את השבת אני מבלה בבית ההורים בקיבוץ. הזמן עובר מהר מידי, ואני מרגישה שהפעם יהיה לי קשה לחזור ללונדון.
אני מנצלת את השעות הבודדות שיש לי, לפחות כך זה מרגיש לי, לשיחה עם איתן מזכיר הקיבוץ.
"בדקתי את התיק שלך בקיבוץ, ומסתבר שמעולם לא הגשת בקשה לעזוב. אולי כי בתוך תוכך ידעת שתחזרי," הוא אומר בחיוך.
"אתה יודע שעברתי לתל אביב בגלל נישואיי, אבל הנפש שלי תמיד התגעגעה לכאן. אמנם הבאתי קצת מהטבע למרפסת הדירה, אבל זה לא אותו דבר כמו לקום בבוקר ולהריח את ריח פריחת ההדרים, או האדמה הרטובה אחרי הגשם, או אפילו הזבל של הפרות. אני עומדת להיות אימא, וכאן אני רוצה לגדל את דור ההמשך שלי."
"דור ההמשך, זה בדיוק מה שרציתי להציע לך. יש עוד כמה בתים בודדים בקבוצה של דור ההמשך. הייתי מעדיף לתת לך אחד מהם, מאשר למכור אותו למישהו מבחוץ," אומר איתן.
"אני מבקשת שיהיה ברור. אני לא מבקשת שום דבר בחינם, אני אשלם עבורו כמה שאדרש, כמובן אם זה במסגרת היכולות שלי. אני לא רוצה שלאיש יהיה מה לומר על כך. אני לא מחפשת בית זמני אלא קבוע. אני רוצה לחזור להיות חברת קיבוץ." אני מרגישה שאני חייבת להבהיר שזאת, "אני מתכננת להקים חברה לעיצוב גרפי, ולעבוד מכאן." אני אומרת בקול את המחשבה שנולדה במוחי ממש עכשיו.
"ובעלך?" הוא שואל.
"כשיבשילו התנאים, נדבר עליו," אני עונה, מה שיכול בהחלט להישמע הגיוני. אין לי רצון לדון איתו על מערכת היחסים הכושלת שלי, לא כעת לפחות.
איתן מוציא את התרשים של קבוצת הצעירים, אבל אין לו צורך לראות אותה. אני יודעת בדיוק איזה בית אני רוצה, ומתפללת בליבי שהוא עדיין לא אוכלס.
"יש לנו כמה בתים. ואחד מיוחד שהוא פינתי וגדול יותר," הוא אומר, "הוא בית מאד יפה, אבל כמובן עלותו גבוהה יותר." לאיתן אין מושג כמה אני מרוויחה, ונראה שהוא חושב לעצמו שזה בטח יקר מידי עבורי.
אני מסתכלת על מיקומו של הבית, ועפה בדימיוני. אני יכולה ממש להריח את ריח ההדרים מציף את הבית. "אני יכולה לראות את התוכנית שלו?"
הוא מסתכל עליי מופתע, אבל מחליט לשתף איתי פעולה. "את לא רוצה לדעת מה מחירו, אולי להתייעץ עם בעלך?"
"אני חושבת שקודם כל עליי לראות את הבית, לפני שאני מתחילה לחשוב הלאה," אני עונה לו.
"אני מציע שנלך לשם. תוכלי להתרשם מהשכונה, אני מניח שעדיין לא ראית אותה, שכן בנייתה רק הסתיימה לפני זמן לא רב. מה דעתך רום?" הוא שואל את אבא.
"אין כמו מראה עיניים," עונה לו אבא.
"אם כך אני אתן לך את המפתחות של ארבעת הבתים," אומר איתן לאבא.
"למה זה מרגיש לי כאילו הבקשה שלי מעורר בו חוסר נוחות?" אני שואלת את אבא כשאנחנו הולכים לראות את הבתים.
"מעניין שגם אני חשתי כך. הדבר היחיד שעולה לי בראש, היא העובדה שאולי הוא לא מאמין שתוכלי לרכוש את הבית הגדול מביניהם," עונה אבא מהורהר, "לא סיפרתי לך, אבל אוריה רצה לרכוש כאן בית, לא שיש לו את היכולת הכספית לעשות זאת. אולי זה מה שגרם לו לפקפק גם בך?"
"מדוע שהוא ירצה לחזור לקיבוץ?" אני שואלת.
"היה לו מין רעיון מטורף בראש, שהוא יצליח להפוך את כולם לשומרי תורה ומצוות, " נאנח אבא, "הבן שלי לגמרי השתגע. שלא תביני לא נכון, אין לי שום דבר נגד הדת, או נגד האמונה, מה שיש לי בעיה זה עם הקיצוניות.
היינו בתהליך להפוך את המטבח שלנו לכשר למהדרין בגללו, אבל שום דבר לא ריצה אותו. הוא דרש שאימא ואני נתחיל ללכת בלבוש צנוע יותר, וממני דרש שאתפלל שלוש פעמים ביום, אחרת המטבח לא ייחשב ככשר בעיניו.
הוא הגדיל לעשות כשאמר לאימא שאנחנו אוכלים שרצים. את יודעת שבקיבוץ שלנו אוכלים רק אוכל כשר, שומרים על החגים, וגם לא מכניסים חמץ בפסח. אימא נשברה, ואמרה לו שהיא איננה מוכנה לשנות דבר מאורח החיים שלנו, גם במחיר שהוא לא יגיע לכאן." אבא שוב נאנח.
אנחנו מגיעים לאזור שכונת הצעירים. אני מרגישה שהגעתי הביתה. אבא שמבחין בהתרגשות שלי, ניגש ישר לבית הפינתי.
אני מחייכת לעצמי כשאני רואה את הבית. איתן לא הגזים, יחסית לבתים בקיבוץ הוא בהחלט בית ענק. אבל אני, שכבר כמה שנים גרה בדירה מרווחת בעיר, רואה את הדברים אחרת.
אין בכך להפחית את ההתרגשות שלי מהבית היפיפה הזה, שיש לו עיצוב מיוחד במינו, והוא בנוי מחצאי מפלסים, כשחדרי השינה נמצאים במפלס העליון, וביניהם יחידת הורים עם חדר ארונות מרווח וחדר שירותים.
ולמרות העיצוב במיוחד, מה ששובה את ליבי אלה החלונות המשקיפים על השדות, ופרדס התפוזים. אני יוצאת לחצר האחורית ושואפת את האוויר הנושא ריחות מוכרים של ילדותי.
"מה שמעתי?" אני שומעת מאחורי את קולו של צוף, "את חוזרת לקיבוץ!"
לרגע אני רוצה לומר ששמועות מתפשטות מהר, אבל נזכר שאיתן הוא חבר טוב של צוף, כך שאין פלא שהוא סיפר לו.
"איך ידעת איפה למצוא אותי?" אני שואלת, למרות שאני כבר מבינה.
"איתן העריך שאת תאהבי את הבית הזה, כי את ילדת טבע ותאהבי את הנוף שנשקף מחלונותיו של הבית. אז מה את אומרת?" שואל צוף בהתלהבות.
"אני חושבת שמצאתי את הבית שלי," אני עונה לו. אני יודעת שעדיף שלא אראה התלהבות יתר, אבל בכל זאת אני מאשרת לו שאני שוקלת לרכוש אותו.
"אני חושב שאין טעם לראות את האחרים," אומר אבא, "אני מסכים שהבית הזה נועד עבורך. עכשיו נותר רק לדון במחיר."
"אני חוזרת מחר ללונדון. אני משאירה לך לדבר עם איתן בנושא," אני אומרת לאבא כשאנחנו עוזבים את המקום.
"אני אדאג לך למחיר טוב. הוא בעצמו אמר שאת עדיין נחשבת לחברת קיבוץ. כולם יודעים שאת עובדת עבור חברת תקשורת, אבל אין להם מושג כמה את מרוויחה," הוא אומר ורומז בכך שהם אינם צריכים לדעת מה האפשרויות שלי.
"ואל תשכח שאני אם חד הורית," אני מוסיפה.
"עם אני לא מסכים," אומר אבא.
"אתה יודע שאמיר דרש ממני להתגרש. אפילו לא ניהלנו ממש שיחה על זה," אני אומרת ומרגישה שעצב גדול עוטף אותי.
"זה בדיוק העניין לי, לא ניהלתם שיחה בנושא. זה לא איך שפרידה מתרחשת," הוא מביט עליי ונד בראשו.
"אני לא יודעת מה אימא סיפרה לך, אבל ניסיתי להתקשר אליו מספר פעמים. אתמול אימא ביקשה שאתקשר. אז מסתבר שהוא לא נמצא בסופ"ש בארץ. אמיר לא אחד שנוסע לבד. אני משאירה לך להסיק את המסקנות לבד," אני עונה בטון חסר רגש.
"ושוב את מחליטה שהוא נסע עם מישהי, בלי לדעת באמת את האמת," אומר אבא.
"אי אפשר לנצח איתך," היא רוטנת.
"אני לא במלחמה איתך לי, אני רק רוצה שתחשבי בהיגיון. את האמת תדעי רק כשתעמדי מולו ותשמעי מה יש לו לומר," אומר אבא.
מבחינתו הדיון בנושא נגמר, אבל לא מבחינתי. "זה יקרה רק כשנפגש ברבנות," אני עונה.
"את עקשנית. אני מקווה שהילד ירכך את הלב שלך," הוא אומר, "ובזאת תם הדיון בנושא."
היה לי הכל, ובכמה מילים הרסתי הכל.
אני נמצא לבד בעיר האהובה ביותר על לי, והגוף כואב לי מרוב געגועים אליה.
כאילו שאני לא מרגיש מספיק בחסרונה, אני מקבל מעברי מסרון עם תמונה של לי וגבר שאיני מכיר. למרות שהם יושבים עם עוד אנשים, אין ספק שהגבר הזה רואה רק אותה. אם לא די בכך, הכיתוב מתחתיה גורם לי לבטן שלי לבעור.
האם אנחנו עדים לרומן מתפתח בין ויליאם וילסון בעליה של חברת התקשורת הלונדונית, לבין לי אמיר מנהלת יחידת הפרסום שלו?
עברי לוז: אתה יכול להסביר לי מה קורה לעזאזל ?
אמיר אילת: אין לי מושג.
עברי לוז: איפה אתה?
אמיר אילת: בפריז.
עברי לוז: מה אתה עושה בפריז? ויותר חשוב עם מי אתה?
אמיר אילת: אני בדרך חזרה. נדבר בארץ.
ברור לי שאין לי שום רצון לדבר עם אף אחד, רק עם לי.
אני לא בטוח אם אני יותר כועס, או יותר מקנא. אני יודע שאני זה שהרחקתי אותה ממני, אבל אני לא יכול לסבול את המחשבה שגבר אחר נוגע בה.
אני נושם לרווחה כשמודיעים לנו שהטיסה יוצאת לדרך. כל הדרך אני מתענה מהמחשבה שאיבדתי אותה.
כשאני נוחת, מחכה לי הודעה מעברי.
עברי לוז: רציתי לשתף אותך שיצא הכחשה גורפת גם על ידי חברת התקשורת בארץ, וגם על ידי החברה בלונדון, לגבי מערכת היחסים בין המנכ"ל בלונדון, ולי. בכתבה נאמר שלי היא אישה נשואה, ואיננה מחפשת הרפתקאות מחוץ לנישואיה.
עברי לוז: אני מתנצל על עוגמת הנפש שגרמתי לך.
אני אמור להרגיש הקלה אבל משום מה המועקה קובעת בית של קבע בתוכי. 'אז חזרתי ארצה, ומה עכשיו?'
למחרת אני מגיע למשרד, ושוב משקיע את כולי בעבודה. עברי מנסה לקשור איתי שיחה, אבל לא משתף איתו פעולה.
"הרי הכל כתוב בעיתונות. לי נסעה לחצי שנה ללונדון לעבוד על פרויקט גדול, וזה כל מה שאתה צריך לדעת," אני הודף את ניסיונותיו לדובב אותי.
בערב אני מבקש מאבי שיפנה אותי לשי חבר שלו, שהוא פסיכולוג בעל קליניקה עצמאית ברמת השרון.
"אתה שוב חוזר לנושא האלימות של אביך? אני מכיר אותך כמעט מיום שנולדת. אתה לא גבר אלים," הוא מנסה להרגיע אותי.
"אתה לא מבין אבא שאני גבר שבור? אני רוצה לשקם את עצמי, כדי שאוכל לחזור להיות מי שהייתי, שאהיה ראוי לה," אני אומר לו.
"אני לא מבין למה אתה מתעקש. מה שאתה באמת צריך, זה לדבר איתה," הוא אומר.
"אני יודע, אבל איך אני אמור לעשות זאת כשהיא לא עונה לטלפונים שלי?" אני שואל בעייפות.
"אז תנסה שוב," הוא עונה.
אני לא אומר לו שהעצות שלו לא עוזרות לי, ועושה את הדבר היחיד שמרגיע אותי. אני יושב לכתוב ללי.
השבועות חולפים באיטיות מעצבנת.
אני תוהה איך זה שהזמן לפעמים טס, לפני שאתה מספיק לעשות מה שרצית, ולעיתים הוא חולף באיטיות מורטת עצבים.
שבעה חודשים עברו מהיום בו עזבתי את הבית בסערה.
לי מגיעה לביקורים בארץ. התקשורת מדווחת על כך אחרי שהיא כבר עוזבת חזרה ללונדון. הבעיה היא שהיא איננה מגיעה במרווחי זמן קבועים, כך שאיני יכול לנחש מתי היא פה ומתי לא.
כיוון שאני יודע מתי בדיוק היא נסעה, אני סופר את הימים עד שהחוזה שלה יסתיים. אני שמח לקרוא את הידיעה שהתפרסמה היום.
לי אילת הודיעה כי אין בכוונתה לחדש את החוזה עם חברת התקשורת הלונדונית.
האם זה אומר שהיא חוזרת לתמיד?
אני נכנס לעמוד שלה ברשת החברתית.
לכל מי ששוקלים לעבוד בחו"ל קחו עיצה קטנה ממני,
תשקלו היטב לפני שאתם נענים להצעה.
אולי זאת המשכורת הגדולה שקורצת לכם,
או שינוי האווירה,
או הרצון לחיות קצת בחו"ל?
החוזה שלי לחצי שנה עומד להסתיים.
הייתה לי עבודה מעניינת ומאתגרת,
קיבלתי קידום שלא חלמתי עליו,
ועדיין,
אין מה שישווה לבית.
כל ביקור בארץ רק מחזק זאת.
נתראה בקרוב,
לי
הפעם היא מצרפת לפוסט, במקום תמונות נוף כהרגלה, תמונות של המשרד בלונדון, המציג פוסטרים של הפרויקטים עליהם עבדה. האם זה אומר שהיא עומדת לחזור בקרוב?
אני מתחיל להתרגש, ומתמלא תקווה שניפגש בקרוב.
מידי חודש אני מעבירה לקיבוץ תשלום עבור הבית שלי. בהצבעה שנערכה על ידי החברים, הוחלט להעניק לי זכויות של בת ממשיכה, והסכום שהיה עליי לשלם היה בהחלט סביר.
נשאר לי עוד תשלום אחד, ואני כבר יכולה להתחיל לחלום על איך לרהט אותו.
בעיקר שאת המפתח קיבלתי לפני כמה שבועות, בביקור האחרון שלי בארץ.
כשאבי סיפר לי שהוא הוזמן לאחיו לארוחת ערב ביום שישי, ביקשתי ממנו שיבקש עבורי קטלוג ומחירון של חנות הרהיטים של הקיבוץ שלו.
אני רק בחוגש שביעי, יש לי עדיין זמן עד הלידה, ולכן הריהוט לחדר של התינוק יכול לחכות.
כשאני עומדת להזמין כרטיס למפגש הבא בחברת התקשורת, אני שואלת את סוכנת הנסיעות עד מתי מותר אישה בהריון לטוס. "עד סוף החודש השמיני," היא עונה לי.
"אם כך יש לי עוד זמן," אני עונה.
כאשר הגעתי ללונדון, הבאתי איתי את הבגדים הרגילים שלי, אלה שכבר לא עולים עליי. אני מחליטה לרוקן את הארון שלי מבגדיי, ולהחזיר הכל לארץ.
"נתראה ביום שני," אני אומרת לעובדים, כאשר אני מסיימת את יום העבודה.
ויליאם קבע לנו טיסת לילה. טיסת אל על יוצאת בעשר ועשר דקות בלילה, ונוחתת בתל אביב קצת אחרי חמש בבוקר, מה שיאפשר לנו להגיע לישיבת הבוקר, ולי להפגש עם נעמי הרופאה שלי.
"אולי נלך לאכול ארוחת ערב יחד," מציע ויליאם.
"בתנאי שזה יהיה משהו קליל," אני עונה לו.
הוא מביט עליי מופתע. אני מניחה שהוא לא ציפה שאעתר להזמנתו, הרי ניסה אין ספור פעמים להזמין אותי.
"אני מבטיח לך שזאת לא תהיה מסעדת בשרים," הוא אומר כשהוא ניזכר בסלידה שלי מבשר בימים אלה.
"אנחנו לפני טיסה, ולכן אני רוצה לאכול אוכל לא כבד," אני מסבירה לו.
"אם כך יש לי מקום מושלם," הוא אומר ולוקח אותי למסעדת שרלוק הולמס הסמוכה לכיכר טרפלגר. אני מוצאת שם בדיוק מה שחיפשתי.
"הייתי שמח אם יצא לנו לבלות קצת זמן בתל אביב. את תמיד כל כך ממהרת. לא יהיו לנו עוד הרבה הזדמנויות לכך." הוא בוחן את תגובתי.
"אני אשמח. אחרי הישיבה עם שאולי והצוות, יש לי ביקורת אצל הרופאה שלי. כשאסיים אודיע לך, ונחליט לאן ללכת," אני אומרת.
"את מפתיעה אותי היום. גם הסכמת לסעוד איתי, וגם את מוכנה לבלות איתי בתל אביב," הוא אומר בגילוי לב, "אני מודה שאני מתרגש."
"איך שאני נראית היום, אין סיכוי שנחצה את הגבולות," אני צוחקת.
"את תמיד יפיפיה וסקסית בעיניי. שלא לדבר על כך שיש לך בטן קטנה," הוא עונה ברצינות, " הבעיה שלי היא לא …" הוא משתתק.
אני ממשיכה לאכול בשתיקה.
"אני מקנא בו, בגבר שלך, שלמרות שלא ראית אותו כמעט חצי שנה, נשארת נאמנה לו. אני רק מקווה שהוא יודע להעריך מה יש לו ביד," אומר ויליאם.
"אתה גבר מדהים. המילים שלך נוגעות לליבי. אמנם אני לא בעד מערכת יחסים בעבודה, אבל אני מודה שאם פני הדברים היו אחרת, הייתה יכולה להירקם בינינו מערכת יחסים.
תבין אותי, בלי קשר למה שקורה ביני לבינו, אני עומדת להיות אימא, ומלוא תשומת הלב שלי תהיה לתינוק שלי," אני אומרת.
"אני יודע, ואיני מתכוון ללחוץ עלייך. הרגשתי צורך לומר בקול רם את מה שאני מרגיש כלפייך, זה לא שאת לא יודעת," הוא מחייך נבוך, "אני אשמח אםתשמרי איתה על קשר, גם כשיסתיים החוזה שלך איתי."
