אנחנו עולים לקומת ה VIP שם ערכו עבורנו שולחן עמוס בכיבוד.
"עכשיו את יכולה לומר לי את האמת טסה, נכון שידעת הכל לפרטי פרטים? אני מורידה בפנייך את הכובע, על כך שבמשך כל החודש שאני מנדנדת לך שתגלי לי מה ריאן מתכנן ליום הולדתי, ולא גילית לי דבר," אומרת רוז ומביטה בעיניים נוצצות על הטבעת שעל אצבעה, "והטבעת, היא בדיוק זאת רציתי."
"את נותנת לי יותר מדי קרדיט. זה נכון שידעתי על הצעת הנישואין, אבל רק בגלל שריאן ביקש שכשאקח אותך לספא, כפי שאני נוהגת לעשות כל שנה לפני יום הולדתך, אדאג שתבחרי לק בצבע סולידי, כזה שמצטלם יפה עם טבעת, ולא את הצבעים המשוגעים שלך. בגללו גם אני ויתרתי עם אדום לוהט," אני אומרת ומראה לה את ציפורניי. זאת הסיבה היחידה שהוא סיפר לי מה עתיד לקרות. באמת שלא ידעתי הרבה יותר מזה.
את הטבעת אגב, הוא בחר לבד. רק כשענד אותה על אצבעך, ראיתי אותה בפעם הראשונה. מבטיחה לך.
לגבי מקום האירוע, לא רק שלא ידעתי, אלא שהוא שיקר לי ואמר לי שזה יהיה בכפר הנופש, מה שנראה לי מוזר בהתחשב בעובדה שזה אמצע השבוע.
אז את כבר מבינה שכל הקרדיט מגיע לריאן, שיודע בדיוק איך לשמח אותך," אני אומרת לה.
"תראו איזו חברה יש לי. היא לא מוכנה לקבל קרדיט שלא מגיע לה לדעתה. אני צריכה ללמוד ממנה. יש משהו שיושב לי על הלב ריאן," היא מרצינה, ואני מסתכלת עליה בפליאה.
"השמלות שמדדתי לקראת יום ההולדת שלי, אלה ששיבחת את טעמי הטוב בגללן…" היא מתחילה לומר.
"נו באמת רוז, את לא רצינית," אני מסננת בשקט, אבל היא לא מוותרת.
"כולן היו הבחירה של טסה," היא מסיימת את המשפט.
"אני מכיר אותך יותר מידי טוב כדי לחשוב שאת בחרת אותן. היה לי ברור שזאת בחירתה של טסה, ועדיין את אהבת כל אחת מהן, והבחירה הסופית הייתה שלך. את הטעם המשובח של טסה בבגדים כולם מכירים," אומר ריאן.
"אז אתה לא כועס עליי? כי חשוב לי מאד לא לשקר לך," היא אומרת.
"כועס עלייך? זה לא יקרה לעולם," אומר ריאן, ואני יודעת שאכן כך יהיה.
"איפה אלין?" שואלת רוז, "היא לא באה?"
"היא הייתה צריכה לחכות שהשכנה שלה רבקה תחזור, ותשמור על מאיה," אני אומרת, "אמרתי לה שתתקשר כשרבקה תגיע הביתה."
כמובן שאני לא יכולה לספר לה אלינה תגיע ישר למועדון הXOXO, שם מחכים לרוז כל החברים.
*
כשנודע לאלינה שהיא בהריון, ובן זוגה לא רצה את הילד, היא בחרה להמשיך לבד. היא רצתה לעבור לגור איתי ועם ג'ון, כדי שאעזור לה לגדל את הילדה. אבל סירבתי. אחרי שאמרתי לג'ון שאני לא מוכנה עדיין לילד, איך יכולתי להתמסר לגידול הילדה שלה?
גם היום, כשאני כבר לבד, היא יודעת שדבר לא השתנה בנושא, בעיקר כשהיא לא מרבה לעבוד, ואילו אני מתמידה באותו מקום עבודה כבר זמן רב.
מה גם שקשה לי לקבל את אורח החיים הפרוע שלה. היא מצידה קוראת לי שמרנית, ולועגת לי על כך שאני לא מחפשת הנאות רגעיות. "את בכלל לא חיה את החיים," היא מרבה לומר לי בכל הזדמנות.
*
"מה קרה טסה שאת שקטה מאד היום," שואלת אותי רוז.
"מגישים כעת את האוכל, את רוצה שאשעשע אותך כשאת אוכלת?" אני שואלת אותה.
"חשבתי שאת עצובה," היא אומרת.
"למה שאהיה עצובה? לחברה הכי טובה שלי יש היום יום הולדת." אני באמת לא מבינה אותה.
"אני לא היחידה שחוגגת היום," היא מחייכת באופן שלא מובן לי, "יושבת לידנו קבוצה של אנשים, וביניהם גבר אלפא מעלף, בעל עיניים מדהימות, שחוגג יום הולדת, והם לא מורידים את העיניים ממך."
"יש לך דימיון מפותח," אני אומרת, ולא טורחת לבדוק על מה היא מדברת.
"את פשוט לא אנושית! איך את לא סקרנית לראות מי זה," היא מתרעמת.
אני יודעת שרוז לא תעזוב אותי ולכן אני מסתובבת בחוסר רצון מופגן, ומופתעת לראות את אנשי המשרד עם הבוס.
"שוב היא עושה זאת," אני מסננת בשקט.
"על מה את מדברת?" שואלת רוז.
"את יודעת שלבוס שלי יש יום הולדת," אני מתחילה לומר.
"כן, אבל אמרת שהוא חל בשלושים לחודש, שזה עוד יומיים," היא קוטעת אותי.
אני פותחת את לוח השנה שלי, לוחצת על ההודעה לגבי יום ההולדת ומראה לרוז את הכתוב
ליז@וייד:
אנחנו עורכים מסיבת הפתעה לבוס ליום הולדתו.
המסיבה תערך במועדון השחקים
ביום רביעי, שלושים לאפריל
בשעה שבע.
"את רואה? אני לא מדמיינת," אני אומרת, ובכל זאת קמה, וניגשת לשולחנם.
לפני שאני מספיקה לומר תוקפת אותי ליז. "אמרת שאת באה לבד למסיבה של הבוס," היא פותחת צילום מסך של ההודעה ששלחתי לי.
אנסטסיה@וייד.
אגיע לבד.
"כמה שאת צפויה. תעשי הכל כדי למשוך את תשומת ליבו של הבוס," היא לועגת לי.
"את באמת חושבת שהייתי מאשרת הגעה לאירוע ביום ההולדת של החברה הטובה ביותר שלי, כשאני יודעת שזה היום בו היא תקבל הצעת נישואין?" אני שואלת.
"עובדה שאישרת הגעה," היא מביטה עלי בתחושת נצחון.
"נכון ליז, אבל לא להיום," אני עונה וניגשת להביא את הטלפון נייד שלי, שעל המסך שלו עדיין מופיעה ההודעה שליז כתבה לי. אני מראה לה אותה. "אז מה היום יום רביעי השלושים לחודש?"
אני מניחה את הטלפון לפני הבוס. "אתה מוזמן לראות. אני מתנצלת שאין לי אפשרות להצטרף אליכם, חגיגת יום ההולדת שלה עדיין לא התחילה. אנחנו נוסעים מפה למועדון הXOXO לחגוג לה עם כל החברים," אני מוסיפה בשקט שרוז לא תשמע.
אני חוזרת לשולחן, לוקחת את התיק שלי, מוציאה ממנו את המעטפה שהכנתי לבוס, וחוזרת לשולחנו.
"זה בשבילך," אני אומרת לו ומניחה את המעטפה לפניו. הוא מביט עליי מופתע.
"אז את רואה שידעת שזה היום?" ליז לא מפסיקה להתנצח איתי.
"את יכולה לראות שכתבתי על המעטפה תאריך של השלושים לחודש." 'למה אני בכלל עונה לה?'
"נולדתי בשלושים לחודש," הוא אומר בשקט.
"אז היא הביאה לך כרטיס ברכה, כמה מרגש. אולי נשמע מה היא כתבה לך?" אומרת ליז ולוקחת את המעטפה.
"הרשיתי לך לפתוח את המעטפה?" אומר לה הבוס בטון מקפיא.
"נו באמת, יש משהו שאתה מסתיר ממני?" היא אומרת לו, שולחת יד לגעת בזרועו.
הוא מושך את ידו בכעס. "אולי תפסיקי להעמיד פנים שיש בינינו משהו יותר מבוס ועובדת שלו?" הוא מסנן לעברה.
"ברור שתגן עליה, כולם יודעים ש…" ליז מתחילה לומר.
"בואו נשים לזה סוף. אני פשוט אומר זאת בשפה הכי פשוטה. למרות מה שאת רוצה שכולם יחשבו, אני לא מזיין אף אחת מהעובדות שלי, גם לא את אנסטסיה."
זה כבר יותר מידי בשבילי, ואני עוזבת את המקום.
איך אני יכול להסביר למישהו שליום הולדתי אין משמעות עבורי? כילד לא חגגו לי מעולם יום הולדת, אפילו לא קיבלתי עוגה.
אין זה אומר שאין לי הרבה חברים. בסופו של דבר אמנם אני חי לבד מבחירה, אבל זה לא אומר שאני לא גבר חברותי.
ביום הולדתי אני נוהג לצאת עם חבר לבילוי, אבל מעולם לא קיבלתי מתנות.
העניין הזה שאתה אמור לפתוח את המתנות שקיבלת ליד כולם, נראה לי כל כך מביך. כמה כבר אני יכול להתפעל מעניבות שקיבלתי, בעיקר כשיש לי כבר מספיק עניבות בצבע כחול. ליז הוסיפה לזה גם חולצה כחולה.
מסיבת ההפתעה שערכו לי עובדי המשרד מסתיימת זמן קצר אחרי שאנסטסיה עזבה. האווירה נעשתה מעיקה ושמחתי שהארוחה נגמרה. כמובן שהתעקשתי לשלם עליה, והעובדים מצידם לא סרבו.
כעת אני בדירה שלי עם ערימה של שקיות. מה אני אמור לעשות עם כל העניבות והגרביים שקיבלתי?
אני מתחיל להוציא הכל מהאריזות. אני יודע שלאנשים מאד חשובה הברכה שמלווה את המתנה. אני מחייך למקרא המילים שכתבו לי. באיזשהו מקום אני מרחם עליהם שנאלצו לחפש מה לכתוב לבוס שלהם.
ואז אני נזכר בכרטיס הברכה שהביאה אנסטסיה. 'נראה כמה את יצירתית,' אני חושב לעצמי.
ראשית הכרטיס שהיא בחרה, שונה מכל האחרים. יש בו ציור של גבר שיושב על רציף לחוף האוקיינוס ומסתכל על האופק.
מזל טוב ליום הולדתך!
מאחלת לך שכל חלומותיך יתגשמו.
שתהיה לך שנת יום הולדת מלאה בחוויות טובות.
אנסטסיה סנדרלנד
'לפחות היא לא כתבה בוס יקר,' אני חושב לעצמי. אמנם בחירת המילים שלה הייתה טובה מאחרים, אבל אין בהן שום דבר אישי באמת.
ואז אני מבחין במעטפה נוספת. אני פותח אותה ומוציא מתוכה כרטיס שעליו כתוב בחירתה של טסה. אני פותח את הכרטיס ומוצא בתוכו רשימה של עשרים ספרים, כשליד כל אחד הערה בכתב ידה, וכרטיס מתנה בסך מאתיים דולר.
העובדה שהיא טרחה לכתוב את דעתה על כל ספר, מרגשת אותי. אם חשבתי שהמילים שלה היו קרות, עכשיו אני מבין שטעיתי.
צלצול הטלפון מעיר אותי ממחשבותיי. "איפה אתה?" שואל אותי ניק חברי, "שמעתי שאתה חוגג יום הולדת במועדון, אבל כשהגעתי כבר עזבת. אני מודה שנעלבתי שלא הזמנת אותי. "
"וואו, כנראה שאתה לא מכיר אותי אם נעלבת," אני עונה לו. "העובדים שלי החליטו לערוך לי מסיבת הפתעה. אם חסרות לך עניבות כחולות, וגרביים שחורות עם דוגמאות שונות, אתה יכול לקחת ממני.
העובדה שאני כבר בבית, רק מראה לך מה הפסדת," אני מסיים את דבריי.
"אם כך כעסתי עליך סתם. בכל מקרה הלכתי למועדון ה XOXO. אתה חייב לראות מה קורה פה. מישהו חוגג יום הולדת לחברה שלו בהפקת ענק. זה משודר ביו טיוב. תחפש יום הולדת רבע מאה לרוז. אתה מוזמן להגיע, הכניסה חינם. "
"התעייפתי מהבילוי הלילה. תאמין לי שהייתי מוותר בשמחה על המפגש הזה. נראה לי שאלך לישון מוקדם," אני אומר.
"אז מה עושים ביום הולדתך?" הוא לא מרפה.
"תחליטו אתם לאיזה מסעדה בא לכם ללכת. כל החלטה שלכם, מקובלת עליי."
אנחנו מסיימים את השיחה, ואני נכנס לצפות בשידור מהמועדון.
על המסך מופיעות רוז וחברותיה, ביניהן אנסטסיה. אני רואה שאנסטסיה החליפה את הבגדים, ולובשת כעת שמלה קצרה , שחושפת זוג רגליים מושלמות.
השיר שמוקרן כעת על קיר הקריוקי הוא מלכים, ומלכות.
על הבמה עומדות חמש בנות ומתחילות לשירים ולרקוד, כשעל הקיר מולן מוקרנות מילות השיר. אין לי ספק שאין הן זקוקות לקרוא אותן, הן בהחלט מכירות אותן בעל פה ושרות אותן בהתלהבות.
אני יושב מול המרקע וצופה בהן. אני מתחיל להבין שאנסטסיה איננה עוד עובדת עבורי. 'מה היא בעצם?'
למחרת בבוקר
אחרי ימים שלא ביקשתי מאנסטסיה שתבוא לעבוד בחדרי, אני מבקש מרוז שתבקש ממנה שתביא את המחשב ותבוא לעבוד איתי.
"מעניין מה כתבת לבוס בכרטיס הברכה שלך, שהוא קרא לך," אני שומע את קולה של רוז מחו לחדרי.
"מה כבר יכולתי לכתוב לבוס. מזל טוב ליום הולדת. שיהיה לך יום הולדת שמח. הוא קרא לי כי אני עובדת עבורו. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה, מה פתאום ניזכרת דווקא היום לשאול? אולי כי הוא סיפר לכולם שהוא לא מזיין אותי?" עונה לה אנסטסיה.
"מישהו כבר אמר לך שאת הזויה?" מסננת לעברה בקול רוז ומצחקקת.
'היא הזויה , או את?' אני חושב בליבי. כמובן שאין לי כוונה להגיב על מה ששמעתי.
אנסטסיה מקישה על הדלת, ואני מאשר לה להיכנס. היא מתיישבת מולי, מניחה את המחשב שלה, על השולחן, ומגישה לי את התיק עליו היא עובדת.
אנחנו מתחילים לדון בתיק, בלי הערה אישית אחת. אנחנו שקועים במספרים, אני שואל לדעתה, ואם אני מקבל את טענותיה, אנחנו מתקנים את המספרים בהתאם.
פתאום רוז מתפרצת לחדר. אני מסתכל עליה, אבל לפני שאני מחליט מה לומר לה, שכן נראה לי שהיא רוצה לבדוק מה אנחנו עושים, היא מודיעה שיש גבר מעלף שמחפש את אנסטסיה.
"מעניין," אומרת אנסטסיה, "הוא אמר לך מה שמו?"
"אלכס. הוא אמר שהוא צריך אותך דחוף," היא אומרת ועושה תנועה עם השפתיים שלא מובנית לי.
"תגידי לו שיכנס," אני אומר. אנסטסיה מביטה עליי מופתעת, אבל לא אומרת כלום.
"סליחה שאני מפריעה בוס," אומר אלכס כשהוא נכנס לחדרי. רק אז אני מבין שמדובר באחיה של אנסטסיה.
"אני חייב את עזרתך," אומר אלכס ומראה לה משהו במסך של הטלפון הנייד שלו. "אני לא יודע איזה פרחים לבחור לה."
"אלכס! כמעט גרמת לי להתקף לב. אתה באמת רוצה שאלמד אותך את כל התורה על רגל אחת?" היא אומרת לו.
"אני חייב שזה יהיה מושלם," הוא עונה, וניכר עליו שהוא באמת זקוק לעזרה.
"וורדים אדומים זאת הצהרת אהבה, הלבנים הם בקשת סליחה, כמו הצבעונים הצהובים, והציפורן הוורודה. בקיצור אתה יודע איזה צבע היא אוהבת, תקנה לה זר בצבעים האהובים עליה," היא אומרת.
"אז מה שאת אומרת שאקנה לה וורדים בצבע כחול?" הוא נאנח.
"הוורדים הכחולים הם לא באמת צבע אמיתי," אומרת אנסטסיה, ונכנסת לקטלוג של חנות הפרחים ובוחרת זר פרחים צבעוני. היא מצלמת לו את המסך, ושולחת לו. "זר כזה."
"ומה לגבי הטבעת? תעזרי לי לבחור?" הוא מבקש.
"אלכס, מה עובר עליך. אני מבינה שדיברתם והיא אישרה לך שטעית שחשבת שיש לה מאהב, זה לא אומר שעכשיו אתה צריך לצאת מגדרך. היא זקוקה רק שתאמין לה. אם אתה חייב תכשיט, תקנה לה צמיד, היא אוהבת צמידים," אומרת אנסטסיה, ואני מביט על ידה לראות אם היא עונדת אחד.
"את בטוחה?" הוא שואל.
"כל אישה אוהבת צמידים. ואל תבקש ממני לבחור עבורה. הטעם שלי שונה משלה. אתה יודע שאני אוהבת תכשיטים עדינים, ואילו היא… וחוץ מזה אלכס אני באמצע ישיבה אם לא שמת לב."
"צודקת, סליחה שהפרעתי. אני רק רוצה לכפר על כך שפגעתי בה," הוא אומר.
אנחנו מסיימים את הישיבה ואנסטסיה חוזרת לחדרה.
אני סקרן לראות האם באמת יש דבר כזה משמעות לצבעי הפרחים. אני נכנס למנוע החיפוש, ופותח וג עיניים כשאני רואה את כמות הכתבות שיש על משמעותם של הפרחים וצבעם.
'פששש… מי היה מאמין?' אני חושב לעצמי. 'ואולי אני לא יודע כי מעולם לא הבאתי פרחים לאף אישה, בעיקר בגלל שאני לא גבר שמנהל מערכת יחסים.'
מסתבר שהידע שרכשתי בנושא הוא מאד שימושי, כאשר ניק מודיע לי שפגש אתמול מישהי במועדון, והוא רוצה לשלוח לה פרחים, אבל מתלבט איזה.
"השאלה מה אתה רוצה לומר לה," אני אומר באגביות בעודי מסתכל על הפרחים.
"וורדים אדומים, זאת הצהרת אהבה, כך שזה לא בא בחשבון…" אני מתחיל להסביר לו.
