אנחנו נקראים לשוב לאולם בית המשפט. "אין לך מושג כמה כח יש לי כעת להילחם בג'יין, עכשיו כשאת יודעת את האמת. אני אפגיש אותך עם אימך בקרוב. היא משתוקקת להכיר אותך. רק שתדעי שהיא מעורה בכל פרט בחייך, ואוהבת אותך מאד."
המילים של אבא מחממות את ליבי באופן שלא הכרתי. סוף סוף אני מרגישה שאני באמת שייכת, שיש לי הורים. אני מודה על כך שהריסון והארי הם באמת אחים בדם שלי, וכלל לא מצטערת שג'וליאנו לא.
"בואי כנסי איתנו," אומרת לי ליאה, "אביך זקוק לך."
אני חוזרת איתם לאולם, ומתיישבת בשורה השניה.
"איך את מרגישה מיס הדסון?" מתעניין השופט, שאלתו שוב מעוררת רחש בעולם.
"הרבה דברים שלא היו ברורים לי כל חיי, הובהרו לי היום, ואני מודה לכבודך על כך שנתת לי אפשרות לשמוע אותם כעת," אני עונה לו.
"עורכת הדין רוטשילד, אני מניח שיש לך מה לומר," פונה השופט לליאה.
"כפי שנאמר כאן, היה הסכם בין מרשי לבין הגברת ג'יין הריסון, שהעובדות בקשר להבאתה של אליזבת לעולם יישמרו בסוד. איני צריכה לציין שהגברת הפרה בגסות את ההסכם, והשאירה את ד"ר אליזבת הדסון המומה.
משכך, מרשי חוזר בו מכל הצעה שהעלה במשך ניסיון הגישור ביניהם, ומבקש לסיים את נשואי כפי שנקבע בהסכם בין השניים.
פרופסור הדסון ישלם לגברת ג'יין הדסון את הסכום כפי שקבע בהסכם כפול מספר השנים שהיו נשואים.
למרות שהוסכם רק על פיצוי כספי, מרשי יאפשר לגב' ג'יין הריסון חודש ימים כדי להתארגן ולמצוא מקום מגורים חילופי. הוא מאשר לה לקחת מהבית כל מה שהיא רוצה. בחודש הזה מתחייב מרשי לא להגיע לביתו בלונג איילנד.
זוהי החלטתו הסופית, ואין הוא מתכוון לנהל יותר משא ומתן בנושא. ברצוני להזכיר כי ההסכם קיבל תוקף של בית משפט."
"אני מתנגד," אומר עורך הדין של ג'יין.
"תרשה לי להזכירך, שמרשי מנסה מעל עשור להגיע עם מרשתך להסכם. בכל פעם שהוא הסכים לדרישה זאת או אחרת, הגבירה מרשתך את דרישותיה.
בבקשה אל תאלץ אותי לשתף מה עבר מרשי בתקופה הזאת, כמו למשל הניסיון שנעשה רק לאחרונה, לקשור את שמו של הפרופסור למעשה שלא עשה. אני מציעה שניתן לכבוד בית המשפט לפסוק בעניין."
"אני מסכים איתך עורכת הדין רוטשילד. מהתיק עבה הכרס שמונח לפניי, ברור לי שמרשך ניסה בכל דרך להתפשר, על מנת לזכות בשחרור מהנישואים האלה.
המתנתי עם פסק הדין בשל העדות החשובה, לטענתו של עורך הדין של הגברת ג'יין הדסון, אבל היא לא שינתה את דעתי. להיפך, היא רק חיזקה אותה, שיש בכך עוד ניסיון לסחוט כספים מפרופסור הדסון.
אני פוסק שההסכם שנחתם בין הצדדים הוא הקובע, וכי על הגברת הדסון לקבל את הבקשה לפירוק הנישואים העקרים האלה, ללא דיחוי."
עורך הדין של ג'יין חשב שיחגוג היום את נצחונו, והוא ממהר לחמוק מהאולם, ומהעיתונאים שזימן ומחכים לו בחוץ. ליאה מחכה עד שהם יסתלקו ורק אז יוצאת מבית המשפט.
"אני מעדיפה לא לפרסם את מה שקרה היום בבית המשפט. אני מודה על כך שהשופט קיבל את דרישתי שלא יהיו היום עיתונאים בעולם. ביקשתי זאת כי ידעתי שתקראי לעדות, ולא ידעתי לאיפה עורך הדין של ג'יין יגרור אותך.
כבר הספקתי להכיר אותה, והייתה לי הרגשה שהיא תפלוט את האמת במטרה לפגוע באביך, ובעיקר בך.
אביך כבר דיבר עם אימך, ואין מאושרת ממנה. סוף סוף הם יוכלו לצאת לאור. כמובן שזה תלוי גם בהסכמתך," אומרת לי ליאה.
"אני עדיין נסערת מהגילוי. אני רותחת על ג'יין שניסתה לפתח בי שנאה כלפי אבי. אני חושבת על כל הפעמים האלה שהייתי קרה אליו, וזה בהחלט לא הגיע לו. עכשיו אני מבינה שכל מה שעשה, היה במטרה להגן עליי.
מה שלא מובן לי, זה מדוע אחרי שעזבתי את הבית, אחרי שעברתי את גיל עשרים ואחד, הוא עדיין לא סיפר לי את אמת."
"אדוארד עשה הכל כדי לסיים את הנישואים. כל דבר קטן עיכב את זה. לכן מנע ממך את המידע. אין לך מושג כמה היה לו קשה," אומרת ליאה. "תאמרי לי מתי את רוצה להיפגש עם אימך."
"אני מודה שאני חוששת. אין לי מושג את מי אני עומדת לפגוש," אני מדברת בגילוי לב, "היא אישה זרה עבורי. ומה יקרה אם לא יהיו לנו נושאים משותפים לדבר עליהם, ותעמוד בינינו שתיקה מעיקה? אני מניחה שאני עדיין לא מוכנה," אני מתוודה בפניה על פחדיי.
ליאה מחניקה חיוך. "עוד לא הבנת?" היא שואלת לבסוף.
"אני לא מבינה על מה את מדברת," אני עונה לה בהיסוס.
"אין לך מה לחשוש יקירתי," היא אומרת ושוב מחייכת.
"תסבירי לי בבקשה את מה שאני לא מבינה," אני מבקשת.
"את בתה של…" מתחילה ליאה לומר, ופתאום אני מבינה.
"פיית' אימא שלי? בבקשה תגידי לי שכן," אני אומרת.
"אז את כן מבינה," צוחקת ליאה.
"אני בהחלט יכולה להבין מדוע אבי כרוך כל כך אחריה," אני עונה ונושכת את שפתיי. "איזה אימא מדהימה יש לי. עכשיו חלקי הפאזל של חיי מסתדרים עוד יותר. אני כבר רוצה לפגוש אותה ולחבק אותה."
הנייד בכיסי מצלצל ואני לא מתלהבת לבדוק מי מתקשר אליי עכשיו. השיחה מועברת לתא הקולי ושוב הטלפון מצלצל. בחוסר רצון מופגן אני מוציאה אותי ומעוותת את פניי מול המסך, רק כדי לגלות שאבי הוא שמתקשר.
"אני יודע שכעת יום עבודה, אבל רציתי לשאול אם תסכימי לבוא להיפגש עם אימא ואיתי. אנחנו בבית הקפה אצל בן," אומר אבא בתקווה שאענה בחיוב.
"זאת בכלל שאלה?" אני אומרת לו, ושומעת את אנחת הרווחה מעבר לקו.
"אתה בטוח שזה בסדר שתראו כך בציבור?" אני שואלת בדאגה.
"ליאה אישרה לי שאכן פסק הדין קיבל תוקף של בית משפט, ואני חופשי להמשיך את חיי. סיפרתי גם להריסון והארי, והם שמחו מאד בשבילי. גם להם הוקל מאד שהם לא צריכים יותר להסתיר את הסוד ממך," הוא מפתיע אותי.
"אתה רוצה לומר לי שהם הכירו את הסיפור שלי?" אני שואלת מופתעת.
הם ידעו כל הזמן שג'וליאנו הוא לא הבן שלי, וידעו מי את כשהופעת פתאום בבית.
כשחייתי בלונדון הבאתי אותם מידי חודש לביקור. היכרתם להם את אימא, אחרי שהצעתי לה נישואין שלא התממשו עד היום. כל זה עומד להשתנות," אומר אבא.
הם רצו לפגוש אותנו, אבל אמרתי להם שקודם כל את צריכה להכיר את אימא שלך," אומר אבא.
"אני כבר פגשתי אותה. כמובן שלא ידעתי שזאת אימא שלי. עכשיו הכל מסתדר לי בצורה מושלמת. גם המראה שלי, גם הסיבה שבחרתי בלימודי רפואה. אני מרגישה שאני יודעת מי אני, מה שלא קרה כל ימיי."
"אימא כל כך מתרגשת לפגוש אותך, כעת כשאת יודעת את האמת. אני כבר לא יכול לחכות שתבואי. שנים חלמתי על הרגע הזה שאשב יחד עם שתי הנשים האהובות עליי בעולם," אומר אבא.
"אני בדרך," אני אומרת לאבא ומסיימת את השיחה.
"אני מניחה שהגעת במונית לבית המשפט," אומרת לי ליאה, "בואי הצטרפי אליי, אני נוסעת למשרד. אין לך מושג איזו הקלה זאת כשנזכרת באמת."
"את מבינה שג'יין שטפה לי את המוח כל השנים האלה. היא הזכירה לא פעם את המקרה, ואיך אבא צעק עליי מה אני עושה. המבט רווי השנאה שלה, הוא שנגע במקום החבוי הזה במח שלי, והעלה בי את הזיכרון של היום ההוא שהביטה עליי בשינאה ודחפה את אבא עליי.
היא עשתה זאת מתוך ידיעה שאני חושבת שאבא הוא לא באמת אבי הביולוגי. הוא תמיד היה טוב אליי, אבל לא יכול היה להפגין את הרגשות שלו. היום כשהוא חיבק אותי, הבנתי מה ג'יין החסירה ממני כל השנים."
"בדיוק כך. ואבא שלך כל כך התענה, אבל ידע שעליו לקיים את ההסכם עליו חתם," אומרת ליאה.
"ג'יין יודעת מי אימא שלי?" אני שואלת את ליאה.
ליאה מחייכת חיוך מאד מרוצה. "זו הנקמה האחרונה של אביך בג'יין. בקרוב היא תדע, שמי שהיא מכנה כל השנים הזונה של אבא שלך, היא פרופסור נערצת בעלת שם עולמי."
אני מגיעה לבית הקפה, ואימא ממהרת לקראתי. "כמה חלמתי על הרגע הזה. אין לך מושג כמה כוחות נפש הייתי צריכה ביום שנפגשנו, כדי לא לגלות לך את האמת. התנחמתי בכך שראיתי אותך פנים מול פנים, שמעתי את קולך, התרשמתי עמוקות ממך.
אני לא יכולה לפצות אותך, או להחזיר לך את הימים שלא הייתי לצידך. אני מקווה שאת מבינה שעשיתי הכל כדי שתהיה לך ילדות טובה. ידעתי שאביך לצידך, למרות שלא ידעת הכל, אבל עדיין הוא שמר עלייך.
תשע שנים נלחמתי במחלה. לא באמת יכולתי לטפל בך. נלחמתי למענך, כדי לזכות להיות אימא שלך. ג'יין סיבכה את העניינים. היא סירבה לתת לאבא גט. כל פעם שאבא הסכים לוותר, היא דרשה יותר. כל זה מאחורינו. אני מקווה שתמצאי בליבך חמלה, ותקבלי אותי."
"על מה את מדברת אימא? אין לך מושג כמה שמחתי לגלות שג'יין לא אימא שלי, ועוד יותר מכך לגלות שאת כן."
אנחנו עומדות חבוקות דקות ארוכות. הדמעות זולגות מעינינו, אבל אף אחת לא טורחת לנגב אותן.
"האוכל על השולחן," אומר אבא, "ואני גווע מרעב."
שתינו מתחילות לצחוק. "אתה מבין אבא שבכיתי היום את כל הדמעות שהצטברו בי שנים?"
"מהיום, אני מבטיח לך שתבכי רק דמעות של אושר," הוא אומר ומלטף את ראשי. אני עוצמת את עיניי, ומתמסרת לליטוף שלו. הלב שלי מתמלא אושר גדול.
אני לא מסוגלת לאכול, ורק לוגמת מהקפה, וטועמת מהקרואסון המלא בקרם פיסטוק שאבא בחר עבורי. אני מחייכת כשאני רואה שאבא ייצר קבוצה שלו, עם אימא ואיתי.
הוא מבקש שאתקרב לאימא, מצלם את שלושתינו תמונת סלפי, ומעלה את התמונה לקבוצה לה קרא המשפחה שלנו.
"תזמין את הריסון והארי לקבוצה," מבקשת אימא, ואני מתרגשת לראות שהם מצטרפים מייד.
הריסון הדסון: איזה כייף להיות חלק מהמשפחה שלנו.
הארי הדסון: סוף סוף!
אליזבת הדסון: מתרגשת! אוהבת אתכם💗
אני חושבת על כך שמעולם לא הייתה לנו קבוצה משפחתית בווצאפ. איזו הרגשה מדהימה.
"אני חייבת לחזור לעבודה," אני אומרת.
"אני אסיע אותך," אומרת אימא, ואנחנו עוזבות את המקום.
"עכשיו יש לך את הטלפון שלי, ואני אשלח לך את הכתובת של הדירה שלנו. אני אשמח שתהיי בקשר," אומרת אימא.
"ברור שכן," אני עונה לה, "רציתי שתהיה לי אימא כל החיים. את יודעת שלא באמת הייתה לי."
תוך דקות אני מגיעה לבית החולים. אני נפרדת מאימא בחיבוק, וממהרת לעלות למחלקה.
"איזה בוקר זה היה," אומרת ד"ר שילון כשהיא מבחינה בי. אליוט ואני ישבנו בוועדה. איזה סיפורים הזויים. הוא נתן לי להוביל את המפגש. אין ספק שהוא סומך עליי בעיניים עצומות. אני מרגישה קרובה אליו יותר מתמיד."
"אני שמחה בשבילך," אני אומרת לה בחיוך. ברור לי שהיא מנסה לפגוע בי, לעורר את קנאתי, אבל זה לא עומד לקרות.
"אגב לאיפה נעלמת באמצע היום?" לא ברור לי מדוע היא מסתכלת עליי בזלזול.
"את ההסבר נתתי לפרופסור," אני עונה ופונה לעבר האגף הצפוני.
מיד כשנסגרת הדלת אחרי, הטלפון הנייד שלי מצלצל ופניה של ברוקי ממלאים את המסך. אני ממהרת לחבר את האוזניות.
מצבו של שון מדרדר במהירות. הוא ביקש שנערוך את טקס הנישואין מחר. אני מבקשת שתגיעי," היא אומרת.
אני יודעת שאין לי ברירה, ועליי להענות בחיוב. "ברור לך שאת השושבינה הראשית שלי. החלטתי לבקש מכל אחת מהחברות שתגיע בשמלה באחד מצבעי הקשת. הצבע שבחרתי לך, הוא אדום. שזה אומר, שאני מבקשת שתמרחי לק אדום על ציפורנייך, תמצאי תכשיט בצבע אדום, וכמובן שמלה אדומה. אני מבקשת שתקחי את דבריי ברצינות."
"בטח, מה שתבקשי," אני עונה לה ויודעת שיהיה עליי ללכת לרכוש עבורי את כל מה שביקשה, וכמובן לקבוע תור למי שמטפלת בציפורניי.
אני רוכשת כרטיס טיסה לטיסה שיוצאת בשעה שש בבוקר, ומגיעה אחרי שעה וחצי לבוסטון. אני שולחת לברוקי את פרטי הטיסה.
ברוק פורסייט: תודה יפה לי!
אליזבת הדסון: באהבה
האישה שהותקפה ואושפזה באגף הצפוני, כבר שוחררה, אחרי שחברה טובה שלה הבטיחה לארח אותה בביתה.
"מי שחרר את המטופלת שלי?" אני שואלת את אנט.
"ד"ר שילון אמרה שכיוון שאת עזבת באמצע המשמרת, היא תטפל במטופלות שלך," אומרת אנט, "אני לא יכולה לומר שהייתי בעד, אבל היא התעקשה."
אני ניגשת לבדוק את אמיליה. המיטה שלה ריקה.
אני שוב חוזרת לאנט. "איפה אמיליה?" אני שואלת.
"ד"ר שילון אמרה שהיא כבר בסדר, ושחררה אותה עם אימה הביתה," היא עונה לי.
אני כל כך רותחת, אבל לא מראה זאת, אלא ניגשת לחדרו של הפרופסור.
"הכל בסדר ד"ר הדסון?" הוא שואל.
"לגבי מה אתה שואל?" אני מעמידה פנים.
"העדות שלך בבית משפט," הוא מסביר את שאלתו.
"כן. זאת הייתה עדות קצרה, ואני מבינה שהיא עזרה לשופט להחליט. פסק הדין ניתן כבר היום," אני עונה לו.
"את נראית רגועה, אני מניח שאת שמחה עם פסק הדין," הוא לא מרפה מהנושא.
"פרופסור, אני נקראתי רק לעדות, אני לא צד במשפט," אני אומרת.
"מה מביאך אליי?" הוא סוף סוף מקבל את דבריי בקשר לביקור בבית המשפט הבוקר.
"אני מבקשת יום חופש. עליי לטוס לבוסטון בדחיפות. אני תמיד מנסה לטוס בסופי שבוע, אבל מקרה חירום מאלץ אותי לנסוע מחר בבוקר," אני אומרת, ומקווה שלא יתחיל לחקור אותי.
"את מדאיגה אותי אליזבת," הוא אומר.
"חברה טובה שלי מאורסת לגבר שחולה מאד. ימיו ספורים, והוא מודע לכך. הוא ביקש שטקס החתונה שלהם יערך כבר מחר. הוא לא בטוח שיחזיק מעמד עד סוף השבוע," אני משתפת אותו בלית ברירה.
"אני מאד מצטער לשמוע." פניו מגלים לי שהוא אכן חש כך.
"דבר אחרון. ד"ר שילון שיחררה הבוקר שתי מטופלות שלי, ביניהן הילדה בת הארבע וחצי שהומלץ המפורש לא להחזירה הביתה. ד"ר שילון מסרה אותה הבוקר לידי אימה.
כאשר ביקשת ממני לקחת עליי את הטיפול בנפגעות אונס, היה בינינו סיכום שלא כל רופא יטפל בהן. אם חל שינוי, אני מבקשת לדעת. אני כנראה לא מתאימה לטפל בנושא, לכן אני מבקשת לחזור לעבוד בחדר לידה כאחת מהצוות," אני אומרת.
"לא הייתי מודע לכך. אנחנו נדון בנושא כשתחזרי מבוסטון," הוא אומר.
אני יוצאת מחדרו של הפרופסור וניתקלת בד"ר שילון. "את שומעת ד"ר הדסון, אליוט ואני…"
"לא כעת," אני אומרת לה, "יש לי נושאים חשובים יותר לטפל בהם."
"כמו מה למשל? הרי שחררתי את המטופלות שלך. ניכר עלייך כמה חסרת ניסיון את . לא הייתה שום הצדקה להשאיר אותן במחלקה." היא מדברת בהתנשאות, ואני רוצה לשאול אותה, איך זה שהיא רופאה כל כך מנוסה, ועדיין לא קיבלה קידום רציני, אבל מעדיפה לשתוק.
אני נכנסת למשרדי שבאגף הצפוני. הוא ריק כעת, ושקט גדול שורר מסביב.
אני מוציאה את הטלפון הנייד ומתקשרת לאימא. היא עונה לי מייד.
"ילדה שלי," היא קוראת בשמחה.
אני מספרת לה על החתונה של ברוקי ושון, ושואלת אותה אם היא יכולה לבוא איתי לבחור שמלה ואביזרים.
"אין דבר שישמח אותי יותר," היא עונה, ואנחנו קובעות להיפגש במיו מילאן, בסיום יום העבודה.
כאשר אני מסיימת את המשמרת, אני נוסעת למגדל הנהר בו ממוקמת חנות הדגל של מיו מילאן ניו יורק.
אימא וליאה כבר מחכות לי עם מבחר של שמלות אדומות. שתיהן מחייכות למראה השמלה שאני בוחרת. היא בדיוק זאת ששתיהן בחרו עבורי. "ולזה התאמתי לך את הצמיד הכפול הזה באדום," אומרת ליאה.
אני מודדת את השמלה ועונדת את הצמיד. "פשוט מושלם," היא קוראת בהתפעלות.
זה מדהים איך עד הבוקר לא ידעתי את האמת על חיי, וכעת אני כאן עם אימא וליאה חברתה הטובה, כאילו זה עניין בשיגרה עבורינו לצאת יחד למסע קניות.
"נשאר לנו רק לטפל בציפורניים. קבעתי לשלושתינו תור בספא בבית המלון במגדל," אומרת ליאה.
"תודה על הכל," אני אומרת.
"את יודעת כמה חיכיתי לרגע הזה?" אומרת אימא.
"גם אני," אני עונה לה.
