הדבר ששבר אותי יותר מכל, היה המבט של אגם כשאמרה לי בשקט שהיא רעבה. הרגשתי שבגדתי בה.
אני משכיבה אותה לישון כשהיא כעת שבעה ומנומנמת. "אימא מצטערת," אני אומרת לה.
אגם כורכת את זרועותיה סביב צווארי. "אגממי א'בת אימא," היא אומרת ונותנת לי נשיקה.
"אימא אוהבת אותך המון," אני אומרת ונשכבת לידה.
"אימא את חושבת שאני גדול מידי שיקריאו לי סיפור?" שואל אלמוג שנכנס לחדרה של אגם.
"אני יודעת שאתה יכול לקרוא לבד, אבל אני לא חושבת שאתה גדול מידי שיקריאו לך סיפור," אני עונה לו, "לך תבחר ספר ותבוא לכאן."
"גם אני?" שואל אופק.
"אני מחכה גם לך," אני אומרת.
למרות שאגם כבר חצי ישנה, היא קמה לבחור ספר, וחוזרת להתיישב לידי. אני מתיישבת על השטיח בחדרה, והילדים מצטופפים סביבי. אני חושבת שכולנו מרגישים יותר נעים לקרוא כאן, מאשר בסלון. כמוני, גם לבנים יש צורך באינטימיות היום.
גל נכנס לחדר, נושק לכל אחד מהילדים, ומאחל להם לילה טוב. כבר ברור לי שהוא לא יצטרף לשעת הסיפור, וגם שכנראה יבחר לא לישון בבית.
"אני אראה אתכם מחר," הוא אומר ויוצא מהחדר.
אני מתאפקת שהילדים לא יראו את הסערה שעוברת עליי כעת, ומתחילה להקריא להם את הסיפורים.
כשאנחנו מסיימים אני מלווה את הבנים למיטתם. "אני לא אוהב את סבתא ליר," אומר לי אלמוג.
"היא אימו של אביך," אני מנסה למצוא את המילים.
"אני אוהב את אבא, אבל היא לא אישה טובה. אבא היה צריך ללכת, וביקש שהיא תאכיל אותנו. היא כעסה כל הזמן, ושלחה אותנו לישון רעבים. היא צחקה עליי כשביקשתי שהיא תספר לנו סיפור." אני מקשיבה לאלמוג, ומבינה שהוא צריך לשחרר את מה שיושב לו על הלב. כמובן שלא אומר לו את דעתי על מה שקרה כאן הערב.
כשהילדים הולכים לישון, אני בודקת אם גל בבית. כפי שחשבתי הוא לא נמצא כאן.
אני מוציאה את המזוודות מהארון, ומתחילה למלא בהן את הבגדים שלי , ואחר כך של הילדים. אני ממלאת מזוודה נוספת בצעצועים ובספרים של הילדים.
אני פועלת כאוטומט. אין טיפת רגש במעשיי. אני לא כועסת, ולא שמחה. אלא יודעת שאני עושה את הדבר הנכון עבור ילדיי. מחר בבוקר אחרי שאוריד את הילדים בבית הספר, אחזור לכאן, אאסוף את המזוודות, ואסע לסביון, לביתה של סבתא.
את הלילה אני מעבירה בעבודה במחשב. אני מתכננת את מערך השיעורים, ושולחת הודעה לנשות הטייסים שאין באפשרותי יותר לערוך מפגש אחר הצהריים בגלל סיבות אישיות. להפתעתי שמונה נשים מבקשות שאשנה את הזמן של הקבוצה לשעת בוקר. אני שולחת הודעה לשתיים האחרות, שאחזיר להן את הכסף ששילמו. אחת מהן מחליטה להצטרף לקבוצת הבוקר, ורק אחת מתעקשת שאם אין לי אפשרות להעביר את השיעור בשעה הקבועה, שאחזיר לה את מלוא הסכום, למרות שנותרו רק שני מפגשים. אני לא מתווכחת, ועושה לה מייד העברה בנקאית.
היא מתקשרת מייד. "כפיצוי על ביטול הקבוצה, אני מבקשת להשתתף בשני השיעורים שנותרו ללא תשלום."
"הקבוצה לא בוטלה, רק השעה של האימון השתנתה. כיוון שאינך שייכת לקבוצה מבחירה, ומאחר וקיבלת זיכוי על כל הסכום כדרישתך, אינני יכולה להחזיר אותך לקבוצה," אני אומרת לה.
"זה לא הוגן," היא מתרעמת.
"אני אמא לשלושה ילדים קטנים, לא תמיד מתאפשר לי למצוא להם סידור," אני אומרת באיפוק. אני עדיין רותחת על מה שקרה כאן הערב.
"ומה עם בעלך? או שאת חד הורית," היא אומרת ברוב חוצפתה.
"הדרישה שלך לקבל את מלוא כספך חזרה, רק מעידה על כך שהקבוצה הזאת לא תרמה לך הרבה. אין עוד טעם שנדבר," אני אומרת ומסיימת את השיחה.
אני מקבלת הודעה בקבוצת נשות הטייסים.
מיכל: @דריה – הייתה אלינו פניה לעזוב את הקבוצה, ולדרוש את כספינו חזרה. אני רוצה שתדעי, ואני מדברת בשם כולנו, שאנחנו רוצות להמשיך עם הקבוצה. את תורמת לנו הרבה, ומקלה עלינו בימים לא פשוטים אלה. אפילו דברנו בינינו על כך שברצוננו לבקש ממך להוסיף עוד מפגשים, בתשלום כמובן.
אני עונה לה מייד.
דריה:@נשות הטייסים – אני מודעת לכך שהייתה פניה אליכן, ומודה לכן על האמון שאתן נותנות בי. אני מרגישה סיפוק עצום לנוכח ההתקדמות של כל אחת ואחת מכן. אם ברצונכן להמשיך להיפגש, נתאם עם יעלי מפגשי המשך.
אני אוספת את כל הקלסרים האישיים שלי, ומניחה אותם ליד המחשב. גם אותם אקח מחר.
אני נכנסת להתקלח, והולכת לישון.
בחלומי אני רואה בית מתפורר, שקירותיו נופלים עליי, חורטים בי צלקות. גל לבוש במדי הקרב שלו, מופיע מולי כשרובה בידו, וקנהו מכוון אליי. לידו עומדת אימו וסופרת לאחור, לפני שהיא אומרת לו ש-ג-ר.
אני מתעוררת שטופת זיעה לקול צעקותיה של אגם. "אימא! אימא!" אני זורקת את השמיכה מעליי, מסתבכת עם רגליי בה, וכמעט נופלת, אבל איכשהו מייצבת את עצמי, ורצה אליה.
"מישהו!" היא לוחשת בפחד, ומצביעה על צללית שזזה על הקיר.
אני נושמת לרווחה. אין לי מושג מי שהסיט את התריס שלה. עץ התפוזים הננסי, שבמרפסת המקיפה את דירת הפנטהאוז, מטיל את צילו על הקיר בחדרה, בזמן שהרוח בחוץ גורמת לו להתנועע.
אני סוגרת את התריס, ומכסה אותו בווילון. "זה רק הצל של העץ תפוזים שלנו," אני אומרת לה. את רואה? הצל נעלם."
ובכל זאת אני נשארת לישון לידה.
הבוקר מגיע מהר מידי. אני מעירה את הילדים, והולכת להכין להם את ארוחת הבוקר. אין להם מושג שזאת הפעם האחרונה שהם מתעוררים בבית ילדותם.
אני מסיעה אותם לבית הספר, ולא משתפת אותם בתוכניות שלי. יש להם היום חוגים, מה שאומר שיש לי יותר זמן להתארגן.
איש האחזקה מאפשר לי להשתמש במעלית במשא. אני ממלאת אותה במזוודות, ובציוד שארזתי, ופורקת הכל ישירות לתא המטען של הרכב שלי.
אני עולה חזרה לדירה, מכבה את האורות, סוגרת את החלונות שהשארתי לאוורור, ומניחה על הדלפק במטבח, את הפתק שהכנתי לגל.
גל,
מאחלת לך מכל ליבי שתמצא את האושר שלך.
אני עם הילדים אצל סבתי בסביון עד שאמצא דירה כאן באזור.
אם אתה רוצה לראות אותם, תתקשר לאלמוג.
דריה
אני מצלמת את הפתק, ויוצאת מהדירה. אני חוזרת לרכב ויוצאת במהירות מהחניון. ברגע האחרון אני מבחינה ברכב שמתקרב במהירות מטורפת, ולוחצת על הבלמים.
"הבעל שלך היה צריך לחשוב פעמיים לפני שקנה לך את הג'יפ המפואר הזה. מי לימד אותך לנהוג?" צועק הנהג לעברי במבטא רוסי כבד.
אני רוצה לענות לו, שדווקא את הג'יפ הזה קניתי מכספי, אבל שותקת. אני נושמת עמוק. 'אל תרוצי,' אני מדברת אל עצמי, 'שום דבר לא יברח לך.'
למרות שאני מכירה את הדרך לבית סבי וסבתי בעל פה, אני לוחצת על הכתובת במכשיר הניווט שלי, ומתחילה לנסוע.
אני לוחצת על אפליקציית המוסיקה, ונותנת לה לבחור עבורי את השירים, והיא בוחרת את שיריו של טוד סווימס. מילות השיר מאבד שליטה ממלאות את חלל הרכב, ואני מצטרפת אליו בשירה.
Teddy Swims – Lose Control (The Village Sessions)
סוף סוף אני לבד ואני יכולה להרשות לעצמי לתת לדמעות להשתחרר, מה שמקשה עליי לנהוג, ומאלץ אותי לעצור בצד, לנגב את דמעותיי, וגם לתקן את האיפור. אני עומדת לפגוש את סבתא, ואני חייבת להראות במיטבי. המחשבה הזאת מזכירה לי שלא הודעתי לה על תוכניותיי.
אני מחייגת אליה. "סבתא איפה את?" אני שואלת.
"אני בבית. אני לא במיטבי," היא עונה.
"מה קרה?" אני שואלת בדאגה.
"סבא חסר לי מאד," היא עונה בעייפות.
"אני בדרך אלייך," אני מתחילה לומר.
"דרינקה, אני לא יכולה להעמיס עלייך," היא קוטעת אותי, "אני אהיה בסדר."
"אבל אני לא, סבתא. אני בדרך אלייך כי עזבתי את הבית. ארזתי את הבגדים שלי ושל הילדים, והבאתי איתי את המחשב שלי מחדר העבודה. אפילו לא שאלתי אותך אם זה בסדר," אני אומרת.
"דרינקה, זאת בכלל לא שאלה. אני מאד נרגשת שאת מרגישה שהבית שלנו הוא המקום הבטוח שלך," אומרת סבתא.
"אני אצלך עוד רבע שעה," אני אומרת.
אלא שכעת אני חסרת סבלנות כבר להגיע. אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון, וכי בביתה של סבתא אוכל שוב לנשום. אני לוחצת על דוושת הגז ומאיצה את הנסיעה.
בכניסה לישוב עוצרת אותי ניידת משטרה. קצין משטרה מתכופף לעברי כדי לבקש את הרישיונות. אני מחטטת בתיק כדי להוציא זאת עוד לפני שהוא ביקש.
"דריה?" הוא קורא בשמי.
אני מפנה את מביטי אליו ורואה את אלון שלמד עם שרון בתיכון.
"מה אני אעשה איתך ילדונת? קצת הגזמת," הוא נוזף בי בחיבה.
"אולי תסלח לי הפעם?" אני עונה לו.
"הפעם? את יודעת שתמיד אסלח לך," הוא מחייך.
"את בדרך להורים?" הוא מתעניין.
"אני בדרך לסבתי. סבי נפטר לפני כמה שבועות, ובאתי לארח לה לחברה," אני עונה לו.
"בשעות האלה הכבישים ריקים, אחרת הייתי נוסע לפנייך ומפנה לך את הדרך," הוא אומר, "את יודעת שיש לך פינה חמה בליבי."
"תודה אלון," אני אומרת, וממשיכה לנסוע, מודה על מזלי הטוב שזה אלון שעצר אותי. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להתמודד עם קבלת דו"ח על מהירות כעת, בלי להתפרק.
אני מגיעה לבית, לוחצת על השלט, וגולשת דרך שביל הגישה עד למדרגות המובילות לדלת הכניסה.
סבתא שקיבלה הודעה מהמערכת בשער על בואי, ממתינה לי ליד הדלת. דבר ראשון שאני עושה זה לעלות במדרגות ולהיעטף בחיבוק המנחם שלה.
"את תהיי בסדר, אנחנו נהיה בסדר," היא אומרת, "כששמעתי שאת בדרך קבעתי עם רעיה ודורית להיפגש בבית הקפה. אני אעזור לך להתמקם, ותבואי איתי?" שואלת סבתא.
"בטח. הכל ארוז במזוודות. אני רק אלך לשים את אותן בחדרים," אני אומרת ויורדת חזרה לרכב כדי להוציא את המזוודות.
כשאני מעלה את הקרטון האחרון ובו הציוד מחדר העבודה שלי, סבתא מסמנת לי בידה לעבר חדר העבודה של סבא. "אני רוצה שתניחי את הדברים שלך כאן. סבא כבר לא צריך את החדר."
אני נכנסת בחרדת קודש לחדר העבודה של סבא. על המדף מונחות כמה תמונות. תמונה של סבא וסבתא, תמונה של ההורים, ותמונה שנתתי לסבא ובה גל, אני והילדים, מספר ימים אחרי שאגם נולדה.
"את מבינה דרינקה, לאחיות שלך לא היה חשוב לתת לסבא תמונה שלהן שתהיה לנגד עיניו כשהוא עובד. אבל כשהן רצו כסף, הן ידעו יפה מאד להגיע לכאן," אומרת סבתא בלי טיפת מירמור.
אני מניחה את המחשב שלי על השולחן, ואת התיקים שהבאתי איתי על המדף.
"איך אני נראית?" אני שואלת את סבתא, "את רוצה שאחליף בגדים?" אני שואלת.
השעה חמש אחר הצהריים.
אני מסיים את יום העבודה, ומרגיש סיפוק על כך שהעסק שלי שוב מתחיל לפעול כבעבר.
הלקוחות הנאמנים שלי שבים לעבוד איתי, וכך גם העובדים שחלקם גויס למילואים כמוני, וחלקם העדיפו 'לחזור הביתה' כך הגדירו את רצונם לחזור לעבוד עבורי.
חסרונה של דריה בולט מאד, ולשאלתם אני עונה שידיה מלאות, כעת כשיש לנו תינוקת קטנה.
אני מתקשה לעבור ליד החדר הריק שלה, ולמרות שאני יודע שהיא לא תחזור לעבוד איתי, אני לא מתכוון לחפש לה מחליפה.
"בינתיים," כך הודעתי לעובדיי בישיבה השבועית, "המחלקה לעיצוב פנים לא תחזור לפעילות."
יוני מנהל החשבונות שלי מציג לי את הדו"ח הכספי. "זה מופלא בעיניי, איך אחרי כל כך הרבה חודשי העדרות, הצלחת להקים שוב את העסק על רגליו. זה אומר המון עליך," הוא אמר.
אני מסתכל על הדוחות, למרות שכבר בדקתי את חשבון הבנק שלי, והיה לי ברור שאני שוב שולט במצב, ושוב יכול לפרנס ברווחה את המשפחה שלי.
את הישיבה עם יוני אני מנהל מידי יום חמישי כיוון שיום שישי תמיד היה יום חופשי במשרד. אהבתי לנצל אותו לבילוי משותף עם דריה אחרי שבוע עבודה עמוס.
*
"לאן את רוצה שנלך היום?" שאלתי אותה באחד מימי השישי.
"חשבתי שנלך לשבת בבית הקפה שלנו," היא ענתה לי בפליאה.
"זה לא משעמם אותך?" שאלתי, רציתי לרגש אותה, רציתי לגרום שתהיה מאושרת.
"לא ידעתי שזה משעמם אותך. אם כך נלך להיכן שתרצה," היא ענתה באיפוק.
"ממש לא, אני אוהב ללכת לשם," עניתי לה.
"אין מקום שיותר מרגש אותי ללכת אליו, מהמקום בו פגשתי אותך לראשונה. כל פעם אני נרגשת להיות שם איתך. זה כאילו שאני מקבלת שוב אישור שעשיתי את הדבר הנכון שנעניתי לך," היא אמרה ומילאה את ליבי אושר גדול.
מחר יום שישי. אני אעשה הכל כדי שהיא תבוא איתי לשם.
*
אני חוזר הביתה. הרכב של דריה לא נמצא בחניה, מה שלא מפתיע בהתחשב בעובדה שכעת יום חמישי אחר הצהריים. זה אחד מהימים שלילדים יש חוגים, ולפעמים כשהיא אוספת אותם, הם הולכים יחד לקניות בסופר, או לטייל בקניון.
אני נכנס לדירה. התריסים מוגפים, והבית נראה חשוך. זה אמור היה להדליק נורה אדומה, אבל אני עדיין בהרגשה שעוד רגע הדלת תפתח והם יכנסו הביתה בסערה.
אני ניגש להכין קפה וקופא מול הפתק שהיא השאירה עבורי במרכז הדלפק. אני מרגיש שרגליי לא נושאות אותי, ואני מתיישב על הכסא ליד האי במטבח.
'אין לי חיים בלעדייך, איך את לא מבינה את זה ילדה שלי?"
אני לא מסוגל לצאת מהבית, אין לי חשק לראות איש, אפילו לא את ברק. אני מוותר על הקפה, מוציא בקבוק בירה ממקרר המשקאות ומתחיל לשתות. אחרי שני בקבוקים אני תופס את עצמי. 'להשתכר לא יעזור לך.' אני מדבר אל עצמי בקול רם.
אני מתיישב מול הטלוויזיה ומפעיל את ערוץ הספורט, אבל לא מסוגל לעקוב אחרי המשחק. עיניי נעצמות, ואני נרדם כמו שאני על הספה בסלון.
כאב ראש עמום מעיר אותי בשעת בוקר מאוחרת. אני נכנס להתקלח. המים הקרירים זורמים על ראשי ומקלים עליי מעט.
אני עומד כך דקות ארוכות, וקולט שאני עומד סתם, ועדיין לא התקלחתי. אני ממלא את ידי בסבון הנוזלי ומתחיל לנקות את גופי, בלי להסתכל על עצמי, אלא מעביר את ידי על עורי בתנועות מונוטוניות. המחשבות שלי לא נמצאות כאן, אלא אי שם במקום לא מוגדר.
אני עומד לסיים להתקלח, וניזכר שלא חפפתי את השיער. דברים שנעשים בדרך כלל בלי מחשבה יתרה, נראים לי כל כך מסובכים לביצוע.
אחרי שאני שוטף את כולי, אני יוצא מהמקלחת, ועוטף את מותניי במגבת.
אני לוקח את השלט, ומעביר לערוץ החדשות. השמועות על הסערות שעוברות על המדינה כעת, הן שדוחפות אותי להקשיב לכותרות של מהדורת הבוקר.
אני עומד המום מול הפרומו שעולה לנגד עיניי.
היום במהדורה המרכזית סיפורה של משפחת רוזנטל.
התמונה על המרקע מראה את תמונתו של סבא אהרון, כשמצידו האחד אשתו, מצידו השני חמי אסף, דריה עומדת לידו, ולידה אימה. התמונה כולה בשחור לבן, רק אצבעותיה העדינות של דריה, המשוחות בוורוד בולטות על רקע המעיל השחור של סבא אהרון.
אני בוהה במסך, כשברק מתקשר. "אני מבין שאתה עדיין לבד," הוא מתחיל לומר.
"כן," אני ממלמל. אין לי כל רצון לשתף אותו במה שעובר עליי.
"אתה מוזמן אלינו לארוחת ערב. נתראה בשבע. אני שולח לך את הכתובת," הוא אומר. אני מתפלא, שכן אני יודע היכן הוא גר. אני מרגיש בקולו שמשהו לא בסדר, אבל מעדיף לא לשאול. אני מתנחם בכך שלא אהיה לבד הערב.
