"זה יום החוגים של הילדים, נכון?" שואל אותי גל, בזמן שהוא משלב את אצבעותיי בשלו ומתרחק מהסטודיו. אני רואה את העיניים שלו נוצצות, ומבינה שהשאלה הזאת לא נשאלה סתם.
"כן," אני עונה, ממתינה לשמוע מה עובר לו בראש.
"זה אומר שיש לנו עוד זמן לעצמנו. ניפגש בבית? אני צריך לסיים משהו, ואגיע הביתה, לבית שלנו."
גל מלווה אותי לרכב, ושוב מנשק אותי, אלא שהפעם הוא מנשק אותי ברכות. ובכל זה גורם לגוף שלי להתרגש. "אני אוהב אותך ילדה שלי. הלב שלי היה ויהיה תמיד שייך רק לך. אגב, אני אוהב את הבחירה שלך ברכב הזה. אני גאה בך," אומר גל ועולה לחניון, בזמן שאני נוסעת הביתה.
אני עוצרת במכולת, רוכשת כמה מוצרי חלב ולחם, ונוסעת הביתה.
שלווה גדולה שורה עליי כשאני נכנסת לדירה. אני מרגישה שהגעתי הביתה, לבית היציב והאהוב שלי.
אני מסדרת את המצרכים במקום, ועולה לחדר השינה המשותף שלנו כדי להתקלח. אמנם לא רקדתי היום עם התלמידות שלי, אבל זה כבר הפך אצלי להרגל אצלי, להתקלח אחרי השיעורים.
אחרי שאני מתקלחת אני נכנסת לחדר הארונות כדי לבחור בגד ללבוש, וניזכרת שאין לי אף בגד אחד בו. "אין צורך שתתלבשי," אני שומעת את קולו של גל מאחורי. הוא מפתיע אותי, שכן לא שמעתי שהוא נכנס הביתה. הוא עומד כשפלג גופו העליון ערום, וידיו מתחילות לפתוח את הכפתור במכנסיו.
"עכשיו אני מבינה למה דברת על כך שהילדים חוזרים מאוחר היום," אני אומרת בחיוך.
גל מסיים להתפשט במהירות, אוחז בידי ומוביל אותי למיטה. אני נשכבת עליה, והוא ממהר לגהור מעליי. שוב השפתיים שלנו נפגשות בתשוקה גדולה. אני חושבת שהנשיקה הזאת לא הייתה נגמרת לעולם, אם רק היו ראותיי מתמלאות חמצן בעצמן.
"אני כל כך אוהב לנשק אותך," הוא אומר בקול רווי תשוקה.
"אני כל כך שמחה שאתה הגבר הראשון שלי, לימדת אותי מהי אהבה אמיתית," אני אומרת ומנשקת אותו.
"אני רוצה להבין, אני הראשון, זה אומר ש…" הוא מישיר מבטו אליי ואני רואה שהוא מתוח.
"גל, אתה גם האחרון שלי," אני אומרת.
"שזה אומר?" הוא לא מרפה. רק אז אני קולטת מה אמרתי, ואיך זה התפרש בעיניו.
"אתה היחיד שלי, לא היה ולא יהיה לי אחר," אני אומרת ורואה את העננים בעיניו מתפזרים, והן שוב נוצצות. "לא הפסקתי לאהוב אותך אפילו לדקה אחת," אני אומרת לו.
זה כל מה שהוא היה צריך לשמוע, כדי להתחיל שוב לנשק אותי. הוא מתחיל מהמקום האהוב עליי בצוואר, אחר כך הוא מלקק אותי באוזן וגורם לי לצחוק. הוא לא מפסיק לפזר לי נשיקות בכל חלקת עור גלויה.
לשונו גולשת בעמק בין שדיי, שלהם הוא מעניק טיפול מיוחד. הוא מעסה כל אחד מהם, ומלקק את הפיטמה תוך שהוא משמיע קולות של הנאה.
"אני כולי בוערת," אני לוחשת לאוזנו.
"עוד לא התחלתי," הוא אומר בחיוך וממשיך לטייל בלשונו על הבטן שלי. הוא גולש באיטיות שמטריפה אותי עד לפתח בין רגליי, אלא שאז הוא מפתיע קם מעליי, כורע לרגלי המיטה, ופותח במסע חדש מכפות רגליי כלפי מעלה.
בא לי לצרוח שיחדור אליי כבר, אבל הוא מרגיש זאת, מרים את עיניו ולוחש לי "ששש…"
כל אחת מרגליי זוכה להרגיש את לשונו מטיילת עליה. ככל שהוא עולה במעלה ירכיי, אני מרגישה שאני לא מסוגלת להמתין יותר. אני רטובה כולי מנוזלי תשוקתי, ואני כבר לא יכולה לחכות. אני רואה את גל טומן את ראשו בין רגליי, אבל זה כבר יותר מידי.
"בוא אליי כבר," אני מתחננת.
הוא מתרומם, אני רואה את החיוך המרוצה על שפתיו, מתמקם מעליי, חודר לתוכי, וגורם לי לגנוח ללא שליטה.
"זה מה שרצית?" הוא שואל אבל מייד מתרכז במעשיו.
אנחנו לבד בבית, ואני מרשה לעצמי לגנוח ללא מעצורים. כך גם גל, שלא עוצר בעדו להשמיע קולות בקול רם.
"הסתיימה שנת הרעב," הוא אומר, אחרי ששנינו מתפרקים, ונשכב לצידי. הוא עדיין מסדיר את נשימותיו, כשהוא מושך אותי אליו.
"רק אתה," אני אומרת לו. שתי מילים שמספרות את הסיפור כולו.
אני מניחה את ראשי על חזהו ונרדמת.
" הגיע הזמן לקום," אני שומעת את קולו של גל מתוך שינה.
אני פוקחת את עיניי באיטיות, מנסה להבין היכן אני. אני קולטת שאני עם גל, בבית שלנו, במיטה שלנו, ושנינו שוכבים ערומים.
"אז לא חלמתי," אני אומרת ומתמתחת כמו חתולה סיאמית מפונקת.
"אני מבטיח לך שאלה החיים שלנו מהיום," אומר גל.
"בקרוב אני מסיימת את המחזורים של הקבוצות האחרונות שאני מעבירה," אני משתפת אותו.
"את התפקיד שלך כמעצבת לא נתתי לאף אחת," אומר גל, "האם זה אומר ש…?"
"זה תלוי בך," אני עונה את מה שברור לי שהוא משתוקק לשמוע.
"את חסרה לי כאוויר לנשימה. אם תסכימי, לא יהיה מאושר ממני," הוא עונה מיד.
"אם כך, בחודש הבא אחזור לעבוד איתך," אני אומרת, וחיוך גדול נמתח על פניו.
"סוף סוף," הוא אומר, ופולט אנחת רווחה.
אני שמחה שתמיד אני לוקחת איתי בגדים להחלפה כשאני יוצאת לסטודיו. אני קמה מהמיטה, ומוציאה מהתיק בגדים נקיים.
ואז מגיעה שיחת טלפון שמפתיעה אותי. "זאת אחותי שרון," אני אומר לגל.
"מעניין מה היא רוצה ממך," הוא מביט עלי בסקרנות.
"התינוקת שלנו נולדה," היא יורה מייד, "אני צריכה שתעצבי לי חדר עבורה."
"מזל טוב שרון להולדת בתך. אני מאחלת לה ולכם שתזכה לחיים מאושרים, מלאי שמחה ובריאות" אני עונה לה באיפוק.
"מספיק עם הבולשיט שלך," עונה לי שרון בכעס, "את מבינה שזה דחוף? מתי את מגיעה לכאן."
"אני חושבת שהתכוונת לשאול האם אני מוכנה לעצב עבורך את החדר של התינוקת, האם יש לי זמן כעת לבוא אלייך," אני עונה לה בקור.
"מה את מתנשאת עליי פתאום. רק בגלל שסבא…" היא אומרת.
"ספרי לי מה סבא? את עדיין חושבת שירשתי ממנו מיליונים? שמעת פעם את הביטוי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה? אז את אכלת את העוגה שלי, יש לך ביקורת כלפיי מפה ועד לירח, ופתאום את דורשת ממני דברים?מה קרה לכל החיצים ששלח כלפיי?
מתי את הושטת לי פעם עזרה? אני ילדתי שלושה ילדים. מתי עזרת לי עם מישהו מהם. בואי נדבר על אגם שהזדקקה לטיפול רפואי כשהייתי לבד בשנה וחצי האחרונות? תסבירי למה אני חייבת לך?"
"אני לא אשמה שגל נטש אותך," היא אומרת.
"מסתבר שאת לא מעורה בחדשות. גל ואני יחד, ומאוהבים יותר מתמיד," האישה הזאת רואה רק את עצמה.
"ומתי זה קרה?" היא שואלת.
"זה באמת משנה? זה לא קרה לעיניי כל העולם, ולא פורסם בעיתונות," אני כבר חסרת סבלנות.
"יופי לך, אז מתי את באה?" היא שוב שואלת.
"אני צריכה לקחת את הילדים מבית הספר, להאכיל אותם, להכין איתם שיעורים. השאלה בכלל היא לא מתי, אלא אם," אני אומרת.
"אם זה עניין של כסף…" היא מתחילה לומר.
"אין לי ספק שאם הייתי נזקקת לעזרה משפטית, היית דורשת את שכר טרחתך. אני לא כמוך שרון. מספיק לי מה שבעלי מביא הביתה. הוא מפרנס אותי ואת הילדים ברווחה," אני עונה.
"אני מבקשת שתבואי, כי אני סומכת על הטעם שלך. את אחת המעצבות המוכשרות שהיכרתי," היא אומרת הפעם הטון שלה שונה לגמרי, "אני אבודה. כל כך רציתי את הילדה הזאת, וכעת אני מתה מפחד. אני מביטה עלייך ורואה כמה מתאים לך להיות אימא. בבקשה דריה תעזרי לי."
אני מביטה על גל ונדה בראשי לשלילה, ולוחצת על 'השתק.'
"היא אחותך," אומר גל, "אני אטפל בילדים, ואסע לסבתא לקחת את הדברים שלך ושל הילדים. את לא כמוה. תלכי אליה."
אני מפעילה שוב את הרמקול. "אני אתארגן ואגיע אלייך," אני אומרת לה.
"אני יודעת שלא מגיע לי. אני התנהגתי אלייך כמו ביצ'ית," היא אומרת.
"אם את רוצה שאבוא, אז בואי נסיים את השיחה הזאת." זה רק מה שחסר לי כעת. שהיא תתחיל להתחנף אליי, בעיקר כשהיא לא טובה בזה.
"תודיעי לסבתא שאני בא עם הילדים. אני בטוח שהיא תשמח להכין להם ארוחת ערב. את יודעת כמה היא אוהבת אותם," אומר גל.
וכך אני עושה. "אני כבר נכנסת למטבח," עונה לי סבתא בשמחה.
"סבא צדק," אני אומרת לה, "גל ואני שוב ביחד, ואני חוזרת לעבוד איתו. וגם, החלטתי להסיר את שם המשפחה שלכם, כפי שסבא ביקש. גל הוא המשפחה שלי, וראוי שאשא את שם משפחתו."
אני מעיפה מבט לגל, ורואה את ההתרגשות בעיניו.
“תודה ילדה שלי," הוא אומר בקול חנוק, "אין לך מושג כמה זה מרגש אותי."
"לפעמים ישנם דברים שנמצאים שם כל הזמן, ואת לא רואה אותם. במחשבה לאחור, אני מבינה שעשיתי טעות. ברגע שבחרתי בך לבנות לי בית, הייתי צריכה לוותר על שם נעוריי, אני כבר לא הייתי שייכת לו. זה לא אומר שאני לא נצר למשפחת רוזנטל, הרי גם ילדיי קשורים אליה.
נכון שכיום לא כל הנשים בוחרות בשם משפחתו של הבעל, או משתמשות בו כתוספת, אבל אני מאמינה שעבורי זה הכי נכון להשתמש בשם שהענקת לי כשנישאנו," אני אומרת, "אני לא עושה זאת בגלל שסבא ביקש, אלא כי אני באמת רוצה שידעו שאני שייכת לך. מה שפעם לא היה חשוב לי, מקבל היום משמעות אחרת לגמרי. אני אגיש בקשה לשינוי שם כבר מחר."
"את רוצה שאסיע אותך לאחותך?" הוא שואל.
"אני אשמח," אני עונה לו.
"אני אתקשר אלייך כשאקח את הילדים, ואולי עד אז תסיימים עם שרון," הוא מציע.
"זה דווקא רעיון מעולה. זה יאפשר לי לבוא אליה לזמן קצוב. הרי אינני צריכה הרבה זמן כדי להחליט איך לעצב חדר של תינוקת. מי כמוך יודע שעיצבתי לא מעט חדרים כאלה," אני אומרת.
גל מסיע אותי לביתה של אחותי, ונפרד ממני בנשיקה שמשאירה על שפתיי טעם של דבש. "אני אתגעגע אלייך," הוא אומר.
"אני יותר," אני עונה לו.
"זה בלתי אפשרי," הוא עונה ונוסע. אני מביטה על הרכב שלו שהולך ונעלם, ומרגישה מלא אהבה כלפיו. אני יודעת שעוד יהיו לנו לעיתים ימים לא פשוטים, אבל אני בטוחה שנשרוד את כל הטלטלות.
אני פונה לדירה של אחותי. השומר מעביר אותי סדרה של שאלות, כאילו זאת הפעם הראשונה שאני באה לבקר אותה. אני מרגישה בחילה דמיונית מהתחקיר שלו.
אני מקבלת אישור לעלות, ועולה במעלית לקומה העשירית, מקישה על הדלת וממתינה דקה ארוכה. אני מקישה שוב. "מה קרה? אין לך סבלנות?" כך היא מקבלת את פניי, "זה לא שאני משחקת, יש לי תינוקת לטפל בה."
שוב היא חוזרת להיות שרון שאני מכירה. אני משננת את דבריו של גל שאינני כמוה, ולא מזכירה לה שאני יודעת מה זה לגדל תינוקות, ויש לי אחת בת שנה וחצי משלי.
הבית שלה מלא בחברות, מה שלא קרה אצלי בימים הראשונים אחרי שילדתי, ולא חסרות לי חברות.
"לכי תסתכלי על החדר," היא אומרת ליו ומצביעה בתנועה מזלזלת לעבר החדר. היא אפילו לא טורחת להראות לי את הבת שלי, שהיא אחיינית שלי.
"זאת מעצבת הפנים ששכרתי לחדר של הילדה," אני שומעת אותה מציגה אותי. אף מילה על כך שאני אחותה.
אני נכנסת לחדר ורואה שהוא כבר מרוהט. יש בו מיטת תינוק, שידה וכיסא נדנדה. 'מה בדיוק היא רוצה שאעצב לה?' אני חושבת למרות שברור לי שאפילו מעט הרהיטים האלה לא ממוקמים בסדר הנכון.
אני מודדת את החדר ומסמנת את הפריטים בו.
"אני אשלח לך כמה רעיונות, וכשתחליטי מה את אוהבת, אשלח לכאן צוות שיבצע זאת עבורך," אני אומרת לה.
"באיזה שעה הם יבואו?" היא שואלת.
"תני לי לחשוב על רעיונות, ולקבל את אישורך," אני עונה לה, עדיין לא מבינה את השאלה שלה כראוי.
"כן, אבל מתי הם יגיעו. כי אני עכשיו כשאני אימא, אני צריכה ללכת לישון מוקדם. זה היה יום מאד מעייף עבורי," היא אומרת כאילו שהיא היולדת הראשונה בהיסטוריה.
"זה ייקח כמה ימים," אני עונה.
"כמה ימים?? ומה את רוצה שאעשה עד אז?" היא מסתכלת עליי נדהמת.
"תנשמי שרון. יש לך כל מה שצריך כדי לתפקד עם תינוקת," אני עונה לה בשלווה.
"את בלתי נסבלת," היא עונה.
"אם כך אני מתפטרת. קחי לך מעצבת אחרת שתעשה הכל תוך שעה," אני אומרת.
"כך את מתנהגת עם כל הלקוחות שלך? אני תוהה איך בכלל יש לך עבודה," היא ממשיכה, "אני לא מבינה מאיפה רכשת לך שם כזה טוב."
"אני מצטערת שרון שאני מאכזבת אותך. אני בטוחה שתמצאי מעצבים טובים ממני," אני אומרת, "ועכשיו תסלחי לי, גל צריך לבוא לקח אותי עם הילדים."
"אני לא מאמינה לך שהוא חזר אלייך," היא יורה מייד.
"את מוזמנת להסתכל למטה דרך המרפסת," אני אומרת ויוצאת מהדירה.
אני שמחה שגל נוהג לפתוח את הדלת בפניי, כשהוא מסיע אותי. כך הוא עושה גם הפעם. הוא יוצא מהרכב, מנשק אותי, ופותח את הדלת בפניי. למרות שאינני מרימה את עיניים למרומי הדירה שלה, אין לי ספק שהיא צופה בנו.
"איך היה המפגש?" הוא שואל.
"הזוי. התפטרתי," אני עונה.
"שתפי אותי מה קרה?" הוא שואל.
"אחר כך," אני אומרת ומסתובבת לילדים, "ספרו לי איך היה יומכם." אלמוג ואסיף מתחרים ביניהם מי יספר לי ראשון, רק אגם שותקת.
"אגממי, איך היה בגן?" אני שואלת אותה.
"אבא בא 'קחת אגממי. אגממי א'הבת אבא," היא אומרת ומוחאת כפיים.
"הגננת אמרה משהו?" אני שואלת את גל.
"לא, היא כבר הפנימה שאני פה להשאר," הוא עונה.
אני מתקשרת לסבתא. "אנחנו בדרך," אני אומרת לה.
"גל כבר הודיע לי שהוא אסף את הילדים ובדרך אלייך. למה יש לי הרגשה שיש לך משהו לספר לי?" שואלת סבתא. לאחרונה אני מגלה שזה לא רק סבא שהרגיש אותי תמיד, אלא גם סבתא, אלא שהיא תמיד נתנה לו את הבמה.
"אין לי מילים לתאר מה היה שם. הבית שלה מלא חברות. ישנן שם הרבה שאינני מכירה. היא הציגה אותי כמעצבת הפנים שלה, אף מילה על כך שאני אחותה. היא לא טרחה להראות לי את התינוקת ושלחה אותי מייד לראות את החדר.
אני מודה שכאחת שהאסטטיקה חשובה לה, החדר לא לטעמי, אבל יש בו מיטה, שידה וכיסא. ובכל זאת היא דרשה שאעצב לה אותו עוד היום. השתדלתי לזכור את המילים של גל שאני אינני כמוה, אבל פשוט לא יכולתי, והתפטרתי. כמובן שהיה לה מה לומר על כך שהיא לא מבינה איך יש לי שם כזה טוב.
אני לא יודעת מה חסר לה בחיים שהיא מתנהגת אליי כך. כשהיא רצתה שאערוך מסע קניות עבורה בשוויץ, היא הייתה מאד נחמדה מה קרה מאז?"
"היא בטוחה שסבא נתן לך כספים בסתר," עונה לי סבתא.
"אבל את יודעת שאני לא כזאת," אני אומרת לה.
"אני יודעת , וגם סבא ידע, אבל היא כזאת ולכן זאת צורת המחשבה שלה. לדעתה, אם היית עם סבא הייתה לכך סיבה, ואין זה משנה שהוצע גם לה לבוא, והיא סרבה" אומרת סבתא, "אל תקחי ללב דרינקה. יש לך את גל שאוהב אותך מאד, וילדים מדהימים. תתרכזי רק בזה."
"את צודקת, הם כל העולם שלי, רק שקשה לי לקבל את השינוי שחל אצל אחותי," אני אומרת.
"זה היה שם כל הזמן, רק לא ראית זאת," אומרת סבתא.
"היא לא האמינה שגל ואני שוב יחד, ואוהבים מתמיד," אני משתפת את מה שאמרה לי שרון.
"ברור. זאת אחת הנקודות שקשה לה כל כך אצלך, לראות את האהבה של גל כלפייך. אמנם יש לה בעל מצליח ועשיר, אבל אין בו חלקיק רגש ממה שיש בגל אלייך."
אני מביטה על גל שנוהג בשתיקה. "אני כל כך ברת מזל שיש לי אותך. אתה כל מה שאני צריכה בעולם כדי להיות מאושרת."
גל מושיט ידו ללחיי ומלטף אותי. "את כל מה שאני צריך בעולם כדי להיות מאושר."
