקום לפח, לא שאני מתלונן, זאת העבודה שלי," הוא ממהר להוסיף, "וגם, כי היא היחידה שמתנהגת אליי כמו בן אדם, היא מדברת איתי בגובה העיניים, ומתעניינת בחיי. אני מדבר יותר מידי. אני מצטער שהפרעתי לך, פשוט לא ידעתי אם המכתב הזה חשוב."
אני מחכה שג'ונתן יעזוב ופותח את המעטפה. אני מוציא מתוכו נייר וקורא את תוכנו.
לכב' מר ק. וייד,
אני מודה לך על ההזדמנות שנתת לי לעבוד בחברתך.
סיימתי לעבוד על שלושת התיקים שהשארת הבוקר על שולחני.
הריני להודיעך בזאת על התפטרותי המיידית מחברתך.
אני מודעת לכך שהיה עליי לתת לך הודעה מראש,
ולכן אבין אם לא תשלם לי השכר של התקופה האחרונה.
בכבוד רב,
אנסטסיה סנדרלנד.
אני מרגיש שיש עוד משהו במעטפה. אני הופך אותה, וצרור מפתחות שעליו כתובה המילים משרד, מחליק ממנה החוצה. אני מחייך כשאני רואה שצרור המפתחות המחובר אליו, הוא בעצם קוביית משחק לבנה של משחקי המהג'ונג', קובייה שמסמלת את הדרקון הלבן.
אני יוצא מהחדר וקורא לג'ונתן, שחוזר אליי ומבט מופתע על פניו. "ראית אולי אם איש המחשבים של החברה עדיין נמצא?" אני שואל אותו.
"איש לא נמצא כאן מלבדך," הוא עונה, "אתה צריך עזרה עם המחשב?"
"אתה מבין במחשבים?" אני שואל ונשמע מופתע יותר משהתכוונתי.
"אני סטודנט לתואר שני במחשבים. אני עובד בניקיון, כי זאת עבודת לילה, וזה משאיר לי זמן ללמוד במשך היום," הוא מסביר לי.
"אתה מבטיח לשמור את זה בינינו?" אני שואל ומייד מתחרט.
"אני חושב שזאת שאלה מיותרת," הוא עונה.
"אני מצטער," אני עונה לו. הוא בהחלט צודק. זה היה מאד חסר רגישות מצידי.
"אנסטסיה עזבה את החברה. היו לי בעיות תקשורת איתה לאחרונה. היום שלחתי לה הודעה וההודעה חזרה. אתה יכול לבדוק למה?" אני שואל.
"אני יכול להשתמש במחשב שלך?" הוא שואל.
"בטח," אני עונה ונכנס איתו לחדרי.
"תרשום את הסיסמה שלך," הוא מבקש ומחניק חיוך, "ברור לך שאני יוכל לפצח אותה לבד, אבל אין לי כוונה לעשות זאת."
"אנסטסיה לא קיימת יותר במערכת. היא מחקה את ההרשאה של עצמה, והסירה את כל הקבצים שהיו מותקנים על המכשירים שלה. אם אתה רוצה לדעת אם יש לה גישה למערכת שלך, התשובה היא לא."
"זה אומר שגם כל הצ'אטים שלה נמחקו?" אני שואל.
"אלה שמורים בלב המערכת. אם אתה רוצה, אני יכול לשחזר לך אותם", אומר ג'ונתן., "יש משהו מסויים שאתה מחפש?"
"אני רוצה לראות את התכתובות שלה עם ליז, המזכירה שלי," אני עונה לו בלי לחשוב.
"תן לי כמה דקות לשבת על זה," הוא מבקש.
כעבור דקות, עולות על המסך שלי כל התכתובות. אני מתחיל לקרוא אותן מהאחרונה שבהן.
ליז@ויילד:
הבוס ביקש שתכנסי לחדרו.
אין צורך שתקישי על הדלת,
הוא ממתין לך.
אני יושב המום מול ההודעה ששלחה לה ליז. זה גורם לי לקרוא את כל ההודעות האחרות, ביניהן ההודעה של ההזמנה ליום הולדתי בתאריך השלושים לחודש, בדיוק כפי שאנסטסיה טענה.
אני שם לב שלא כל פעם שביקשתי מליז שתקרא לאנסטסיה לחדרי, היא העבירה לה את ההודעה.
"אתה נראה נסער בוס," אומר ג'ונתן.
"מה לא הייתי נותן כדי להיות זבוב על הקיר של ליז," אני פולט.
ג'ונתן יוצא לרגע מחדרי, וחוזר מייד. "אני יכול את המחשב שלך?"
אני מביט על אצבעותיו הרצות במהירות על המקלדת.
"מתי למשל היית רוצה להיות זבוב בוס?" הוא שואל אותי בפנים רציניות.
"היום בצהריים למשל," אני עונה לו כשאני כבר מבין שיש לו סיבה לשאול את השאלה הזאת.
אני רואה את המסך על הקיר שלי נפתח. "אני משער שרציתי למשל לשמוע את השיחה הזאת?" הוא אומר ומפעיל את השיחה שקלטו מצלמות האבטחה.
אני רואה את אנסטסיה מגישה לליז את המעטפה ומבקשת ממנה שתדאג שהיא תגיע לידיי. כשאנסטסיה עוזבת היא לוקחת את המעטפה ודוחפת אותה לפח.
"מה קרה?" אני שומע את רוברט שואל את ליז, "מה פשר החיוך המרוצה על פנייך, תגלי לי?"
"פיטרתי היום את אנסטסיה. היא הפכה להיות בלתי נסבלת," היא אומרת לרוברט.
"באמת? היא ממש לא נראית כזאת. דווקא לי היא מאד עזרה. כולם פה אוהבים אותה."
"מה יש לאהוב בה?" אומרת ליז ומעוותת את פניה.
אני נזכר ששאלתי אותה אם ראתה את אנסטסיה, והיא טענה שאין לה מושג מה קורה איתה.
'אני לא מאמין,' אני ממלמל.
