אנחנו נוסעים לשדה התעופה. ויליאם לא נותן לי לסחוב את המזוודות, ודואג להביא לי בקבוק מים וחטיפים. אם מישהו היה מסתכל עלינו מהצד, לא היה לו ספק שהוא בן הזוג שלי. אני מודה שנעים לי שמישהו דואג לי, רק איני יכולה למחוק ממוחי את המחשבה שזה היה צריך להיות אמיר, הגבר שאני כל כך מאוהבת בו, למרות שהוא כבר לא רוצה קשר איתי.
אנחנו עולים לטיסה, אני מתרווחת במושב הנוח של מחלקת העסקים, וממהרת לעצום את עיניי, כדי ליצור לי עולם משלי. אני כל כך רוצה להיות לבד. הנוכחות של ויליאם מתחילה להעיק עליי.
ככל שאנחנו מתרחקים מלונדון, כך אני מרגישה שאני מתנתקת ממנה. אני לא בטוחה שיהיו לי כוחות לחזור אליה שוב. אני לא מרגישה כל כך טוב. אני מרגישה אי נוחות בבטן, אבל מחליטה לא לומר מילה לויליאם, אלא מסובבת את ראשי לחלון ונושמת עמוק.
ויליאם מרגיש שמשהו לא בסדר איתי ומניח את ידו על זרועי. אני מרגישה פתאום שהוא פולש למרחב הפרטי שלי. "הכל בסדר," אני אומרת ומזייפת פיהוק גדול, "בסך הכל כעת אמצע הלילה, מה הפלא שאני כל כך עייפה?" אני שואלת, ומקווה שהוא יקנה את המשחק שלי.
"אין מה להשוות את האוכל שמוגש בטיסה מתל אביב, לארוחה הזאת. אני כבר מכור לאוכל הישראלי," הוא אומר לי כאשר מוגשת הארוחה.
"מה כבר אפשר לצפות מארוחה באמצע הלילה," אני צוחקת.
"אולי את צודקת," הוא עונה מהורהר, "תמיד אמרתי שאת אישה חכמה."
הוא שוב עושה את זה. אני אישה בסוף החודש השביעי להריונה, ועדיין אין מה שיגרום לו לא לרצות אותי.
"אני עדיין שבעה מארוחת הערב," אני משקרת לו, "אני אחכה לארוחת הבוקר בבית המלון."
כל פעם שאני מגיעה חזרה לארץ, ומבחינה בחופי הארץ, אני מרגישה שהבטן מתהפכת לי, ההתרגשות גואה בי. היום, יש לי הרגשה אחרת, למרות שאני כבר מחכה להיות בארץ,
עם הנחיתה אנחנו נוסעים לבית המלון בו ישהה ויליאם. כיוון שאנחנו מגיעים לישיבות בארץ לעיתים קרובות, דיוויד מזמין תמיד חדר לשני אנשים.
*
"אני יודע שאמרת שאת ישנה אצל הורייך, אבל אני מעדיף שתהיה לך אפשרות לנוח באמצע היום," הסביר לי ויליאם את הבחירה שלו.
העובדה שאני רשומה כאורחת, מאפשרת לי להשתמש בשירותי המלון.
מייד עם הגיעי אני מאחסנת את המזוודות שלי בלוקר ליד הקבלה, מה שנראה סביר היות ושעת הצ'אק אין היא בשעה אחת עשרה.
זה גם מאפשר לי להצטרף לארוחת הבוקר, שכבר מוגשת בשעה זאת.
את ארוחת הבוקר הישראלית אני אוכלת בתיאבון רב.
"להביא לך קפה ומאפה?" שואל ויליאם.
"שכחת שעוד מעט אנחנו בישיבה, ושם הכיבוד מוגש בשפע? כמה אתה חושב שאני יכולה לאכול?"
"זה בשביל הבייבי," הוא אומר.
"הבייבי לא אוהב קפה," אני אומרת לו. את העובדה שאני ממעטת לשתות קפה בימים אלה, הוא דווקא היה צריך לדעת.
אני ניגשת לשירותים להתרענן, ומחכה כבר שיתחיל היום, ולא אהיה לבד עם ויליאם שמנצל את העובדה שאני בהריון, ומכרכר סביבי כל הזמן.
פעם אחת עמד לי על קצה הלשון לומר לו שיפסיק, שההריון הזה לא קשור אליו, וגם שלא יחלום שיהיה בינינו משהו.
*
"כבר הסברתי לך ויקטוריה, שאני עכשיו בעניין של לי. מתי כבר תביני?" אני שומעת את ויליאם מדבר בטלפון, ומרגישה את הבחילה עולה במעלה גרוני.
אני רותחת עליו שהוא משתמש בי כדי להרחיק אותה ממנו. אני מסתובבת לאחור, אבל ויליאם עוצר בעדי. "מה ששמעת, זאת האמת," הוא אומר לי ומישיר מבטו אליי.
"אני אישה נשואה, ויליאם. אני לא מבינה מאיפה המחשבות האלה צצות לך בראש," אני אומרת בקור.
"לא ראיתי אותו פעם אחת מגיע אלייך," הוא עונה לי מייד.
"היחסים ביני לבין בעלי אינם עניינך, ואין לי כוונה להסביר לך מדוע הוא לא יכול היה להגיע ללונדון. למה אתה חושב שאני מתרגשת להגיע לארץ? עלה בדעתך פעם, שאולי אני נמצאת איתו בביקוריי בארץ?" אני ממציאה מייד. השקר שלי עובד.
"אני מודה שלא חשבתי על זה," הוא עונה באכזבה, "אולי כי היה לי נוח לא לחשוב על זה."
אני מרגישה מועקה בבטן, למרות שלא עודדתי אותו אף פעם להתקרב אליי. הוא תמיד ידע שאני נשואה, ודבר הריוני היא ההוכחה לכך. כמובן שאין לי כוונה לספר לו את האמת.
אני שמחה שהישיבה הבוקר נקבעה מוקדם מהרגיל. אני מזמינה מונית, ואנחנו נוסעים למשרדי החברה.
"הים כל כך יפה היום. הוא חלק כמו מראה," אני אומרת כשאנחנו נוסעים לאורך הטיילת. אני אמצא כל נושא לפטפט עליו, רק שלא תעמוד בינינו שתיקה מעיקה.
'למה את חייבת להיות כזאת מתוקה,' הוא ממלמל.
אני לא יכולה עם הגבר הזה! אני אוספת את עצמי ומחייכת.
"זה מה שקורה שמגדלים ילדים בקיבוץ. אימי אכלה הרבה פירות מתוקים ישר מהעץ. אין לך מושג איך זה לגדול במקום שהחצר האחורית שלך היא פרדסי פרי הדר, והאוויר כולו מוצף במבשם פריחת ההדרים. בדיוק כך אני מתכוונת לגדל את ילדיי." רק כשאני אומרת את המשפט, אני מעכלת שדיברתי על ילדים ברבים. אולי זה ישכנע אותו שיש לי נישואים מאושרים.
אנחנו מגיעים לחדר הישיבות והישיבה מתחילה מייד. על הפרק יש הרבה נושאים. אני מרגישה כאילו שסיום החוזה שלי הוא שמכניס את הישיבה היום להילוך גבוה. אחרי לילה שלא ישנתי כמעט, אני מותשת.
חמש שעות ללא הפסקה, למעט אחת שלי ללכת להתרוקן בשירותים, עומדות להסתיים.
"אני חושבת שהרווחנו את ארוחת הצהריים שלנו היום," צוחק שאולי, "זו הייתה בהחלט ישיבה אינטנסיבית. יש לך כמה מילות סיום לפני שאנחנו הולכים למסעדה?" הוא פונה אליי.
אני מרגישה לחץ גדול בבטן, ושטף של מים מרטיב את כולי. 'אני לא מאמינה, זה מוקדם מידי,' אני ממלמלת.
"מה מוקדם מידי לי?" שואל שאולי בחיוך.
"ירדו לי המים. אני … ," אני מוציאה את הטלפון הנייד ומתקשרת לאימא.
"ירדו לי המים אימא," אני אומרת בקול רועד.
"איפה את?" היא שואלת עניינית.
"במערכת," אני עונה.
"אני שולחת לך אמבולנס שייקח אותך לתל השומר, ומודיעה לנעמי שתגיע." אני מעריצה את אימא שיודעת בדיוק מה לעשות, בעוד אני לגמרי מבולבלת.
"אני בא איתך," קובע ויליאם.
"לא העלת על דעתך שאבי התינוק יהיה איתי בלידה?" אני אומרת לו בכעס.
"אני מצטער," הוא אומר ומתרחק. מצידי שייעלב, זה לא המקום שלו להיות איתי.
תוך דקות מנסר את האוויר רעש הצופר של האמבולנס שבא לפנות אותי לבית החולים.
"את לי אילת?" שואל אותי הפרמדיק.
"כן," אני עונה לו בקול חלש. הכאב רק הולך ומתגבר.
הוא עוזר לי לשכב על האלונקה. "באיזה שבוע את?"
"שלושים," אני עונה לו, "מוקדם מידי, מהר מידי."
פרמדיק נוסף עוזר לו להעלות אותי לאמבולנס, ומחבר אותי לעירוי. בזמן שהוא עושה זאת הוא אומר לי שהנהג מפעיל את הצופרים כדי לפנות את הדרך, לא כי אני במצב חירום. אני כנראה נראית לא מאופסת, אם הוא חושב שאני לא יודעת את חומרת המצב.
אני שומעת את ההוראות שהוא נותן בקשר. את ההודעה על שבוע ההריון, והבקשה שיהיה צוות שלם בחדר הלידה.
נעמי מתקשרת אליי. "אני בדרך לבית החולים," היא אומרת, "תהיי רגועה, יהיה בסדר." הקול שלה דווקא לא נשמע כל כך רגוע.
זאת הלידה הראשונה שלי, ואין לי מושג איך באמת נראה חדר לידה, אבל אני בטוחה שלא כל יולדת מוקפת בצוות כל כך גדול של רופאים. אני מביטה סביבי על החדר הלבן. אני יודעת שאני בידיים טובות, ובכל זאת פוחדת, ומרגישה כל כך לבד.
"הלידה מתקדמת מהר מאד," אני שומעת את הדיבורים ברקע, "נתנו לה זריקה אחת להבשלת ריאות, אבל אין זמן לתת עוד. תודיעו ביחידה שיתכוננו לקלוט אותו.
"אני חייבת להתקשר," אני אומרת ומבקשת שיביאו לי את הטלפון מהתיק.
"זה יכול לחכות," אומר לי אחד הרופאים.
"אני חייבת להודיע לבעלי. אני רוצה אותו פה," אני אומרת בדמעות.
בלית ברירה הוא מבקש מהאחות שתביא לי את הטלפון הנייד ואני מחייגת לאמיר, למרות שכל פעם אני מבטיחה לעצמי שלא אתקשר אליו יותר. הטלפון שלו כבוי. 'איך אתה לא מרגיש מה עובר עליי?'
הבטן שלי מתהפכת מהבוקר. אני לא יודע מה עובר עליי. לא אכלתי שום דבר שיכול לגרום לכאב בטן כזה. מצד אחד אני מרגיש רעב, מצד שני אני לא מסוגל לאכול.
אני ניגש להכין לי קפה, אבל שותה רק כמה לגימות ממנו. אני מרגיש בחילה, אבל אני לא מצליח להקיא כלום החוצה.
"מה התאריך היום?" אני שואל בפעם המי יודע כמה את עברי.
"תסתכל על המחשב שלך," הוא עונה לי ברוגז. 'כמה פעמים כבר אפשר לענות לך,' הוא מסנן בכעס.
"מה?" אני שואל.
"כלום," הוא עונה, "אתה מעופף לגמרי היום. היה מאד רצוי שתתרכז בעבודה. יש לנו פריצה למערכת, ואתה בקושי מתפקד."
"אולי אתה רוצה את הכיסא שלי?" אני עונה לו בקור. לפעמים אני חושב שעברי מנצל את העובדה שאנחנו חברים טובים, כדי לומר דברים שלא היה אומר למנהל אחר. הוא עדיין לא הפנים את העובדה שעליתי בסולם הדרגות במהירות מטאורית שהשאירה אותו מאחור.
"מה הפלא שלי עזבה אותך," הוא זורק את המילים באוויר, שגורמות לי לקום, לארוז את המחשב שלי, ולעזוב את החדר.
למרות שמוניתי לתפקיד בכיר, ויתרתי על המשרד המפואר שהוקצה לי. אולי זאת הייתה טעות. אני ניגש לחדר, ורואה את השלט עם שמי עליו. אני נכנס לתוכו, מוציא את המחשב מהתיק, מניח אותו על השולחן וחוזר לעבודה.
עכשיו כשאני לבד אני יכול לדבר בלי שאיש יפריע לי. אני יודע שיש סיכוי שלי כעת בארץ ואני מוציא את הטלפון הנייד כדי להתקשר אליה, ורואה שהטלפון שלי כבוי. אני לוחץ על לחיץ הפעלה, אבל הוא לא נדלק. מסתבר שהסוללה שלו התרוקנה.
עכשיו כשאני חושב על זה, אני נזכר שלא הטענתי אותו הלילה.
*
אמש צלצול הטלפון העיר אותי משנתי.
"יש ניסיון פריצה למערכת," נאמר לי בהודעה המוקלטת ששולחת אליי התראות.
קמתי מיד מהמיטה, והתחלתי לסרוק את המערכת, כדי לחפש מה גרם להודעה הזאת. לשם כאן היה עליי להעזר בטלפון הנייד שלי, אליו נשלחו לי כל הזמן קודים כאמצעי אבטחה כפול.
חמש שעות ביליתי כדי לתקן את התקלה. כשסיימתי לקראת עלות השחר, השארתי את הטלפון הנייד על השולחן, ושכחתי להטעין אותו.
אני מוציא את המטען ומחבר את הטלפון. דווקא מתאים לי כעת להיות מנותק מהעולם.
*
אני מפעיל את המחשב הנייד ותמונה של לי ושלי מכסה את המסך. 'איפה את?' אני שואל.
כאשר הסוללה מתחילה להתמלא , אני מתקשר ללי. הטלפון שלה כבוי. ' למה יש לי הרגשה שדווקא היום היא ניסתה להתקשר?' אני מרגיש את זה בכל תא מהגוף שלי. ישנם ימים שאני לא מרגיש אותה בכלל, אבל יש משהו ביום הזה שמרגיש לי שהיא כל כך קרובה, ואם זאת בלתי מושגת.
"אתה כבר לא מספר לי כלום," אומר לי עברי שמתפרץ לחדרי.
"מה עכשיו?" אני שואל.
"אתה לא יכול להסתיר את זה," הוא אומר ולפני שאני מספיק להגיב, הוא מניח את הנייד שלו על השולחן שלי, כאילו מצא אוצר יקר.
לאחר שלי אילת הודיעה שאין בכוונתה לחדש את החוזה עם חברת התקשורת הלונדונית, התפרסמה היום הצהרה על פרישתה מחברת התקשורת. לכתבנו נודע, אם כי השמועות לא אושרו על ידה, כי היא מתכוונת לצאת לדרך עצמאית.
"אז עכשיו אתה יודע. לא חשבתי שזה משהו שהייתי צריך לספר, הרי התקשורת עושה זאת במקומי," אני מגיב באדישות.
כנראה שזה מה הופך לי את הבטן כל היום, העובדה שהיא נשארת בארץ. עכשיו רק נשאר לי למצוא אותה.
אני מחייג למספר הישראלי הכה מוכר לי שלה. הקו תפוס.
יומיים עברו מאז הגיח ליאם לעולם. העולם שלי כעת מתרכז רק בו. אני מתרגשת מכל שינוי קטן לטובה.
"יש לך בן אלוף," אומרת לי רופאה שאני פוגשת לראשונה היום, "ההתאוששות שלו ממש מדהימה. אני אומר בזהירות, שלדעתי הוא יצא מכלל סכנה. המדדים שלו יציבים, והוא מגיב טוב לטיפול. יש משהו שלא בדיוק הבנתי, יש אבא בתמונה?" היא שואלת.
אני מעיפה מבט מהיר על אימא. "ברור שיש לו אבא," אני עונה בבטחון. השאלה הזאת גורמת לי לשבת ולכתוב לאמיר כמה מילים.
אמיר,
אני מרגישה צורך לספר לך שילדתי ביום שישי בן.
הוא נולד בסוף החודש השביעי להריון.
אני לא מבקשת ממך דבר,
אבל הרגשתי שמחובתי לספר לך,
בעיקר כי בתעודת הלידה שלו רשמתי אותך כאביו,
שכן אתה אביו הביולוגי,
זאת כדי למנוע ממנו בעיות בעתיד,
כיוון שנולד בהיותינו עדיין נשואים.
לי
את המילים האלה אני מוסרת לעידו ומבקשת ממנו שיסע למקום עבודתו של אמיר וימסור לו את ההודעה ממני.
אמיר
השומר בכניסה לבניין מודיע לי שעידו דולב ממתין לי בלובי. 'אז הגיע הרגע,' אני חושב לעצמי, 'היא הגישה בקשה להתגרש ממני.' אני רוצה לענות לו שאני עסוק, אבל מבין שאין טעם שאברח מהאמת.
"אני כבר חוזר," אני אומר למזכירה שלי, ויורד ללובי.
"שלום אמיר," הוא אומר.
"עידו," אני עונה לו. אני בוחן אותו ורואה שבידו מעטפה לבנה קטנה שעליה מתנוסס שמי.
"יש לי מכתב מלי עבורך," הוא אומר.
"אני אבקש מעורך הדין שלי שיתקשר איתך. אני לא מתכוון לנהל איתך משא ומתן," אני עונה לו.
"אתה יכול להיות כזה מטומטם לפעמים," הוא אומר לי.
"תחשוב מה שאתה רוצה," אני פולט לעברו.
"להזכירך, זה אתה שביקשת להתגרש," הוא אומר. "לי כתבה לך מכתב, אתה לא מתכוון לקרוא אותו?"
"כבר עניתי לך על כך," אני אומר ועומד לעזוב את המקום.
"תעשה עם זה מה שאתה רוצה. מצידי תשליך אותו לפח בלי לקרוא אותו. אני לא מאמין כמה … לא משנה," הוא אומר ועוזב את המקום.
אני בוהה בו מתרחק, ורק אחר כך אני רואה שהוא השאיר את המכתב אחריו. אני לוקח את המעטפה, קורע אותה לגזרים, וזורק אותה לפח.
'מהיום לי, את לא קיימת. אני אקח את הלב השבור שלי ואשקם אותו בלעדייך,'
בערב אני מתכונן לצאת לפאב בהרצליה פיתוח, מקום בו הרבתי לבלות לפני שפגשתי את לי שהפכה להיות כל עולמי. אני לא משתף איש בכוונתי, בטח לו את עברי.
אני מקפיד על לבושי, מורח כמות נדיבה של מי גילוח, ויוצא לדרך. כשאני מגיע לבר אני מתקבל מייד בשמחה על ידי חבריי. אדווה היא הראשונה שממהרת לקראתי, מסמנת לכולם שהיא מתכוונת להיות זאת שתבלה איתי הלילה.
אני מודה שאני נהנה מתשומת הלב שמופנית כלפיי, אני זקוק לה יותר מתמיד. שלא כהרגלי, אני נותן לאדווה לשבת קרוב, קרוב מאד, לידי.
"אז אתה לבד," היא לוחשת לאוזני בטון שלא משתמע לשתי פנים.
"אני לבד, אבל ממש לא בודד," אני אומר לה ומגחך.
"אני מניחה שזה יום המזל שלי," היא ממשיכה במלאכת הפיתוי.
"עוד נראה," אני עונה לה וגורם לה לנשוך את שפתיה. ברור לי שאני אוכל הלילה לחגוג איתה, והיא תענה לכל גחמותיי.
'אז כך זה מרגיש כשלי לא קיימת יותר בחיי,' אני חושב. 'למה זה לא משמח אותי?'
