יום חמישי בצהריים.
אנחנו מסיימים את העבודה מוקדם מהרגיל בגלל חופשת סוף השבוע בכפר הנופש. בבוקר לפני צאתי לעבודה, שמתי את המזוודה בתא במטען, כך שאני יכולה מייד לצאת לדרך.
מרינה שוב מנסה את מזלה. "לא בא לי לנסוע בוואן עם כולם," היא אומרת.
"אני מצטערת, אבל אני חייבת לעשות עצירה בדרך, ואין לי מושג כמה זמן אתעכב," אני עונה לה.
"כמה זמן זה כבר ייקח?" היא לא מרפה ממני.
"כמה שעות, אני מניחה, " אני עונה לה. אין לי שום כוונה לספר לה עם מי אני נפגשת.
היא מחמיצה פניה מולי, מראה לי ללא מילים כמה היא לא מרוצה מתשובתי. "בעצמך אמרת שיהיה לנו את כל סוף השבוע לבלות יחד," אני עונה לה בשמחה מאולצת, "בסופו של דבר הנסיעה לשם אורכת פחות משעתיים."
אני שמה לב שהבוס מסתכל עליי, אבל פניו חתומות.
."שתהיה לכולכם נסיעה טובה, נתראה בערב," אני אומרת.
למרות שלא התכוונתי לעשות זאת כך, אני מוציאה את הטלפון שלי ומחייגת. "אני יוצאת כעת לדרך," אני אומרת לבן שיחי, "אתקשר כשארד מהכביש מהיר."
אני ניגשת לחנות הפרחים הקרובה, ובוחרת עציץ גדול ובו קבוצה של קקטוסים שחלקם פורחים.
*
"דווקא קקטוסים?" שאלתי את ג'ון, כשהוא הביא איתו קרטון מלא בהם. "אבל אין להם פרחים."
"תתפלאי. יש להם פריחה יפיפיה. אני בטוח שתתאהבי בהם."
ג'ון פשט את חולצתו, והתחיל להניח את סלעים שהביא. הבטתי בו מוקסמת. לא יכולתי להחליט מה מקסים אותי יותר. הגוף המטופח שלו, למרות שנפשו לא הייתה בריאה, או הפינה בכניסה שהפכה לנגד עיניי למסלעה יפיפיה.
לקח לי זמן להבין שמה שריגש אותי יותר מכל, היתה העדינות בה טיפל בצמחים, שהייתה כל כך מנוגדת לאופי הקשוח שלו, והידיעה שהוא עשה זאת למעני, כדי לעשות אותי מאושרת.
הוא אהב קקטוסים, ועשה הכל ללמד אותי כל מה שידע עליהם.
המסלעה הזו הפכה להיות אי השפיות שלי, לאחר שהוא הוסיף לידה פינת ישיבה.
כשעזבתי אותו, לא יכולתי להסתכל יותר על הקקטוסים.
עכשיו כשאני עומדת לפקוד את קברו, לא היה לי ספק מה עליי להביא איתי.
*
אני יוצאת לדרך, והתנועה, כמו בכל יום באמצע השבוע, מזדחלת לאיטה בשל מספרם הרב של המכוניות. אני תמיד חושבת לעצמי איך זה יתכן שיש כל כך הרבה אנשים על הכביש, הם לא אמורים לעבוד?
סוף סוף אני עולה על כביש שמונים ושבע צפונה ועוברת לכביש תשע.
אני מופתעת לראות שהתנועה שם לא רק שלא זורמת, אלא שהמכוניות עומדות. אחרי כמה דקות במקום, אני פותחת את הרדיו ושומעת שהייתה תאונת שרשרת רבת נפגעים.
אני מחייגת לדיוויד. "את בסדר?" הוא שואל מייד.
"כן, אני תקועה בפקק, הייתה תאונה רצינית. אני רואה מסוקים באוויר, זה נראה ממש גרוע. רציתי רק שתדע שאני פה ואאחר," אני אומרת, "הדבר האחרון שאני רוצה, זה לפגוש את הוריך."
"הייתה לי שיחה היום איתם. הם הופתעו ממה שבחרת לעשות. זה רק הראה להם שאת לא באמת רצית את הכסף של אחי. כמובן שהם גאים מידי להודות שטעו, אבל מה שחשוב לי שהם שמעו שרצונו של ג'ון היה שכל רכושו ילך אליך, מה שלא השתנה גם כשכבר הייתם בתהליך פרידה."
מעל שעה אני לא זזה מהמקום. לבסוף התנועה מתחילה לזרום באיטיות. האמת היא שכל מי שעובר ליד מקום התאונה, מרגיש צורך לעצור ולהציץ על שלדי המכוניות הפגועות, במקום לתת גז, ולברוח מהמקום כמה שיותר מהר.
כשאני מגיעה סוף סוף לשער בית הקברות, אני רואה את דיוויד מחכה לי.
הוא עוזר לי לשאת את העציץ לחלקת הקבר. לא הייתי כאן שנה. המעמד לא פשוט עבורי. הבאתי איתי בקבוק מים כדי לנקות את המצבה, אבל אני מופתעת לראות שהאבן נקיה. לא רק, אלא שהמילה בעלי נוספה עליה.
המחווה הזה מאד מרגש אותי. אני מאמינה שאיש לא הכיר אותו כמוני. למרות הימים המאד מורכבים שהיו לי לצידו, אני יודעת שהאהבה הייתה קיימת בינינו.
האם אני מצטערת שסירבתי ללדת לו ילד? ממש לא. זה לא נבע מחוסר אהבה, אלא מההבנה של איזה חיים צפויים היו לילד שלנו אם היה נולד.
אני מניחה את העציץ, ודואגת שהוא יהיה יציב, ורק אז שבה לעמוד למרגלותיו.
"אני מקווה שמצאת שלווה, שאתה נח בשלום על משכבך," אני מדברת אליו, "עצוב לי שחייך תמו כל כך מהר. היה לך עוד הרבה לתרום לעולם. אזכור אותך לנצח," אני אומרת לג'ון בקול חנוק.
"תודה שבאת," אומר לי דיוויד, שמתקרב אליי לחבק אותי, אבל עוצר ברגע האחרון. "אני מאחל לך שתהיי מאושרת," הוא אומר.
אני ממהרת לעזוב. כשאני יושבת ברכב ומתניעה אותו, אני רואה את הרכבים של משפחת פורסייט מתקרבים בנסיעה אישית לעבר השער.
אין לי ספק שדיוויד סיפר להם על הביקור שלי. אין לי מושג האם הם התעכבו בגלל שלא רצו לפגוש אותי, או אולי כדי לאפשר לי להתייחד כמה דקות עם מי שהיה בעלי. כך או כך אני שמחה שלא נפגשנו.
אני עולה שוב על הכביש המהיר, פותחת את החלון בגג, כדי להכניס אוויר קריר לרכב, כשמהרדיו עולים צלילי מוסיקה עכשווית.
כמה קשה המעבר החד הזה מהחיים שהיו לי, למציאות שלי היום. אני רק בת עשרים וארבע, כל החיים לפניי. ואני מרגישה ליאות כאישה קשישה בת תשעים וארבע.
אני מגיעה לכפר הנופש חמש שעות אחרי שהקבוצה הגיעה לכאן, וניגשת לקבלה. "אני אנסטסיה סנדרלנד, הזמנתי חדר לבד," אני אומרת.
"כן, אני רואה את שמך. מסרתי את המפתח שלך ל… לא רשום לי פה מי לקחה את המפתח. היא אמרה שהיא תמסור לך אותו" היא אומרת, בעודה מחפשת את השם ברישומים.
"אם כך תני לי מפתח חילופי," אני מבקשת. אני מותשת נפשית מהיום הזה, ומודה שאני חסרת סבלנות.
הפקידה מתווכחת איתי, ומסרבת. אבל כשאני אומרת לה שאבטל את ההזמנה, היא נעתרת בחוסר רצון מופגן ומנפיקה לי מפתח נוסף.
אני עולה לחדר עם המפתח, מכניסה אותו לקורא הכרטיס, אבל הדלת לא נפתחת. אני מקישה על הדלת, ושומעת קול של גבר "אל תפריעו לנו."
אני יורדת לקבלה, ומספרת לפקידת הקבלה מה שקרה. "אני לא מבינה על מה היא מדברת," היא אומרת לאחד העובדים שנמצא לידה, "לך איתה, ותראה מה קורה." הטון שלה מראה שהיא בטוחה שאני ממציאה סיפור.
העובד עולה לחדר איתי, וכמה לא מפתיע, גם הוא לא מצליח לפתוח את הדלת. אלא שהוא לא עדין כמוני, והוא הולם על הדלת מספר פעמים. "נא לפתוח את הדלת!" קולו רועם במסדרון.
"מה הבעיה שלך? מה אתה מטריד אותנו," שואל גבר שיוצא ערום עטוף בסדין בחלקו התחתון.
"הבעיה היא שאתה נמצא בחדר לא שלך. החדר הוזמן על ידי אנסטסיה סנדרלנד" אומר לו העובד.
"מה אתה אומר?" הוא אומר לו בלעג.
הגבר ניגש לשולחן וחוזר עם מעטפה הנושאת את שמי. "ומה כתוב על המעטפה הזאת?"
"השם שלי. אני לא יודעת מי נמצאת איתך, אבל שמה לא אנסטסיה סנדרלנד." אני ומראה לו את רישיון הנהיגה שלי.
הוא בוהה ברישיון דקה ארוכה. "אני לא מבין," הוא אומר לבסוף.
"אני יורדת לבריכה," אני פונה לעובד המלון, "יש לכם שעה לנקות את החדר, ולהחליף את המצעים."
אני יורדת לאזור הבריכה, נכנסת למלתחות ומחליפה לבגד הים הלבן שהבאתי.
אני לא צריכה לחפש הרבה את חבריי לעבודה. אני מסתכלת על החבורה מרחוק ובוחנת מי מהבנות נמצאת כאן. רק אחת חסרה, אין לי ספק היכן היא.
"הגעת!" קוראת בשמחה מרינה, "איזה בגד ים מעלף. הוא נראה מוכר לי."
למרות שאני מניחה שהיא ראתה את הפוסטר במיו מילאן, אני אומרת לה שהוא ממש לא בגד ים מיוחד.
אני ניגשת למים ומתקשה לנשום. אני יודעת שאסור לי להכנס להתקף פאניקה, שכן אני מוקפת באנשים שאיתם אני עובדת, אבל בכל זאת קשה לי להתעלם ממה שמי הבריכה מעוררים בי.
'את חייבת לקחת את עצמך בידיים,' אני גוערת בעצמי.
אני מתקרבת לשפת הבריכה וטובלת את אצבעות רגליי במים. אין דבר שאני אוהבת יותר מלשחות בבריכה. מחשבותיי נודדות, למרות שאני מנסה בכל להתרכז בהווה.
*
מאז שאני זוכרת את עצמי, חייתי בבית שיש בו בריכת גדולה. אבי לימד אותי לשחות בגיל צעיר, מה שלא הצליח לעשות עם אלינה. בעוד שהיא העדיפה את הרביצה על כסא נוח לרגלי הבריכה, והתמסרות לקרני השמש המלטפות, אני לא יכולתי לחכות לרגע שאכנס למים.
העובדה הזאת לא מנעה מאלינה לרכוש כמות גדולה של בגדי ים. הרביתי להחליף בגדי ים, מהסיבה הפשוטה שהם היו רטובים ממי הבריכה, והיא פשוט לא יכלה לסבול את העובדה שיש לי יותר ממנה, ולכן תמיד דרשה לקבל בדיוק את אותו מספר בגדי הים שקניתי לעצמי.
כאשר עברתי לגור עם ג'ון, מה ששמח את ליבי יותר מהבית הגדול שלו, הייתה העובדה שיש לו בחצר בריכה מהממת.
למרות שהמגרש היה מוקף חומה גדולה, ואיש לא יכול היה להיכנס אליי ללא רשות, הוא סירב להגשים לי את הפנטזיה שלי, לשחות בערום.
דווקא המקום הכל כך אהוב עליי, הוא שגרם לי לעזוב את ג'ון.
הוא ניסה להטביע אותי בבריכה, בטענה שאני בוגדת בו. אין לי ספק שהוא היה מסומם, אבל זה לא שינה את העובדה שחששתי לחיי.
ניסיתי לפנות להיגיון שלו. אמרתי לו שיש לו במכשיר הטלפון הנייד שלו אפשרות למצוא בדיוק היכן אני, אבל זה לא שכנע אותו.
ברגע האחרון הגיע אחד העובדים לבריכה, והציל אותי מידיו. בקושי רב הצלחתי לשכנע את העובד לא להזמין משטרה, ושיקרתי לו שזו הייתה תאונה.
מאז לא שבתי יותר להיכנס לבריכה. היה לי נוח להאשים את המים בכך שכמעט טבעתי, מאשר את ג'ון.
כאשר עמדתי לנסוע לכפר הנופש, כל כך הדחקתי את המחשבה על הבריכה. שרכשתי לי בגדי ים חדשים. עכשיו אני מביטה על המים הכחולים של הבריכה, ומשתדלת שלא יראו כמה אני מפחדת מהם.
*
אני מוציא מהמזוודה את בגד הים האפור, ויורד לבריכה. אנשי המשרד כבר יושבים על כסאות הנוח מסביב, ואיש מהם לא נכנס למים.
הבאתי איתי ספר, ואני משתוקק להתנתק מהם ולקרוא, ובכל זאת מקשיב לשיחות שלהם מתוך נימוס. רק כשאני מבין שהשיחות נסובות סביב חוויות מהמשרד, אני מרשה לעצמי להתנתק ומתחיל לקרוא.
העלילה של הספר סוחפת אותי, וכולי מרוכז בה. אחת מעובדות המלון מגיעה עם משקאות צוננים, ואני בוחר באחד מהם בהיסח הדעת, רק לפי הצבע האדמדם שלו. "מה המשקה הזה, יש בו אלכוהול?" אני שואל.
"מה שבחרת הוא על בסיס אשכולית אדומה. דווקא הוא בלי אלכוהול," היא עונה, "אתה מעדיף להחליף אותו?"
"להפך, אני מעדיף כעת משקה קר שמצנן את הגוף," אני עונה לה.
היא בוחנת אותי ומחייכת. "תודה," אני אומר ושב לספר שלי.
"תמיד ידעתי שאנסטסיה אישה מושכת, אבל תראה אותה עם בגד הים שלה…. אין מילים," אומר סטף ממחלקת המכירות.
אני לא יודע מה יש במילים האלה שגורם לי להניח הספר. כבר ראית כל כך הרבה נשים בבגד ים, וזה אף פעם לא השפיע עליי. אולי המחשבה שהפעם אולי כן, היא שגורמת להיכנס למים.
אני ממשיך לשמוע את הגברים מדברים עליה, ואז אני שומע אותה מדברת עם מרינה.
אני מתחיל לשחות, הרי אין טעם שאעמוד ואבהה בה כמו כולם.
אחרי זמן מה אני רואה שאנסטסיה טובלת את רגליה במים, אבל מהססת. נראה שהמים מפחידים אותה. אני מניח שהיא כנראה לא יודעת לשחות. מה שמפליא אותי, שהיא אפילו לא נכנסת לעמוד במים הרדודים, אלא רק מסתכלת על המים, נדמה שהיא מנהלת איתם שיחה. המבט בעיניה מלא רגש שאינני מהו .
'האם היא נבוכה מהעובדה שהעובדה שחברי לעבודה רואים אותה בחולשתה? כך לפחות זה נראה, כי היא מעיפה לעברם מבט מהיר, נסוגה משפת הבריכה והולכת להתיישב.
אני יוצא מהמים וחוזר לקרוא את הספר. נשארו לי רק כמה דפים, ואני מסיים לקרוא. 'חבל שלא הבאתי לכאן עוד ספר,' אני חושב לעצמי.
החושך יורד על כפר הנופש. השמים נראים כשמיכה משובצת בכוכבים. בריזה נעימה נושבת
"מישהו ראה את הספר שלי?" אני שומע את קולה של אנסטסיה, "השארתי אותו על הכיסא."
ליז עומדת לידי, מפנה את גבה בהפגנתיות לאנסטסיה. "היא תעשה הכל למשוך את תשומת לבך. כל כך פתטי," היא אומרת, "מה אתה קורא?"
אני מראה לה את הספר."היא מסתכלת על שם הספר והציור על העטיפה."נראה מעניין," היא אומרת.
"הסופרת מיטיבה לתאר את הדמויות, וגם סצנות הסקס הן במידה הנכונה," אני אומר לה.
"יפה," היא אומרת ומראה לי את הספר שבידה. "את זה קראת?"
"לא," אני עונה לה.
"הייתי נותנת לך לקרוא, אבל אז לא יהיה לי מה לקרוא," היא אומרת. ברור לי למה היא מתכוונת. אני מסתכל על הספר ורואה שיש עליו מדבקה בחירתה של טסה.
"בדיוק סיימתי לקרוא את שלי, רוצה להתחלף איתי?" אני שואל.
"למה לא בעצם?"היא עונה, מנסה לשוות לקולה טון אדיש, כאילו שזה כלל לא עבר לה בראש. אני מכיר כבר את כל המשחקים של הנשים כדי לנסות לקשור איתי קשרים, ולכן נשאר אדיש.
"וואו, איזה ספר את קוראת? אני שומע את קולה של אנסטסיה. אני לא מרים את עיניי מהספר, אבל סקרן לשמוע את השיחה.
אני מניח שליז מראה לה. "הבוס נתן לי את הספר שלו," אומרת ליז בטון מתגרה.
"באיזה עמוד את?" שואלת אנסטסיה, "כי אני לא רוצה לקלקל לך."
"אני בעמוד שמונים," עונה ליז. עכשיו כבר ברור לי שהיא רק מעמידה פנים. אני בולע ספרים, ולא קורא במהירות כאת.
"אם כך כבר היכרת את אליזבת. תסכימי איתי שהיא אישה מאד… איך לומר? סכסכנית?" שואלת אנסטסיה.
היא צודקת, הדמות הראשית בסיפור היא אליזבת, אבל היא בהחלט אישה מתוקה. 'מה המשחק שלך אנסטסיה?' גם את מחפשת את תשומת ליבי?'
"ממש," עונה לה לי שנופלת למלכודת שאנסטסיה טומנת לה.
"איך נהוג לומר? בסוף, שקרים תמיד מתגלים," אומרת אנסטסיה.
'מה הסיפור שלה?'
"עוד חצי שעה מתחילה המסיבה במועדון," מכריזה ליז.
כולם קמים, והולכים לחדרים. אני עולה עם כמה עובדים, ואנסטסיה ביניהם, לקומה החמישית. אני מופתע לראות שהיא גוררת אחריה את המזוודה שלה. כשהיא מגיעה לחדרה היא נוקשת על הדלת, ורק אז היא מוציאה את הכרטיס ופותחת אותה. "הכל בסדר?" אני שואל.
"כן," היא עונה בטון קפוא ונכנסת פנימה לחדרה.
'מוזר,' אני חושב לעצמי וממשיך לחדרי.
אני נכנס להתקלח ולהחליף בגדים. כשאני יוצא מהמקלחת אני רואה הודעה בווצאפ.
כפר הנופש קבוצת וויד:
ליז: שינוי בתוכניות. נפגשים בפינת הישיבה ליד האח.
אני מביט על הספר המונח על מיטתי. אני מעדיף קודם לסיים את קריאתו. כשאני עומד לסגור את הספר אני רואה על העמוד האחרון כתוב בכתב ידה
הספר שייך
לאנסטסיה סנדרלנד
אני לא מתאפק ופורץ בצחוק בקול רם כל כך, שזה מפתיע גם אותי ,שכן זה לא משהו שקורה לי הרבה.
אני ניזכר במילים שאנסטסיה אמרה לליז. בסוף, שקרים תמיד מתגלים.
