"חזרתי מהמילואים מרוסק. לא הייתי מסוגל לחשוב על מה עבר עלייך בכל החודשים ההם שנעדרתי מהבית.
המחשבות עלייך בזמן המנוחה מהלחימה, היקשו עליי. היית כל כך חסרה לי, נפשית וגם פיזית, שדחקתי מעליי את המחשבות.
לא הייתי מסוגל לדבר איתך, כי לא ידעתי איך אני יכול לעודד אותך, איך יכולתי להבטיח לך שאין לך מה לדאוג, שאצא מזה בחיים. הייתי חייב להקשיח את הלב, להפוך אותו לאבן, כדי שאצליח לשרוד.
את בטח מתארת לעצמך עם מה הייתי צריך להתמודד. המוות הרים את ראשו מכל פינה, שלהם, ויותר מזה של החיילים שלי.
הרגשתי אשם שאני חי, כשחייל שעוד לא מלאו לו עשרים נפל לידי, ולא קם יותר.
וכשחזרתי, הלכתי לאיבוד. מעבר לחלומות המסוייטים בלילה, הרגשתי שאין לי מה לתת לך ולילדים.
את נראית לי כל כך חזקה לידי, שהתחלתי לחשוב איך זה שאת כזאת שלווה.
בלילה ההוא כשבאתי אלייך, והיגבת כמו שהיגבת, הדבר היחיד שעלה לי בראש שאולי היית עם גבר אחר שעינג אותך, ושאני כבר כנראה שייך לעבר."
"אני לא מאמינה שאתה בכלל יכול לחשוב שהייתי עם מישהו אחר? אתה כבר לא בטוח באהבה שלי?" אני שואלת בכאב.
"את לא מבינה דריה, הבעיה היא בי, לא בך," אומר גל.
אני מביטה בו בשתיקה. אני מנסה לעכל את מה שאמר לי. זאת הפעם הראשונה שאנחנו באמת מדברים.
"תחזרי הביתה," הוא מבקש, "הבית הזה הוא לא הבית עבורי בלעדייך. איזה צורך יש לי בדירה המפוארת הזאת, אם היא ריקה מתוכן?"
"הגעתי לכאן כדי לצפות עם סבתא בתוכנית על המשפחה. זה מה שאמרתי לילדים. אלמוג שמח להגיע לכאן, אבל הוא מבין. הרי הבגדים שלהם, וחלק גדול מהצעצועים שלהם, כאן.
הם עברו מספיק טלטלות בשנה וחצי האחרונות. אני לא יכולה כל פעם לערער את הקרקע היציבה מתחת לרגליהם.
מעולם לא אמרתי להם מילה רעה עליך, אבל הם מבינים שאנחנו לא יחד. שיש להם עולם עם אימא, ועולם עם אבא. העובדה שאנחנו לא רבים לידם, לא גורמת לכך שהם לא מבינים.
לצערי הם התרגלו להיות רק עם אימא. כל המשא שלהם הוא על כתפיי. גם אני לא יכולה לעבור כל הזמן טלטלות.
אני מזכירה לך שזה אתה שבחרת לעזוב, ואני נשארתי לבד ללקט את השברים שלהם, ושלי. אני נשארת כאן, עד שאמצא מקור לגור בו."
אני יודעת שאני קשה איתו. אני גם יודעת שהייתי צריכה להיות תומכת יותר ומבינה, בעקבות מה שעברתי בילדותי, אבל גם מבינה שאי אפשר לעזור לאדם שמסרב שיעזרו לו.
גל מתרחק ממני, ואני הולכת עם הילדים להתקלח.
כשאנחנו חוזרים לחדר המשחקים, אני רואה את גל יושב עם אבא בצד, והם מדברים בשקט. אני מזמינה את הילדים לצפות בטלויזיה בחדרי, נשכבת על המיטה לצידם, ונרדמת.
אני מתעוררת בבהלה, פוקחת את עיניי, והחדר חשוך. לוקח לי זמן להתרגל לחושך. אני מביטה לעבר החלון לראות אם הלילה ירד, או זה החדר שלי שחשוך, ורואה את גל יושב על הכורסה בפינה. אני מתיישבת כדי להיות בטוחה שאני לא מדמיינת אותו.
"את יכולה להמשיך לישון. הילדים כבר אכלו ארוחת ערב. גם הורייך כבר הלכו. אחר כך הקראתי להם סיפורים, בזמן שהם טבלו עוגיות בחלב, והשכבתי אותם לישון.
אני מניח שלא הרגשת כשהם באו לתת לך נשיקת לילה טוב, ואגם אמרה לך 'אגממי א'הבת אימא.'
את רוצה שאכין לך משהו לאכול? כריך אולי?" הוא שואל.
אני נזכרת שראיתי אותו מדבר עם אבא. אני מתקשה להכיל את עוצמת רגשותיי, קמה מהמיטה, והולכת להתרוקן בשירותים.
כשאני חוזרת למיטה, אני רואה שגל כבר לא יושב על הכיסא. 'אולי דמיינתי,' אני חושבת בליבי.
המחשבה הזאת מעציבה אותי מאד, ואני נרדמת מייד.
אני מתעוררת שוב כשעדיין חשוך. אני לא רגילה לישון כל כך הרבה שעות רצוף.
אני מתיישבת ונדהמת לגלות שגל ישן על השטיח למרגלות המיטה. הוא לובש רק מכנסיים, ופלג גופו העליון חשוף. שלא כהרגלו, הוא לא ישן על הגב, אלא גופו מוטה לעבר המיטה. כשזרועו האחת פשוטה לעברה.
אני כורעת לידו , ונשכבת בסמוך אליו. למרות שעיניו עצומות, הוא מקיף אותו בזרועו ונצמד אליי.
'מתי תביני שאני לא יכול לחיות בלעדייך,' הוא ממלמל.
אחרי דקה ארוכה הוא מתרחק ממני.
"חודשים אני ישן על האדמה, זה לא בשבילך, תחזרי למיטה," הוא אומר, מתיישב, ונשען על הקיר.
כל אותו זמן עיניו נשארות עצומות, ואני תוהה האם הוא מודע למה שאמר, או שזה נאמר מתוך שינה.
אני לא יכולה לעצור את דמעותיי, ומתחילה להתייפח. אני לא מסוגלת לנשום לידו, ועומדת לצאת מהחדר.
גל מזנק ממקומו ועוצר בעדי.
"תגידי מה את רוצה," הוא אומר.
"אני רוצה את המשפחה שהייתה לנו, גם אם שבורה," היא עונה.
"את מתכוונת , גם אם אני שבור," אני עונה ומרגיש כאב מפלח את בית החזה שלי.
"אתה חושב שאני לא? אתה צודק, הייתה לי שנה נהדרת בלעדייך," היא עונה לי בציניות.
"אני יודע שלא. את צודקת. את מבינה שרק לידך אני יכול להישבר, ודווקא לידך אני מרגיש שאני חייב להיות חזק?"
"חשבתי שאני החברה הכי טובה שלך," היא אומרת לי בעצב.
"את כן!" אני עונה מייד.
"אז תתחיל להתנהג ככזה," היא מבקשת.
אני פושט את מכנסי, נשאר רק עם הבוקסר שלי ומסמן לה לחזור איתי למיטה.
"שלא תחשבי שאני לא חושק בך," אני אומר לה, "אבל לא מרגיש שזה נכון לעשות זאת בבית של סבתא."
"אני רק רוצה שתחבק אותי. אני רוצה להרגיש את מגע הגוף שלך, להריח את הריח שלך." אני מרגיש את גופה נרגע למגעי. מה שגורם גם לי להרגע. סוף סוף אני מרגיש שאני חוזר הביתה. אני ישן כמו שלא ישנתי חודשים רבים.
אני מתעורר ומגשש במיטה לידי, אבל היא לא כאן. אני קם מייד. 'אז היה עזבה אותי,' אני ממלמל ומתיישב חזרה על המיטה, כי רגליי לא נושאות אותי.
אני לוקח את הטלפון הנייד לראות מה השעה, ורואה שיש לי הודעה ממנה. אני לא בטוח שאני מוכן לקרוא אותה, אבל מבין שאין טעם שאדחה את הסוף.
גל,
נסעתי להביא את הילדים לבית הספר,
ומשם אני ממשיכה לסטודיו, לקבוצה של הבוקר.
שיהיה לך יום טוב,
דריה
אני מנסה להבין מנוסח ההודעה מה היא מרגישה, אבל לא מצליח.
אני מנסה לשחזר את הדברים שהיא אמרה לי אתמול. אולי זה יעזור לי להבין.
אני מתעוררת בבוקר חבוקה בזרועותיו של גל. חודשים רבים זה לא קרה. הלב שלי מלא אושר.
אני מגלה שהתעוררתי מאוחר, ואני צריכה למהר להעיר את הילדים, להכין ארוחת בוקר, ואוכל לבית הספר.
אני ניגשת להעיר אותם, אבל לא רק שהם אינם במיטות, אלא שהמיטות שלהן מוצעות. אני ממהרת למטבח ומוצאת אותם יושבים סביב לשולחן. סבתא שותה בנחת את הקפה, של הבוקר, והילדים ממלאים את הקערות שלפניהם בדגנים. רק אז היא קמה ומוזגת להם את החלב לקערה, וממלאת לאגם את הכוס שלה. על השיש ארוזות מונחים תיקי האוכל שלהם.
"באתי להעיר אותך, וראיתי אתכם ישנים מחובקים. נראית כל כך רגועה, שלא רציתי להעיר אותך," אומר אלמוג.
אני נדהמת מהאופן הבוגר בו אלמוג רואה את הדברים, ובעצם אני אמורה כבר להבין כמה הבן שלי התבגר בשנה שחלפה.
אני נכנסת להחליף בגדים בשקט, ויוצאת עם הילדים לרכב. אני מושיבה את אגם בכיסא שלה, ובזמן שהבנים מתיישבים וחוגרים את עצמם אני שולחת הודעה קצרה לגל שידע שיצאתי.
אני מגיעה ממש דקות לפני הצלצול, וממשיכה משם מייד לסטודיו, שגם אליו אני מגיעה ממש ברגע האחרון.
יעלי כבר כאן, והיא פותחת את החלונות של הסטודיו כדי לאוורר אותו מעט.
בנוסף לקבוצה הרגילה, יש לי היום גם את נשות הטייסים. אין לי דקה אחת לנשום.
שוב לילך מבקשת לדבר איתי. "אני מרגישה שאנחנו לפני פיצוץ," היא אומרת לי, "מה שמשפיע על הבן שלנו. הוא מתנהג מתחת לכל ביקורת. אני ממש הולכת לאיבוד."
את השיחה שלנו מפריע מסרון מגל.
גל ליר:
תודיעי לי כשתהיי פנויה.
זיעה קרה יורדת במורד גבי. אני מרגישה שאני לא נושמת. אני יודעת שלא אהיה מסוגלת לתפקד, ולכן אומרת ליעלי שאני חייבת לענות לשיחת טלפון, ושתפעיל את הקבוצה. בסופו של דבר היא כאן כדי ללמוד ממני את המקצוע.
אני מתרחקת מהסטודיו והולכת לחוף. רק אז אני מתקשרת אליו. "ביקשת שאתקשר," אני אומרת לגל בקול רועד.
"תפתחי מצלמה," הוא מבקש מייד.
אני עושה כדבריו. "מה קרה לך ילדה שלי, למה הקול שלך רועד?"
"כי אני לא בטוחה שאהיה מסוגלת לעמוד במה שתאמר לי," אני עונה ודמעות בעיניי.
"ילדה שלי, אני כל כך אוהב אותך. אין לה מה לחשוש, זה לעולם לא ישתנה," הוא מדבר אליי בטון רך שמלטף לי את הלב.
"פחדתי ש…" אני מתחילה לומר.
"אני כל כך מצטער," הוא אומר, "מה שרציתי לבקש ממך זה שתפגשי עם השופט במשפט שלך. הוא יודע את האמת, ויודע בוודאות שהאישום הוא שיקרי. הוא רק צריך לשמוע זאת ממך כדי לסגור את התיק. אני יודע זאת, כי הוא החבר הכי טוב שלי."
"אני אשלח לך את כרטיס הטיסה שלי, שיראה באיזה תאריכים הייתי בשוויץ. הוא יכול לאמת את זה במשרד הפנים," אני מציעה.
"נשמע רעיון נפלא," הוא אומר לי.
"אני יכול לשאול אותך מה התוכניות שלך, או זה מוקדם מידי?" הוא שואל.
"האמת היא שלא אמרתי לילדים שבעצם עזבתי את הבית. אלמוג ראה אותנו ישנים מחובקים. אני רוצה לשמוע מה אתה חושב. אם באמת התכוונת למילים שלך, ואתה מוכן לנסות לשקם את המשפחה, אני אחזור איתם הביתה. זה תלוי רק בך, זה אתה שביקשת להיפרד," אני אומרת לו. "תחשוב על זה, אני חייבת לחזור לשיעור."
"אני לא צריך לחשוב. אני אהיה היכן שתהיי. כמובן שהייתי מעדיף שזה יהיה בבית שלנו," הוא עונה לי, "אם את מוכנה, אני אזמין את השופט השבוע עם אשתו ובנו לארוחת ערב."
"לילדים יש היום יום לימודים ארוך בגלל החוגים, ולכן אני גם משאירה את אגם בגן. אני אעבור אצל סבתא, אארוז את הדברים שלהם ואגיע הביתה," אני אומרת רגע לפני שאני נכנסת חזרה לסטודיו.
"תודה דריה. אני אוהב אותך," הוא אומר.
אני כבר בתוך הסטודיו ולכן מצלמת את עצמי במהירות, ושולחת לו את התמונה בתוספת המילים אוהבת אותך.
הוא שולח לי לב ומוסיף אני נמס.
אני מרגישה שהלב שלי לאט לאט נרגע. עכשיו הרבה יותר קל לי להקשיב למה שנשות הקבוצה אומרות לי.
"את נראית זוהרת," לוחשת לי יעלי, "אני לא אשאל מה קרה, רק שמחה לראות שאת מרגישה טוב. אני מודה שקצת דאגתי לך הבוקר, נראית נסערת."
"באמת?" אני מעמידה פנים שאני מופתעת, "כנראה חשבתי על משהו."
יום ראשון
אני מנסה להשיג את גל מרגע שעזב את הדירה שלי ביום שישי. אני דואג לו וחייב לראות שהוא בסדר.
דבר ראשון שאני עושה כשאני מגיע לבית המשפט, זה לבדוק את התביעה נגד דריה. כאשר שודרה ביום שישי הכתבה דמעותיה של דריה רשמתי לעצמי מיזכר בטלפון מתי הסבא שלה ודודה נפטרו. איני צריך הוכחה יותר שהארוע שבגינו הוגשה התביעה הוא בלתי אפשרי, שכן דריה שהתהה בשוויץ כשנטען שהיא הטרידה את איש העסקים.
אני מתקשר למשרדה של עורכת הדין נוי בן נתן.
"אני מניח שראית את הכתבה במהדורה המרכזית של יום שישי," אני אומר לה מייד כשהיא עונה, "לא צריך להיות גאון במתימטיקה כדי להבין שמה שטען איש העסקים הוא בלתי אפשרי, אלא אם כן הוא היה בביקור תנחומים בשוויץ ושם הוטרד על ידי הנתבעת., מה שלא מסתדר עם הסיפור על המשרד שלה.
אני שוב מזכיר לך שאת הצהרת שהיית במשרדה, בקומה שלא קיימת, ומסרת לה אישית את ההזמנה לבית משפט.
את נדרשת להתייצב היום בשעה אחת בפני הוועדה שתדון בתצהיר הכוזב שלך. הייתי מייעץ לך להעביר את התיקים שבהם את פועלת לידי עורך דין אחר.
אני לא אשב בוועדה הזאת, כיוון שנודע לי שיש לי נגיעה אישית לנושא. את הפסיקה לדחיית התביעה נתן עמית שלי, שהבין שהיא משוללת כל בסיס.
אני מניח שהזמנה רשמית לוועדה תשלח לך תוך שעה."
עכשיו כשסיימתי את הנושא הזה, אני מתקשר שוב לגל. אני נושם לרווחה כשהוא עונה לי.
"בוקר טוב ברק. תכננתי להתקשר אליך. אני מתנצל על העזיבה הנחפזת שלי ביום שישי. הרגשתי שאין לי אוויר," אומר גל, "יש לי צילום של כרטיס הטיסה של…"
"אין צורך גל. הכתבה הבהירה מעל כל ספק שדריה לא שהתה בארץ, אין צורך בעדות שלה," אני ממהר לומר, "יותר חשוב, איך אתה? אני מבין שדיברת איתה."
"הייתה לנו שיחה מלב אל לב. אנחנו שוב יחד. דריה מודעת לקשיים שלי, אבל זה לא מרתיע אותה.
בסוף השבוע הזה היו לי שיחות עם אסף, אביה של דריה. מסתבר שהוא הלום קרב. דריה אף פעם לא הזכירה את זה. היא מכירה היטב את הנושא, שהיה כצל לאורך ילדותה. למדתי שאפשר לחיות עם זה.
בכל מקרה, רציתי לפצות אתכם, ולהזמין אתכם אלינו לארוחת ערב. דריה בשלנית מעולה.
אני חושב שגם עילאי ימצא את עצמו עם הבנים שלי. אלמוג בן שמונה ואפיק בן שש, למרות שאגם היא ילדה מעלפת. לפעמים אני לא מאמין שהיא רק בת שנה וחצי. אני מבקש שתמסור את התנצלותי ללילך, ותודיע לי מתי מתאים לכם לבוא."
האופן בו גל מדבר על דריה גורם לי לדקירה בלב. איך קרה שכל כך התרחקתי מהאישה שאהבתי? הגיע הזמן שאשב מולה ואדבר איתה גלויות. תהיה התוצאה אשר תהיה.
ברק לויסון:
מתי את פנויה?
הייתי רוצה שנדבר.
אני מוצא עצמי מעיף מבט לעיתים תכופות בטלפון הנייד שלי. כשאני נמצא בדיון בבית המשפט, אני נוהג לכבות אותו, לא כך היום. אני מעביר אותו ל'שקט,' ומניח אותו על השולחן לפניי.
המזכיר שלי מביט עליו מופתע, אבל לא אומר מילה.
הדיון בתיק שלפניי אורך שעתיים, ואני מאוכזב לראות שהיא לא ענתה לי. 'האם איחרתי את המועד?'
אני חוזר ללשכה שלי ומסתגר בה. אני לא רוצה שאיש יראה את סערת הרגשות שעוברת עליי. המזכירה מגישה לי קפה כהרגלה, אבל המחשבות שלי רחוק ממנה, ורק כשהיא שואלת אם הכל בסדר, אני מבחין בה.
"ראית את הכתבה דמעותיה של דריה?" אני שואל, כאילו שזה מה שמעסיק את מחשבותיי.
"כן ואיתי כל ישראל, וגם עורכת הדין בן נתן שהצהירה שמסרה לה את ההזמנה לבית משפט בקומה שלא הייתה. אם יורשה לי לומר כבוד השופט, למרות שאינני רוצה להשמע רכלנית, השמועה על הדיון שלה בוועדת משמעת היא הנושא הלוהט במסדרונות בית המשפט."
"אני מניח שהוועדה תרצה להראות לקהל עורכי הדין, ובעיקר לתאבי הבצע ביניהם שלא חסים על חיים של אנשים, שיחשבו פעמיים לפני שהם בודים ראיות," אני עונה לה.
אני לוגם מהקפה. הדיון הבא התבטל בגלל שהצדדים הגיע להסדר, ולפניי יום פנוי מדיונים. אני אמור לנצל אותו לקריאת תיקים, אבל אני חסר מנוחה. אני מבין שלמרות כל האדישות שלי, כנראה שיש לי רגש ללילך.
אני שולח הודעה לגל.
ברק לויסון:
תבוא לשתות איתי קפה ביית הקפה על החוף?
גל ליר:
אני בדרך אליך
