אני מביטה על פיית'. כל מי שרואה אותה לא יכול שלא להתפעל מיופיה. היא בעלת שיער אדמוני קצר, ועיניים ירוקות. מי שרואה אותה יכול בהחלט לזהות את הגנים של משפחת מקנזי הסקוטית.
אני סקרנית לראות איך יהיה המפגש ביניהן, שכן הן עוסקות בעולמות משיקים.
"ספרי לי עלייך," מתעניינת פיית'. המבט שלה כולו מרוכז באליזבת.
"אני רופאת נשים בבית החולים הר סיני. החלום שלי היה ללוות נשים בתהליך ההריון והלידה," מתחילה אליזבת לספר לה.
"נשמע מאד מעניין. מאיפה נובעת האהבה הזאת, מישהו ממשפחתך עוסק ברפואה?" היא שואלת באיפוק.
"מעניין שאת שואלת. זו שאלה ששאלתי את עצמי. אבי ושנים מאחיי הבוגרים עוסקים בעולם הפיננסים, ואילו אחי השלישי הוא עורך דין," עונה אליזבת ולוגמת מהמשקה הקר שלפניה. אני רואה שהיא רוצה לומר משהו אבל שותקת. מה לא הייתי נותנת כעת כדי לדעת מה עובר בראש היפה שלה.
"ואימך?" שואלת פיית'.
"אימי… היא עסוקה ב… איך אגדיר זאת? בואי נאמר שיש לה חיי חברה עשירים," היא עונה לבסוף,
"את מכירה את אימי ליאה?" היא מפתיעה אותי, ואני תוהה מה באמת היא יודעת.
"הקשר שלי הוא בעיקר עם פרופסור הדסון. הוא הלקוח שלי כבר זמן רב." אני כבר מבינה שלמרות שביקשתי, אדוארד עדיין לא דיבר עם בתו.
"אני יכולה לשאול אותך מה גרם לך לבחור בענף שלך?" שואלת אליזבת. ברור לשתינו, לפיית' ולי, שלא נוח לה לדבר על משפחתה.
"תמיד רציתי לעזור לבני אדם. החיים בחרו עבורי מסלול שלא ציפיתי. נאלצתי להפסיק את לימודיי לתקופה ארוכה עקב מחלה, והטיפולים שבאו בעקבותיה. בין לבין הוצע לי לעסוק במחקר, והחלטתי לנסות. והנה אני פה, נשיאת חברת המחקר לתרופות כפי שאני מניחה שאת יודעת, ומרגישה שאני עושה דברים חשובים," אומרת פיית'. היא מביטה על אליזבת וסקרנית לשמוע מה תאמר על כך.
"אני מצטערת על מה שנאלצת לעבור. אני שמחה שזה מאחורייך, ושאת אוהבת את מה שאת עושה." אני מאד מעריכה את העובדה שהיא לא שואלת יותר מידי שאלות בנושא.
"אתן קרובות משפחה?" שואלת אותי אליזבת.
"למה את חושבת?" אני שואלת מופתעת.
"אני רואה הרבה קווי דמיון ביניכן. המבטא הבריטי הקסום, עיניי האזמרגד הירוקות, ושם המשפחה הסקוטי. אני יודעת שבמקור את ליאה מק'ליין." אליזבת מסבירה מדוע היא מרגישה כך.
"אני מניחה שאנחנו מאותו מקור סקוטי, אבל לא קרובות משפחה, אלא חברות ממש קרובות. אני לוויתי את פיית' כשחלתה, ואחר כך שעברה להתגורר כאן בניו יורק," אני מסבירה לאליזבת.
"אמרת שהחלום שלך היה ללוות הריון ולידה. זה נשמע שזה לא בדיוק מה שאת עושה." אין ספק שפיית' שמה לב לבחירת המילים של אליזבת.
"הייתי בוועדה להפסקת הריון תקופה ארוכה, שזה מעמד לא פשוט. וכעת אני מטפלת בנושא של פגיעה מינית," מתחילה אליזבת לספר.
"אנחנו עובדות כעת יחד," אני מוסיפה.
"בתור רופאת נשים התמחיתי בכל מה שקשור לרפואת נשים, אבל ביקשתי לא לטפל בנשים החולות בסרטן הרחם והשחלות. קשה לי להתמודד עם זה. אני רוצה להביא חיים לעולם, לא ללוות נשים כשהן נפרדות ממנו," אומרת אליזבת וניכר עליה שקשה לה לדבר על הנושא, "למרות שגם בלידה יכולים לקרות אסונות."
"סרטן הרחם הוא לא פסק דין מוות," אומרת פיית', "אני חליתי בו כשהייתי בהריון, ונאלצתי לעבור כריתה של מערכת הרבייה. נכון שנלחמתי בו שנים לא מועטות, אבל הנה אני בריאה לחלוטין."
"אני לא יכולה להסביר לך מה אני מרגישה. יש משהו במחלה הזאת שנמצא במוחי כמו זיכרון עמום, ואין לי מושג מאין. אני מקפידה להיבדק. אני יודעת שזה פחד לא הגיוני, שכן בקרב משפחתי אף אחת מהנשים לא חלתה," אומרת אליזבת.
"את בטח יודעת שיש היום בדיקות לגלות אם את נשאית של גנים שגורמים למחלה," אומרת פיית'.
"כסטודנטית עברתי את הבדיקה הזאת, כמו שאר המחלות הגנטיות. נמצאתי נקייה," אומרת אליזבת, ומחייכת לפיית', שפולטת אנחת רווחה.
"אני שמחה לשמוע," אומרת פיית'.
פיית' מספרת לאליזבת כל המחקרים החדשים הקשורים לרפואת נשים, ואליזבת מקשיבה לה בשקיקה, ומרבה בשאלות.
"היא מדהימה," שולחת לי פיית' מסרון זמן קצר אחרי שאנחנו נפרדות.
המפגש עם נשיאת מכון המחקר העולמי לתרופות ריגש אותי מאד. אני לא יכולה לשים את האצבע על מה יש בה שגורם לי להרגיש כל כך נוח איתה, כאילו שאנחנו מכירות מאז ומעולם.
אני מרגישה שלווה שלא הרגשתי זמן רב, אולי כי השבועות האחרונים התנהלו בקצב מטורף.
ואז מגיע המסרון שמחזיר אותי למציאות.
"אני מצטערת, קיבלתי קריאה להתייצב בהקדם בחדר המיון. אני מניחה שגם את תקבלי הודעה בקרוב," אני אומרת לליאה.
"אם כך אסע איתך כעת," היא אומרת ומזמינה את החשבון.
אנחנו נפרדות מפיית', ונוסעות ברכב של ליאה חזרה לבית החולים. אני כולי דרוכה לקראת מה שמחכה לי בחדר מיון. מבט אחד מספיק לי כדי להבין שהגבר שהביא את הנפגעת לחדר המיון, ונמצא כעת ליד מיטתה, הוא התוקף שלה. העיניים שלה מספרות, את מה שפיה לא יכול.
"מה שמך?" אני שואלת למרות ששמה רשום לפניי. אני עושה זאת כדי לבחון את יציבות קולה.
"שרלין," היא אומרת בקושי רב.
"תצא בבקשה," אני אומרת לגבר בטון שליו, "עליי לבצע בדיקה פנימית."
"אני לא זז ממנה," הוא אומר, "היא זקוקה לי."
"אני מבקשת ממך שוב, תצא בבקשה. היא לא זקוקה לך בזמן שאני בודקת אותה. תלך לחדר ההמתנה, ואבקש שיקראו לך כשאסיים."
"אני לא מרשה לך…" הוא מתחיל לומר.
"אתה רוצה שאזמין את איש האבטחה?" אני אומר לו ומסמנת לו בידי שיצא.
הוא לא זז ממקומו, מבטו המאיים נע בינה לביני.
"הבדיקה אורכת חמש דקות, אולי פחות. אני מניחה שהאישה שלך תוכל לשרוד את הדקות האלה בלעדיך. כשאסיים את הבדיקה תוכל לחזור להיות לידה," אני אומרת בטון מלא בטחון, למרות שאני משקרת לו.
הגבר יוצא, אבל אני רואה שהוא לא עוזב את המקום, ומטה אוזן מחוץ לוילון להקשיב לשיחה בינינו.
אני מניחה את אצבעי על שפתיי, רומזת לה שתשתוק, ומתחילה להסביר לה בקול רם מה אני עומדת לעשות. "בדיוק כפי שהבטחתי, זה לא לוקח הרבה זמן," אני אומרת כשאני מסיימת לקחת את הדגימה לערכת האונס.
"עכשיו אני אבדוק אותך כדי להעריך מה מצבך, ואם את צריכה להשאר בבית החולים למעקב."
"האם הוא התוקף? תעני לי בתנועת ראש." אני רושמת לה על המסך של הטאבלט שלי. ומראה לה. היא נדה בראשה לחיוב. "את ברת מזל שהחבר שלך הביא אותך לכאן," אני אומרת לה בקול.
"אנחנו נשמור עלייך," אני רושמת לה בטאבלט.
אני מוציאה את ראשי מבעד לוילון. הגבר רואה אותי ונרתע, "איזו אחות יכולה לעזור לי?" אני שואלת.
סוניה ממהרת לגשת אליי. "את לא עוזבת אותה לשנייה," אני לוחשת לה.
אני פותחת את הוילון ומשאירה אותו פתוח, אחרי שאני מוודאת ששרלין מכוסה בשמיכה. אני פונה לכיוון תחנת האחיות, ורואה בזווית עיני את הגבר חומק חזרה לעמוד ליד מיטתה. אני שמחה ששרלין לא נמצאת לבד. אני מכירה את סוניה ויודעת שהיא תדע להתנהל מולו.
"יש זוג עיניים שעוקבות אחרייך," לוחשת לי האחות בתחנה.
"אני צריכה שתביא לי חומר חיטוי," אני אומרת בקול. אני מבחינה בשוטר חוקר שנמצא בחדר המיון. "תגשי אליו ותדווחי לו על המקרה," אני כותבת לה על פתק.
"זה שאיתה?" היא כותבת לי חזרה על הפתק.
"בדיוק מה שביקשתי," אני עונה לה, אבל היא מבינה שאני מאשרת לה את מה שכתבה.
"תודה," אני אומרת וחוזרת למיטתה של שרלין ,
"הבאת לך חומר חיטוי כדי שתנקי את זרועה, תקחי ממנה דם, ותחברי אותה לאינפוזיה," אני אומרת לסוניה, שמשתפת איתי פעולה.
הגבר עומד קרוב למיטתה של שרלין, ולא שם לב לכך שבעצם שתינו חוסמות בגופנו את האפשרות שלו להימלט. הוא נראה המום כשחוקר המשטרה נכנס.
"אני מבין שיש לנו כאן עניין עם תקיפה מינית," הוא אומר בטון קשוח.
"אני רופאה, ותפקידי קודם כל לטפל במטופלת ," אני עונה לו, "עדיין לא שאלתי אותה מה קרה."
"את צודקת, זה באמת לא התפקיד שלך. לכן אני פה," הוא עונה, "תשאירי אותנו לבד." כשהוא מסיים את המשפט הזה, אני רואה עוד שני שוטרים נכנסים, תופסים את הגבר ומרחיקים אותו.
"תעבירו את שרלין למחלקת נשים," אני מבקשת.
אני עוזבת את חדר המיון וממהרת למחלקה.
ליד תחנת האחיות אני רואה את עמיתיי עומדים וכל אחד שקוע בקריאת תיק. אני מחסירה פעימה כשאני מגלה שגם אליוט כאן. הוא מביט עליי מופתע, אבל אני מתעשתת מייד ונחפזת לחדרו של הפרופסור, אין לי דקה מיותר לבזבז.
אני מקישה על דלתו, וממתינה בחוסר סבלנות. "כן," אני שומעת את קולו וממהרת להיכנס לחדרו.
"ד"ר הדסון, מה את עושה כאן?" הוא שואל.
"באתי לבקש שתסגור את האגף הימני לכניסה ללא בהרשאה. אני ממתינה להגעה של אישה נוספת. אני יודעת שאי אפשר לדרוש שאנשי ביטחון ישמרו על האגף, ולכן אני מבקשת שהוא יהיה מוגן בנעילה עם כרטיס מיוחד אישי לכל עובד."
"אני מבין. הבקשה שלך נשמעת לי הגיונית. אני אדבר עם איש הביטחון, ונראה איך נוציא את זה לפועל." ניכר עליו שהוא מתייחס ברצינות לדבריי, ושוקל מה לעשות.אני מודה לו וממהרת להיכנס לאגף הצפוני.
אני מסתכלת דרך החלון על אמיליה. היא ישנה. פניה השלוות משמחות את ליבי.
"ד"ר רובינס הסביר לה שאת לא יכולה להיות אימא שלה. הוא אמר שאת עובדת הרבה שעות בבית החולים, ואילו היא צריכה אימא שתהיה פנויה לטפל בה," משתפת אותי ליאה במה ששמעה.
"אני שמחה שהיא מבינה. חששתי שהיא תיקשר אליי יתר על המידה. היא קטנה מדי להבין שאני רק דמות ארעית בחייה. טוב עשה ד"ר רובינס שהבהיר לה זאת," אני עונה.
"עכשיו ספרי לי למה אנחנו פה," מבקשת ליאה.
אני מספרת לה על שרלין, ועל הגבר שאנס אותה ונלקח למשטרה. אני משתפת אותה בשיחה שלי עם הפרופסור, כל כך שביקשתי הגנה על האגף הצפוני.
"זה היה צעד חכם. הרי אנחנו רוצות להעניק להם בטחון, ובכך נעזור להן להחלים מהר יותר. המטופלות שלך זכו שאת מנהלת את האגף הזה," אומרת ליאה.
"את מבינה שאני לא רוצה שזה יהיה קבוע. זה מאד שוחק נפשית. מה גם שאני רוצה לחזור לחדר הלידה," אני אומרת לה. אני מרגישה שלמרות שרק התחלתי בתפקיד הזה, אני מותשת.
ואז מצלצל הטלפון של ליאה וטורף את כל הקלפים.
ליאה מסתכלת על הטלפון שלה, ומקשיחה את פניה. 'ההצגה הגדולה מתחילה,' היא ממלמלת.
"עלי ללכת. השופט נעתר לבקשתי והקדים את הדיון למחר בבוקר," אומרת ליאה ומסתכלת עליי. אני לא מגיבה. הרי אינני יודעת באיזה תיקים היא מטפלת, "הדיון בגירושין של הורייך. אני מניחה שאת תקבלי בקרוב צו לבוא לתת עדות. אני מבקשת שתגיעי למשרדי כשתסיימי עם המטופלת שלך. אני רוצה שנדבר."
שרלין מגיעה סוף סוף לאגף הצפוני. היא נחקרה על ידי קצין המשטרה, מה שגרם לעיכוב בהעברתה למחלקה. אני מחליטה לא לשאול אותה על העדות שמסרה. אין לזה קשר לטיפול שהיא זקוקה לו. אני בודקת שוב את המקום הפגוע, ונותנת לה משככי כאבים.
אנט נמצאת בתחנת האחיות. 'למה נדמה לי שהיא אף פעם לא עוזבת את המחלקה?'
"אז את כאן כבר פעם שניה היום, בזמן ששמך לא מופיע בשיבוץ התורנויות," היא אומרת לי.
"ישנה אמיליה, שהיא ילדה בת ארבע וחצי, שמתקשה להבין איפה נעלמה הרופאה שטיפלה בה, ולצערי הגיעה היום דיירת נוספת. מה יש בי שמטילים עליי תפקידים שכל כך רחוקים ממה שאני רוצה לעשות? איפה הימים שכל תפקידי היה להביא חיים חדשים לעולם?" אני נאנחת.
"אני לא חושבת שהיו נותנים לך תפקיד כזה, אם לא היו חושבים שאת הטובה ביותר," היא אומרת.
"זה עולם מאד קשוח. אני לא מבינה למה לא מחלקים את התפקיד הזה בין כל הרופאים. טוב, אולי לא הגברים, אבל בכל זאת אני לא הרופאה היחידה במחלקה," אני מביעה בקול את תסכולי.
"תודי שכבר עשית שינוי לא מבוטל באגף הזה. לא כל אחד חושב מחוץ לקופסה כמוך. שמתי לב לנטל שמונח על כתפייך, וחשבתי איך אני יכולה לעזור לך. תכננתי למענך טפסים מיוחדים, והזמנתי מדבקות בצבע שונה, שיהיה ברור שהתיקים האלה שייכים לאגף הצפוני."
אני ניגשת שוב לחדרו של הפרופסור. "אני מצטערת שאני מפריעה לך היום," אני מתנצלת בפניו. זה לא עניין שבשגרה שאני נכנסת לשיחה איתו.
"מה אני יכול לעזור לך," הוא אומר, ולא מזכיר במילה את מה שכבר ביקשתי ממנו.
"רציתי לשמוע דעתך על הרעיון שלי," אני אומרת וממתינה.
הפרופסור משנה את ישיבתו. הוא מוריד את משקפיו, משלב את אצבעותיו, ומניח את ידיו על השולחן. "אני מקשיב לך."
"אני יודעת שאינני בעלת ניסיון עדיין, אבל הפעמיים שקיבלתי את הנפגעות בחדר המיון, וכל מה שהיה מסביב, גרמו לי לחשוב שהייתי מעדיפה שהנפגעות תגענה ישר לאגף הצפוני, וכאן יטפלו בהן מהרגע הראשון שהן מגיעות לבית החולים.
זה לא דורש הרבה. יש לי לא מעט חדרים באגף, ואחד מהם אני מתכוונת להסב לחדר בדיקות. בנוסף, יש לאגף כניסה צדדית, כך שהן לא תצטרכנה לעבור במחלקת הנשים."
"רעיון לא רע בכלל. אני אדבר עם מנהל מחלקת המיון ואחזור אלייך," הוא אומר לי, "ועכשיו תלכי הביתה לנוח, את עובדת קשה מידי."
"אני חייבת לברוח," אני אומרת לאנט, "ליאה ביקשה להיפגש איתי," אני אומרת לה אני רואה שאליוט מקשיב שיחה, למרות שהוא מעמיד פנים שלא.
"למה נדמה לי שבאת איתה?" אנט מקמטת את גבותיה בניסיון להבין אם היא דמיינה זאת.
"נפגשתי איתה מקודם, והפגישה הופסקה בשל הגעתה של המטופלת לחדר המיון," אני מסבירה לה. כמובן שאין לי כוונה לספר לה במה מדובר.
אני יוצאת מהמחלקה לפני שאליוט מספיק להגיב. רק כשאני במעלית אני תוהה מה הוא עושה פה. חשבתי שהוא לא במשמרת היום.
אני מזכירה לעצמי שזה לא שהפכנו פתאום לזוג. 'זה היה בסך הכל זיון,' אני משכנעת את עצמי, "אמנם הכי טוב שחוויתי, אבל עדיין, סתם זיון.'
כשאני מגיעה לרכב אני מקבלת הודעה שיש היום משחק של משחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק. אני לא מסוגלת להחליט אם אשחק הלילה, ועדיין לא עונה למסרון.
אני נוסעת למגדל הנהר ועולה לקומה החמישית בה ממוקמים משרדי ל.א.ר. משרדה של ליאה.
"אני אליזבת הדסון. עורכת הדין ליאה רוטשילד, ממתינה לי," אני אומרת לאינדירה מזכירתה האישית.
"היא אמרה לי שאודיע לה מייד כשאת מגיעה," אומרת אינדירה ומתקשרת לליאה בטלפון הפנימי.
"אליזבת כאן," אומרת אינדירה, וליאה מורה להכניס אותי לחדרה.
"אליזבת, לא הייתי פונה אלייך אם לא היית שולחת לי את התצהיר עליו ביקש נציגה של ג'יין שתחתמי. כיוון שלא חתמת, וטוב עשית, את נדרשת להעיד בבית המשפט.
אני מניחה לפנייך את הדברים על השולחן. אני מייצגת את אביך. המטרה של ג'יין היא להוכיח שאביך היה אלים כלפייך, ועובדה שהיא העלתה את המקרה שקרה עם סיר הפסטה שמימיו הרותחים נשפכו עלייך.
ברור שכאשר מתנהלת מלחמה בין שני הורייך, באיזשהו מקום זה נראה שאת נדרשת לתמוך באחד הצדדים. אני מייצגת את אביך, ולכן אין לי כוונה להכין אותך לחקירה. אני רק מבקשת שתהיה נאמנה לאמת כפי שאת זוכרת אותה.
אני מבקשת שתקראי בעיון את מה שהוכתב לך. הוא לא יוצג בבית המשפט, אבל אני כבר יכולה לנחש מה תשאלי. אני יודעת שהיית ילדה קטנה, אבל תנסי להיזכר מה באמת היה שם. אני יודעת מה הגירסה של אביך, אבל אין לי כוונה להכניס לך מילים לפה."
"אני יכולה לומר לך שפרט למקרה היחיד הזה, אבל לא התייחס אליי באלימות. נכון שהוא לא תמיד היה חם אליי, אבל זה לא הופך אותו לאדם רשע. ואין לי כוונה להציג אותו ככזה."
