שלושה שבועות אני בפגייה עם ליאם. המשפחה שלי עוטפת אותי בהמון אהבה.
אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלעדיהם.
מיום שילדתי לא יצאתי מפתח בית החולים.
"מצבו של ליאם טוב. אמנם הוא עדיין זקוק לתמיכה, אבל הוא מתפתח מאד יפה. אני חושבת שהגיע הזמן שתיסעי הביתה בלילות. שלושה שבועות את ישנה על הכיסא בבית החולים, זה בהחלט לא מצב נורמלי. יש לך חלב בשפע, והוא מספיק לארוחות הלילה שלו.
"אני חושבת שהאחות צודקת. את צריכה להתאושש בעצמך. לא רק שהורדת את כל משקל ההיריון, את ירדת מעבר לכך. את צריכה להתחיל לדאוג גם לעצמך. אני מציעה," אומרת אימא, "שנבוא לקחת אותך כל לילה, ואבא יחזיר אותך מוקדם בבוקר."
אני יודעת שהיא צודקת. אני באפיסת כוחות. הגיעה הזמן שאשן לילה שלם על מיטה. "בסדר," אני אומרת לאימא.
"אימא תחזור בבוקר," אני אומר לליאם שישן, ואין לו מושג על הדרמה שמתרחשת סביבו.
"תבטיחי לי שלא תתני לאוריה להכנס אליו, ואם יש שינוי במצבו תתקשרי אליי מייד," אני אומרת לאחות האחראית.
"אין לך מה לדאוג. יש הוראה גורפת לא לתת לאוריה דולב או מענדל בן ישראל, להכנס למחלקת הילודים כולה.
לגבי ליאם, ברור שאעדכן אותך, למרות שאנחנו לא צופות שיהיה צורך בכך.
את חייבת לישון לי. מעל שלושה שבועות לא יצאת מהמחלקה. את שוכחת שאת אחרי לידה, וחייבת בשביל עצמך, ובשביל ליאם , להתחזק. כשהוא ישתחרר צפויים לך לילות ללא שינה, ואנחנו לא נהיה שם לעזור לך."
המשפט האחרון הוא שמסיר ממני את רגשות האשם בכך שאני עוזבת אותו. אני ממהרת לצאת מבית החולים, לרכב של אבא שמחכה לי.
"אני מציע שתשני היום אצלנו. הבית שלך מוכן, אבל עדיין לא מרוהט. לא רציתי לבחור את הרהיטים עבורך. הבאתי לך חוברות מכמה חנויות רהיטים. תעייני בהן ותבחרי מה שאת רוצה, ואדאג שישלחו לך אותם."
"אני רוצה קודם לעצב את החדר של ליאם. ממש לא התכוננתי ללידה שלו," אני עונה לו.
"גם לזה דאגתי. תסמני לי מה את בוחרת, ונדאג לך לציוד," אומר אבא, "פז הציעה לעזור בעיצוב הבית שלך אם תרצי."
"אני סומכת על הטעם שלה. אני אוהבת כל דירה שהיא עיצבה בקיבוץ. היא עזרה לי גם בדירה בתל אביב," אני נמנעת להזכיר את שמו של אמיר.
"אולי תראה לה את החוברות, ותבקש ממנה שתציע לי מה לבחור. נשמע לך רעיון טוב?" אני בקושי מסוגלת לחבר משפט אחד לשני מרוב תשישות.
"אני חושב שזה רעיון מעולה," אומר אבא. הוא יודע כמה קשה לי לתת לאחרים לעשות עבורי דברים.
"תאמר לה שהחדר של ליאם הוא בעדיפות ראשונה," אני אומרת. אני יכולה בינתיים לישון על מזרון, אבל רוצה שיהיה לו את כל מה שהוא צריך.
לא תארתי לעצמי כמה שנת לילה אחת על מיטה אמיתית תעניק לי כוחות. אני מביאה איתי לבית החולים את המחשב, ומתחילה לעצב שלטים לחדרו של ליאם.
אני שולחת את מה שציירתי לפז.
פז ים: התעלפתי! את כל כך מוכשרת.
פז ים: אני רוצה עוד כאלה.
אני מודה שאני מופתעת. פז היא לא אחת שממהרת לפזר מחמאות. אני עדיין לא משתפת אותה בכך שהחלטתי לצאת לדרך עצמאית.
ליאם ישן הרבה, מה שמשאיר לי זמן פנוי.
אני מחליטה להכין גם שלט לדלת הכניסה, ומתלבטת לגבי הנוסח.
לי וליאם אילת נשמע כאילו אנחנו זוג. לבסוף אני בוחרת לכתוב
משפחת אילת
רק אחרי שאני בוחרת את האותיות שאני רוצה, אני מתחילה לעטר את השלט עם פרחים. כשאני מרוצה מהתוצאה, אני שולחת אותה לפז, לראות מה דעתה.
פז ים: נגמרו לי המילים.
פז ים: אני מבקשת שתכיני גם לבית שלי שלט. אהבתי את הפשוט שבו, בלי כל מיני אימרות של 'כאן גרים באושר,' וכאלה.אני חושבת שפירוט השמות מיותר.
דווקא במילים משפחת ים יש אימרה חזקה יותר, שמצהירה כאן גרה משפחה.
אני נענית מייד לאתגר, ואחרי שאני מסיימת אני שולחת לה את נוסח השלט.
פז ים: לא יכולתי להתאפק, והראיתי את השלטים לנשים בשכונה שלנו. כולן הסכימו שזה יהיה מושלם אם תעצבי לכל הבתים בדור ההמשך את השלט.
אפילו הייתה הצעה, שבמקום שהשלט יהיה על הדלת, הוא יהיה על המדרכה שממנה מתחיל שביל הגישה לכל בית. אני יודעת שאת כעת בחופשת לידה, אבל כשתרגישי שאת מוכנה, נשמח שתכיני לנו את השלטים.
לי אילת: איני יודעת מתי נשתחרר מכאן. אני עדיין לא עובדת במלוא הקיטור. תשלחי לי רשימה של מי שרוצה, ואשתדל לעבוד על זה.
פז ים: ברור שהילד במקום ראשון כעת. רק רציתי לשתף אותך בתגובה שקיבלתי. אני בטוחה שלא תחסר לך עבודה כאן. אני מלאת התפעלות מהכשרון שלה, לא שלא ידעתי כמה את מוכשרת.
לפז אין מושג כמה המילים שלה חשובות לי. היא נוטעת בי תקווה שאצליח לעמוד על רגליי. אמנם יש לי חסכונות. בשנה האחרונה קיבלתי משכורת עתק, וכמעט שלא היו לי הוצאות, כיוון שהכל שולם על ידי החברה הלונדונית.
גם העובדה שהתפטרתי מייד אחרי הלידה, מקנה לי פיצויים שיספיקו לי יותר מהסכום הדרוש לי לכסות את רכישת הבית. בסופו של דבר אני חברת קיבוץ ובת ממשיכה, ומשכך המחיר שלי שונה מזה שאם הייתי תושבת חוץ.
חודשיים עברו
"עכשיו כשכל המחלקה התחדשה בשלטים חדשים," מתלוצצת איתי הרופאה של ליאם, "אני מאשרת לך לקחת את ליאם הביתה."
אני מחייכת, ומוציאה מתיקי שקית ובה תמונות שהכנתי לכל אחד מאנשי הצוות שטיפל בליאם. לכל אחד מהם בחרתי משפט שנראה לי מתאים. "זה מליאם וממני כתודה על הטיפול המסור," אני אומרת ומחלקת להם את המתנות.
לבסוף אני מוציאה שלט גדול שהכנתי למחלקה כולה.
מחלקת פגים
תל השומר
השלט מעוטר בציור של חיות, בהן מצויירות אמהות והגורים שלהם.
"אפשר להזמין ממך ציורים לחדר הילדים?" שואלת אותי אסיה, האחות הצמודה של ליאם.
"אני אשמח," אני אומרת לה, "תני לי כמה ימים להתארגן. ממש לפני הלידה עברתי לבית חדש. עדיין לא הספקתי לרהט את כולו."
אני מאושרת לקחת את ליאם הביתה, אבל גם יודעת שעכשיו אני מתחילה את מציאות חיי, ולבד. אמנם ההורים תומכים בי הרבה, ועידו שוב מוכיח כמה הקשר בינינו חזק, אבל אני יודעת שאת המסע הזה אני צריכה לעבור לבד.
עדיין לא דיברתי עם המשפחה על כך, אבל אני זקוקה לפרטיות שלי כעת.
שבועות לא חשבתי על גל, עכשיו זה שוב מכה בי, אני לבד.
מיום שהתחלתי בלימודי התואר במחשבים, חיכיתי ליום הזה בו אשא בתואר דירקטור. עכשיו אני שם בפיסגת הקריירה שלי, ומרגיש כל כך ריק.
אמנם אני בא לעבודה כל יום, ועובד בחריצות, אבל אני לא מאושר. אני מחכה שיום העבודה יסתיים ואגיע הביתה לטפל בגינה של לי. האביב כבר כאן והמרפסת מלאה בפריחה בשלל צבעים.
אין לי מושג מתי אמצא את לי, אבל אני לא מתייאש. אני יודע שהיום הזה יגיע.
פעם לא הבנתי את ההתעסקות של לי עם הצמחים. הייתה לי הרגשה שהיא מתייחסת אליהם באותו אופן שאדם מתייחס לידידיו. היו לה כאלה שהיא העדיפה יותר.
היום אני מבין זאת, כאשר יש לי את האחד שעדיף עליי יותר מכולם. אולי כי הוא מסמל עבורי את יום השבר בינינו.
*
לעולם לא אשכח את הטירוף שאחז בי, כששלחתי ידי לעקור את שיח הוורדים הננסי שהבאתי לה לשבת.
מה גרם לי לעשות זאת, אין לי מושג.
בשיחות עם המטפל שלי, הוא אמר שהיה בי רצון לפרוק את הכאב שלי במשהו מוחשי.
"אחרים מטיחים צלחת על הריצפה, אתה רצית להכאיב לה במשהו שהיא אוהבת, בשיח הורדים הקטן," הוא אמר לי.
"אתה מבין שהשיח הזה היה מתנת אהבה?" שאלתי אותו.
"אין לי באמת הסבר למה בחרת בו," הוא הודה בפניי.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששאלתי אותו שאלות, והוא לא ידע מה לענות.
באיזשהו מקום רציתי שהוא יאמר לי שאני לא שפוי, כי איזה גבר נורמלי זורק מילים לעבר האישה שהוא הכי אוהב בעולם. אלא שזה לא קרה.
הוא שוב חזר על המנטרה הקבועה שלו, שכל התשובות נמצאות בתוכי, והוא רק כאן כדי להקשיב לי.
יום אחד כמעט אמרתי לו שאני פשוט יכול להניח את מאות השקלים שאני משלם לו עבור כל ביקור, לרגלי הקיר בדירתי, ולדבר אליו, אל הקיר.
כל כך רציתי שיסבירו לי למה התנהגתי כפי שהתנהגתי, אבל הבנתי שזה לא יקרה. איש לא יפתור לי את היחסים שלי עם לי, פרט לי .
את השיח הזה טיפחתי במיוחד. מצאתי עצמי מעודד אותו להשתקם ולגדול. אפילו אילן שהפך לחבר קרוב, לא האמין למראה עיניו, כשהוא ראה כמה גדל השיח.
*
"נפגשים היום?" שואל אותי אילן, "יש לי משהו בשבילך."
"אני בדיוק סוגר הכל ויוצא לדירה. נפגש עוד חצי שעה?" אני שואל.
"בא לי אוכל הודי, אתה בעניין?" שואל אילן.
"נשמע טוב," אני עונה לו. אין לו מושג כמה הוא נוגע בנקודה רגישה.
*
הרביתי לקחת את לי לחופשות בעולם. אחרי פריז האהובה עליה, היא אהבה לנסוע לתאילנד.
רבים מחבריי נסעו להודו, ואחרי שעוד חבר חזר מהודו, שאלתי אותה אם לא מסקרן אותה לנסוע לשם גם.
"פרט לאוכל, אין שום דבר שמושך אותי לנסוע לשם," היא ענתה לי.
באותו יום היא הפתיעה אותי כשהכינה מנת קארי, אורז בסמטי ותבשיל עוף. אפילו נאן היא הכינה בעצמה.
אני, שביקרתי עם חבריי בהודו אחרי הצבא , והתאהבתי בטעמים של המטבח ההודי, הייתי מלא התפעלות מהאוכל, וביקשתי ממנה לא פעם שתכין אותו שוב.
*
אני עוזב את המשרד, ויוצא הביתה. בדיוק כשאני מגיע לחניון, אני רואה מרחוק את הטנדר של אילן. אני ממתין לו ונכנס איתו יחד לחניון. שוב יש לי הבזק מהעבר.
*
"איפה את?" שאלתי את לי.
"מכשיר הניווט מעריך שאגיע עוד חמש דקות," היא ענתה.
אהבתי לחכות לה מחוץ לחניון וכשראיתי את הרכב שלה פונה לכיוונו, הייתי מוביל את שנינו לחניה השמורה שלנו. בדרך כלל אני הייתי יוצא ראשון מהרכב, ניגש לרכב שלה ועוטף אותה בחיבוק אוהב, כאילו לא נפגשנו ימים רבים.
הגוף שלי כואב את חסרונה. אני יכול לדמיין את הריח של הבושם שלה באוויר כשאני חושב עליה. החיוך שלה שהיה מאיר לי את העולם, חסר לי מאד. הדירה מרגישה לי קפואה בלעדיה.
כל הזכרונות האלה עולים לי כשאני גולש לעבר החניה שלי, ואילן נוסע בעקבותיי.
*
אילן מחנה את הרכב, ופונה להוציא עציץ גדול מאחור, ושקית אדמה.
אני מביט בו בסקרנות.
"תעזור לי," הוא מבקש, "הגיע הזמן," הוא אומר וחוזר לרכב לקחת את השקית עם האוכל מהמסעדה ההודית. אני מנסה להבין, אבל הוא רק מחייך, ולא אומר מילה.
אנחנו עולים במעלית בשתיקה, ומגיעים לדירה. אני פותח את הדלת, ואילן פונה ישר למרפסת עם העציץ הגדול בידו. "הגיע הזמן," הוא אומר שוב, "להעביר את שיח הוורדים לבית נוח יותר."
הוא ממלא את העציץ הגדול באדמה שהביא, חופר במרכזו גומה, וניגש להביא את שיח הוורדים. "עכשיו תלמד איך מעבירים שתיל מעציץ שכבר קטן עליו, לאחד מרווח יותר. תראה איך הוורדים מגיבים בתודה לטיפול האוהב שלך."
"היא כל העולם שלי," אני לא מתאפק ואומר, "אני רוצה להאיר את הכוכבים בעיניה כשתראה את השיח שלה גדל." כמובן שאני לא משתף אותו במה שבאמת קורה בינינו.
פליטת הפה מעודדת אותו לשאול על לי. צלצול הטלפון הנייד שלי מציל אותי להמציא לו שקר לגביה. אני מתפלא לראות את השם הרב מנחם מענדל בן אברהם.
"אמיר?" אני שומע את קולו של אוריה אחיה של לי.
"מדבר," אני עונה לו בטון חסר רגש. הלב שלי קופא. 'בבקשה שלא קרה לה כלום. אני לא אשרוד את זה,' עוברת בי המחשבה.
"שתדע לך שזה שאשתך אוסרת עליי לראות את יוסף, לא ימנע ממני לקחת אותו מכם. אני לא אתן לו לגדול כגוי," הוא אומר.
"אני מזהיר אותך, אל תתקרב לאשתי," אני מסנן לעברו בכעס.
"אני מודיע לך שאני אגיע לקיבוץ, ואתה לא תוכל לעצור מבעדי," הוא אומר וטורק את הטלפון.
'יוסף?' אני ממלמל לעצמי. 'אני מבין נכון? לי ילדה בן וקראה לו יוסף? כל זה לא נשמע לי הגיוני, הגבר הזה מטורף לגמרי,' אני מרגיש סחרחורת, וחייב לשבת.
"אמיר מה קרה? אתה חיוור יותר מהקיר," אומר אילן. הוא יוצא מהמרפסת בריצה, וחוזר עם כוס מים קרים. "תשתה."
"עבדתי קשה מידי השבוע," אני מאלתר תשובה.
"ואולי זה כי לא אכלת? הייתי כל כך עסוק עם הוורדים ששכחתי לגמרי את ההודי," הוא אומר, "בוא נלך לאכול."
הדבר האחרון שבראש שלי כזה, זה לאכול, אבל אני משתף איתו פעולה.
"אני ממש מודה לך על כל מה שלימדת אותי. אני מביט על שיח הוורדים ולא מאמין שכמעט זרקתי את העציץ לפח," אני אומר לו, "גילית לי עולם ומלואו."
"אני כל כך אוהב את העבודה שלי. אני לא יודע איך אתה מסוגל לעבוד כל היום במשרד," אומר אילן ואוכל בהנאה את המנה שלו.
"מי אמר שאני מסוגל? תראה לאיזו אפיסת כוחות הגעתי," אני אומר, "חשבתי על כך היום שהגעתי לשיא השיאים מבחינתי, ופתאום כל הרדיפה הזאת נראית לי מיותרת. אני מבין שכסף מאד חשוב, אבל לא יקרה כלום אם ארוויח פחות, ואחיה חיים משמעותיים יותר. בכל מקרה עוד מעט הבינה המלאכותית תתפוס את מקומו של האדם."
"אתה באמת חושב?" הוא שואל אותי בעניין רב.
"אני לא בעד, אבל גם לא בטוח לאן העולם הזה הולך. היום אנחנו מדברים עם הבינה המלאכותית בטבעיות, אבל בינינו, היא לא מושלמת בכלל.
אמנם יש לה ידע רב, אבל אני רואה בה את כל הפגמים שאדם רגיל לא שם לב אליהם."
אנחנו מסיימים את הארוחה, ולשמחתי אילן אומר שעליו לחזור למשתלה.
רגע אחרי שהוא יוצא, ואני שומע את המעלית יוצא במסעה למטה, אני לוקח את הטלפון הנייד ומצלצל לעידו.
"זה אמיר," אני אומר, "למרות ששמי מופיע בזיהוי, "הייתה לי שיחה מטרידה ממענדל."
"הוא לא שפוי," ממלמל עידו.
"ואולי דווקא בגלל זה כדי לקחת את האיומים שלו ברצינות," אני עונה לו.
"מה בדיוק הוא אמר לך?" שואל עידו.
"אני לא נושם בלעדיה, אני מת מהלך, בבקשה תאמר לי איפה היא," אני אומר.
"תענה לי על השאלה," אומר עידו בתקיפות.
"אני מתענה בלעדיה. אני יודע שעשיתי טעות, שפלטתי שטויות, אני רוצה וחייב לתקן זאת עבורנו," אני אומר לו.
"מה אמר אוריה," שואל עידו.
"הוא אמר שיקח מאתנו את יוסף," אני אומר, "תסביר לי."
"להזכירך הייתי אצלך עם המילים של לי. אתה סירבת לקרוא אותן," טון קולו של עידו בהחלט לא נשמע ידידותי. אני לא יכול לבוא אליו בטענות, אני יודע שזה מגיע לי.
"לי לא עונה לי, בבקשה תאמר לי היכן היא?" אני שואל אותו בתחינה.
"אם אתה מכיר אותה, אתה צריך לדעת," עונה עידו, "אל תשאל אותי."
אני מתקשר לאבא. "אני מבקש שתבוא איתי. אני הולך להיפגש עם לי," אני אומר לו.
"מצאת אותה?" הוא שואל בשמחה.
"עדיין לא, אבל אני חושב שאני יודע איפה לחפש אותה. אני בדירה, תבוא לאסוף אותי? אני לא מסוגל לנהוג," אני אומר לו.
אני לוקח את העציץ של הוורדים ויורד למטה לחכות לאבא.
