אני מגיע לאזור בו מתכנסים כולם ליז עומדת ליד האח וצופה על המסדרון ממנו נכנסים ללובי. אני רואה את ההתרגשות בעיניה כשהיא מבחינה בי.
היא ניגשת אליי ומחזירה לי את הספר. "נהנית מהקריאה?" אני שואל אותה.
"כן ספר נחמד," היא עונה, כאילו הספר, אחד הטובים שקראתי לאחרונה, הוא סתם ספר לא מרגש.
"אהבת את סצנות הסקס? הן לא היו מידי חזקות לטעמך?" אני מראה התעניינות. "בסופו של דבר אליזבת רק העמידה פנים שהיא בחורה תמימה, אבל … טוב קראת את הספר, את יודעת מה אני רוצה לומר." כמובן שאין לי כוונה לומר לה שאני ממציא עלילה שרחוקה מהמציאות.
"אתה יודע. סקס הוא לא בדיוק משהו עדין," היא מצחקקת.
"אני שמח שנהנית," אני אומר.
"יש לי עוד ספר בשבילך," היא אומרת ומושיטה לי את הספר.
אני הופך את הספר, וקורא את התקציר "נשמע מאד מעניין," אני אומר, "אני מודה שלא ציפיתי ממך לקרוא ספרים כאלה."
כשאני מסיים את דבריי, אני פותח את העמוד האחרון ורואה שבעמוד האחרון כתוב בכתב יד
הספר שייך
לאנסטסיה סנדרלנד
ולא רק, אלא שמונחת בו חשבונית, הנושאת את שמה של אנסטסיה, ובה רשימת הספרים שרכשה באותה קניה.
"את יודעת, יכולתי עכשיו לערוך את השיחה הזאת ליד כולם, אבל אני לא רואה בכך כל טעם.
ברור לי שלא קראת את הספר שנתתי לך לקרוא, שכן כל מה שאמרתי לא כתוב בו. העלילה שתיארתי היא לא מסוג הספרים שאני קורא.
העניין הוא שבשני הספרים שנתת לי, רשום מאחור שהם שייכים לאנסטסיה. בזה שהבאת לי ממש כעת, יש גם חשבונית שנושאת את שמה. זה לא משהו שיכולתי להמציא.
אנסטסיה שאלה פעמיים אם מישהו ראה את הספר שלה. מה חשבת לעצמך, שהשקר שלך לא יתגלה בסופו של דבר?"
אני ניגש לספה עליה ישבה אנסטסיה ומניח את הספר שלה. "זה לא הספר שחיפשת עכשיו?" אני שואל את אנסטסיה ומצביע עליו.
היא מסתכלת עליי בשתיקה.
"ישנם ניצחונות שהייתי מוותרת עליהם מראש," היא אומרת לבסוף. אין בה שום טיפת שמחה לאיד.
ולמרות זאת, ליז לא מפסיקה לעקוץ אותה, מתי שהיא רק יכולה. אני באמת לא מבין אותה.
אנסטסיה לוקחת את הספר ועוזבת את המקום, בדיוק כשעובדי המסעדה באים לקחת מאתנו את ההזמנות לארוחה הלילית.
אני יושב עם הגברים ומקשיב לשיחות שלהם. אני מרגיש כמה אני שונה מהם, כמה השיחות שלהם רדודות. זה מעציב אותי, שכן בעבודה אני מעריך מאד את יכולותיהם.
אני חושב לעצמי האם השוני בינינו נובע מהאופן בו הם גדלו, מהעובדה שהחיים ברורים להם, והם אינם מחפשים בהם את מהותם.
*
מספר פעמים שאלתי את עצמי, מי אני באמת.
איך זה יכול להיות שאני קיים בעולם, אבל אין לי אבא ואימא.
כשנדרשתי פעם ראשונה להציג את תעודת הלידה שלי עמדתי המום למקרא המילים.
שם האם – לא ידוע
שם האב – לא ידוע
הזיכרון הכי מוקדם שלי, הוא מגיל שלוש.
"מהיום זאת המשפחה שלך," נאמר לי.
אבל כשניסיתי לקרוא לאישה אימא, היא ענתה לי, אמנם בטון רך, שהיא לא אימא שלי, היא רק מגדלת אותי כעת, אותי ועוד כמה ילדים.
אף פעם לא קינאתי בילדים שיש להם אבא ואימא, מהטעם הפשוט שלא היה לי מושג מה זה אבא ואימא באמת.
אני רק יודע שאיש אף פעם לא חיבק אותי, או נישק אותי. אולי זאת הסיבה שכשאני נמצא עם אישה, אין לי צורך לחבק או לנשק אותה. עבורי המגע עם אישה הוא למטרת פורקן בלבד.
אני מסתכל על העובדים שלי, וחושב האם זה מה שעיצב אותי שונה מהם.
*
הנשים בוחרות להתרחק, ומתיישבות על הכיסאות במרפסת. עד מהרה קולות הציחקוקים שלהם נשמעים בחלל הלובי הפתוח, מה שגורם לגברים להשתתק ולהביט עליהן.
פתאום מרינה צועקת. אני לא מבין מה היא אומרת. היא נכנסת ללובי ורצה אליי. היא אוחזת בזרועי ומנערת אותה. אני דוחף את ידה ממני, אבל היא לא נרגעת. "אתה לא מבין, היא הולכת להטביע את עצמה, אנטסיה הולכת להטביע את עצמה בבריכה."
"היא תעשה הכל כדי למשוך את תשומת ליבו של הבוס," אני שומע את קולה של ליז.
אני יוצא למרפסת ורואה את אנסטסיה עומדת על שפת הבריכה. היא לובשת ביקיני בצבע כחול, שלא כמו בגד הים השלם שלבשה קודם לכן, מביטה לרגע על המים וקופצת לתוכם. אני יורד במהירות את המדרגות המובילות מהמרפסת לבריכה, חוטף מגבת וממהר לשפת הבריכה.
אני רואה אותה מתחת למים, וחולץ את נעליי כדי לקפוץ לבריכה, אשר אז אני רואה פתאום שהיא מוציאה את ראשה מהמים, ממשיכה לשחות עד לקצה המרוחק של הבריכה, מסתובבת ושוחה חזרה. אין לי ספק שהיא יודעת לשחות!
"תצאי מייד מהמים!" אני צועק, כשהיא מתקרבת לשפת הבריכה לידי.
"מה אתה רוצה ממני? שאלתי את המציל אם מותר לי לשחות בלילה, והוא אמר שהבריכה פתוחה עד השעה אחת עשרה בלילה," היא אומרת ובכל זאת יוצאת.
אני משתדל לא להסתכל על גופה החשוף, ועל טיפות המים היורדות משערותיה, מטפטפות דרך העמק בין שדיה, לכיוון בטנה.
היא רועדת מקור, אבל מסרבת לקחת ממני את המגבת. "אז את יודעת לשחות," אני מסנן לעברה, "מה הייתה אם כך ההצגה שלך קודם?"
"אני לא חייבת לך הסבר למה חששתי להיכנס למים. זה ביני לבינם," היא אומרת לי. הדברים שלה לא נשמעים לי הגיוניים, אבל גורמים לי לעזוב אותה לנפשה. כל עוד היא לא מתכוננת להתאבד, לא אכפת לי מה היא עושה.
אני נועל את נעליי ועולה חזרה במדרגות למרפסת.
"אמרתי לכם שהיא רק רצתה שהבוס יבוא להציל אותה," אומרת ליז בקול רם, כשהיא רואה אותי.
"נו באמת ליז, במו עינייך ראית שהיא יודעת לשחות, ממה בדיוק יש לי להציל אותה?" אני אומר לה בקור.
את שארית הזמן בכפר הנופש, אנחנו מעבירים בלי דרמות מיותרות.
שבוע חדש מתחיל, ואנחנו חוזרים לעבודה במלוא המרץ.
אני בוחר לא להזמין את אנסטסיה לעבוד בחדרי, אלא מניח מספר תיקים על שולחנה. כבר אחר הצהריים, ואני מבקש מליז שתודיע לה שאני מבקש שהיא תכנס לחדרי עם התיקים שהיא עבדה עליהם. אני ממתין שעה ארוכה והיא לא מגיעה.
"ביקשת מאנסטסיה להיכנס לחדרי?" אני שואל את ליז.
"בוודאי," היא עונה בביטחון.
רק סמוך לסיומו של היום אני שומע נקישה על הדלת. "כן," אני עונה.
"סיימתי לעבוד על התיקים שביקשת," אומרת אנסטסיה ומניחה על שולחני את התיקים.
"את משחקת איתי?" אני שואל אותה בטון מאופק.
"סליחה? אני לא מבינה למה אתה חושב כך," היא אומרת.
"אני ממתין לתיקים האלה כבר כמה שעות," אני עונה לה.
"לא אמרת לי שאתה רוצה שאעביר לך כל תיק כשאני מסיימת אותו," היא אומרת בשקט
"אני מבין שהחלטת להתחכם איתי," אני אומר, "אני לא מוכן שתשחקי איתי משחקים."
"אני באמת לא מבינה," היא אומרת.
או שהיא שחקנית מעולה, או שאולי אני טועה. "מדוע לא הגעת כשקראתי לך?" אני שואל.
"היא נכנסת לטלפון הנייד שלה מחפשת משהו. "אני לא רואה שום הודעה ממך," היא אומרת.
"ממתי אני שולח לך הודעות אישיות? מי שמנהל את התקשורת ביני לבין העובדים זאת ליז," אני אומר לה.
היא מחפשת שוב, ומראה לי שאין לה שום הודעה מליז היום.
"אני יכולה לומר לך משהו אישי?" היא שואלת.
"דברי," אני אומר בטון חסר רגש. נראה איזה סיפור היא תספר לי כעת.
"בקשר למה שקרה בבריכה בכפר הנופש, רציתי להסביר לך משהו," היא אומרת, "אני לא אכנס לפרטים אבל…"
אני קוטע אותה. "החיים הפרטיים שלך לא מעניינים אותי. שלא תחשבי שיש לי עניין בך, רק בגלל שירדתי לראות שאת בסדר."
"ברור שלא, לרגע לא חשבתי. סליחה שגזלתי מזמנך," היא אומרת ויוצאת במהירות מחדרי, לפני שאני מספיק להגיב.
מאז אותה שיחה במשרדו של הבוס, אני כבר לא מגיעה לעבודה בשמחה. רוז ממשיכה להציק לי, והמפגשים שלי עם הבוס נעשים יותר ויותר נדירים. אני מתקשה להבין מה יש לו נגדי. האם הוא באמת מאמין שניסיתי לביים התאבדות רק כדי שהוא יבוא להציל אותי? ואם כן מדוע לא נתתי לו לעשות זאת?
אני מבינה שמה שבעצם אהבתי בעבודה עד היום, היא ישיבות סיעור המוחות בינינו, מה שהפך את העבודה עם הטבלאות, למשהו מעניין יותר.
האם לרגע היו לי אשליות שהוא מעוניין בי? ממש לא. הוא מעולם לא היה בעיניי יותר מבוס.
ליז ממעטת לשלוח לי הודעות, ופעמיים נוספות היא לא מעבירה אליי את דרישתו של הבוס שאכנס לחדרו.
כאשר אני רואה שעולה הודעה מרוז אני מופתעת.
רוז@וייד:
אנחנו עורכים מסיבת הפתעה לבוס ליום הולדתו.
המסיבה תערך במועדון השחקים
ביום רביעי, שלושים לאפריל
בשעה שבע.
נא אשרי הגעה.
אני עונה לה מייד.
אנסטסיה@וייד.
מאשרת הגעה.
רוז@וייד:
האם תגיעי פלוס אחד?
אנסטסיה@וייד.
אגיע לבד.
עם סיום יום העבודה אני הולכת להיפגש עם רוז שיום הולדתה מתקרב, והיא עדיין לא קיבלה הודעה מריאן לגבי המסיבה שהוא מתכנן לה.
"נו באמת רוז, כמה ימים נותרו עד ליום ההולדת שלך, את לא יכולה לחכות?" אני שואלת אותה בייאוש.
"את יודעת שאני לא טובה בדחיית סיפוקים," היא עונה לי.
"אני באמת לא יודעת מה הוא מתכנן לך." אני משכנעת את עצמי שאני לא משקרת אותה, כיוון שאני לא באמת יודעת. מה גם שהסיפור על כפר הנופש ממש לא נראה לי, כיוון שהמסיבה מתוכננת ליום הולדתה החל ביום שני, ולא בסוף שבוע.
"אני צריכה את עזרתך," אני אומרת לרוז, "לבוס שלי יש יום הולדת. מה אני יכולה לקנות לו מתנה?"
"את במערכת יחסים איתו?" היא שואלת.
"נראה לך? הוא הבוס שלי. אם כבר הייתי מגדירה את היחסים בינינו כיחסים קרירים," אני עונה.
"מעניין," היא מסתכלת עליי, "ובכל זאת את טורחת לחפש מתנה עבורו."
"אני מניחה שכולם יביאו לו משהו. אין לי כוונה לקנות לו משהו אישי כמו פריט לבוש," אני מוציאה את האוויר ממני בנשיפה ארוכה.
"יש לך מושג אם הוא אוהב לקרוא?" אני מסתכלת עליה. איך לא עלה לי הרעיון הזה בראש?
"את גאון," אני אומרת בשמחה.
"אם כך, אני מציעה שתקני לו כרטיס מתנה לקניית ספרים," היא אומרת, "יש לי שוברי יום הולדת שערכם מאה עשרים דולר, כמניין השנים שאת מאחלת לו. אם נעשה חשבון לפי מחירם של הספרים שנע בין עשרים לשלושים דולר, הוא יוכל לקנות כארבעה חמישה ספרים, שזאת בהחלט מתנה יפה.
את גם יכולה לצרף לו את הדף של בחירתה של טסה, שימליץ לו על ספרים לקריאה.
אני רוכשת שובר המתנה, מצרפת לו כרטיס ברכה ואת רשימת הספרים שלי, עם הערות ליד כל אחד שקראתי, על המעטפה אני כותבת את שמו ואת תאריך יום ההולדת שלו.
"עכשיו אנחנו יכולות ללכת למיו מילאן?" שואלת רוז, "הביאו היום שמלות מעלפות, ואני רוצה לבחור שמלות לך ולי ליום הולדתי, והפעם אני משלמת על השמלה שלי."
ממש לא אכפת לי שהיא לא מציעה לשלם על השמלה שלי, אני רק מקווה שהיא באמת תשלם על הקניה שלה. לא כי יש לי בעיה לשלם, אלא שלא יקרה כלום אם זה לא יהיה תמיד על חשבוני.
כל שמלה שאני בוחרת, רוז רוצה בעצמה, ואני נאלצת לבחור אחרת. כל שמלה שהיא מודדת, היא שולחת לריאן שמשבח אותה על טעמה המשובח.
"את לא כועסת עליי שלא סיפרתי לו שאת בחרת את השמלה, נכון?" היא אומרת ומביטה בי בתחינה שלא אכעס עליה.
"ברור שלא. מה זה משנה? העיקר שתמצאי את האחת שאת מאוהבת בה, ותרגישי בה כמו נסיכה. זה הערב שלך, ואני רוצה שתהיי מאושרת," אני מרגיעה אותה. אני מכירה אותה כל כך טוב, וזה באמת לא משנה לי.
רק כשהיא בוחרת את האחת 'הכי מדהימה שקיימת עלי אדמות,' אני שוב הולכת לבחור אחת בשבילי, שהיא שילוב של מכנסיים ושמלה, בגוונים של כחול וטורקיז.
יום שני מגיע.
רק בצהריים שולח לי ריאן הודעה שהמסיבה היא בעצם במועדון השחקים.
אני מוודאת עם ספא יופי שלך שאנחנו יכולות להגיע לשעתיים של פינוק.
"היום יום הולדת של רוז, תתרכזי בה," אני מבקשת מהקוסמטיקאית. אני רוצה רק לעשות לסדר את הציפורניים.
הקוסמטיקאית מתקרבת אליי ובוחנת אותי. את באמת נראית נקייה. הגבות שלך מושלמות, והפנים נקיות.
מיריי ונלי לא מוותרות על טיפול פנים מפנק בנוסף לטיפול בציפורניים. הן יודעות שאת החשבון אני אשלם.
"היא כבר יודעת על המסיבה?" לוחשת לי נלי.
"ברור, הרי כל שנה הוא עורך לה מסיבה לכבוד יום הולדתה. היא גם יודעת שאנחנו נפגשים במועדון השחקים," אני מרגיעה אותה.
"אני שמחה שריאן בחר את המועדון. האוכל שם הוא ברמה מעל כולם," אומרת מיריי שמרגישה הקלה שאפשר לדבר על כך בקול רם.
"את יודעת שכל מסיבה שריאן מתכנן היא ברמה גבוהה, בלי שום קשר למקום," אני עונה לה, "בעיקר כשמדובר ברוז."
*
לא סתם אני בוחרת במילים האלה.
פעם אמרה לי מיריי שהיא לא מבינה למה ריאן בחר דווקא ברוז, שהייתה בין הבנות הביישניות של השכבה.
אף אחד לא האמין ששמונה שנים אחרי היום שהוא ביקש ממנה להיות חברה שלו, הם יהיו עדיין יחד.
כולם חשבו שהוא עושה זאת בגלל התערבות עם חבריו לקבוצת הכדורסל, או סתם כדי לצחוק עליה.
היום כבר כולם יודעים שהוא מאוהב בה מעל הראש, וכך גם היא.
אמנם ריאן רחוק מלהיות הטעם האישי שלי, אבל הוא טוב לרוז, וזה כל מה שמעניין אותי. אני באמת רוצה אותה מאושרת.
פעם באחת השיחות עם ריאן, כשתכנן עוד מסיבה לרוז, הוא נעלב שלא התלהבתי מהרעיונות שלו. הסברתי לו שרוז תאהב את מה שהוא מכין עבורה, ואני לא קשורה לזה.
כמובן שלא רציתי לפגוע בו ולומר לו שאם הגבר שלי היה מכין לי מסיבות מוחצנו כאלה, כנראה לא הייתי נשארת איתו.
*
אני זוכרת את הבטחתי לריאן, וכשמגיע הרגע לבחור את הצבע של הלק, אני פוסלת את כל הצבעים שרוז בוחרת. "להזכירך את היום בת רבע מאה. הגיע הזמן שתבחרי בצבע סולידי. כמובן שאני נמנעת מלומר לו שתבחר צבע שמצטלם יפה, אלא מזכירה לה שהוא צריך להתאים לשמלה שלה.
"את צודקת," היא נאנחת, "את יודעת כמה אני אוהבת לצבוע את ציפורני בשלל צבעים, אבל זה באמת לא מתאים לשמלה שלי."
אחרי שלוש שעות מייגעות, אני מקבלת הודעה שנהג הלימוזינה מחכה לנו. עוד מחווה שהיא מיותרת בעיניי, בעיקר כשזמן הנסיעה בין הספא למועדון הוא בקושי עשר דקות.
כשאנחנו מגיעות ריאן מחכה לנו בפתח עם זר וורדים אדומים. "יום הולדת שמח מלכה שלי," הוא אומר לה.
אנחנו נכנסים למועדון שמוקשט לכבודה של רוז, וניגשים לרחבת הריקודים.
"תראו תראו מי הגיעה לפה. שאלתי אותה אם היא באה לבד, והיא ענתה שכן. לא יאומן מה היא עושה כדי למשוך את תשומת לך," אומר רוז.
'שוב היא מתחילה?' אני רוטן בתוכי.
"אתה לא מאמין לי?" אומרת רוז, ונכנסת לצ'אט בינה לבין רוז, "אתה מוזמן לקרוא."
רוז@וייד:
האם תגיעי פלוס אחד?
אנסטסיה@וייד.
אגיע לבד.
אני צופה באנסטסיה רוקדת. היא נראית שמחה וחסרת דאגות, כל כך מנוגדת לדמות שלה בעבודה.
אנסטסיה וחבריה רוקדים כמה ריקודים, ואז האורות במועדון מעומעמים.
החברים מסתדרים בשתי שורות, הגברים מול הנשים. הגברים מתחילים לשיר את השיר היי בייבי, אני רוצה לדעת… אבל כשמגיע תורן של הבנות הן מוסיפות מילים משלהן. אין ספק שהם רקדו את הריקוד הזה אינספור פעמים.
ואז שר אחד הגברים אני רוצה לדעת האם תנשאי לי וכורע ברך לפני אחת הבנות.
"אין ספק שאנסטסיה ביקשה מהגבר הזה שיציע לחברתו נישואין רק כדי לתפוס את תשומת הלב של הבוס, נכון ליז?" שואלת בציניות מרינה.
