למחרת היום אני מגיעה למשרד, מתעלמת לחלוטין מליז.
היא מתחילה לומר משהו, אבל אני אוחזת בטלפון הנייד שלי, ומעמידה פנים שלא שמעתי.
אני מוצאת כמה תיקים על השולחן שלי ומתחילה לעיין בראשון. נושא התיק חדש עבורי. ואני מתחילה לערוך מחקר בנושא.
אני מנסה לחשוב מי יכול לעזור לי, והזכרת במקס אותו פגשתי אמש. הדבר האחרון שאני רוצה זה שהוא יחשוב שאני מעוניינת בו, ולכן מגרשת את המחשבה ממוחי.
שוב אני עומדת בפני מבוי סתום. מי יכול לעזור לי?
בלית ברירה אני נכנסת למאגרי המידע. אין לי כוונה לחשוף את עצמי, ולכן אני נכנסת מחשבון פייק שיצרתי למטרה זו.
המידע שזורם אליי מפתיע אותי לטובה. 'מעניין מאיפה הבוס יודע על החברה הזאת?'
אני נכנסת למנועי החיפוש לקבל מידע בנושא, ולאט לאט אני מגבשת דעה. כעת כשהמידע בפניי, אני יודעת בדיוק איזה נתונים חשובים, ואני עורכת את הטבלה עבורו. הפעם אני מוסיפה הערות עם הסברים לבחירה שלי.
הזמן עובר מהר, כיוון שאני מאד נהנית מהאתגר, ושעת צהריים מגיעה.
"אולי תנשמי קצת," אומרת מרינה שנכנסת לחדרי, "את עובדת ללא הפסקה."
"תסבירי לי למה אני באה לכאן, אם לא כדי לעבוד?" אני עונה לה בחיוך.
"כאילו שכולנו משחקים פה," היא רוטנת.
" מה עובר עלייך?" אני שואלת, " מאיפה בא המשפט הזה?"
"את לא מבינה שאני רוצה לדבר?" היא אומרת לי ברוסית.
"סליחה?" אני עונה באנגלית, בדיוק כשהבוס מופיע בפתח.
"השארתי לך כמה תיקים. איך מתקדמת העבודה?" הוא שואל, מתעלם מנוכחותה של מרינה.
אני מגישה לו את התיק שסיימתי, והוא לוקח אותו ממני בשתיקה.
"אני יכולה לצאת להפסקה?" אני שואלת.
"אני אעבור על התיק הזה," הוא אומר ויוצא מחדרי.
"את לא מבינה איזו מהומה עוררת," אומרת מרינה, ברגע שאנחנו נכנסות למעלית.
"ליז מנסה ללכלך עלייך כל הזמן. היא מתנהגת כאילו היא לפחות בת הזוג של הבוס," היא מתחילה לספר לי בהתלהבות
"שמעתי מה הוא אמר לה, ואת ההצהרה שלו שהוא לא מזיין את העובדות שלו, כולל אותי." אני יודעת שאני הורסת לה, שאני מוציאה לה הרוח מהמפרשים, אבל אין לי כוונה לרכל על הבוס עם אף אחד או אחת מהעובדים. כבר למדתי שאי אפשר לסמוך על איש, גם לא על אחותי.
"לא שמתי לב ששמעת," היא מנסה לצאת מהמבוכה. "ספרי לי מה קנית לו?"
"ראית שנתתי לו כרטיס ברכה. מה אני כבר יכולה לקנות לבוס שבטח יש לו הכל? בעיקר שאני לא מכירה אותו באופן אישי, ואין לי מושג מה הטעם שלו," אני עונה באדישות.
"אומרים שיש לו לא מעט נשים," היא מנסה לגרור אותי לרכילות.
"ומה זה אומר לגבי מתנת יום הולדת עבורו?" אני עוטה על פניי מבט תמים.
"בואי נזמין כריך ונחזור למשרד. אני לא רוצה שהוא יחפש אחרינו," היא אומרת, ובוחנת את סלסלת הכריכים, "אני לא יודעת מה בא לי, מה את מזמינה?"
אני בוחרת בכריך עם ממרח טונה וירקות, ומזמינה קפוצ'ינו.
"נראה לי טעים, גם אני רוצה אותו דבר," היא אומרת.
"אני מצטערת, אין לנו יותר כריכים עם טונה, זה האחרון," אומרת במוכרת.
"אם כך אקח את הכריך עם גבינת שמנת וירקות" אני ממהרת לומר, ומוסר למרינה את הכריך שלי, אני לא ממתינה לתגובתה של מרינה, ונוגסת בכריך הגבינה, מושיטה את כרטיס האשראי ומשלמת עבור שתינו.
"לא היית צריכה," היא אומרת לי נבוכה. 'האם היא מדברת על הכריך שויתרתי למענה, או על העובדה ששילמה עבורה?'
"שטויות, אני אומרת, "כריך זה כריך, שניהם סותמים את הרעב באותה מידה," אני אומרת ומתחילה לצאת מבית הקפה.
המבט על פניה מאשר לי שלא על הכריך היא דיברה. אני מניחה שהיא לא תבקש ממני יותר לבוא איתה לאכול.
אני חוזרת למשרד. ליז מעיפה לעברי מבט עוין, אבל לא אומרת מילה.
אני מתחילה לעבוד על התיקים האחרים, שהם הרבה יותר קלים עבורי, שכן אני שוחה בחומר.
"אנסטסיה חזרה?" אני שומעת את הבוס שואל את ליז.
"היא בהפסקת צהריים עם מרינה, וכשהשתיים האלה הולכות יחד, אי אפשר לדעת מתי הן תחזורנה," היא עונה לו.
"תמסרי לה שתיכנס אל חדרי מייד כשתחזור," אומר הבוס בטון כועס.
כיוון שסיימתי את כל התיקים שהבוס הניח על שולחני, אני לוקחת אותם ומבקשת מליז שתשאל את הבוס בטלפון הפנימי אם אני יכולה להיכנס.
"הגיע הזמן," אני שומעת אותו אומר לה בטלפון הפנימי.
"רק שתדעי שהוא רותח עלייך. זה לא מקובל עלינו," אומרת ליז בהדגשה, " שאת נעלמת שעות באמצע יום עבודה."
דבר אחד היא לא לוקחת בחשבון, וזאת העובדה שבידי שלושה תיקים שסיימתי לעבוד עליהם, והם ההוכחה שחזרתי כבר מזמן לעבודה.
"לא העליתי על דעתי כשביקשת לצאת להפסקה, שיקח לך שעות לחזור. זאת פעם אחרונה שזה קורה," הוא מסנן לעברי בכעס.
"אני לא יודעת מהיכן לך המידע הזה. עובדה שסיימתי לעבוד על שלושת התיקים הנותרים," אני אומרת, ומניחה אותם על שולחנו.
"ליז…" הוא מתחיל לומר.
"כן, ליז," אני עונה לו, אבל לא אומרת לו מה בדיוק אני חושבת עליה. "יש לך הערות לגבי התיק הראשון?"
"מאין לך המידע שרשמת כאן?" הוא שב להתרכז בתיק שמולו.
"לשם כך אתה משלם לי משכורת, כדי שאדע למצוא מקורות מידע, גם אם אינני בקיאה בנושא. לכן העבודה על התיק הזה התארכה. כדי לחזק את דבריי, תוכל לראות שכל נתון מלווה בהסבר. הסימן הזה בתחתית כל משבצת, מראה שהוספתי כמה מילות הסבר."
ברור לי שהוא לא יראה לי שהוא מתרשם. הרי יהיה בכך להודות בטעותו, ואת זה הוא לא ירשה לעצמו.
אנחנו מסיימים לעבוד על התיק, אבל הוא לא משתף אותי בדעתו. "אני אקרא זאת שוב לבד, ואם תהיינה לי הערות אודיע לך," הוא אומר.
העבודה על התיקים האחרים לא נמשכת זמן רב, ואני מרגישה הקלה שיום העבודה מסתיים.
אני חוזרת לדירה, ובדרך עוברת בחנות המכולת הסמוכה לבניין מגוריי. אחרי שאני נזכרת שלא היה לי הבוקר חלב לדגני הבוקר, ולא לקפה. אני מנצלת את ההזדמנות שאני בחנות, וממלאת סל מלא במצרכים. אני אוהבת להביא איתי כריכים מהבית. לפחות לא אצטרך שוב לרדת לבית הקפה למטה ולקנות אוכל.
למחרת אני באה לעבודה בחוסר רצון. אני מרגישה מועקה, ומחכה כבר שהיום יגמר, שלא לדבר על השבוע. אלא שהיום רק יום רביעי.
אני עוזבת את העבודה בדיוק בשעה חמש, ונוסעת לבקר את רוז בעבודה.
"מה עובר עלייך יפה שלי?" היא שואלת מייד עם הגיעי לחנות הספרים.
"את זוכרת שסיפרת לך שאני אוהבת לבוא בבוקר לעבודה, והיום חולף בלי שאשים לב?" אני שואלת את רוז.
"בטח שאני זוכרת. תמיד התפעלתי מהעובדה שאת הולכת תמיד בשמחה לעבודה. אני מבינה שקרה משהו ואת כבר לא נהנית שם," היא אומרת, ומביטה עליי בציפייה שאסביר לה מה השתנה.
אני מנסה לדייק את המילים, ומתקשה.
"זה קשור לבוס?" היא שואלת, "משהו קרה שגרם לך להרגיש כך?"
"לא, זאת המזכירה שלו שכל הזמן יורה לעברי חיצי רעל. אני לא מבינה למה? אני מניחה שהיא מאוהבת בבוס, אבל הוא אמר לה במפורש שאין בינינו כלום, רק ענייני עבודה. גם לך אמרתי הוא הבוס שלי, ואני העובדת שלו, ובזה תם כל הקשר בינינו."
"נמאס לי מריאן, אני לא מסוגלת יותר לשכב איתו," מפתיעה אותי רוז. ממש לא צפיתי למילים האלה.
"אני לא מבינה , מה השתנה מלפני יומיים?" אני מנסה להבין מה עובר עליה פתאום.
"אני שמונה שנים עם אותו גבר. כבר אין לי חשק להזדיין איתו. אני עושה זאת רק בגלל שהוא רוצה, אבל זה לא נעים לי," אומרת רוז בחוסר סבלנות.
"מה את מנסה לומר לי, את רוצה להיות עם גבר אחר? דווקא עכשיו אחרי שהציע לך נישואין? למה הסכמת?" אני מבקשת ממנה שתסביר לי.
"נמאס לי שהוא מדבר איתי באמצע. אני רוצה שפשוט יעשה את שלו, יגמור, ויעזוב אותי לנפשי," ממשיכה רוז.
"אז תאמרי לו שדיבורים זולים מורידים לך את החשק," אני מביעה את דעתי.
"על מה את מדברת? הוא שואל אותי אם אני נהנית, אם טוב לי," שוב היא לא מובנית לי.
"את רצינית? על זה את כועסת? את לא מבינה שהוא רוצה לדעת אם את אוהבת מה שהוא עושה, האם הוא מענג אותך. את עומדת להיות אשתו. למה את לא מספרת לו את האמת, ולמה את לא אומרת לו מה שאת כן רוצה שיעשה, מה את אוהבת,"
"נו באמת טסה, ממתי זוגות מדברים כך. את אמרת לג'ון מה שאת אוהבת? מה אני אמורה לומר לו, אני רוצה שתרד לי?" היא שואלת.
"זה יפה שאת אומרת לי את זה, אבל את צריכה לשתף אותו," אני לא מאמינה שאני צריכה לומר לה זאת.
"תגידי, כמה פעמים הזדיינת עם ג'ון בחודש?" היא שוב מפתיעה אותי, כשאני מבינה שהיא לא מרבה לעשות זאת עם ריאן. אני ממש לא רוצה לשמוע יותר.
"את רצינית? בחודש? את נשמעת כאילו שהקשר המיני עם בן הזוג הוא מטלה, או יותר מזה, עונש. כואב לי לשמוע ששם את נמצאת. לדעתי כדאי שתנהלי שיחה גלויה איתו, כי לחיות כך כל החיים, לא נראה לי נכון."
"אני לא רוצה לפגוע בו. הוא מוכן לעשות הכל למעני," אומרת רוז ומסתכלת עליי, "אני יודעת שאת לא כמוני, את לא זקוקה לתשומת לב כמוני, אבל…"
"תפסיקי להשוות בינינו. כל אדם בנוי אחרת. זה לא הופך אותי לטובה או ההיפך," אני עונה לה. אני לא אתן לה לגרור אותי למקום של קורבן.
"את עדיין אוהבת אותי למרות מה שסיפרתי לך?" היא שואלת.
"נו באמת רוז. פרקת את מה שעל ליבך, מי אני שאשפוט אותך. במערכות יחסים אין נכון או לא, כל אחד לפי איך שמתאים לו. אני מכירה אותך שנים, שיחה אחת לא משנה את דעתי עלייך. היית זקוקה לשחרר, ואני פה להקשיב לך," אני אומרת לה.
*
את העובדה שרוז היא נסיכה, למדתי בגיל צעיר.
אני זוכרת שבאתי לאימא ושאלתי אותה למה רוז מתנהגת כך.
"ישנם ילדים שצריכים להרגיש שהם נסיכים ונסיכות, ויש כאלה שיש לה ביטחון במי שהם, במה שהם שווים, ואין להם צורך בכך.
תסתכלי על אלין ועלייך טסי. אלין זקוקה לכתר על הראש כדי להרגיש שהיא נסיכה. את יודעת מה את שווה, ולכן אין לך צורך בו.
אני זוכרת שהיא סיפרה לי את הסיפור על הנסיכה והעדשה. הנסיכה, שלא ידעה שהיא בת מלוכה התקשתה לישון בגלל אפון קטן ששמו לה מתחת למיטה, כי זרם בה דם של מלכים. את בדיוק כזאת."
"אני לא נסיכה!" אמרתי בטון נעלב. אז לא בדיוק הבנתי למה אימא קוראת לי כך. היום ההסבר שלה מובן לי.
רוז עם ריאן כבר שמונה שנים. אני מתחילה לחשוב שהקשר ביניהם לא מה שחשבתי, וכי הוא מחזיק מעמד בזכות על המתנות ותשומת הלב שריאן מרעיף עליה. הוא יודע למה היא זקוקה, ומעניק לה זאת בשפע. תמיד חשבתי שהוא אובססיבי לגביה. אני עדיין מקווה בליבי, שהיא באמת אוהבת אותו כפי שהוא, ולא מזייפת גם בתחום הזה. בסופו של דבר אני רוצה שהיא תהיה מאושרת.
ולא, מה שהיא סיפרה לי היום לא משנה את דעתי עליה, רק מכאיב לי לשמוע שכך היא מרגישה יומיים אחרי שהתארסה.
*
אני מזייפת פיהוק. "היה לי יום קשה בעבודה, ואני מותשת," אני אומרת, "באתי אלייך ישר מהמשרד, ואני מפנטזת על אמבטית קצף, מדיפה ריח לבנדר."
למרות היותי חברתה הטובה, רוז לא חושדת לרגע שאני פשוט שבעה מהשיחה הזאת, ומחפשת תרוץ ללכת.
"אני לא בטוחה שיהיה לי אומץ לדבר איתו," היא אומרת לי כשהיא מלווה אותי לדלת.
"את לא צריכה למהר לעשות משהו שאת לא מוכנה לו. תחשבי על זה, תתבשלי עם הרעיון, אולי תחליטי בסוף שאת לא רוצה לדבר על זה בכלל," אני אומרת לה ורואה את ההקלה על פניה. 'למה יש לי הרגשה שהיא תבחר לא לדבר עם ריאן?'
היום חל יום הולדתי. אני חוזר הביתה כדי לנוח לפני היציאה עם החברים למסעדה. על הדלפק במטבח מונחת המעטפה שקיבלתי מאנסטסיה. 'למה שלא אלך לממש את כרטיס המתנה כעת?' אני שואל את עצמי.
אני פושט את החליפה מעליי, לובש ג'ינס כחול וחולצת טריקו בצבע תואם, והולך ברגל לחנות הספרים במגדל הנהר.
כשאני נכנס לחנות אני רואה את רוז ואנסטסיה יושבת ומדברות. אני ממהר להתחמק לתוך החנות. אני רחוק מהן ולא שומע על מה הן מדברות, אבל ברור לי שרוז מתלוננת על משהו, ואנסטסיה בשיא הסבלנות מרגיעה אותה.
ובכל זאת אני שומע חצאי משפטים..
'את נשמעת כאילו שהקשר המיני עם בן הזוג הוא מטלה, או יותר מזה, עונש ,' אני שומע את אנסטסיה אומרת.
'אני יודעת שאת לא כמוני, את לא זקוקה לתשומת לב כמוני.' אומרת רוז.
השיחה הזאת מהדהדת במוחי, בזמן שאני מעמיד פנים שאני שקוע בבחירת ספר. אני מתרחק עוד יותר ממקום מושבן. רק כאשר אנסטסיה עוזבת, אני חוזר לקדמת החנות וניגש לדלפק.
"אחר צהריים טובים מר וייד," אומרת לי רוז בחיוך.
"אנחנו מכירים?" אני מעמיד פני מופתע.
"לא," היא צוחקת, "אבל שמך הכתוב על המעטפה, מעיד מי אתה." היא עונה.
אני מרגיש הקלה. אז לא הן לא דיברו עליי.
"מזל טוב ליום הולדתך," היא אומרת. 'אז היא כן יודעת מי אני.' "ולפני שתשאל איך אני יודעת, גם זה כתוב על המעטפה. אני גם יודעת מה יש במעטפה, כי את הכתב של טסה אני מזהה בעיניים עצומות."
אמנם זה משפט לא הגיוני, שכן אם עינייך עצומות איך את רואה? אבל אני מבין את הכוונה, ולא אומר על כך דבר.
"בחרת כבר ספרים?" היא שואלת.
"עדיין לא, יש לי רשימה שטסה צירפה לכרטיס הברכה," אני אומר ומוציא אותה מהמעטפה. רק אחר כך אני שם לב שקראתי לה בכינוי החיבה שלה.
"היא באמת השקיעה," אומרת רוז, "כל כך מתאים לה. את עשרת הספרים הראשונים טסה רכשה. אני יכולה לספר לך על האחרים, רק תצטרך לתת לי כיוון שאדע איזה ספרים אתה אוהב לקרוא."
אני מצביע על שני הספרים שקראתי בכפר הנופש.
"אני מתחילה להבין. חבל שטסה הלכה, אני בטוחה שהיא הייתה קולעת לטעמך, שכן יש לכם טעם מאד דומה," אומרת רוז, יוצאת מאחורי הדלפק ומתחילה להראות לי ספרים..
"אני אקח בינתיים את שני הספרים האלה," אני אומר לרוז.
אנחנו חוזרים לכיוון בקופה. "כיוון שיש לך היום יום הולדת, אתה יכול לבחור מתנה. האזור הזה מכיל מתנות לגברים," היא מצביעה לי על השולחן הממוקם משמאל לדלפק.
"אז אתה מזל שור, גם אני" היא אומרת מהורהרת, "למרות שאני לא מאמינה מה שאומרים עלינו. בני מזל סבלנים, יציבים, לא מאפשרים לרגשות שלהם לשלוט בהם. אני ממש לא מתחברת לזה, הכי לא אני. לחלק שהם אוהבים את החיים הטובים אני דווקא כן מתחברת. בקיצור הכל שטויות.
מה שכן, אני יכולה להעיד שטסה מסתדרת מעולה דווקא עם בני מזל שור, וזה המזל שהגדול שלי, כי לפעמים אני… " רוז משתתקת פתאום.
"אני מתנצלת, אני לא יודעת מדוע אני מפטפטת כל כך הרבה. זה ממש לא מתאים לי," אומרת רוז נבוכה, ומבקשת ממני את כרטיס המתנה, כדי לחייב עבור הספרים שלקחתי.
'אני תוהה האם היה בדבריה מסר סמוי?'
