"אני מצטער לי," אומר לי עידו, כשהוא בא לבקר אותי אחר הצהרייים. "אמיר סרב לקחת ממני את המכתב שלך. השארתי אותו שם, אבל הצצתי לראות מה הוא עושה איתו. הוא קרע אותו וזרק לפח."
"שום דבר כבר לא מפתיע אותי. אני מניחה שאצטרך להמתין שישלח לי את הניירת לחתום עליה. יותר לא אפנה אליו. הפעם זה סופי," אני אומרת לו.
"כבר הסברתי לך שרשמתי את אמיר כאביו של ליאם, כיוון שאני נשואה, ואם לא הייתי עושה זאת, הייתה יכולה להיווצר לליאם בעיה כשירצה יום אחד להתחתן. אני יודעת שזה עוד רחוק מאד, אבל עכשיו זה בדיוק הזמן שקובע את עתידו."
"לפחות משהו את מבינה ביהדות," אני שומעת את קולו של אוריה, "השאלה מיהו באמת אביו של הילד."
"מה אתה מנסה לרמוז?" אני אומרת לו בכעס, "אתה חושב שהייתי עם גבר אחר? אני עדיין אישה נשואה."
"אם את אומרת," הוא אומר לי בזלזול.
"תקשיבי אוריה," אני מתחילה לומר, אבל הוא קוטע אותי בכעס.
"את תקראי לי מענדל," הוא אומר ומנפנף באצבעו.
"אין לי שום בעיה עם האמונה שלך. אני שמחה בשבילך שמצאת את האושר שלך. אין זה הופך אותי, ואת שאר המשפחה לכופרים.
העובדה שאינני מקיימת את המצוות כמוך, לא הופכת אותי לאישה מופקרת. מיום שהכרתי את בעלי ועד עצם היום הזה, לא הייתי עם גבר אחר, והיו גברים אחרים שחשקו בי."
"שומו שמים, איך את מדברת?!" הוא מרים את קולו.
"אני מבקשת שתרסן את עצמך ליד התינוק שלי.
תזכיר לי מה היה לפני שהפכת לצדיק הדור? תן לי להזכיר לך איזה חיים פרועים נהלת, ואת העובדה שתמיד לעגת לי שאני כל כך מיושנת, בגלל שחיפשתי זוגיות קבועה רק עם גבר אחד, בלי ליהנות ממנעמי החיים, את זה שכחת?
כי אם אתה חושב שהעובדה שחזרת בתשובה, מעלימה את העבר שלך, אז יש לי הפתעה בשבילך."
"אני לא אתן לך לגדל את התינוק הזה כמו גוי," אוריה משנה את הנושא.
"ליאם יגדל בקיבוץ, בדיוק כמוני," אני אומרת לו.
"ליאם? מעבר לעובדה שאין לקרוא לילד בשמו לפני הברית שלו, אני לא אתן שתקראי לו בשם הזה. שמו יהיה יוסף," הוא אומר בצורה נחרצת, כאילו הדבר תלוי בו.
*
זמן קצר אחרי שהוא חזר בתשובה, נכנס אוריה להליך מזורז של שידוכים.
הרב שלו פנה לאבי, והביא לפניו הצעות של בנות שחיפשו שידוך, ואיפשר לו לדבר עם בני משפחה קרובים, כדי לשמוע מה יש להם לומר על המועמדת.
'ברור לי שכל אחד יאמר רק דברים טובים. בסופו של דבר, הכלה המיועדת צריכה למצוא חן בעיניי אוריה, ואני משאיר בידו להחליט," ענה אבי לרב.
אוריה יצא למפגשים עם שבע מועמדות, עד שבחר את האחת שאותה רצה לשאת לאישה. אין לי ספק שהיופי שיחק תפקיד חשוב מבחינתו.
החתונה ארעה חודשיים אחרי שהתארס, ואחרי שנה היה כבר אב לבת.
הוא התנחם בעובדה שבת ראשונה, היא סימן לבנים. אלא שכל שנה נולדה לו עוד בת, שהייתה סימן לבנים שלא הגיעו.
עכשיו הוא רוצה לקחת ממני את הבן שלי. זה לא עומד לקרות.
*
"אני מבקשת ממך שתצא מהחדר, ואל תחזור לכאן יותר,"אני אומרת לו בשקט, למרות שבתוכי אני הר געש.
"את חייבת להירגע," אומר לי עידו, "המתח לא בריא לך כעת."
"קודם אמיר, עכשיו אוריה, או איך שקוראים לו," אני נאנחת, "אני מבקשת שתודיע בתחנת האחיות שאיני רוצה שיאפשרו לאוריה או מענדל להיכנס לחדרו של ליאם."
"ולאמיר?" הוא שואל.
"מי זה?" אני שואלת.
"הבנתי," אומר עידו, אבל ניכר עליו שהוא לא מרוצה מתשובתי.
אני חייבת לשנן כל הזמן שעליי לשכוח מאמיר. האם זה יקרה בקרוב? אני בספק.
לפני שעידו מספיק ללכת לתחנת האחיות, סמדר, האחות הראשית נכנסת לבדוק את ליאם.
"שמח במחלקה בזכות היותך אישה מפורסמת," אומרת לי סמדר, "הטלפון לא מפסיק לצלצל. אני חושבת שאין מישהו בתחנת הטלוויזיה שבה עבדת, שלא התקשר לשאול לשלומו של ליאם. יש כאלה שהתקשרו יותר מפעם אחת. כמובן שהם התנצלו ואמרו שהם מתקשרים לתחנה, כי הטלפון שלך כבוי. שלא לדבר על החברים שלך מלונדון, שמאלצים אותנו לדבר אנגלית," היא מחייכת בביישנות, "ואם לומר את האמת, לא כולנו באמת מדברים אנגלית טובה.
בכל מקרה, הכנו מחברת מיוחדת שבה אנחנו כותבות מי התקשר אלייך, ומה הוא מסר. את יכולה לגשת לתחנה ולקרוא."
אני מרגישה מאד מובכת. "באמת אין צורך. אני לא רוצה להטריח אתכן," אני אומרת לסמדר.
"על מה את מדברת? כולן כל כך מתרגשות לקבל את ההודעות שלך," היא עונה מייד.
"יש לי בקשה. הגבר החרדי שהיה כאן קודם," אני מתחילה לומר.
"אחיך, מענדל," היא אומרת.
"אני מבקשת שלא תאפשרו לו להיכנס לחדרו של ליאם יותר. זה מאד חשוב לי," אני אומרת.
"ראיתי מבעד לחלון שאת נסערת, והתלבטתי האם להיכנס, אבל אז הוא עזב. אני לא יודעת במה מדובר, אבל אני מבינה שהביקור השפיע עלייך. חשוב מאד שתהיי רגועה, כדי לא לפגום בייצור החלב," היא אומרת את מה שאני כבר יודעת.
"הוא החליט שאני לא ראויה לגדל את בני, כיוון שאינני שומרת תורה ומצוות כמוהו, ולכן עליו לקחת ממני את הילד," אני משתפת אותה. אני רוצה שהיא תבין את בקשתי, ואת חומרת הדברים שנאמרו לי.
"אני אכתוב מזכר לאנשי הצוות בקשר לנושא," אומרת סמדר, "ועכשיו בו נבדוק אותך מתוקי," היא ניגשת לליאם ומתחילה לרשום את המדדים.
אני מרחם על אדווה. היא מאוהבת בי כבר שנים, ואין לה מושג שאת התסכול שלי בגלל לי, אני מתכוון להוציא עליי.
אני לא מסוג הגברים שאוהבים משחקי כח, אבל כעת יש לי צורך בכך.
היא מבקשת שאקח אותה לבית המלון הקרוב לפאב, ואני מודה לה בליבי שהיא לא מבקשת לבוא לדירה שלי. היא לא באמת מבינה שהסיפור שלי עם לי נגמר, אלא היא חושבת שאני ביום שאני רוצה לטעום אחרת.
וזה באמת מה שעומד לקרות, אני רוצה לטעום אחרת.
אני מחפש את כתובתו של בית המלון שמשכיר גם חדרים לפי שעה. אני כל כך לא רגיל למלונות זולים, אבל זה ממש לא מפריע לי. העיקר שיהיו בחדר מיטה ושירותים צמודים. אני מזמין חדר ומשלם עבורו מראש לשעתיים.
אדווה מסתכלת עליי, ואני מסמן לה לבוא איתי. אי אפשר שלא לראות את ההתרגשות על פניה, מה שגורם לי לגחך בתוכי. 'את לא יודעת מה מצפה לך.'
אנחנו מגיעים לבית המלון תוך כמה דקות. אני מחנה את הרכב, וניגש להביא את המפתח. אני מניח שאדווה כבר מתכננת איך לפתות אותי. יש לי הפתעה בשבילה, אני יודע בדיוק מה אני רוצה ממנה.
אני לא סובל נשים מפונקות. אולי בגלל זה כל כך התאהבתי בלי. אדווה לעומת זאת, מתחילה להתנהג כמו חתולה מפונקת, ומה שאני צריך כעת זאת חתולת רחוב מיוחמת, שתעשה הכל בשביל לזכות בחסדיו של הזכר.
אדווה מתפשטת באיטיות. בדיוק כפי שחשבתי, כל תנועה שלה תוכננה מראש. אני אומר לעצמי שסוף סוף מישהי מתרגשת ממני, אבל יודע שאני משקר לעצמי. לי תמיד הראתה לי כמה היא חושקת בי, והתנהגה כאילו זאת הפעם הראשונה שהיא איתי.
"תנשק אותי, את כולי," אומרת אדווה ונושכת את שפתיה.
"ממש לא. יש לי תוכנית לגמרי אחרת," אני אומר לה, "את פה כדי לענג אותי."
"ואיך בדיוק אתה רוצה שאפנק אותך?" היא שואלת.
"בא לי מציצה פראית, כזו שתרוקן את הכל ממני," אני אומר לה.
"ואחר כך?" היא שואלת ופותחת את פיה קלות.
"הלילה עוד ארוך," אני אומר לה. כמובן שאין לי כוונה לספר לה שהקצבתי רק שעתיים למפגש בינינו, וגם זה הרבה מידי לטעמי.
"אני אחכה עוד הרבה?" אני שואל, "כי אם את רוצה לשחק איתי, אני לא מעוניין. אני רוצה אותך על ארבעה, או שאני מסתלק מכאן."
"אתה רוצה לשלוט בי? כי אני מוכנה להיות השפחה שלך, ולעשות כל מה שתבקש," היא אומרת, ונשימתה נעשית מהירה. היא בהחלט נכנסת לסרט של עצמה.
"למצוץ זין את יודעת?" אני שואל בטון קשוח, "כי אם לא מתאים לך, את יכולה ללכת. אני יודע לספק את עצמי לבד."
"זה מה אתה עושה כשלי מסרבת לך?" היא שואלת.
"לי לא קשורה לשיחה בינינו. אם הייתי רוצה להיות איתה, לא הייתי כאן, את לא חושבת? את מתחילה לעייף אותי," אני אומר ומפנה לה את הגב, במטרה לצאת מהחדר, למרות שברור לי שהיא תתרצה מיד.
"בבקשה אל תלך," היא אומרת ויורדת על ברכיה.
"נו?" אני שואל, "את לא מצפה שאני אתפשט בעצמי."
אדווה שולחת יד מהססת למכנס שלי, ופותחת את הכפתור. היא אוחזת ברוכסן, ומושכת אותו בעדינות כלפי מטה, נמנעת מלגעת בגופי. אני מבין שאם לא אעזור לה, ייקח לה זמן רב להוריד ממני את המכנס. אני מושך אותו למטה, ומתיישב על המיטה.
תמיד חשבתי שהיא זנזונת, ההתנהגות שלה כעת מראה לי כמה היא חסרת ניסיון. זה מחזיר אותי ליום שהיכרתי את לי.
*
"תבין," אמרה לי , "גדלתי בקיבוץ. הקשרים שלי עם הבנים בשכבה שלי היו כמו קשרים בין אחים, כיוון שכל החיים שלנו סבבו סביב הקיבוץ. אסיף שאיתו הלכתי לגלוש, הוא כמו אח בשבילי. אני לא יודעת מה הוא מרגיש, אבל הוא יודע שלעולם לא אראה בו גבר, אלא אח.
אולי ישנם קיבוצים בהם כולם שוכבים עם כולם, זה לא כך אצלנו. אצלנו החברות מעל הכל, ולמה שארצה להפסיד חבר יקר, בשביל כמה לילות הנאה.
אני לא אומרת שאני חסרת ניסיון. היה לי רק חבר אחד, וזה היה כשהייתי בצבא. זה לא החזיק מעמד באזרחות. נפרדנו זמן קצר אחרי שהשתחררתי.
אני לא מצטערת ששכבתי איתו. אם לא הוא, זה היה קורה עם מישהו אחר.
אני מספרת לך את זה כדי שתדע שיש לי עוד הרבה מה ללמוד."
"ומה את רוצה שאלמד אותך," שאלתי מובך מגילוי הלב שלך.
"אני אלמד מה אתה אוהב, אם נגיע לזה," היא ענתה בפשטות.
אני לא זוכר מה הוביל למה, ומה גרם לי יום אחד לשאול אותה אם היא רוצה לטעום את הזין שלי. היא הפתיעה אותי כשגרמה לי עונג גדול, וכמה שלא רציתי שזה ייגמר, גמרתי מהר מדי לטעמי.
לי למדה איך לגעת בי, היא ידעה להטריף אותי, לעורר את תשוקתי באופן שלא היה לי כל סיכוי מולה.
*
עכשיו אני עם אדווה, ואני חושב לעצמי האם היא באמת צריכה שאתן לה הוראות איך לעשות את זה, כדי לעשות לי טוב. כשאני מבין שהתנועות שלה לא יובילו לסיום הרצוי, אני עוצם עיניים ומדמיין את ידייה של לי על הזין שלי. רק המחשבה הזאת עומדת לגרום לנוזל הזרע להתפרץ מתוכי, ולמלא את פיה, אלא שאדווה נרתעת לאחור. "אני לא רוצה שתגמור לי בפה."
"זוזי," אני אומר לה , נכנס לחדר המקלחת, סוגר אחריי את הדלת, ומתרוקן לתוך הכיור.
אני מתנקה, וממהר להתלבש. "אני אזמין לך מונית שתקח אותך הביתה," אני אומר לה.
"אבל מה איתי, לי לא מגיע להנות?" היא מתרעמת.
"מגיע לך? את רצינית? לפני כמה דקות היית מוכנה להיות הכלבה שלי, ואפילו לא רצית לגרום לי לגמור," אני אומר לה, "אני מניח שאת מבינה שאני לא רוצה לראות אותך יותר."
"אני לא צריכה שתזמין לי מונית," היא אומרת.
"כרצונך," אני אומר, ומוציא שני שטרות של מאתיים שקל מכיסי.
"אני שווה יותר," היא מביטה עליי בהתנשאות.
"אני דווקא חושב שאני נדיב כלפייך, בהתחשב בעובדה שלא סיפקת את הסחורה."
אני מניח את השטרות על המיטה. "שילמתי על החדר עד שעה חצות, רק שתדעי," אני אומר ועומד לצאת.
"אז בעצם מה שאתה אומר זה, שלא באמת רצית לבלות איתי את הלילה , אלא רק לזיין אותי."
"זה לא היה ברור לך? לו רציתי להיות איתך בלילה, הייתי מביא אותך לדירה שלי," אני אומר ויוצא.
אני יורד לקבלה ומוסר את המפתח שלי. "אמרתי לה לפנות בחצות את החדר," אני אומר, ויוצא לקחת את הרכב שלי.
אני מרגיש שאני לא מסוגל לחזור לדירה, ונוסע לכיוון הים. אבל עוד לפני שאני מגיע אני מחליט בכל את הביתה. הים תמיד מזכיר לי את לי, ואני מנסה לשכוח אותה.
'את חייבת לצאת לי מהורידים, כל דבר מזכיר לי אותך,' אני מדבר אליה בקול רם.
כשאני מגיע הביתה, אני נכנס לרשת החברתית שלה, אבל לא רואה שום פוסט שנכתב בימים האחרונים. נותרה רק הידיעה האחת שהיא התפטרה מעבודתה, ושהיא יוצאת לדרך עצמאית. אני תוהה מדוע היא התקשרה אליי, ומה כתבה לי במכתב שקרעתי לגזרים.
אני מחליט להתקשר אליה בבוקר. את הלילה אני מעביר בשינה לא שינה ומחכה שיגיע כבר הבוקר.
בבוקר לפני שאני יוצא לעבודה, אני מתקשר לי, אבל הטלפון שלה כבוי. בלית ברירה אני מתקשר לעידו.
"זה אמיר. אני מבקש לדבר עם לי, אבל הטלפון שלה כבוי," אני אומר. אין לי שמץ של מושג מה הוא יענה לי, אבל אני מוכן גם לכך שהוא יתקוף אותי.
"אתה יודע, אחותי ניסתה מספר פעמים לדבר איתך, תמיד זה לא התאים לך. היא כתבה לך מכתב שאותו לא קראת, ובכך אני בטוח, כי לו קראת היית מגיב מייד.
זמנך אזל. אני לא חושב שיש לך על מה לדבר איתה. לי במצב נפשי לא פשוט, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בה."
"אני עדיין בעלה. אני חייב לדבר איתה. אני… את המילים שלי אני אומר רק לה," אני אומר לו. אני מרגיש שאני מתקשה לנשום.
"אני אמסור לה את ההודעה, אבל איני יודע אם ומתי היא תיצור איתך קשר. אם יש לך עדיין טיפת רגש אליה, תצטרך לחכות בסבלנות. היא בתוך תהליך שאיני יודע מתי הוא יסתיים," אומר עידו.
הוא לא מסביר את דבריו, מה שמקשה עליי מאד. "אני אחכה כמה שצריך," אני אומר לו.
אני מתקשר לעבודה, ומודיע שיש לי חום ואינני מסוגל להגיע היום. הדבר היחיד שמעניין אותי כעת, הוא לעשות את לי שוב שמחה.
אני מרגיש כל כך בודד, אבל יודע שעליי להחזיק מעמד. אני יוצא למרפסת ורואה שצמחים שלה עדיין חיים בשל מערכת ההשקיה שהיא הרכיבה, אבל הם גדלים פרא. אני יודע מה עליי לעשות.
מספר הטלפון של המשתלה אליה הייתה לי לוקחת אותי כדי לקנות את השתילים ששתלה במרפסת, נמצא על גבי מגנט שצמוד למקרר.
אני מתקשר לאילן, בעל המשתלה, ומבקש ממנו שיגיע לדירה.
"אני רוצה שתלמד אותי הכל על גידול צמחים," אני אומר לו, "כמובן שאשלם לך עבור הזמן שתלמד אותי."
"אתה כל כך עירוני," הוא צוחק, "אני אעזור לך כחבר. אין לי כוונה לקחת ממך כסף. אגיע עוד כחצי שעה, תכין לי בינתיים קפה."
