בדרך לספריה אני עוצר בחנות פרחים ובוחר זר של וורדים בצבע וורוד.
"אתה בטוח שאתה לא רוצה וורדים אדומים?" שואל המוכרת, "אני יכולה לאמר לך שאלה אהובים ביותר על הנשים, שכן הם פרחי האהבה."
אני מופתע מדבריה. מאין לה שאין רוצה להעניק את הזר לאהובתי?
אני כמובן לא מגלה לה, שדווקא בחרתי בתחילה בזר הוורדים האדום, אלא שאז ראיתי את הוורודים שמוצמד אליהם פרפר מקושט באבקת זהב.
אם זו מדיסון, אני בטוח שהיא תעדיף את הזר שבחרתי, ותבין את הבחירה שלי בו. אם היא לא, הוא יבהיר לה שאני לא מאוהב בה.
אני נכנס לחנות, אוחז בזר בידי ומתחיל לעבור בין המדפים של הספרים שמעניינים אותי. אני מקשיב לפעמון שעל הדלת שמכריז על כניסת לקוח לחנות. כל פעם אני מתאכזב מחדש.
כבר ברור לי שהיא לא תגיע, ולכן אני ניגש לקופה, ומניח את הספרים על הדלפק שבחרתי. כרטיס האשראי שלי נמצא בגב הכיסוי של טלפון שלי, ולכן אני מניח את הזר כדי שתהיה לי יד פנויה להוציאו.
"איזה זר יפיפה," אומרת לי המוכרת ומבטה מלטף את הזר.
"הייתי אמור להיפגש כאן עם מישהי," אני אומר, "וחשבתי שהפרחים ישמחו את ליבה. כפי שאת רואה היא לא הגיעה."
אני מוציא מהזר את הפרפר, ומגיש לה את אותו. "למה שלא תהני ממנו את?"
"תודה!" היא אומרת בהתרגשות, "עשית לי את היום. נפרדתי מהחבר שלי, והייתי עצובה הבוקר. הפרחים שלך יעזרו לי לעבור את היום עם חיוך, אז תודה לך."
"אני שמח שיכולתי לעזור," אני אומר, משלם ויוצא עם שקית הספרים מהחנות. אני מביט לצדדים, אבל אף אחת לא מתקרבת לחנות.
האכזבה משאירה לי טעם רע בפה, ולכן אני עוצר לקנות קפה, ומתפנק עם חטיף שוקולד מתוק.
אני חוזר למשרד ושוקע כולי בעבודה. יום שקט עובר עלינו. השמועה על קבוצה מיסתורית שאיש לא יודע היכן היא ממוקמת, והיא מטילה אימה על קיני ההאקרים, מתפשטת כאש בשדה קוצים. אני מעמיד פנים שאני האקר לא מקצועי, ושומע את כל מה שאומרים עלינו. זה גורם לי סיפוק עצום, שלא לדבר על המחמאות שאני מקבל מאבא כשאנחנו נמצאים לבד.
אני חוזר הביתה עם סיום יום העבודה, ולאחר ארוחת הערב אני מתיישב לסיים את האתר של פרפר.
השעה עשר בלילה, ובכל זאת אני שולח הודעה לליאה ליידע אותה שסיימתי את מלאכת ההקמה.
פרפר,
האתר שלך מוכן.
שלחתי לליאה את הפרטים.
אם יש לך הערות נוספות נא שלחי לי הודעה.
המתכנת.
אני נכנס להתקלח ומתכנן ללכת לישון. אני יודע שאם יתקיים משחק אקבל על זה הודעה. בניגוד ללילות קודמים, אני כבר לא מצפה לו.
אני עומד להיכנס למיטה כאשר מגיעה הודעה מליאה.
תודה לך על הקמת האתר.
פרפר מוסרת שהיא אוהבת את העיצוב שלו.
נא שלח לי חשבון ואעביר לך את התשלום.
ליאה רוטשילד
בשם פרפר מקבוצת מיו מילאן
אני משחרר אנחה. עוד מטלה מעיקה הסתיימה. תהיה הפרפר אשר תהיה, זה כבר לא מעניין אותי.
אם עד היום חשבתי לבקר במיו מילאן בתקווה שאמצא שם את מי שאני מחפש, אין לי יותר כוונה להתעסק בזה.
שבוע חדש מתחיל
התאכזבתי לראות שאין הודעה ממשחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק. אבל זה איפשר לי להתרכז כולי בליין שמתעורר לחיים לנגד עיניי.
אני מבלה לא מעט שעות באולם התופרות, מתקנת אותן, מדייקת את מה שאני חושבת שלא נעשה בדיוק כפי שראיתי בדימיוני.
גם ליאה מבלה לא מעט זמן כאן, והמבט המרוצה על פניה, מאשר לי שאכן עשיתי עבודה טובה.
אני מרגישה כמו אישה בהיריון שעומדת ללדת. מייפל כבר מסיימת נגיעות אחרונות, למרות שבעיניי התצוגה מושלמת.
"אני יודעת שעשיתי נכון שבחרתי לא לערוך תצוגת אופנה לפני שהליין על המדפים," אומרת לי ליאה, "הסקרנות שמעוררת התצוגה גם כעת, כשאין עליה אפילו בגד אחד, ולא תמונה אחת, זה משהו שאני לא זוכרת שקרה בעבר.
בחרתי גם לא לערוך תצוגה מקדימה. אני רוצה לנסות משהו אחר. יש לי הרגשה שהשמועה על פרפר תעבור מפה לאוזן, בלי שנעשה כלום. היום הרשתות החברתיות משפיעות המון, ובכל זאת החלטתי גם לא לתת לאף אחת מהמשפעניות בגדים ללא תשלום כדי שתפרסם זאת אצלה. את זה אנחנו יכולים לעשות לבד. את הולכת להיות מותג יחודי.
מה גם שאימך כבר יודעת עלייך, ואין לי ספק שהיא תספר לחברותיה עלייך. בסופו של דבר הכל קרה לטובה.
'לא הכל,' אני חושבת במרמור, ונעצבת שוב על ההחמצה של הפגישה בספריה. ואם זה לא מספיק, עדיין אין לי מושג מתי יתרחש המשחק הבא.
אני כל כך מתרגשת כאשר התופרות מראות לי את הבגדים הגמורים, ומבקשות שאאשר אותם. מייד אחר כך הם עוברים גיהוץ אחרון, ותווית עם המחיר מוצמד אליהם. את המחירים קבעה ליאה, ואני מודה שהייתי המומה כשהיא הראתה לי אותם. "העובדה שאלה בגדים לצעירות, זה לא סיבה להוריד מחירים. את שייכת לקבוצת מיו מילאן, ועל כך יש לשלם," היא קבעה נחרצות.
האמת היא שכשהיקמתי את האתר של פרפר לפני כמה חודשים, שהיה אתר פשוט ולא מקצועי, לא האמנתי שיתנו לי את המחירים שביקשתי, שכן היו מוגזמים בעיניי, ועובדה שכל מה שהעליתי לאתר, נמכר תוך זמן קצר.
אני סומכת על ליאה שהיא יודעת איך לתמחר את הבגדים, רק שאני עדיין מתקשה להאמין.
אני שמה לב שעל הבגד יש את האותיות MM, שהן ראשי התיבות של שמי, אבל גם של מיו מילאן.
ליאה מחייכת שהיא רואה זאת. "אני לא מאמינה בצירוף מקרים, אני מאמינה בגורל. דברים צריכים לקרות בדיוק כפי שהם קורים.
כשהוריתי להכין את התגיות האלה זה היכה בי. אלה אותיות המזל שלי, והוא זה שהביא אותך אליי."
"את באמת מאמינה בזה?" אני שואלת.
"אני אף פעם לא מפזרת סיסמאות סתם. אני בטוחה בכך בכל ליבי," היא עונה.
"MM הם גם ראשי התיבות של האהוב שלי," אני אומרת לה.
"אך כך נראה שאת תהיי MM לנצח," אומרת ליאה.
אני שותקת. מה אני כבר יכולה לענות לה? שהכל פרי דימיוני?
אחר הצהריים מתחילות החולצות להערם על המדפים, וליאה אוספת את כל העובדים.
"החל מהיום, יש לנו מותג חדש שנקרא פרפר. המעצבת שלו מבקשת להישאר אלמונית בשלב זה. אם יש לכם שאלות יש לה נציגים כאן בסטודיו.
'אז מסתבר שהמוכרות לא יודעות מי אני בדיוק,' אני חושבת לעצמי.
"אמרתי לתופרות שלא תספרנה מי את," אומרת ליאה כשאנחנו חוזרות לסטודיו.
אני נעמדת ליד החלון המשקיף על התצוגה שלי, ורואה שיש סביבו מהומה גדולה. בערב מגיע דו"ח המכירות הראשון. "המדפים שלך מתרוקנים במהירות," אומרת לי ליאה בחיוך, "האם אני מופתעת? ממש לא.
את יודעת שרוב הבגדים שלנו מגיעים מהמתפרה במילנו. זה יאפשר לתופרות כאן להשתלט על הקצב המטורף של הייצור. אני מאמינה שנגיע למצב שנשים תצטרכנה להזמין את הבגד, כיוון שלא יישאר כלום על המדפים.
אם את חושבת שזה בגלל שרק היום הליין הוצג לעיניי הקהל, את טועה, כולן ממש מתלהבות מהיצירתיות שלך. את בהחלט יכולה לטפוח לעצמך על השכם, מיקמת את עצמך במקום גבוה.
השמועה על פרפר הגיע גם לירחוני האופנה. עכשיו עליי להחליט מתי אני מוכנה לתת להם לעשות על כתבה על המותג."
כהרגלי, אני מתחיל את יום העבודה עם קריאת הדוחות מתורני הלילה. פרט למקרים לא משמעותיים, עבר עליהם לילה שקט. את זה כבר ידעתי, כיוון שלא קיבלתי התראה על ארוע חריג.
אני חוזר לעבוד, סוקר את כל המערכות, וניגש לדבר עם כל אחד מהעובדים.
"אני נהנה לעבוד איתך," אומר לי ג'ואי, "אתה תמיד פתוח להקשיב להערות שלנו, גם אם אתה לא תמיד מסכים. וגם אז, אתה מסביר מדוע."
אני תוהה האם הדברים שלו נאמרים בכנות, או בגלל שבקרוב יהיה עליי לכתוב את חוות דעתי על העובדים. אני מחליט לבקש מאבא להפגש איתו כדי לשמוע את דעתו. אני שולח לו הודעה, וכעבור זמן לא רב נכנסת מילי ואומרת שהבוס מבקש שאבוא אליו לישיבה.
"הכל בסדר?" שואל ג'ואי.
"למה שלא יהיה?" אני מתפלא. 'האם זה אומר משהו לגביו?'
אני יוצא מהמחלקה, אבל סוגר את הדלת לאט. "מעניין למה הבוס קרא לו," אני שומע את ג'ואי אומר.
"אני ממש לא מבין אותך," עונה לו דונובן, "הוא עולה לישיבות איתו כמה פעמים ביום. הוא לא רק מנהל את המחלקה שלנו, הוא חלק מההנהלה."
"וואו, את זה לא ידעתי," אומר ג'ואי, "מה הפלא, הוא הבן של הבוס."
"זה נכון שהוא הבן של הבוס, אבל שתדע לך שהוא כבש את המקום שלו בזכות עצמו. הוא מוכשר בטרוף," אומר דונובן.
הספיק לי לשמוע. אני עוזב את המקום, ושמח שהייתה לי הזדמנות לשמוע מה מדברים עליי מאחוריי גבי.
כשאני מגיע לחדרו של אבי, הוא מחכה לי בחוץ. "בוא נלך לשתות קפה," הוא אומר.
אני מסתכל עליו בשאלה.
"אתה חושב שבגלל שאני ה'בוס' כפי שאוהבים לכנות אותי, אני לא זקוק לזמן איכות עם הבן שלי? חסרות לי הנסיעות המשותפות שלנו בבוקר."
"מעניין שחשבתי על כך הבוקר. בימים שאני לא נשאר בעיר, אשמח לנסוע איתך. גם אני אוהב את הרגעים השקטים האלה לפני שהיום סוער עלינו.
היום אגב, שוב שקט. נראה שהקבוצה המסתורית שמסתובבת ברשת עושה את שלה. כך לפחות שמעתי מאחרים."
אנחנו מגיעים לבית הקפה, ומזמינים קפה. "אני אשמח גם לכריך, גם בשבילו," אומר אבא למלצרית, "תבחרי בשבילנו איזה."
"כבר מגיע," היא אומרת ומשאירה אותנו לבד.
"משהו מציק לך?" שואל אבא.
אני מספר לו על מה שאמר לי ג'ואי. "למה יש לי הרגשה שאלה מילות חנופה, כשהוא יודע שאני עומד לרשום את חוות דעתי עליו?"
"זה רק מראה שהוא יודע שהכח בידיך. ברוך בואך לעולם העסקים בו עליך לדעת שמדובר בפוליטיקה. אמת ויושר, הם לא תמיד חלק מהמשחק, את זה עליך לזכור תמיד," אומר אבא את מה שכבר הבנתי.
אני מספר לו על הדיבורים ששמעתי כשעזבתי את החדר. "זה בהחלט מאשר את מה שאמרתי. אני גאה בך שהשכלת לשמור מרחק. זה רק מראה שאתה מבין את תפקידך כמנהל. אתה לא חבר שלהם. עם זאת עליך להיות ביחסים טובים איתם, ונראה שכך אתה עושה. אתה מדבר איתם בגובה העיניים, ולא בהתנשאות, ולכן הם ירצו לרצות אותך. כבר אמרתי לך שזה מקום די בודד להיות בפיסגה. אתה נהנה מהעבודה שלך?"
"מאד, יש לי סיפוק עצום ממה שאני עושה. אני בא לעבודה בשמחה, ומרגיש שאני עושה דברים בעלי ערך," אני אומר לו.
"אין לך מושג כמה אני נרגש ומאושר לשמוע אותך מדבר כך. אתה מגשים לי את החלום. הייתי מתוסכל מכך שיצרתי אימפריה, ובניי לא רצו להיות חלק ממנה. כמובן שאת השקט הכלכלי שאני מקנה להם בזכותה, הם קיבלו בזרועות פתוחות, שלא כמוך שמשקיע את כולך בעבודה," אומר אבא.
אנחנו מסיימים לאכול וחוזרים למשרד. "חשתי מועקה לפני שדיברנו," אני משתף את אבא, "השיחה איתך עזרה לי מאד."
אני נכנס למחלקה. "יש משהו שעליי לדעת?" אני שואל בטון סמכותי.
אני רואה שג'ואי מסתכל עליי, אבל המבט שלי מבהיר לו שאין לו מה לשאול אותי מה היה נושא השיחה. ובכל זאת הסקרנות שלו גוברת והוא לא מתאפק."אז בסך הכל הלכתם לאכול," הוא זורק בניסיון שאגיב.
"לא תמיד צריך לנהל ישיבות במשרד," אני עונה לו בטון אדיש, שמבהיר לו שאין לי כוונה לפרט על מה דיברנו.
אני רואה שהוא חוכך בדעתו מה לומר, אבל אז אני מקבל התראה לבדוק את בריאות האתר של פרפר, לוודא שהוא עובד כראוי ואין בו תקלות.
אני פותח את המחשב שמונח על שולחני, מקיש את כתובתו של האתר, והוא נפתח מייד. אני נכנס לראות אם הכל עובד כשורה, ונדהם לראות את הדגמים שמוצגים בו. על לא מעט מהם נרשם כי המלאי אזל.
את תשומת ליבי מושך הכיתוב על התגית שמוצמדת לבגדים – MM. לרגע הלב שלי קופץ משמחה, אבל אז אני נזכר שאלה ראשי התיבות של חברת האופנה מיו מילאן.
אבל פעימות הלב שלי לא חוזרות לקצבן הרגיל. 'אתה יכול לספר לעצמך מה שאתה רוצה,' אני אומר לעצמי, 'השם של מדיסון חרוט על הלב שלך לנצח.'
עכשיו אני שוב חסר סבלנות. עברו כמה ימים מאז המשחק האחרון. באופן מפתיע דווקא בסוף השבוע הוא לא קרה. כולי תקווה שהמשחק יקרה בקרוב. אני רוצה לדעת מדוע הפרפרית הביישנית לא הגיעה לפגישה.
לשימחתי הרבה עם סיומו של יום העבודה, בזמן שאני כבר בדרכי הביתה, מתקבלת ההודעה שהלילה יערך משחק.
לא פעם אני יוצא אחרון מהמשרד, וכך עשיתי היום. לכן לא מפליא אותי שאבא כבר בית, והוא אוכל עם אימא ארוחת ערב.
כשאני נכנס הוא עדיין לא מבחין בי ואני שומע אותו מדבר עליי. "אין לך מושג מי הבן שלנו. לא רק שהוא דומה לי, הוא הרבה יותר טוב. האופן שבו השתלב בחברה, את לא מבינה." ואז הוא רואה אותי. "בדיוק סיפרתי לאימא עליך. הייתה לנו שיחה היום," הוא ממשיך לספר לה, "והרגשתי שאני יושב עם גבר בעל ניסיון מי היה מאמין שהוא רק בן שמונה עשרה."
אנחנו מבלים ערב נעים, ואני משתדל לא לחשוב על המשחק הלילה. אבל ככל שקרבה השעה, אני מתחיל להיות חסר מנוחה. אני ניגש להתקלח, מתגלח, מתיז על עצמי בושם, כאילו אני הולך לדייט הלילה.
באחת עשרה בדיוק עולה הסמל של משחקי הבקבוק צעירי ניו יורק, אבל אני נכנס למשחק באיחור של כמה דקות. לאכזבתי הפרפרית הביישנית לא נמצאת.
המשחק כבר בעיצומו, ואני מחפש עם מי לדבר, כשהבקבוק מצביע פטוניה.
האביר המסתורי: כמה זמן לדעתך גבר צריך לקבל את העובדה שאישה דוחה אותו, בטענה שעדיין זה מוקדם מידי.
פטוניה: השאלה היא האם אתם כבר במערכת יחסים, ואתה מתכוון לכך שהיא לא רוצה לשכב איתך בתרוץ שזה מוקדם מידי. אני מאמינה שרגש מתעורר מייד, או שלא מתעורר בכלל. אם היא דוחה אותך שוב ושוב, יש סיכוי שלא תקבל את מה שאתה רוצה ממנה.
אני מחליט לפנות אליה.
M&M: כנסי לצ'אט הפרטי.
פטוניה: במה זכיתי לכבוד הזה שאתה פונה אליי?
אני כבר מבין שיש לי עסק עם אחת שאוהבת לשחק עם גברים.
M&M: את נשמעת כמו מישהי שמבינה ברגש. חשבתי אולי תלמידי אותי.
פטוניה: חשבתי שאמרת שהייתה מישהי שאהבת.
M&M: אני מדבר על מה ששאל אותך האביר המיסתורי. את מבינה שלא כל אחת שגבר רוצה להיות איתה, זה בגלל שהוא מפתח אליה רגש עמוק.
פטוניה: אז אל תהיה איתי אם כך. אני לא אחת שמוכנה לעשות את זה סתם.
M&M: לפי מה שאת אומרת, את מצפה שגבר יחזר אחרייך תקופה ארוכה, מתוך ידיעה שבסוף תאמרי לו שאין לך רגש כלפיו? את לא חושבת שאם את יודעת שאין לך, פשוט תאמרי לו שאין טעם, ולא שזה עדיין מוקדם מידי?
פטוניה: אבל רגש מתפתח עם הזמן.
M&M: אני לא מבין אותך, הרי אמרת שרגש מתעורר מיד או בכלל לא. אבל מה אני מבין, אני גבר, ובתור שכזה עולם הרגש זר לי.
ואז נכנסת לי הודעה מהפרפרית הביישנית. 'מאיפה היא הופיעה פתאום?'
הפרפרית הביישנית: סליחה שלא הגעתי בזמן. כשבאתי כבר עזבת.
M&M: לא מעניין אותי לשמוע תרוצים. אני לא אוהב שמשחקים איתי. אני לא מעוניין לדבר איתך.
אני מתנתק מהשיחה וחוזר למשחק.
היא שולחת לי הודעה.
הפרפרית הביישנית: סליחה.
הפרפרית הביישנית: אם תרצה, אני במיו מילאן.
אני המום מול ההודעה שלה, אבל במקום לענות לה מייד, אני שוקל את מילותיי. 'אז היא הפרפר שעבורו הכנתי את האתר.' הלב שלי הולם בפראות.
אלא שאז, לנגד עיניי, לא רק שהיא מתנתקת מהמשחק, אלא פורשת מהקבוצה.
אני לא מצליח לישון בלילה.
אחרי לילה ללא שינה, אני נוסע למשרד, אבל לא מסוגל להתרכז. כמובן שאיני רוצה שאיש מהעובדים ידע זאת, ואני מעמיד פנים שאני עסוק. אני מחפש במנוע החיפוש אם משהו נכתב על פרפר מקבוצת מיו מילאן ורואה שהרשת מוצפת בכתבות על המעצבת המסתורית של מיו מילאן שמכרה את כל הסחורה שלה ביום אחד.
אני מנסה להבין למה הכל מתקשר לי למדיסון. הרי היא תמיד לובשת בגדים רחבים, שמסתירים את מתאר גופה, כך שלאיש אין מושג איך היא נראית באמת, כמה יפה ועדינה היא.
אני בטוח שהיא לומדת באוניברסיטה בפקולטה למדעים. ובכל זאת הלב שלי לא מניח לי, ואני מרגיש שהפרפר זאת היא.
אני מבין שעד שלא אלך לראות אותה, לא ארגע. אני ניגש לאבא ואומר לו שאני יוצא.
"אתה נראה מתוח, הכל בסדר?" הוא שואל.
"יש לי עניין אישי לברר," אני עונה לו. אני עדיין לא מוכן לשתף אותו במה שעובר עליי.
אני לא ישנה כל הלילה. לא היה בי האומץ אתמול לחכות לתשובה שלו. אני יודעת ללא ספק שזה הוא, לא כי אני יודעת באמת, כי זה מה שהלב שלי מרגיש.
כשמגיע הבוקר, וקרני השמש רוקדות על הוילון הסגור של חדר השינה שלי, אני קמה מהמיטה, וניגשת לחמם מים לקפה, למרות שאני בספק אם אוכל לשתות משהו.
אני מפעילה את האפליקציה שבה יש את תוכנית האימונים שלי, ומתחילה להתאמן. אמנם אני לא מרוכזת, אבל לא מוותרת על אף תרגיל.
כשאני מסיימת, אני נכנסת להתקלח. על המיטה שלי כבר מונחת השמלה שבחרתי ללבוש היום. זוהי שמלה בעלת כתפיות דקות, מבד שחור בהדפס עדין של פרחים. תמיד אני לובשת בגד שמסתיר את שרשרת הפרפר שלי, לא כך היום.
אני מוותרת על הכנת הקפה בבית, ומגיעה למיו מילאן רבע שעה לפני הפתיחה. נטלי, אחראית המשמרת, כבר נמצאת שם, והיא פותחת לי את הדלת. אני מעדיפה שאיש לא ידע שיש בידי מפתח של דלת הכניסה, ויכולתי לפתוח אותה לבד.
"אני הולכת להביא קפה מבית הקפה אצל בן, להביא גם לך?" היא שואלת.
"אני אשמח," אני עונה, "ותביאי גם קופסה של מאפים לסטודיו," אני אומרת ומגישה לה שטר של חמישים דולר.
נטלי מסתכלת על השטר, ומהססת האם לקח אותו או לסרב. לבסוף היא לוקח אותו והולכת לבית הקפה.
התופרות מגיעות מייד כשהיא עוזבת, וממהרות לאולם התפירה. כיוון שגם המוכרות מגיעות, אני הולכת עם התופרות לראות מה קורה עם הליין שלי. "אני מבקשת שאחת מכן תתפנה להכין את השמלות לערב ההתרמה, לא נותר עוד זמן רב. תחליטו ביניכן מי תעשה זאת," אני אומרת להן והולכת לסטודיו.
אני ניגשת עם ערימת החולצות המוכנות למדפים שהתרוקנו, ומתחילה לסדר אותם. אני מעסיקה את עצמי, רק כדי לא לחשוב עליו.
לבסוף כשאני מסיימת את כל המטלות היזומות, אני נכנסת לסטודיו שלי.
על השולחן מונח זר וורדים יפיפה בצבע אדום, ועליו פרפר בצבע זהב.
אני מתכופפת להריח את הוורדים ומתבשמת מריחם. 'מענין מי הביא לי אותם?' אני חושבת לעצמי.
"הלב שלי אמר לי כל הזמן שזו את," אני שומעת קול של גבר מאחוריי. אני לא צריכה להסתובב כדי לדעת מי מדבר אליי.
"מיילו," אני לוחשת את שמו.
"כן אהובתי," הוא אומר לי.
"מה אתה עושה כאן?" אני שואלת.
הוא מסתכל מסביב ומחייך. "איך האתר שלך. את אוהבת את העיצוב שלו?"
"אז אתה המתכנת שלי,"אני מחייכת, "לכן אתה פה."
אני מציצה מעבר לכתפו. אני חושבת על M&M ותוהה האם הוא יבוא להיפגש איתי, ומה מיילו יחשוב כשזה יקרה.
"את מחכה למישהו?" הוא שואל ומסיט מבטו ממני.
"זה קצת מסובך. בכל אחד חיפשתי אותך, ו…" אני לא יודעת איך להמשיך.
"חשבתי שתביני," הוא אומר.
אני מביטה עליו ומנסה להבין למה התכוון.
הוא מחייך. "M&M הם ראשי התיבות של שמנו, שלך ושלי, נכנסתי למשחק רק במטרה אחת, והיא למצוא אותך. הרי אמרתי את זה לאורך כל המשחק.
אני מצטער שעזבתי אותך באותו יום. כשחזרתי להזמין אותך לפרום, נאמר לי שאת לא גרה שם יותר.
אני לא מאמין איזה שינוי עברת. את נראית נפלא. אבל חשוב לי שתזכרי שהתאהבתי בך כשהיית מלאה יותר. ספרי לי איך כל זה קרה."
"לא חשבתי שיכאב לי כל כך כשנפרדת ממני. הבנתי שבסך הכל הייתי קורבן של התערבות, ועדיין הלב שלי התעורר לחיים. לא חשבתי שזה יקרה לי אי פעם, הרי הייתי הילדה השמנה של שכבה."
“את צודקת שהייתה מעורבת התערבות בסיפור שלנו. חברי הקבוצה ביקשו שאביא את התחתונים שלך, כדי להוכיח את האומץ שלי. עכשיו כשאני אומר זאת, זה נשמע לי מאד מטופש.
לא באתי אלייך מתוך כוונה לעשות זאת עד הסוף. לא חשבתי שתעוררי בי רגש כזה. הייתי מסוג הבנים שרק מזיין ועוזב, ולא מערב את הרגש במעשה.
בלי שתדעי, את כבשת לי את הלב. היית מופתע. גיליתי שאת ילדה מדהימה. לרגע לא חשבתי שאת תמימה, ידעתי שאת מבינה שאני משחק איתך, אבל לא נתת לזה להפריע לך.
התאהבתי בך, וכל מה שקרה בינינו היה ממקום לגמרי אחר. מצאתי עצמי נמשך אלייך, מתגעגע אלייך כשאנחנו לא יחד.
עד שנסחפנו עד הסוף, ואז הבנתי שאת זה אני לא אספר לאיש. לא כי התביישתי במעשה, אלא שהרגשתי שזה רק שלך ושלי, ואין לי צורך להתפאר בזה.
כמובן ששאלו אותי אם כבר הישגתי את התחתונים שלך, ולא סיפרתי להם איזה סט מדהים של לנז'רי לבשת, כל כך לא מתאים לדמות שאת משדרת לגבי עצמך. עכשיו שאני חושב על זה, זה בהחלט מסתדר לי עם מי שהפכת להיות.
סיפרתי להם שרק למדנו יחד כמה פעמים, אבל לא קרה בינינו כלום. הייתי מאד שלם עם השקר שלי. רציתי להגן עלייך מפניהם, והם באמת ירדו מהעניין.
אבל אז כבר הבנתי שאני כבר לא כמוהם. השטויות שלהם כבר לא עניינו אותי."
"והפרפר? ,"אני אומרת ונוגעת בשרשרת שעל צווארי, "מיילו אני יודעת שזאת שרשרת יקרה."
"רציתי להשאיר לך משהו ממני. זה מה שאת בעיניי, גם היום כשאני רואה אותך כל כך מצליחה, את עדיין פרפר יפיפה, עדין ונדיר בעיניי."
"כשעיצבת עבורי את האתר, ידעת שזו אני? זהותי עד היום שמורה בסוד, כלומר מיהי הפרפר, אני מתכוונת. מבחינת אלה שכאן, אפילו התופרות, אני רק עובדת עבורה. קל לנו. לליאה ולי, להעמיד פנים שכך פני הדברים, שכן אני רק ילדה."
"את ממש לא. את אישה, והייתי רוצה שתהיי האישה שלי," אומר מיילו בעיניים נוצצות, "כמוך, גם אני ויתרתי על הלימודים. אחרי מה שקרה בינינו הרגשתי שהחיים שלי ריקים מתוכן. כבר לא נהניתי מהיציאות המשותפת, וההתערבויות המטופשות. את נעלמת, ואני רק רציתי אותך.
בחרתי לעבוד עם אבי, שהתייחס בהתחלה לבקשה שלי בהיסוס. הוא לא ידע שיש לי מטרה, וזה לבנות בית איתך.
ועכשיו אני כאן, מצהיר בפנייך על אהבתי.
אני יודע שאנחנו צעירים, אבל נראה לי שגם את כמוני. עברת דרך שלא כל צעיר בגילנו עובר. אני אחכה עד שתהיה מוכנה לעבור לגור איתי, ולהתחיל בחיים משותפים. נתחיל בזה שתתני לי את מספר הטלפון שלך?"
אני מתקרבת אליו,ומניחה את ראשי על חזהו. "כל כך רציתי לשמוע את המילים האלה ממך, כל כך לא האמנתי שהן תגענה. המחשבה עליך, ומה היית אומר עליי, הייתה שם בכל מה שעשיתי מיום שעזבת. רציתי שתהיה גאה בי."
ואז נפתחת הדלת וליאה נכנסת. אני לא ממהרת להתנתק ממיילו.
"אז אתם מכירים," היא קובעת, "את ידעת כל הזמן שהוא המתכנת שלך?"
"היו סימנים בדרך, אבל לא הייתי בטוחה. מיילו הוא האהוב שלי.
כשביקשתי ממך שלא ידעו מי אני, זה היה בגלל אימא שלי ומיילו. עכשיו ששניהם כבר יודעים, אין לי בעיה שידעו מי אני.
מיילו הוא זה שהעניק לי את שרשרת הפרפר. את יכולה להבין מה מקומו בחיי, בכך שבחרתי להנציח זאת בשם החברה שלי.
את זוכרת שאמרת לי שדברים לא קורים סתם. שראשי התיבות של שמי, הם גם ראשי התיבות של מיו מילאן? אלה גם ראשי התיבות של מיילו. מה שאומר שהם תשארנה שלי לנצח, כשאאמץ את שם משפחתו," אני אומרת את מה שאמרה לי ליאה, ולא האמנתי שבאמת יקרה.
מיילו
“אני מבין נכון?" אני שואל את מדיסון.
“כן אהובי. זוהי תשובתי לך," היא עונה.
אני מוציא מכיסי קופסה קטנה ומגיש לה אותה. היא מסתכלת עליי. "כבר הרבה זמן אני מחכה לתת לך את זה."
היא פותחת אותה ורואה בה זוג עגילי פרפר התואמים את השרשרת שלה. "לרגע לא הפסקתי לחשוב עלייך," אני אומר לה, כאילו רק אנחנו בחדר, "אני אוהב אותך כל כך מדיסון."
"אהוב שלי," היא אומרת חנוקה מדמעות.
מדיסון מוציאה את העגילים מהקופסה, ועונדת אותם.
"אני מוכנה," היא אומרת לליאה, "להציג אותי לעולם," היא אומרת.
"רק שתדעי שבחוץ מחכים עיתונאים וצלמים, שמנסים לגלות מי את," אומרת ליאה.
"אני מוכנה," היא עונה בבטחון, "ואתה? גם אתה מוכן שכל העולם ידע עלינו?"
תני לנו כמה דקות," אני מבקש מליאה, היא נדה בראשה ויוצאת מהחדר.
אני מתקשר להוריי בצ'אט המשפחתי. שניהם עונים מייד. "תכירו את מדיסון, האישה שלי. היא הפרפר מקבוצת מיו מילאן. רציתי שתדעו ראשונים, לפני שכל העולם מגלה אותנו. היא הבת של אוברי ואלינור מ'קריאן, ואני מאוהב בה כבר חודשים.
ראיתם אותי משתנה ומתבגר לנגד עיניכם. כל זה היה בגללה ובשבילה. היא העתיד שלמענו אני עובד. הוכחתי לך אבא כמה אני רציני.
אני יודע ששנינו עדיין צעירים, אבל אני יודע שמצאתי את מה שחיפשתי כדי להיות שלם."
"אם היית אומר לי את אותן המילים לפני חצי שנה, הייתי חושב שאין לך מושג על מה אתה מדבר," אומר אבא, ואני רואה שהוא מתרגש, "היום שאנחנו כל כך קרובים, אני שומע אותך ויודע שאתה במקום הכי מתאים לך, ואני גאה בך, אניגאה בשניכם מאד."
*
אין ספק שהחשיפה מהי הפרפר של מיו מילאן מכה בתדהמה את עולם האופנה. העובדה שמדיסון עדיין לא בת עשרים, וכבר הליין שלה מתרוקן במהירות מהמדפים, הוא משהו שעולם האופנה לא ידע.
ליאה מרבה בשבחה של מדיסון. "זה הכל בזכות הכשרון שלה. העובדה שהיא מקבוצת מיו מילאן היא בזכות ולא בחסד," היא עונה לשאלות.
גם העובדה שהיא בזוגיות איתי, לא נעלמת מעיני העיתונאים והכותרות ממהרות לציין שמשפחות מק'מילן ומק'ריאן מתאחדות.
"עברתי הרבה שינויים מאז שהיכרתי אותך," אומרת לי מדיסון כשאנחנו שוב לבד. "למדתי מהי אהבה, ואיך זה מרגיש שאת נותנת לגבר את כל מה שיש לך. למדתי לבנות את הבטחון שלי בעצמי, ולהשקיע כל מה שצריך כדי להשיג זאת. כל פעם הרגשתי שאני נולדת מחדש, אבל רק עכשיו אני מבינה שאני באמת שם. רק איתך אני יכולה להתחיל לנשום, כאילו רק היום הראשון בו מתחילים חיי, כאילו זו נשימתי הראשונה באמת."
