השעה כבר עשר בבוקר. אנחנו אחרי ביקור הבוקר במחלקה, בנוסף לביקור שלי אצל שתי המטופלות שלי באגף הצפוני. עוד שעה תהיה לנו ישיבת צוות, ואני הולכת לחדר הרופאים, כאשר אנט קוראים לי חזרה לתחנת האחיות.
"פרופסור הדסון מבקש לדבר איתך," היא אומרת ומצביעה על אבי שעומד סמוך לחלון ומשקיף החוצה.
"אליזבת, אנחנו יכולים לדבר?" הוא שואל.
"זה כל כך דחוף, שאתה בא לכאן באמצע יום עבודה? יש עוד מישהי…" אני מתחילה לומר.
"ישנם הרבה דברים שאינך יודעת. אני כאן כי היום מתחיל דיון בבית המשפט, לאחר שהגשתי בקשת גירושין מג'יין. לצערי הרב את נקראת לעדות. הייתי רוצה מאד למנוע זאת ממך, אבל זה לא בידי," הוא אומר.
אני רותחת עליו. 'בגלל זה הוא מטריד אותי במקום עבודתי?'
"אם באת לשים מילים בפי…" אני מתחילה לומר.
"ממש לא. את תספרי את מה שאת זוכרת. אני כאן כדי לומר לך שניסיתי לעשות הכל לא להגיע לבית משפט, אבל התיאבון של ג'יין לא יודע שובע, ואילו אני הייתי מוכן לוותר על הרבה, רק כדי לסיים את הנישואין האלה.
ג'יין חתומה על הסכם ממון, שזה מבחינה משפטית מספיק, אלא שהיא לא מוכנה להסתפק במה שהוסכם בינינו, ורוצה לקחת ממני הכל. עם כל הרצון שלי לסיים את הנושא בדרכי נועם…"
הטלפון הנייד בכיסו מצלצל. הוא קורא את המסרון. 'חצי שעה? אבל הדיון נקבע לאחר הצהריים," הוא ממלמל לעצמו וחושק את לסתותיו. הוא בהחלט נראה מאד מתוח.
"לא הספקתי לספר לך מה שרציתי שתדעי. מסתבר שהקדימו את הדיון. עוד משהו שנעשה כדי לערער את שלוותי. אנחנו נמשיך את השיחה פעם אחרת."
אבא מתקשר לליאה. "אני בשיחה עם אליזבת. לא הספקתי לומר את מה שרציתי לומר לה. זה יאלץ לחכות. בכל מקרה, אני בדרך לבית המשפט," הוא אומר.
"אני חייב ללכת," הוא אומר ויוצא בצעדים מהירים מהמחלקה.
אני פונה ללכת לחדר הרופאים כשאני מרגישה את נוכחותו של אליוט לידי. "הוא עוד פעם הסתבך?"
"אין לך מושג על מה אתה מדבר," אני מסננת לעברו בכעס.
"אליזבת, אני…"
את השיחה קוטע גבר שמחפש את אליזבת הדסון. הוא לבוש חליפה, ובידו מעטפה וחותמת בית המשפט עליה.
'אז הגיע הזמן,' אני חושבת ומרגישה מועקה.
"אני אליזבת הדסון," אני מזדהה בפניו.
"יש לי זימון עבורך למתן עדות בבית המשפט. את מתבקשת להתייצב עוד שעה, לכל המאוחר."
"אפשר לחשוב שמדובר לפחות במשפט רצח. מה כל כך דחוף? אני צריכה למצוא לי מחליף בעבודה," אני אומרת לו בקשיחות.
"זאת לא החלטה שלך. את עלולה לשלם את המחיר אם לא תגיעי," הוא אומר לי.
"אני יכולה לדעת מי שלח אותך?" אני שואלת.
"עורך הדין של גברת ג'יין הדסון," הוא עונה לי ומסתלק.
'למה אני לא מתפלאת?'
בלית ברירה אני ניגשת לחדרו של הפרופסור. אני מניחה לפניו את הצו. "אני נדרשת להתייצב בבית המשפט תוך שעה למתן עדות," אני אומרת לו ביבושת. אין לי כוונה לחשוף בפניו את הכביסה המלוכלכת של משפחתי.
"למה את אומרת לי זאת רק כעת?" הוא שואל.
"הזימון הגיע לידי לפני חמש דקות, עם אזהרה שאם לא אתייצב, אענש," אני עונה ומושכת בכתפיי. "מה אני אמורה לעשות?"
"את יכולה להסביר לי מה קורה?" שואל אליוט.
"אני חייבת ללכת," אני עונה לו.
"יש משהו שאני יכול לעשות למענך?" הוא לא מרפה.
אני מתאפקת לא לומר לו שהעובדה שהייתי איתו, לא הופכת אותנו לזוג. אין לי כח כעת להיכנס לשיחה כזאת. "אני צריכה ללכת," אני אומרת לבסוף.
"הבנתי, אני לא אציק לך יותר," הוא אומר בטון קר. הוא חוזר להיות מי שהוא תמיד. אני מתפלאת שהוא לא ורק לעברי הערה עוקצנית.
אני מזמינה מונית שתקח אותי לבית המשפט.
המילים של אליוט הולמות בראשי ללא הפסקה.
'זאת הייתה סתם התפרקות גופנית חסרת משמעות. הרי זה בדיוק מה שאת אוהבת., הנאה רגעית ולא יותר,' אני מנסה לשכנע את עצמי.
ולמרות שאני מנסה לשכנע את עצמי שזה מה שהיה, אני יודעת שחציתי את הגבול שקבעתי לעצמי.
"שיהיה לך בהצלחה," אומר נהג המונית כשאנחנו מגיעים לבית המשפט, ומביט עליי במבט מלא רחמים.
"אני בסדר, רק נקראתי להעיד," אני מחייכת אליו בנימוס.
'איך אני יכולה להסביר לו שברגע זה ההורים שלי נלחמים זה בזה בבית משפט, הכל בגלל כסף?'
המועקה רק מתגברת כשאני עומדת לרגלי המדרגות שמובילות לדלת הכניסה של בית המשפט. אני מרימה עיניי ומסתכלת על העמודים הגבוהים בסוף המדרגות, ועל הבניינים הגבוהים מסביבו.
'למה לעזאזל בנו כל כך הרבה מדרגות. לא מספיקה התעוקה הנפשית כשאתה מגיע למקום כזה, שהיו צריכים להוסיף מאמץ גופני?
אולי זה נעשה דווקא כדי להחזיר את הנשימה עד שתגיע לדלת הכניסה?
ואולי זה נועד כדי לאפשר לעורכי הדין המנופחים לעמוד, מורים מעם, ולענות על שאלות העיתונאים?
מעניין האם במשפט בין פרופסור הדסון לאשת החברה ג'יין הדסון. תהיה סקירה עיתונאית?'
כל המחשבות האלה מתרוצצות במוחי, כשאני עולה במעלה המדרגות בדרך לאולם בו נמצאים הוריי.
אני מגישה את הזימון לשומר שעומד ליד דלת האולם שמספרה מצויין על גבי הצו שקיבלתי.
"תמתיני," הוא אומר לי ונכנס לתוך האולם. אחרי דקה שנראית לי כנצח, מוכרזת כניסתי לאולם. "מיס אליזבת הדסון. את מתבקשת לעלות על דוכן העדים."
אני מרגישה כמו בסרט, כאילו כל זה לא באמת קורה לי.
אני מושבעת, נדרשת לומר את האמת, ומקבלת הוראה לשבת.
אני מביטה קדימה. ליאה בגלימה שחורה יושבת ליד השולחן מימין, נוכחותה מקרינה עוצמה מעוררת כבוד.
לצידה יושב אבי. הוא יושב זקוף קומה, ומבטו מלא רגש כשהוא מביט בי, אבל פניו נשארות קפואות.
ליד שולחן משמאל יושב עורך הדין שביקש שאחתום לו על תצהיר, ולידו אימי.
היא מסתכלת עליי במבט עויין. אני מסתכלת עליה בפליאה. 'למה היא שונאת אותי כל כך?'
"את זוכרת את המקרה בו אביך שפך עלייך מים רותחים?" פונה אליי ישר עורך הדין בקול תקיף.
אני רוצה לשאול אותו מדוע הוא תוקף אותי כך, הרי אני זו שנפגעה, זו שצלקת נשארה חרוטה על גופה כעדות.
"זה לא מה שקרה," אני עונה לו להפתעתי כולם. אני שומעת רחש בקהל למשמע דבריי.
"אני אנסח זאת שוב האם פרופסור הדסון, " את שמו אומר עורך הדין בלעג, מה שמרתיח אותי וגורם לי לקפוץ את אגרופיה..
אני קוטעת אותו. "אתה חושב שלא הבנתי את השאלה, או את הכוונה מאחוריה?" אני משירה אליו מבט.
עורך הדין פותח את פיו לענות לי, אבל אני ממשיכה לדבר. "באותו יום שקרה המקרה עליו אתה מדבר, אבי החזיק בידו סיר פסטה שהוריד מהאש כדי לסנן ממנו את המים. אני עמדתי ליד המקרר כדי להוציא בקבוק קטשופ, לבקשתה של אימי.
הסתובבתי להניח אותו על האי במטבח, בדיוק כשאבי הסתובב עם הסיר החם בידיו. לא הייתה לו כוונה לשפוך את המים הרותחים עליי. אני פשוט הייתי במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון."
"את זוכרת אם אמר לך משהו?" הוא שואל.
אני מביטה על אימי, ורואה את המבט הזחוח בעיניה, מבט של שמחה לאיד, מלא רשע. פתאום הכל חי לנגד עיניי כמו ביום ההוא.
"אבי צעק מה את עושה?" אני עונה.
"אני רוצה לראות אם הבנתי נכון," אומר עורך הדין, " אביך האשים אותך…"
ברור לי לאן הוא מוביל את השאלה, ואני שוב קוטעת את דבריו.
"דבריו של אבי לא נאמרו לי, אלא לאימי שדחפה אותו, וגרמה למים הרותחים להשפך עליי," אני עונה את מה שאני מבינה כעת בברור.
"אני מבקש לפסול את העדות," מתקומם מיד עורך הדין, "המקרה קרה כשהעדה הייתה רק בת חמש. מישהו שתל במוחה מידע לא נכון."
"לידיעתך כבוד עורך הדין," אני מתפרצת עליו, "כרופאה, אני יכולה להעיד שילד בן חמש בהחלט מבין וזוכר את הדברים."
המבט שעל פניי אימי כעת, אותו מבט רווי שינאה. הוא זה שעורר בי את הזיכרון של היום ההוא. כל חיי אימי ניסתה לגרום לי לשנוא את אבי, למרות שהוא מעולם לא נגע בי לרעה.
"מעניין שאתה טוען זאת כעת, אחרי שאתה הוא זה שזימנת אותי לעדות, ואף הגשת לי תצהיר שביקשת שאחתום עליו," אני אומרת.
"את הזויה לגמרי! אני שמחה שאת לא הבת שלי," אומר אימי אומרת בארס.
"סליחה?! " אני מרגישה שאני חיה בתוך סיוט.
"בדיוק מה ששמעת. אני לא אימא שלך," היא שוב מחייכת את החיוך מלא הרוע שלה.
"את רוצה לומר לי שאני ילדה מאומצת? לשם מה אימצת אותי אם היו לך כבר שלושה בנים משלך?"
"אני אבא שלך," אומר הפרופסור.
"מה זאת אומרת אתה אבי?" אני שואלת מבולבלת.
"את הפרת את ההסכם בינינו ג'יין. הייתי מוכן לתת לך הכל, רק כדי שלא תדברי. את יכולה להאשים רק את עצמך," פונה אבי לאימי.
אני עדיין מבולבלת.
"באתי אלייך היום כדי לספר לך את האמת אליזבת, אבל הקדמת הדיון מנעה זאת ממני."
"אתה שומע כבוד השופט, הפרופסור הנכבד מודה שהוא שם את העדות השקרית בפיה של העדה," מתפרץ עורך הדין של אימי.
"במו אוזניך שמעת שלא הספקנו לדבר. ולא, לא דיברנו מילה אחת על המשפט," אני ממהרת לומר, "אני עדיין לא מבינה. את סיפרתי לי שאינך יודעת בוודאות מי אבי, שכן ניהלת רומן עם גבר מחוץ לנישואים," אני פונה לאימי.
"שטויות," היא פולטת צחוק עצבני, "את מלאה בשקרים."
"אני משקרת?? כמה פעמים זרק לעברי את המילים שאת לא בטוחה שהפרופסור אבא שלי?" אני שואלת מייד.
"אז עכשיו את יודעת. את נולדת ממנו בעקבות רומן אסור עם זונה." המילים שלה שוב מעוררות רחש גדול בבית המשפט.
הראש שלי מסתחרר, אני מרגישה שאני עומדת להתעלף. מזכירו של השופט מבחין בכך. וממהר להגיש לי בקבוק מים. "תשתי, את קצת חיוורת."
אני לוגמת מעט, ומרגישה מאוששת. "זה נכון?" אני שואלת את ליאה.
"זה נכון שפרופסור הדסון הוא אביך הביולוגי," מאשרת ליאה, "בהחלט לא הייתי מכנה את אימך זונה. היא אישה מאד מכובדת, ובעלת תארים אקדמיים."
"אני לא מבינה כלום. למה אם כן סיפרו לי שנולדתי כנראה מרומן של אימי מחוץ לנישואים?" אני שואלת.
"כבוד השופט," אומר עורך הדין של אימי… של ג'יין. "אני מבקש שתסביר לעדה, שהיא כאן להעיד, לא לשאול שאלות."
"אני מבין שקשה לך שהעדה שזימנת, לא נתנה את התשובות להן ציפית. עם זאת אני חושב שזכותה לקבל תשובות בעצמה. את הנושא הרגיש הזה פתחה הלקוחה שלך, שהיא אישה בוגרת ויודעת היטב מה היא עושה.
אני חושב שהשיחה הזאת צריכה להתנהל בארבע עיניים. אני מורה על עשרים דקות הפסקה, שתאפשר לפרופסור הדסון לספק את התשובות לשאלותיה של בתו," אומר השופט.
"אין צורך כבוד השופט. אנחנו נשמח לשמוע את ההסבר של הפרופסור," אומר בשלווה עורך הדין של ג'יין,
'הרי כל העדות הזאת, היא קרקס אחד גדול,' הוא מסנן כאילו לעצמו.
"מה אתה עושה?!" לוחשת לו ג'יין בכעס.
"אני מוציא את האמת לאור. שכולם ידעו מיהו הפרופסור הנכבד." הוא עונה לה בקול רם.
"אני מבקשת לדבר עם פרופסור הדסון ביחידות," אני מתערבת.
"אני מורה על הפסקה של עשרים דקות," אומר השופט. הוא קם ויוצא מהאולם, ולא מאפשר לעורך הדין של ג'יין להגיב.
אני עדיין יושבת על דוכן העדות, כשליאה ניגשת אליי. "בואי אליזבת," היא אומרת לי בשקט. אני קמה, והולכת בעקבותיה, כשאבי מצטרף אלינו.
ליאה מובילה אותנו לאחד החדרים, פותחת את הדלת, ומאפשרת לי ולאבי להיכנס. "אני אחכה לכם בחוץ."
"רציתי לספר לך את האמת לפני המשפט. באיזשהו מקום ג'יין עשתה לי טובה. אם הייתי מוכן לעשות הכל כדי להשתחרר מאזיקי הנישואין האומללים האלה, עכשיו לא אתן לה סנט מעבר למה שהתחייבתי בחוזה," אומר אבי.
"אתה מתכוון להסכם טרום הנישואין עליו היא חתמה?" חשוב לי מאד שידייק כעת בפרטים.
"לא טעיתי אליזבת, התכוונתי לחוזה. לא תהית אף פעם למה ג'וליאני שונה משאר האחים? במראה, באופי, בהכל?"
"גם אני שונה מהם," אני אומרת בלי לחשוב.
חיי הנישואים שלנו לא היו אף פעם טובים. אני מודה לה על הריסון, והארי, אהובי נפשי. זה הדבר הטוב היחיד שיצא לי מהנישואים עם ג'יין.
היה לי ברור שאינני רוצה להישאר איתה לנצח. למעשה כבר ניהלנו חיים נפרדים, והיינו בתהליך פרידה.
ואז יום אחד היא הגיעה אליי בדמעות, והודיעה שהיא בהריון. היה לי ברור שההריון לא ממני, כי כבר לא חלקנו את אותה מיטה.
ג'יין התחננה בפניי שאקפיא את תהליך הגירושים, כדי לאפשר לה ללדת בכבוד כאישה נשואה.
הסכמתי, אבל לא יכולתי עוד לסבול את נוכחותה. למרות שכבר לא היה ביננו כלום, לא בגדתי בה . ההריון הזה היה כבר יותר מדי עבורי.
יצרתי קשר עם אוניברסיטה באנגליה, וקיבלתי מייד משרת הוראה.
ועדיין, הייתי נאמן לג'יין. יום אחד היכרתי שם סטודנטית מדהימה. עכשיו את יכולה להבין מדוע יש לך שיער אדמוני," הוא מחייך, "בעקבות המפגש האקראי בבית הקפה ליד האוניברסיטה, התחלנו לדבר. אימך אישה מאד מעניינת, וביקשתי להמשיך לדבר איתה.
הפעם הראשונה שחצינו את הגבול לא קרתה מייד. כשהבנתי שזה רציני, וליבי לגמרי כבוש על ידה, ביקשתי מג'יין להתגרש. היא הייתה כבר אחרי לידה, כך שאני קיימתי את חלקי בהסכם.
אימך נכנסה להריון אחרי ליל אהבה רווי תשוקה. ההריון לא החזיק מעמד, ואחרי כמה שבועות, היא הפילה
הבטחתי לה שננסה שוב, ואכן תוך זמן קצר היא נכנסה שוב להריון, שהפעם זה היה הריון מרצון.
במקביל הגעתי עם ג'יין להבנות לגבי הסכם הגירושים. כמובן שלא אמרתי לה מילה על אימך ועל הריונה.
אלא שהגורל התערב באופן אכזרי. באמצע ההריון התגלה בגופה של אימך סרטן. הרופא דרש שאימך תעבור הפלה, אבל היא סירבה. הסרטן פגע באיברים הרבייה, ואימך הבינה שזה הסיכוי היחיד שלה ללדת לי ילד.
למרות שהרופא הסביר לה שהיא עלולה למות אם לא תקבל טיפול, היא סירבה לוותר עלייך.
אני עצמי הייתי חצוי. רציתי אותך, כבר ידענו שאת בת, וכבר בחרנו לך את שמך, אבל פחדתי שאאבד אותה.
בלית ברירה הרופא הסכים, אבל דרש שהיא תלד אותך כשהוא יורה. זה קרה בחודש השמיני. את הגחת לעולם לפני הזמן, כאילו הרגשת שעלייך לצאת כדי לאפשר לאימך חיים.
כשהיא עמדה להיכנס לניתוח, היא השביע אותי שאני אגדל אותך,.
שיתפתי את אימך בכל, והיא ידעה על הלידה של ג'וליאנו. הרעיון שג'יין תגדל אותך איתי, היה שלה.
כך מצאתי עצמי בלית ברירה, חותם עם ג'יין על הסכם. אני אגדל את ג'וליאנו כבני, והיא תעזור לי לגדל אותך.
תשע שנים נאבקה אימך במחלה, וניצחה. כאשר היא הבריאה, הבאתי אותה לניו יורק, קניתי לה דירת גג גדולה, ומאז אני מנסה להשתרר מג'יין, בכל מחיר.
אלא שאחרי מה שקרה היום, אני כבר לא מוכן לוותר לה על כלום.היא תקבל רק מה שהתחייבתי לו בהסכם.
אני לא יכול לחכות לרגע בו אתאחד שוב עם אימך. אמנם אנחנו מבלים המון יחד. אני נשאר לא פעם לישון איתה, אבל עדיין איני יוצא איתה לבלות בגלוי."
אבא מפסיק את שטף דיבורו.
"כמה רוע יש בג'יין, ששתלה בי את הספק שאתה אבא שלי," אני אומרת.
"ומנעה ממני להראות לך כמה את יקרה לליבי," אומר אבא, ומחבק אותי חזק, כמו שלא עשה מעולם.
