אנחנו יחד, ואני שוב נושם.
אנחנו מדברים המון. דריה מקשיבה לי בסבלנות אין קץ. לעיתים היא אוחזת בידי, לפעמים מלטפת את פניי ברוך. היא מטפחת את הגבריות שלי, ולא נותנת לי ליפול.
"אני רוצה להזמין כמה חברים מהמילואים לברבקיו," אני אומר לדריה, "זה בסדר מצידך?"
"ממתי אתה צריך לשאול אותי?" היא עונה מופתעת.
"אני לא רוצה להעיק עלייך," אני מסביר לה.
"אני דווקא אשמח להפגש איתם. אין לי ספק שהם יספרו דברים מדהימים עליך," היא מחייכת.
"עכשיו כשאת אומרת זאת, אני חושב שאולי השבר הגדול שלי בא בעקבות זה שחייתי כל התקופה הזאת בהשרדות, ולא יכולתי להרשות לעצמי להישבר.
היום אני מבין שרק לידך אני יכול להתפשט לגמרי, ולהיות מי שאני. את מקבלת אותי גם אם אני חלש יותר, מה שפחדתי שלא יקרה.
אין לי מילים להודות לך על הסבלנות שלך כלפי תהליך ההחלמה שלי.
למרות שאני שוב מרגיש חזק כשהייתי, אני רוצה לשתף אותך שהיום התקשרה אליי הפקידה בפלוגה, ושאלה אותי אם אני זמין לצאת לסבב מילואים. ביקשתי לדבר עם המפקד. הסברתי לו שזה לא שאני סרבן מילואים, אבל שאני חושב שאחרי שנה וחצי, מגיע לי לשקם את הבית והעסק שלי.
הזכרתי לו שאמנם אני מרגיש טוב יותר אבל הוא הבטיח לי שאשרת באזור המרכז. אני מוכן לתרום מהניסיון שלי, ללמד לוחמים, אבל לא מסוגל לחזור לעזה. הופתעתי לשמוע שהוא מקבל את בקשתי. הוחלט שבשלב זה אני לא אקרא למילואים, ואם יהיה צורך אשרת כנראה בקריה."
דריה מושיטה את ידיה לחולצה שלי, פותחת את הכפתורים, ומניחה את ראשה על החזה שלי. אצבעה מלטפת את הצלקות שנחרטו על גופי.
"מתי חשבת להזמין אותם?" היא מחזירה אותי לנושא עליו דיברנו.
"תבחרי את. בשישי בערב, או שבת בצהריים," אני אומר לה.
"זה תלוי מי מגיע, כלומר האם הם באים כמשפחה עם הילדים, אז מתאים יותר במשך היום. אני מציעה שתשאל אותם. מבחינתי זה אותו דבר," היא עונה.
אני מתקשר לברק ושואל לדעתו.
כאילו להכעיס, דווקא כעת יש לי עומס גדול בבית משפט.
אני מתקשר ללילך. "איך את מרגישה?" אני מתעניין.
"אני עדיין לא מאמינה ששלחת לי פרחים," היא עונה לי. אני מרגיש שהיא רוצה לומר משהו אבל מהססת.
"אני יודע שהתרחקנו מאד. זה לא משהו שתיכננתי, זה לא משהו שאני רוצה. אני יודע שאנחנו צריכים לדבר, אבל אין לי אפשרות כעת. יש לי כמה תיקים גדולים שאני חייב לעבוד עליהם. אני מתקשר אלייך כי חשוב לי שתדעי שאני לא מתחמק ממך. מה לא הייתי נותן כעת להיות איתך, להראות לך כמה אני רוצה לשנות את הדברים בינינו, לתקן את מה שנשבר.
כל התקופה הזאת שהתרחקנו, העדפתי את העבודה עלייך. היום זה לא המצב, אבל עדיין נשארו כמה תיקים שאני חייב לסיים. אם מתאים לך, הייתי רוצה שנצא יחד לחופש. רק את ואני."
"ומה עם עילאי?" היא שואלת.
"נמצא מי שישמור עליו בהעדרנו," אני עונה, "אני רוצה קודם לשקם את היחסים בינינו, לפני שאני מכניס את הבן שלנו למשוואה הזאת."
"נדבר על זה," היא עונה.
"חבר שלי הזמין אותנו אליו לארוחת ערב בליל שישי. בהתחלה חשבנו לעשות מפגש עם עוד כמה חברים, אבל אני ביקשתי שיהיה לנו מפגש אינטימי. אני רוצה שתשומת ליבי תהיה מופנה כולה אלייך. מה דעתך?" אני שואל.
"אין לך מושג כמה המילים שלך יקרות לליבי," היא עונה לי חנוקה.
"אני שמח, זה חשוב לי שתהיי מאושרת," אני עונה לה.
"תודה ברק," היא אומרת.
"באהבה, מתוקה. אני חייב לסיים. אודיע לך כשאצא הביתה," אני אומר. אני מרגיש הקלה גדולה. אני מרגיש שהצלחתי לגעת בה, ויודע שיהיה בסדר.
אני מתקשר לגל.
"דיברתי עם אשתי, נשמח להגיע ביום שישי," אני אומר לו.
"מעולה. אני בטוח שעילאי יהנה בחברת הבנים שלי," עונה גל בבטחון.
"אני לא יודע. הוא הפך להיות ילד… אני לא יכול להגדיר זאת אפילו," אני נאנח.
"דריה ואני מדברים המון. אני מתחיל להבין את ההשפעה של העדרותי על הבנים. אלמוג בני הבכור, התנהג כאילו מטלות מסוימות הפכו להיות שלו.
רק כעת כשהוא בטוח שאני כאן להישאר, הוא מתחיל להרפות.
הוא אמר לי שהוא שמח שאני כאן לטפל באימא ובהם. הוא סיפר כמה אימא חזקה, אבל גם היא צריכה אותי.
אני מאמין שהתוקפנות שלו נובעת גם מהחיסרון שלך."
אני מהרהר בדבריו של גל שעה ארוכה אחרי שהשיחה מסתיימת. אמנם יש לי חומר רב לקרוא, אבל אני מבין שהבית קודם. היו תיקים שהתעכבו בגלל שרות המילואים הארוך שלי, ועליי לשלם את המחיר.
אני עושה לראשונה דבר שלא עשיתי מעולם. אני פונה לעמיתיי שלא שרתו במילואים, ומחלק ביניהם חלק מהתיקים, כדי להוריד מעליי את העומס.
בסופו של דבר ההליך המשפטי הסתיים, רשמתי את הערותיי, צריך רק לתמצת זאת לפסק דין.
אני מתקשר שוב ללילך. "מתי עילאי מסיים היום ללמוד?" אני שואל.
“יש לו חוג מדעים, כך שהוא מסיים בשלוש," היא עונה.
"מה הוא אוהב לאכול?" אני ממשיך.
“כל ג'אנק פוד מתקבל אצלו בברכה," היא אומרת נבוכה, "אתה יודע שאני לא בשלנית מעולה.
רציתי להפתיע אותך, אבל אולי זה הזמן לספר לך שהצטרפתי לקבוצת נשים כמוני, שהמטבח הוא לא החוזקה שלהן, ואני לומדת לבשל."
"איזה יופי! הייתה לי שיחה עם גל, שבעקבותיה עשיתי מעשה. חילקתי את התיקים שלי, כך שירד ממני העומס, ואוכל להתמסר למשפחה שלי.
אני מבין שלא רק ממך החסרתי, אלא גם מעילאי, וחשבתי לקחת אותו לאכול, מין בילוי של אבא ובן. זה ייקל גם עליך, ואני מקווה שישפיע עליו לטובה, מה דעתך?"
"נשמע לי רעיון נפלא. רק תזכור שהצטבר בו הרבה כעס, ואי אפשר לצפות את ההתנהגות שלו, תצטרך להיות סבלני איתו," היא עונה לי. אני שמח על ההערה שלה. היא דואגת שלא אתאכזב.
"אתה מבין," אמר לי אסף אביה של דריה, "אתה לומד לחיות עם זה. כשם שהצלקות בגופך, אולי תתבהרנה, תהיינה פחות מורגשות, כך גם מה שנחרט לך בנפש.
אני רואה אותי בך. לי יש את תמר, שברוב חוכמתה ידעה לטפל בי בכפפות של משי. היא נתנה לי להרגיש שדבר מהגבריות שלי לא נפגע, גם כשלא תפקדתי כגבר וכאב, גם כגנחתי בלילה מכאב.
דריה שלי מכירה אותי רוב חיה כאבא פגוע. אני מניח שאתה כבר מכיר את ההבדל בינה לבין בנותיי הגדולות שחיות בעולם שלהן. דריה מעולם לא התביישה בי, אלא נתנה לי את המרחב כשהייתי זקוק לו, והייתה מחבקת אותי בשתיקה, כשהרגישה שזה מה שאני זקוק.
את החוש ליופי ואסטטיקה היא ירשה מתמר. אבל היא לא סתם בחרה בבית הספר לאומנויות. את כל מה שלא יכלה לומר בקול, היא הביע באמצעות הריקוד, והציור. היא למדה להתמודד עם הרגשות שלה.
יש לה את הכלים להתמודד עם הכאב שלך. אני מבקש שלא תשמור את הכאב בפנים, דריה חזקה ויכולה להכיל אותך. האהבה בה אתה עוטף אותה מפצה על הכל."
"לא הייתי מסוגל לחזור הביתה אחרי המילואים. עזבתי כי חשבתי שבכך אני מציל אותה ממני. היא הוכיחה לי שהיא מעדיפה אותי פגוע לידה, מאשר שתהיה רחוקה ממני.
היא עזרה לי להשתקם כגבר. הייתי בטוח שיותר לא אוכל לתפקד, אבל היא הראתה לי כמה אני חשוב לה, וכמה היא רוצה אותי כראש המשפחה. העובדה שויתרה למעני דווקא עכשיו על שם המשפחה שלכם, ריגשה אותי מאד.
אתם משפחה מדהימה. אני בר מזל להיות חלק מכם. לראות אותך היום מראה לי שאני אהיה בסדר. אני מודה לך על השיחה."
"אני יודע שאתה כועס על אימך, אבל אל תשאיר את אביך בצד. הוא מבין מה מצבך וכואב את כאבך. אמנם הוא לא מביע זאת במילים, אבל אני כאב יכול לראות כמה הוא חרד לך," אומר אסף.
"אני חייב ללכת," אני אומר לו כשאני מבחין מה השעה, "הייתי בדרך לקניות, וכיוון שעברתי ליד ביתכם, החלטתי להיכנס לכמה דקות. הייתי צריך לדעת שלא אצא מפה לפני שתמר תתן לי לטעום משהו, ושאכנס איתך לשיחת נפש. שלא ישמע שאני מתלונן חלילה. אתם תמיד נותנים לי להרגיש בבית."
"אנחנו תמיד שמחים שאתה בא לבקר," אומרת תמר, ונותנת לי קופסה גדולה של עוגיות שיצאו לפני דקות מהתנור. 'בשביל הילדים.'
“את יודעת שאלה העוגיות האהובות ביותר על דריה," אני לא מתאפק ואומר.
"בימים הכי קשים שעברו על דריה, אמרתי לה שאתם זה לנצח. מרגש אותי לראות איך אתה זוכר כל פרט קטן, כשמדובר בה."
"היא השמש של חיי. אדם לא יכול לחיות בלי השמש שלו," אני אומר ורואה את הדמעות ניקוות בעיניה של תמר.
“המילים האלה שאתה אומר בטבעיות כזאת, הן שמראות לאחיותיה, כמה שונה הזוגיות של דריה משלהן. כיוון שכסף לא חסר לאף אחת מהן. פה מתחיל ונגמר הכל," אומר אסף, ונפרד ממני בחיבוק.
אני ממשיך בדרכי, ומנצל את זמן נסיעה לעדכן את דריה שהתעכבתי אצל הוריה.
"אני שמחה לשמוע," היא אומרת, "אני מבינה שעדיין לא היית בחנות. אני שולחת לך רשימונת, סך הכל שלושה דברים."
אני מספר לה על השיחה עם אביה. "מעל עשור אני מכיר את אביך. תמיד היו בינינו יחסים טובים, אבל כעת יש לנו משהו משותף, והשיחות בינינו עמוקות מאד," אני משתף אותה, כשמילותיו של אסף עדיין מהדהדות במוחי.
“אתה מבין שהרצון שלו לעזור לך לרפא את פצעים, הוא גם רצון שלו לגבי עצמו?" היא שואלת, ולמרות שאני יודע מה היא עברה, אני כל פעם נדהם מההבנה שלה, כאילו היא חשה בגופה פיזית, את הכאב שלי.
שישי בערב.
אני עומד ללא חולצה, רק עם מכנס קצר, ומחמם את הגריל.
אני מעיף מבט על דריה שמשקיפה עליי. "אתה יודע מה עובר לי בראש," היא אומרת לי בשקט.
"תאמיני לי שאני כבר מחכה לרגע שנשאר לבד.
אם היו אומרים לי לפני חודשיים שאי פעם ארגיש שוב גבר, הייתי אומר שהם יצאו מדעתם.
ועכשיו כשאני מסתכל עלייך, עם השמלה האביבית שלך, יש רק דבר אחד שעובר לי בראש."
"מעניין מה," היא שואלת מהורהרת.
"אל תתגרי בי גברת ליר," אני אומר, ושוב מתרגש כשאני ניזכר בבחירה שלה בשם משפחתי בלבד.
דריה ניגשת אליי ומחבקת אותי מאחור. היא יודעת בעיניים עצומות היכן הצלקות שנחרטו בעורי, ומניחה את כפות ידיה עליהן במדויק.
"לפעמים, לעשות אהבה עם האישה שאתה אוהב, יכול להיות רק במגע ידיה על גופך במקומות הכואבים, לא דווקא בחדירה לתוכה ושחרור תשוקתך. אין לך מושג כמה את מרגיעה ומשקיטה אותי במגע ידייך על גופי."
את הרגע האינטימי הזה, קוטע הצלצול באינטרקום. "הם כאן," אני ממלמל.
דריה נושקת על עורפי. "אני שלך לנצח," היא אומרת וניגשת לפתוח את הדלת לאורחים.
אני עדיין מרגישה את הצלקות שנחרטו על עורו של גל בוערות בכפות ידיי. אני מרגישה שהצלצול הגיע מוקדם מידי, ובכל זאת עוטה חיוך על פניי כשאני ניגשת לענות לאינטרקום.
השומר מודיע לי שמשפחת לוינסון כאן. "מחכים לכם," אני עונה, ופותחת את הדלת לקראתם. כשהמעלית נעצרת ודלתותיה נפתחות אני מביטה מופתעת בזוג שיוצא ממנה.
"לילך?" אני קוראת מופתעת.
"ברק לא אמר לי שאנחנו נפגשים אתכם. הוא פשוט ציין שאנחנו מוזמנים לחבר שלו," היא מביטה מופתעת לא פחות.
"אני לא מאמינה שכל הזמן הזה שאנחנו מכירות, לא ידענו שהבעלים שלנו חברים טובים," אני אומרת לה.
"אני דריה, נעים להכירך," אני אומרת לברק, שמתלבט האם ללחוץ את ידי. אני פותרת לו את הבעיה בכך שאני פשוט מחבקת אותו.
"ומי אתה?" אני שואלת בטון רך את הילד שמביט עליי בעויינות.
"עילאי," הוא מסנן לעברי. לילך משפילה עיניה במבוכה.
"בן כמה אתה?" אני מתעלמת מאופן דיבורו.
"אני בן תשע," הוא עונה לי בהתנשאות.
"בוא אכיר לך את בניי. אלמוג בן שמונה, ואפיק בן שש, והם באמצע משחק מבוכים."
"אני לא משחק משחקים של קטנים. אני ילד מחונן," הוא אומר ומביט על הבנים שמגיעים למרפסת לומר שלום לאורחים.
אני מחייכת כשאני רואה שבזמן שניגשתי לפתוח את הדלת גל לבש חולצה. גל שמבחין בחיוך שלי . "יש דברים שהם רק שלך," הוא לוחש לי.
"אימא מה זה מחונן?" שואל אלמוג בפנים רציניות. גל ואני מתאפקים לא לצחוק.
"זה גאון," עונה לו עילאי בגיחוך.
"לפי מה שאני יודע, מנת משכל זה משהו שעובר בגנטיקה, לא משהו נרכש. זאת מתנה שילד מקבל מהוריו, לא משהו שהשיג בכוחות עצמו," מפתיע את כולם אלמוג, "לפחות זה ההסבר שאימא שלי נתנה לי כשאבחנו אותי ואת אחי.
אפיק ואני משחקים בנינטדו במסך מבוכים החדש, וחשבתי להזמין אותך, אבל אני מבין שזה ישעמם אותך." אלמוג אוחז בידו את עטיפת המשחק, ועילאי מנסה להסתיר את ההתפעלות שלו מהעובדה שהם משחקים בו.
"אתם יודעים שהייתי עם הילדים בשוויץ. בתקופה המאד לא פשוטה הזאת, כשהבית המה מנחמים ללא הפסקה, חיפשתי דרך להעסיק אותם. אחת הדרכים הייתה לתת להם לשחק, כך שיש להם מבחר גדול של משחקים חדשים."
"אתה רוצה לראות איזה משחקים יש לנו, אולי תמצא אחד שתרצה לשחק בו?" שואל אלמוג את עילאי. אני מביטה עליו באהבה, וחושבת כמה אני ברת מזל שזכיתי בילד כמוהו.
אמנם עילאי עושה פרצוף, אבל בכל זאת הולך בעקבותיהם.
"אגם רק בת שנה וחצי, ולכן אני לא נותנת לה עדיין לצפות הרבה במסכים. לשמחתי היא בעלת דמיון מפותח. תני לה כמה בובות והיא עפה איתן בעולם הדימיון. בואי נלך להביא אותה," אני פונה ללילך.
"אני מרגישה נבוכה," היא אומרת לי כשאנחנו נכנסים לאגף הילדים. "שפכתי את כל מה שהיה לי על ברק, לא חשבתי שאי פעם תפגשי אותו."
"אני מפרידה לגמרי בין מה שנאמר לי בשיעורים, לבין החיים בחוץ. את לא היחידה שפותחת את ליבה בפניי. אני שמחה שאני מצליחה לגרום לכן לדבר, לשחרר מועקות. אין לי מחברת בה אני רושמת את מה שנאמר לי ושולפת אותו בעת הצורך. אני חייבת להודות ששפת הגוף ביניכם משדרת נינוחות."
"ברק שיתף אותי שגל הוא האוזן הקשבת שלו. גל עזר לו לראות דברים בצורה אחרת," אומרת לילך.
"עכשיו אני יכולה לספר לך שגל וברק היו אותם חודשים ארוכים ביחד בעזה. שניהם חוו את הלחימה, ובחרו להרחיק מאתנו את מה שעברו שם.
אנחנו מדברים הרבה. אני מקשיבה לו, לא מנסה לנתח שום דבר, אלא רק נותנת לו לשחרר את הכאב ממנו. ובעיקר, נותנת לו הרגשה שבשבילי הוא אותו גל שאני אוהבת ואוהב לנצח.
יש ימים טובים יותר, ויש ימים שהזכרונות חזקים ממנו, אבל אני תמיד מכילה אותו. הגורל של הגברים שלנו, הוא גם גורלנו. אמנם לא נלחמנו לצידם, אבל התוצאות משפיעות גם עלינו.
לכאורה, הם מתפקדים רגיל, חוזרים לעבודה, נפגשים עם אנשים, אבל הבית אמור להיות המקום הבטוח שלהם, המקום בו מותר להם גם להתפרק, וזה לא גורע דבר מהיותם גברים חזקים."
"אני לא חזקה כמוך. הייתי מלאת כעס כשהוא עזב. אני מבינה היום, אחרי המפגשים איתך, שאני לא יכולה להאשים אותו בכל. אני לא שיתפתי אותו במה שאני מרגישה, לא אמרתי לו שאני לא בוגדת בו כפי שהוא חשב.
מסתבר שהוא היה בבית הקפה ביום שפרצה הזעקה מגרוני מול הים, והיא הראתה לו את כל המילים שלא אמרתי. אנחנו מדברים המון. אני לא בטוחה שאי פעם דיברנו כל כך הרבה. הוא חזר אליי, ואוהב אותי יותר מאי פעם. הכל בזכותך. את המסת לי את הכעסים בלב, פתחת לי את העיניים, וכל זה בלי שידעתי שגם חולקת סיפור דומה של בעל שנעדר מעל שנה."
אני נכנסת לחדרה של אגם, אבל היא לא בחדרה. הבובות יושבות צמודות לקיר, ורק אחת נעדרת ממנה.
הלב שלי קופא, ואני מעיפה מבט לחלון, ונירגעת כשאני רואה אותו סגור.
אני ניגשת לחדר המשחקים, ורואה את שלושת הבנים יושבים על השטיח ומשחקים, ואגם יושבת לפני עילאי. אני מתפלאת לראות שהוא לא מתלונן שהיא מסתירה לו, להיפך הוא משתף אותה במשחק. "את רוצה שארכב על הדרקון אגממי?" הוא שואל.
"אגממי א'הבת ד'קון," היא עונה לו. להפתעתי עילאי בוחר בדרקון, דמותו קופץ עליו והוא מצטרף לבנים שכבר דוהרים קדימה.
אני נשארת לראות איך עילאי משחק, ונהנית לראות את האופן בו הוא משחק. הוא בהחלט שחקן מבריק.
אני מעודדת את הבנים, ועילאי ביניהם. אני רואה את החיוך המבוייש על פניו, בזמן שאני משבחת את ההתנהלות שלו. "מה הפלא, אגממי עוזרת לי," הוא אומר.
"וכמובן גם את אגממי, את משחקת נפלא," אני אומרת ומסמנת ללילך לבוא אותי למטבח.
אני מוציאה את הסלטים שהיכנתי, ומגישה ללילך שתביא אותם לשולחן במרפסת. "ראית את הבן שלך?" אני אומרת באגביות.
“אף פעם לא ראיתי אותו כל כך רגוע. אני לא מאמינה איך הוא מתנהג עם אגם. אין לי מילים לתאר מה עובר עליי כעת. אני רואה אותו באור אחר לגמרי."
"את מבינה שכל ההתנהגות שלו לא באה ממקום בטוח, אלא ממקום מלא פחד. ממקום שאם לא יהיה מצטיין. או יראה לפעמים חולשה, הוא לא יהיה שווה? את חייבת לזכור שאמנם יש לו יכולות מעבר לממוצע, אבל הוא עדיין ילד."
"הבנים שלך קיבלו אותו כל כך יפה, למרות שההתנהגות שלו הייתה מכפירה," אומרת לילך.
"את מה שאמרתי לך, לימדתי אותם. לא פעם התנהגות פרועה, היא זעקה לעזרה. במקום להעניש אותו, דברי איתו, תנסי להבין מה כואב לו.
זה לא רק אנחנו הנשים שנשארו להתמודד עם החיים, גם הם חסרים את אבא שלהם. אלמוג הרגיש שיש לו אחריות כשאבא לא נוכח. גם הם צריכים להתרגל שוב למציאות."
אנחנו חוזרות למרפסת. אני רואה את גל מנהל שיחה ערה עם ברק. שניהם מחוייכים, ונראים רגועים.
ברק ניגש אליי. "תודה על כל מה שעשית למענה של לילך. אני מודה שכבר התייאשתי. חשבתי שאין לנו סיכוי. את הצלחת לשחרר את כל הכאבים שהיו חבויים בה, אלה שהיא הסתירה ממני."
"אני מקווה שעכשיו תדעו לדבר, גם אם המילים לא נעימות, גם אם הן כואבות. איש לא יכול לנחש מה יש בנפש שלך, אם אינך הופך את הכאב למילים, ומסביר זאת. עוד תגלה שהדרך לריפוי קלה יותר ממה שחשבת," אני אומרת לו.
"אני מאמין לך. אני רואה את השינוי שחל בגל. הוא סיפר לי שאתם מדברים המון, ועל הכל, בלי מסננים," אומר ברק ומביט על גל בהערצה.
“אני מבקשת שתלך לקרוא לילדים לאכול, הם בחדר המשחקים," אני מבקשת מברק. הוא מסתכל עליי מופתע.
אני הולכת למטבח להביא את תבניות הירקות מהתנור, וכשאני חוזרת למרפסת, אני רואה שהילדים עדיין לא כאן.
בלית ברירה אני ניגשת לקרוא להם, ורואה את ברק יושב על הריצפה ליד עילאי, ומשחק עם הבנים. “האוכל מוכן, כשתסיימו את המשימה תבואו למרפסת."
אני חוזרת למרפסת. לילך עומדת סמוך למעקה ומצלמת את הנוף המרהיב שנשקף ממנה.
“אני כל כך אוהבת אותך," אני אומרת לגל.
“את מדהימה. אני רואה את השינוי שחל בברק, וביחסיו עם אישתו ובנו, ומלא הערצה אלייך."
“את העבודה הם עשו. אתה יכול לתת לאדם את כל הפתרונות לשינוי, אבל הוא צריך לרצות להשתנות."
אחת אחרי חצות
ריצפת המרפסת מדיפה ריח פרחים, הריהוט מסודר במקומו, ואינו מסגיר שעד לפני זמן לא רב המקום שקק חיים.
המטבח מצוחצח. גם בו אין זכר לפעילות הקולונרית שהתרחשה בו. המדיח החדש, כמעט ולא משמיע קול, בזמן שהוא מנקה את כלי האוכל.
"ככה אני אוהבת," אומרת לי דריה כשהיא פושטת מעליה את בגדיה ונכנסת להתקלח. "אני לא אוהבת שנשאר הרבה אוכל. יש בזה מין אמירה שהאוכל לא היה טעים."
"אני מרגיש כל כך חי," אומר גל, "אני מרגיש שוב שאני שפוי, שיש לי הכח להעניק לך כל מה שאת רוצה."
"עצם העובדה שאתה לידי, מעניקה לי את כל מה שאני צריכה," היא עונה כמעט בלחישה, "אבל אני מוכנה שתראה לי מה אתה מסוגל."
"את יודעת כמה היית צריך להתאפק כדי לא לשאת אותך למיטה שלנו, ולהראות לך כמה אני חושק בך? אני מודה שהמחשבה הזאת עברה לי כמה פעמים לאורך הלילה הזה.
הייתי צריך הרבה כח כדי להשקיט את התשוקה שבערה בי כלפייך. אני זוכר איך הרגשתי עד שהסכמת להתמסר לי, כשרק היכרנו, כשכבר הסכמת להיות שלי, ועדיין אילצת אותי לחכות. ידעתי שעליי לנהוג באיפוק, אחרת אפסיד אותך.
זה מה שהרגשתי הלילה. ידעתי שאת לא תרגישי בנוח עד שהבית יחזור להיות נקי ומסודר, וכמה היה קשה לי לחכות לרגע הזה.
אני פושט את בגדי ונכנס אחריה למקלחת. "אני לא יכול לחכות יותר," אני אומר לה מצמיד אותה לאריחי החרסינה הקרירים, אוחז בידי ברגלה האחת.
אני מרגיש שאם לא אחדור אליה מייד, אשתגע.
"בוא אליי," היא לוחשת לי. אני חודר לתוכה, והיא קולטת אותי מייד. אני מרגיש את הרטיבות שלה עוטפת אותי, ויודע שגם היא כמוני חיכתה לרגע הזה.
אני בוער כולי, והיא רק מלבה את האש כשהיא נועצת את אצבעותיה בגבי וגונחת בלי בושה.
בדרך כלל אני מרבה במשחק המקדים איתה, היום המשחק בינינו אחרת, הקצב שונה ועדיין אני מאריך בו וגורם לשנינו הנאה גדולה. אני נמס מהחיוך על פניה, ויודע שאני משחרר ממנה את כל הכאב, והעצב שהייתה שרויה בו, וממלא אותך אושר גדול.
היא גומרת ונצמדת אליי, לא רוצה להרפות, עד שהזיקפה שלי יורדת, ואני יוצא ממנה.
אנחנו מסיימים להתקלח, וניגשים להתלבש, רק כי אפשר לדעת אם אחד הילדים יתעורר פתאום ויגיע לחדרנו.
אנחנו נכנסים למיטה, ודריה מצטנפת בזרועותיי. היא נושקת לי על שפתיי, וחוזרת להניח את ראשה על ליבי. "אני כל כך מאושרת," היא אומרת ושוקעת מייד בשינה.
רגע לפני שנעצמות עיניי, אני מביט על השעון. אני נדהם לראות שכבר שתיים וחצי בבוקר. "מה הפלא שהיא נרדמה מייד עם חיוך על פניה. אז זה כמה זמן לקח לנו ל…." אני מחייך לעצמי
ישנם סיפורים שאין להם סוף. הם מאבק יום יומי של הישרדות. יש ימים טובים יותר, וימים פחות. אבל כאשר יש לך חבר אמיתי למסע החיים, אתה יכול לצלוח הכל. ולי יש אותה, את אהבת חיי, שלא נותנת לי גם בימים הסוערים ביותר לשקוע.
מוקדש באהבה…
