כיוון שאין אפשרות לעבוד בבניין, אני הולכת הביתה. אני עוברת בדרך בחנות הספרים במגדל הנהר. רוז, חברתי מילדות מנהלת את החנות, והיא ממהרת לקראתי כשהיא רואה אותי. "מה את עושה פה בשעה כזאת?" היא מתפלאת.
"יש הפסקת חשמל בבניין בו ממקום המשרד שלנו, ולא רק. אני שמחה שבאזור הזה החשמל פועל," אני משתפת אותה בסיבה לכך שאני כאן, "הגיעו הספרים החדשים?"
"בהחלט הגיעו, ושמרתי לך כמה מהם בצד," היא אומרת ומובילה אותי למשרד שלה.
"כמה מהם?" אני צוחקת כשאני רואה ערימה של כשלושים ספרים.
"לא כולם בשבילך," היא עונה בחיוך, "מתוך אלה אני צריכה לבחור את הנבחרים של החנות. כיוון שאת פה, את מתבקשת לעזור לי. תקראי את התקציר מאחור, ותדפדפי… בעצם אני לא צריכה לספר לך מה לעשות, יש לך טביעת עין מעולה."
אני לוקחת את הספר הראשון מהערימה, מוציאה פנקס מתיקי, ומתחילה לכתוב הערות.
אנחנו יושבות זו לצד זו, כל אחת שקועה בספר אחר. "את זוכרת שיש לי יום הולדת, ושאני לא אמורה לדעת שמכינים לי מסיבת הפתעה?" היא מפתיעה אותי.
"באמת?" אני מעמידה פנים. היא מסתכלת עליי, אבל הפנים שלי לא מסגירות את מה שאני יודעת.
*
"אני לא צריך לספר לך שאני עורך לרוז מסיבת הפתעה ליום הולדתה. אלא שהפעם זאת עומדת להיות מסיבה מיוחדת במינה. את מבינה למה אני מתכוון?" שאל אותי ריאן.
אמנם הבנתי את כוונתו, אבל רציתי שיאמר לי זאת בקול. "אני לא מבינה, תמיד המסיבות שאתה מארגן לה הן מיוחדות," עניתי לו, והעמדתי פנים שאין לי מושג מה הוא עומד לספר לי. 'אני שונאת לשמור סודות מרוז.'
"נו, את כבר מבינה, אני מתכוון להציע לה נישואים," הוא אמר והביט עליי.
'למה הוא מצפה, שאמחא לו כפיים? הם יחד כבר שמונה שנים.'
"אה," עניתי לו, "ולמה אתה מספר לי את זה? חשבתי שזאת אמורה להיות הפתעה."
"כיוון שאני צריך שתעסיקי אותה בבוקר של המסיבה. קחי אותה ליום כייף של בנות. אני סומך עלייך שכבר תמצאי משהו. וטסה, תדאגי שהציפורניים שלה יהיו בצבע רגוע, לא מאלה המשוגעים בצבעי הקשת שהיא אוהבת. היא בטח תרצה להצטלם עם הטבעת."
"אני אשתדל, אתה יודע איך היא," אני מתגרה בו.
"נו באמת טסה! את האדם היחיד בעולם שיש לו השפעה עליה. יותר ממני, ויותר מהוריה," הוא עונה לי ברצינות.
'הוא צודק, אבל איך אני ממשיכה להעמיד פנים שאני לא יודעת דבר כזה?'
*
"את יודעת שכמו בכל שנה, את תדעי את התאריך והמקום יום יומיים לפני. בכל מקרה אולי השנה, כשאת בת רבע מאה," אני אומרת והיא מסתכלת עליי, "כן, רוז עשרים וחמש שנים, זה רבע מאה אם לא ידעת, חשבתי לקחת אותך לטיפול מפנק בספא אחרי העבודה. שעה של מסאז', טיפול פנים, אולי נחדש את הצבע בציפורניים. תחשבי מה שבא לך, ואולי כולם."
"דווקא קיוויתי שתקני לי בגד ים," היא מהרהרת בקול.
"את יודעת מה? כשנסיים עם הספרים, תבואי איתי למיו מילאן. למה שלא נפתח את חגיגות חודש יום ההולדת ה'רבע מאה' שלך כבר היום?" אני שואלת.
אני שולחת הודעה לראין למקרה שהוא מתכנן להגיע לחנות, שנהיה שם עוד חצי שעה.
"אין לך מושג כמה הצלת אותי, בדיוק התכוונתי ללכת ללכת לקנות בגד ליום ההולדת שלה," הוא כותב לי.
אני מסיימת לעזור לרוז עם הספרים, נכנסת לאתר של החנות, ומכניסה את השמות של הספרים שמצאו חן בעיניי. אני רוכשת מתוכם ארבעה ספרים, ואנחנו הולכות למיו מילאן לבחור לה בגד ים.
רוז מתלבטת בין כמה בגדי ים, ואני עומדת בצד ומסתכלת עליה.
הטלפון בכיסי מצלצל, ושמה של אימא מופיע על הצג. "התוכניות להערב נדחו," היא אומרת ומתכוונת לכך שלא נשחק היום, "אני אהיה איתך בקשר מאוחר יותר."
אני מאוכזבת. אני אוהבת לשחק עם ההורים שלי, אני מעריצה את אופן המחשבה שלהם.
*
כשהיינו בבית הספר היסודי, ואבחנו, שלאלינה ולי יש בעיית קשב וריכוז, יעצה להוריי חברת משפחה שעובדת כמרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה, שילמדו אותנו לשחק את משחק המהג'ונג.
בהתחלה הייתי מתוסכלת, אבל לא ויתרתי. אלינה לעומתי עיקמה את הפרצוף אחרי ניסיון כושל אחד, ונשבעה שלא תשחק יותר לעולם. האהבה שלי למשחק היא עוד משהו שהיא שולפת נגדי, כשהיא מנסה להראות שאני מתנשאת עליה, מה שכמובן רחוק מהאמת.
כשאימא מבטלת את המשחק היום זה מעציב אותי, אבל אני כעת עם רוז, וזה מסע הקניות שלה, ובזה עליי להתרכז.
*
"שמרתי לך את בגד הים הלבן, זה שצולמת איתו," אומרת לי לילי, "וגם ביקיני פרחוני שאני בטוחה שתאהבי."
היא ניגשת לחדר האחורי, וחוזרת עם שקית שעליה מופיעה שמי. את הלבן אין צורך שאמדוד, ולכן אני מוציאה את הפרחוני ונכנסת לתא המדידה למדוד אותו. מסתבר שהשמועה על כך שאני בחנות הצמיחה כנפיים, כיוון שלא מעט נשים מצטופפות כעת במחלקת בגדי הים.
אני מסתכלת על לילי. "אל תסתכלי עליי, אין לי מושג איך הן יודעות."
בלית ברירה אני יוצאת מתא המדידה, נעמדת מול המראה, ובוחנת את עצמי. אני לא חובבת של בגד ים שחושף הכל מאחור, ולכן אני מודה שבגד הים שאני מודדת מכיל יותר בד, ועדיין חושף את הגוף המעוצב שלי. "אני אוהבת את הגיזרה שלו," אני אומרת ללילי, "יש משהו דומה בצבעי האוקיינוס?"
לילי מוצאת מייד בגד ים עבורי, ואני נכנסת לנסות אותו בחדר המדידה. הגיזרה שלו שונה אבל עדיין לא חושפת הכל.
"אני מבקש לא לצלם אותה," אני שומעת את איש האבטחה אומר, "אם צילמתן נא למחוק מייד."
אני ממתינה כמה דקות ויוצאת עם בגד הים הזרוע בכוכבי ים כסופים על רקע כחול אוקיינוס. אני אוהבת את מה שאני רואה ומבקשת מלילי שתיקח את שלושת בגדי הים לקופה.
"מה איתך?" אני שואלת את רוז שעדיין מתלבטת.
"לידך כל בגד ים נראה עליי עלוב," היא נאנחת.
"את צוחקת עליי, יש לך גוף נשי מושלם," אני אומרת, "את חושבת שרק מבנה רזה הוא האידיאל הנשי? כמה שאת טועה."
"את חושבת שאני לא רואה איך ריאן מסתכל עלייך?" היא גורמת לי להביט עליה עם פה פתוח.
"מה עובר עלייך? אל תגידי שאת חושבת שריאן ואני… בבקשה תאמרי לי שהמחשבה הזאת אפילו לא עוברת לך בראש. אתם זוג כל כך מושלם. כבר אמרתי לך שאני אוהבת את הזוגיות שלכם. מעבר לעובדה שאת חברה הכי טובה שלי ולעולם לא אבגוד בך."
אני רוצה לומר לה שאני לא כמו אלינה, ששכבה על כל גבר שיצאתי איתו, ואולי גם עם בעלי.
"חוץ מזה שאת יודעת שריאן כל כך רחוק מהטעם שלי בגברים," אני מחזקת את דבריי.
"אני יודעת. אבל ראיתי אותו מדבר איתך בצד…" היא משתתקת.
"את מבינה שאסור לי לספר לך על מה דיברנו ילדת יום הולדת? ויותר לא תשמעי ממני דבר על השיחה ההיא," אני אומרת יותר משהייתי אמורה, אבל ברור לי שהיא חשובה לי יותר מכל הפתעה שהוא מתכוון להכין עבורה.
"איזה מטומטמת אני, הייתי צריכה לדעת, בעיקר כי אני יודעת שאת לא תבגדי בי," רוז ממהרת לומר. היא מבינה שהערה שלה לא הייתה במקום.
"אני מאמינה שגם ריאן לא. הוא באמת אוהב אותך, ולא רואה אף אחת אחרת," אני רוצה לחזק אותה.
"נו, תעזרי לי לבחור," היא אומרת, כאילו שכבר שאלה, ואני זאת שמפטפטת שטויות כל הזמן.
"תבחרי שלושה שאת הכי אוהבת," אני אומרת לה.
"שלושה? את רצינית?" היא שואלת מופתעת למרות שזאת לא הפעם הראשונה שאני קונה לה מתנה.
ובכל זאת, היא מביטה על ערימת בגדי הים שמדדה, ולא יודעת להחליט. אני בוחרת לה שלושה שנראים לי הכי מתאימים. "מה דעתך על הבחירה שלי?"
"מושלם!" היא קוראת בשמחה.
אנחנו הולכות לקופה, אני משלמת על הקניה שלי לחוד. כשאני משלמת על שלה אני מבקשת שיתנו לי עותק נוסף של החשבונית למקרה שהיא תשנה את דעתה, מה שקורה לעיתים.
"אין צורך," היא אומרת, "את יודעת מה קורה תמיד כשאת מוסיפה את שובר ההחלפה.אני מגיעה לחנות מתלבטת ארוכות, ולבסוף חוזרת הביתה עם מה שבחרת לי."
"מה שאת רוצה," אני אומרת לה, למרות שאני שמחה שהיא סוף סוף מכירה בעובדה שהיא לא צריכה להתלבט כל כך, אחרי שההחלטה נעשתה עבורה.
אנחנו יוצאים מהחנות, כל אחת אוחזת בידה את השקית שלה. אנחנו נפרדות בחיבוק ואני הולכת לדירה שלי.
יש לי עוד הרבה זמן פנוי, ולמרות שזה לא סוף השבוע, אני מחליטה להחליף סדינים, ולהכניס כביסה למכונה. מחר יש לי עוזרת, ובכל זאת אני מנגבת את הריצפה, מעניקה לדירה ריח של בריזת ים.
במשך השבוע אני רגילה לאכול כריך בעבודה, אבל כיוון שיש לי זמן אני מחליטה לבשל.
סבב אחד של כביסה הסתיים. אני מעבירה את הבגדים למייבש, ומכניסה את המצעים.
אני מוציאה את המחשב, מניחה אותו על השולחן בפינת האוכל, כדי שאוכל להשגיח על האוכל, ומשתעשעת ברעיון שאולי אנצל את שפע הזמן שניתן לי למשחק מהג'ונג נגד המחשב.
הצלצול באינטרקום הפנימי, מבהיר לי שיש לגורל עבורי תוכניות אחרות. "אלכסנדר סנדרלנד מבקש לעלות אלייך," אומר לי השומר בכניסה.
אני מחייכת למשמע האופן הרשמי בו הוא אומר לי את שמו של אחי אלכס, למרות שהוא מכיר אותו היטב. "ברור שכן," אני אומרת.
אני פותחת את הדלת, וממתינה לאלכס שיגיע. מראה פניו מראה לי שהוא עובר סערה גדולה. הוא מושיט לי שק ובתוכו הכביסה שלו. "אני יכול לבקש ממך שתכבסי את בגדיי?" הוא שואל.
"התקלקלה לכם המכונה?" אני מתפלאת, שכן הוא קנה מכונה חדשה לפני חודש בלבד.
"הלוואי שזאת הייתה הבעיה שלי. היא בוגדת בי! אני לא רוצה ממנה כלום," הוא מסנן לעברי, נכנס לסלון וצונח על הספה.
"אני לא מאמינה," אני אומרת מייד, בלי לדעת את הפרטים.
"את מכירה את מישל אישתו של ג'וזף?" הוא שואל, "אז אחותה, שמעה מרייזי ש…שכחתי את שמה, ראתה את אישתי היקרה יושבת בבית קפה עם גבר, ושניהם חייכו," הוא אומר בכעס.
"מה אתה אומר?" אני מעמידה פנים שאני המומה, "איזה התנהגות מחפירה. אתה יודע מי הגבר?"
"מה זה משנה?" הוא עונה לי בכעס.
"תבטיח לי, שלפני שאתה משלם לעורך דין שינסח לך הסכם גירושין, תדבר איתה. אולי מה שקרה, זה לא מה שנדמה לך?" אני שואלת.
"את כזאת תמימה. חוץ מזה למה את חושבת שזה בסדר שאת התגרשת, ולי אסור לחשוב על זה?" הוא מתפרץ עליי.
אין לו מושג כמה פוגע בי המשפט הזה, כשם שאין לו מושג שהסתרתי מהמשפחה את האמת על נישואיי האומללים. אין לי ספק שאחי היה מאבד את השליטה, מה שיכול היה להסתיים באסון. עכשיו כשג'ון איננו, אין עוד טעם שאסתיר זאת.
אני שומעת רעש של נעיצת מפתח בדלת ופתיחת הנעילה. "אין לך מושג על מה אתה מדבר," אני אומרת, אבל משתתקת כשאני מבינה שאלינה פה. אין לי רצון לפתח לידה שיחה בנושא.
אלא שאלכס לא מרפה ממני. "כן? מה הסוד הגדול?" הוא ממשיך לדבר אליי בכעס.
אני נושמת עמוק. שניהם מסתכלים עליי, ואין להם מושג מה הם עומדים לשמוע. אני נושכת את שפתיי, ומעדיפה לשתוק.
"יש משהו שאני לא יודע?" הוא שואל, הפעם בטון מרוכך.
"אתה אוהב את מרינה?" אני שואל אותו.
"את יודעת שאני מטורף עליה," הוא עונה לי.
"ג'ון אהב אותי בדרכו המיוחדת, אבל הנישואין שלי איתו היו…" אני מחפשת מילים להקטין את מה שבאמת קרה שם.
"אוי לא, טסי מה הוא עשה לך?" הוא אומר וניגש לחבק אותי, "למה לא סיפרת לי?"
"ידעתי שאם תדע, תאבד שליטה. לא רציתי שתסתבך בגללו." אני אומרת.
"אבל מה הוא עשה?" שואלת אלינה. זה מה שגורם לי להתאפס מייד. אני לא אתן בידה עוד נשק כנגדי.
"זה לא משנה. זה נגמר. ג'ון איננו, כך שזה באמת לא משנה," אני אומרת.
לשמחתי נשמע ברקע קולו של המייבש שמודיע על כך שהכביסה יבשה. אני לוקחת את סל הכביסה של אלכס, וניגשת לחדר הכביסה.
"מה הפסדתי?" אני שומעת את אלינה שואלת בסקרנות.
"שמעת אותה. ג'ון איננו, מה זה משנה? העיקר שזה נגמר," אומר לה אלכס בטון קשוח.
"אתה צודק. לפעמים אני כזאת איומה," היא אומרת.
אני מעבירה את המצעים למייבש, מכניסה את הכביסה של אלכס למכונה, ומביאה את הכביסה שלי כדי לקפל בסלון.
"לא אמרת לי שהבוס שלך גבר כזה מעלף," אומרת לי אלינה.
"כן, הוא אלפא מלא עוצמה וכריזמה, גבר מעלף, אבל הוא הבוס שלי," אני עונה לה.
"טסי!" היא אומרת ועושה סימן בראשה לעבר הדלת.
אני מפנה את ראשי ורואה אותו עומד במבואה. "בוס, מה אתה עושה פה?" אני שואלת בלי לחשוב.
"הייתי בסביבה וחשבתי שאנסה את מזלי. אמרת שאני יכול לעלות," הוא מביט עליי במבט שאינני יכולה לפענח.
"אלין!" אני קוראת כשאני מבינה שזו היא שאישרה לו לעלות.
"מה רצית שאעשה? האינטרקום צלצל, והשומר אמר שמר וייד שואל אם הוא יכול לעלות. היה לי ברור שלא תסרבי לו," היא עונה, "וכשהוא נכנס לדירה הוא אמר משהו על כך שיש לו כמה דברים בעבודה להשלים בגלל שהייתה הפסקת חשמל. אתם באמת חושבים שאני כזאת תמימה? פשוט תודי שיש לך פאק-דייט."
"תנסי להתרכז במה שאני אומרת לך. הוא הבוס שלי, ואני העובדת שלו. זאת לא פגישה בין גבר לאישה." אני רותחת עליה.
"מה שתגידי," היא עונה לי בזלזול, "אני לא מבינה למה את משקרת, את הרי אישה פנויה שיכולה לעשות מה שבא לה."
"אלין, בבקשה אל תהרסי לי. העבודה הזאת חשובה שלי. את לא רוצה שהוא יפטר אותי בגלל השטויות שלך," אני אומרת לה.
"דווקא יהיה כייף אם לא תעבדי כל הזמן. נוכל סוף סוף ללכת יחד לשוטט בחנויות," היא אומרת בעליצות, שמוציאה אותי מדעתי.
"כבר דיברנו לא פעם על כך שאני לא כמוך. אני רוצה עבודה קבועה, ולדעת שאני מתפרנסת בכבוד. אני אודה לך אם תעזבי אותי כעת בשקט. ואתה אלכס, כבר יודע מה אתה צריך לעשות. תעבור כאן מחר לקחת את הכביסה שלך," אני אומרת להם.
אלכס ואלינה עוזבים את הדירה ואני נושמת לרווחה.
"היית קשוחה מידי איתם," אומר לי וייד בשקט.
"אתה לא מכיר את הסיפור שלי," אני עונה, "יש משהו שאתה צריך ממני בעניני עבודה?"
אני מוריד את התיק מכתפי, מוציא את המחשב הנייד שלי, מניח על השולחן, ומפעיל אותו. "תכניסי אותי לרשת הויי. פיי שלך," אני מורה לה עניינית.
היא עושה כדבריי. "אני צריכה לכבות את האש, המרק הזה מתבשל כבר יותר מידי זמן," היא אומרת וקמה ללכת למטבח.
אני עוקב במבטו אחריה. היא לובשת אוברול צמוד קצר, שמדגיש את גופה הרזה. הישבן שלה חטוב, וכשהיא מסתובבת אני לא יכול שלא להסתכל על קו המתאר של התחתונים שהיא לובשת, ומגדירים את המשולש המושלם שלה.
'אולי את לא רואה בי גבר, אבל מה שנגלה לעיניי בהחלט מראה לי שאת אישה, ובנסיבות אחרות כבר הייתי כובש אותך,' אני מדבר אל עצמי.
אני מרגיש את הדם זורם באזור חלצתיי. הדבר האחרון שאני רוצה כעת, שהיא תבחין בזיקפה המתעוררת שלי. אני קם במהירות ונכנס לחדר השירותים הסמוך לכניסה.
אני מצליח להשקיט את התשוקה שנבנית בי, ואיכשהו כשאני עומד ומשתין, הזקפה שלי יורדת, ומונעת ממני את המבוכה הכרוכה בשחרור הלחץ בחדר השירותים שלה.
אני מתעשת מייד וחוזר לשבת. אני מודה לה בליבי כשאני רואה שהיא החליפה את הבגדים לשמלת טריקו ארוכה. "בוא נתחיל," היא אומרת.
