אני מרגיש הכי בודד בעולם. איני יכול לדבר עם הוריי על מה שאני מרגיש, בלי שאשמע ביקורת על דריה. גם עם אחותי, אני מרגיש שאין לי מה לדבר.
ישנם דברים בחיים שהם כל כך מובנים מאליהם, עד שאינם.
אני יודע שהאשם בי על כך שדריה עזבה, אבל מה שהכי כואב לי מכל, היא העובדה שהיא נעלמה, והטלפון שלה מנותק,
אני מוצא עצמי נוסע מוקדם בבוקר, ושב עם סיום יום הלימודים, יושב במכונית וצופה מרחוק לראות האם היא באה עם הילדים, אך לשווא.
באחד הימים כשאני הולך למרכול לקנות חלב לקפה, אני פוגש את הגננת מהגנון אליו הלכו הבנים. "לא הייתי מאמינה שדריה כזאת," היא אומרת לי.
"כזאת מה?" אני שואל.
"אתה יודע, כזאת… בעצם אני לא צריכה להתבייש לאמר זה, אני לא עשיתי שום דבר רע. כולם יודעים שהיא זנזונת, בתיכון היא הייתה המזרון של השכבה. ולא רק, אלא שהיא ילדה לאחד מהם את אגם. הרי אין ספק שהיא לא הבת שלך," היא מתחילה לאמר, אבל אני עוצר אותה.
"למה את חושבת שאגם לא הבת שלי?" אני שואל.
"זה כל כך ברור, צבע השיער האדמוני שלה מסגיר את העובדה שאימה בגדה בך," היא אומרת בבטחון.
"תרשי לי לחדש לך, צבע השיער של אגם, הוא בדיוק כמו צבע שערה של אימי. קוראים לזה גנטיקה."
"אני לא יודעת," היא ממשיכה בקו שלה.
"אני רוצה להבין, את רוצה שאביא לך אישור אבהות?" אני שואל.
"זאת בעיה שלך, לא שלי," היא אומרת.
"רק מתוך סקרנות, מאיפה המידע הזה?" אני שואל.
"אשתך לעתיד סיפרה לנו." אני בהחלט המום.
"אני נשוי לדריה, אין לי מושג על מי את מדברת," אני לא מרפה.
"נו באמת, כולם יודעים שאתה עומד להתחתן עם נוי בן נתן. זה כבר לא סוד," עונה הגננת.
"היא זאת שסיפרה לך שדריה הייתה עם כל הבנים בשכבה?" אני שואל באיפוק.
"היא מכירה אותה עוד מימי הגן. היא יודעת את כל סודותיה של דריה," היא אומרת.
"טוב לדעת. אני מעריך מאד שסיפרת לי," אני אומר.
אלא שהגננת לא מתכוונת להפסיק לדבר.
“היא סיפרה לנו שהיא מייצגת איש עסקים שדריה הטרידה אותו מינית. היא תדרש לשלם לו חמישה מיליון ש"ח וכנראה גם תשב בכלא. זה מגיע לה, נוי הציעה לה לשלם לו את הסכום בלי שהענין יגיע לבית משפט. אני לא יודעת מה דריה חשבה לעצמה, שרק בגלל שהיא יפה השופט יסלח לה? או אולי רצתה להציע לו שוחד מיני."
זה כבר יותר מידי בשבילי. אני מתנצל שעליי ללכת לפגישה, ורק עצרתי לקנות חלב למשרד.
אני יוצא החוצה. אמנם האוויר נקי אחרי הגשם שירד פה וניקה את האוויר, אבל מתקשה לנשום. אני יושב שעה ארוכה ברכב שלי, לפניי שאני מרגיש הקלה.
אני מתקשר לברק. הוא לא עונה. אני מוצא את המספר של בית המשפט ומבקש להשאיר הודעה לכבוד השופט דותן.
להפתעתי הוא מתקשר אליי אחרי כמה דקות. "קיבלתי את ההודעה שלך, ולקחתי פסק זמן. אתה בסדר?"
"מצטער שהפרעתי באמצע הדיון," אני מתנצל מייד.
"אתה קודם לכל," הוא עונה לי במתח.
"רציתי לבקש שתברר עבורי אם קיימת תביעה שהגישה עורכת הדין נוי בן נתן נגד דריה אישתי," אני אומר לו.
אני שומע אנחת רווחה. "כבר יצאתי מדעתי," הוא אומר, "אין צורך שאברר, כיוון שעורכת הדין בן נתן הייתה באולם שלי. לא היה לי מושג שהיא אשתך, כיוון ששם משפחתה שונה משלך."
"אשתי משתמשת בשני שמות רוזנטל-ליר," אני מסביר, "משפחת רוזנטל היא משפחה מאד קטנה. חמי הוא בן יחיד, ויש לו שלוש בנות, כך שאין מי שישא את שם המשפחה. דריה ביקשה את רשותי להוסיף את שם המשפחה שלי, אבל להשאיר את שם נעוריה. הצעתי לה שגם אני אשא את שני השמות, אבל היא אמרה שאין צורך."
"יש לך מושג מדוע היא לא הופיעה בבית המשפט, ולא שלחה כתב הגנה?" הוא שואל.
"אני לא ראיתי בשום מקום בבית ניירת של בית משפט," אני אומר.
"המעטפה נשלחה למשרד שלה באלנבי שלושים ושבע," עונה ברק.
עברה מעל שנה מאז שיצאתי למילואים. לא היה לי מושג שהיא פתחה משרד בתל אביב. זה נשמע לי מוזר כיוון שהמשרד שלי עדיין קיים.
"הייתי רוצה ללכת למשרד שלה. תבוא איתי?" אני שואל.
"אתה יודע שאעשה הכל בשבילך, אחרי כל מה שאתה עשית בשבילי," עונה ברק.
"תודיע לי מתי לבוא לאסוף אותך," אני אומר.
"זה לא ברור לך? אני אודיע על הפסקת הדיון ואלך איתך," אומר ברק.
אני מכניס את הכתובת של בית המשפט במכשיר הניווט, ומוסיף את אלנבי שלושים ושבע כיעד הסופי. אני שמח לראות שהמרחק הוא ביניהם קצר.
אני מגיע לבית המשפט. ברק כבר מחכה לי על המדרכה. אני מחייך כשאני רואה אותו עם גלימת השופט. הוא נראה כל כך שונה מהקצין המאובק שאני רגיל לראות. אין ספק שהנוכחות שלו משדרת עוצמה.
"אל תסתכל עליי במבט כזה. הלבוש שלי לא אמור להשפיע עליך. אתה הרי יודע שזאת תחפושת, ומתחתיה נמצא גבר שרוט כמוך.
אני יכול לדעת מה מטרת הנסיעה שלנו?" הוא שואל.
"מיום שחזרתי לדירה, היא לא חזרה. אין לי מושג היכן היא. אני רוצה להבין היכן עומדים פני הדברים, ורוצה שהיא תדע שאני רוצה את המשפחה שלי, ובעיקר אותה. אני זקוק לה כדי לחזור לחיים."
אין לי כוונה לשחק משחקים שאני מאצ'ו ואין לי צורך בה. היא האוויר שלי, ואני אעשה הכל כדי להחזיר אותה אליי.
אני יודע שכל מה שאמרה לי הגננת, הוא לא נכון. מה גרם לנוי לומר זאת, את זה עוד אברר מאוחר יותר. המטרה שלי כעת זה לראות את דריה. בינתיים אני משאיר את מה שסופר לי לעצמי, בעיקר כשאני מבין שברק מכיר את נוי.
אנחנו מגיעים לאלנבי שלושים ושבע, וברק פורץ בצחוק.
"אני יכול להבין מה כל כך מצחיק אותך?" אני שואל.
"בתביעה שהגישה עורכת הדין בן נתן נאמר שלדריה יש משרד לעיצוב פנים בקומה השישית," הוא אומר לי כשהוא נרגע.
"נו באמת ברק, מה אתה מדבר שטויות, לבניין הזה יש רק שתי קומות," אני אומר בחוסר סבלנות.
"אני אומר לך מה כתוב בכתב בתביעה. ולא רק אלא שעורכת הדין הצהירה בפניי שהיא מסרה אותו אישית לידי של דריה, שאותה היא מכירה מילדות, במשרדה. היא אף טרחה לציין שהיא כלל לא הייתה מופתעת מדבריו של איש העסקים, שכן היא מכירה אותה והיא…" אומר ברק.
אני קוטע אותו. "המזרון של השכבה. אני עומד לומר לך משהו מאד אישי, משהו שלא חלקתי עם איש, ולא הייתי עושה זאת אם לא היו נאמרים הדברים האלה . זה שקר מוחלט. אני הגבר הראשון והיחיד שדריה הייתה איתו. הייתי בן עשרים וארבע כשנפגשנו. כבר הייתי עם ניסיון רב תחום המיני. דריה הייתה בת שמונה עשרה, לא הייתה לה לפניי אף מערכת יחסים רצינית, והיא הייתה בתולה. גבר יודע מתי אישה נותנת לו במתנה את בתוליה."
"עכשיו תסביר לי אתה," ברק מתעלם מדבריי, "איך יש לדריה משרד בקומה השישית שלא קיימת? איך עורכת הדין מסרה לה ליד במשרד שלא קיים את כתב התביעה? אבל יותר חמור מזה, איך דריה הטרידה מינית במשרד בקומה השישית את איש העסקים המכובד?
עצם המחשבה שעמדתי לפסוק נגדה, ולחייב אותה לשלם חמישה מיליון ש"ח, ואולי אף לדרוש עונש מאסר, מעבירה בי חלחלה."
"החברים שלנו נפגשים הלילה במלון אכדיה. גם נוי ושי בעלה יהיו שם, תבוא איתי?" אני שואל. כעת אני מספר לו את כל מה שסיפרה לי הגננת.
"היא שכנעה את הגננת, וכל מי שהקשיב לנאום שלה, שהיה בינינו סיפור אהבה לפני שהיכרתי את דריה, אבל בגלל שדריה נכנס להריון, עקב מעידה חד פעמית שלי, נאלצתי להתחתן איתה. מה אומר לך, דריה שברה שיא גינס. אנחנו נשואים עשר שנים, והבן שלנו בן שמונה, מה שאומר שדריה הייתה בהיריון שנתיים."
"אני אשמח להתלוות אליך, זה הולך להיות ממש מעניין," אומר ברק.
כשמגיע הערב אני מקפיד על לבושי, דואג לסדר את זקני, ומסיים בהתזת בושם במידה. אני חייב להראות היום במיטבי. אין לי צורך שאיש יראה מה עובר עליי.
אני שמח לראות שגם ברק התכונן למפגש שלנו כמוני. קבענו שהפעם זה הוא שיאסוף אותי.
"אתה מוכן להצגה?" הוא שואל כשאני נכנס לרכב. הוא נוהג במרצדס עם גג נפתח, ומזג האוויר היום בהחלט מזמין לפתוח אותו.
אנחנו באיחור כבקשתי. החברים יושבים בפטיו בחוץ, וההגעה שלנו בהחלט מושכת תשומת לב.
"תכירו את ברק, שרתנו יחד במילואים," אני אומר. אני נמנע מלהציג אותו, כפי שאני תמיד עושה, כ'כבוד השופט,' ולא מציין שאני מכיר אותו כבר שנים.
"טוב לראותך," אומרים לי הגברים שניגשים לחבק אותי.
"שלום ברק," אומרת נוי, בדיוק כפי שקיוויתי שתעשה, "האם שלחת לי כבר את פסק הדין?"
"העובדה שאני לא לובש את גלימת השופט ברגע זה, אין בה כדי לומר שאני לא. אנחנו לא חברים, ולכן אינני רואה כל סיבה שתפני אליי בשמי הפרטי," הוא אומר לה בטון קשוח.
"בכל מקרה, אין לי כוונה לדון כעת בפסק הדין. אני יכול לומר שכיוון שגיליתי שהנתבעת ששמה לא נכתב במדויק בכתב התביעה, היא אשתו של חברי הטוב, פסק הדין ימסר על ידי שופט אחר," אומר ברק.
"אני לא מבינה למה. הרי העובדות מאד ברורות," היא אומרת לו.
"ואני לא מבין איך את מתווכחת כעת עם שופט?" הוא מביט עלייה במבט חמור סבר. אני שמכיר אותו, יודע שהכל הצגה, אבל את זה נוי לא יודעת.
"אגב, ביקרתי היום במשרדה של הנתבעת. תגידי לא פחדת לעלות לקומה השישית במעלית המקרטעת? אני מתקשה להאמין שמישהו ירצה לנהל משרד לעיצוב פנים בבניין כזה," מטיל ברק פיתיון בפניה, והיא בולעת אותו.
"בדיוק מה שאני חשבתי!" היא ממהרת לענות.
"רק שתבינו," הוא פונה לחברים שמקשיבים לשיחה בסקרנות, "שמאד מפליא אותי מה שאומרת עורכת הדין בן נתן. בעצם גל," הוא פונה אליי, "אחרי מה ששמעתי, אני לא צריך להיות מופתע."
"אני לא מבינה מה הבעיה, היא אומרת בטון מתנשא, "אם אגלה שהטית את הדין בגלל שאתה מכיר את גל, יהיו לכך השלכות."
"את מטילה בפק ביושרו של שופט?" הוא מגחך, "אני במקומך הייתי שוקל את מילותיי."
"גם שופט הוא בן אדם," היא עונה לו ומגחכת. לא ברור לי למה.
"את צודקת בסופו של דבר כולנו בני אדם, ואנחנו יכולים לטעות. אבל לטעון שמסרת את כתב התביעה לדריה במשרדה בקומה השישית, זה כבר לא טעות, זה שקר," הוא אומר לה ומרים גבה. ברור לו שהיא תענה לו.
"דבר ראשון בבוקר אני אדאג שיפסלו אותך מהתיק," היא יורה לעברו.
"אין זה משנה מי יפסוק בתיק הזה, ושוב אני מציע לך לשקול את המילותייך. זאת מסיבה פשוטה, שבאלנבי שלושים ושבע אין שש קומות, רק שתיים," אומר ברק.
"אבל זוהי שאמרה לי שהמשרד שלה בקומה שישית. אם כך זוהי ששיקרה," היא אומרת בתחושת נצחון.
"ברור שהיא הרעימה עלייך, אם זה מה שהיא אמרה לך. אבל איך תסבירי לשופט, יהיה אשר יהיה, איך את מסרת את כתב התביעה בקומה השישית כפי שהצהרת בפני בית המשפט, ויתרה מכך איך בכלל בוצעה העברה בקומה שאיננה קיימת," אומר ברק.
"ובכלל אם יורשה לי," מתערבת בשיחה שרי, חברתה הטובה ביותר של דריה, "לדריה יש סטודיו, היא לא עוסקת יותר בעיצוב פנים."
"מה את מבלבלת את המוח," אומרת נוי.
"שמעתי עורכת הדין בן נתן שאת עומדת להינשא לגל, ושסוף סוף נעשה צדק, אחרי שדריה לקחה אותו ממך והוא נאלץ להתחתן איתה בגלל שהייתה בהיריון, עם אלמוג" אומר ברק.
לפני שמישהו מספיק לענות, שוב קופצת שרי. "אתם יודעים שאני מתעסקת בפיננסים, ואני מעולה בחשבון. אז תנו לי לעזור לכם לחשב את נושא היריונה של דריה. גל ודריה נשואים עשר שנים, ואלמוג בן שמונה, מכן שהיריונה של דריה ארך שנתיים. וואו."
"רגע, רגע, אתה רוצה לומר לי גל, שאתה ואישתי זוג?!" שואל שי בכעס.
"זה מה שסופר לי שנוי אמרה. זה ועוד הרבה סיפורים אחרים, מן הסוג הזה שמתאים לסיפורי אלף לילה ולילה. כמו למשל שאגם היא לא הבת שלי, בגלל שצבע שערה אדמוני," אני אומר.
"מה אמר את השטות הזאת? לאגם צבע השיער של אימך," אומר שי.
"אז כל מה שסיפרת בעצם, לא היה נכון," אומרת סמדר, ומביטה על נוי ששותקת.
"את מבינה שזה נגמר בינינו נכון?" שואל שי את נוי, "אם עד היום חשבתי דברים, עכשיו אני יודע שהם נכונים. שמעתי שסיפרת על דריה שהיא … לא משנה," הוא אומר ומשתתק.
"למה שלא תאמר זאת, שהיא זנזונת, שהיא הייתה המזרון של השכבה," אני אומר בטון חסר רגש.
"דריה?" אומרת שרי, "אני חושבת שמישהו כאן התבלבל. בעצם דיברת עלייך, נכון נוי?"
"תשתקי!" אומרת נוי בכעס, "את תמיד תגני על דריה."
"חבל שהיא לא פה. היית שומעת זאת מפיה. כולנו שמענו שדריה אמרה שלא יקרה כלום אם היא תחכה לגבר הנכון. והוא הגיע אליה כשהייתה בת שמונה עשרה. את יכולה להכחיש כמה שאת רוצה, אבל את יודעת שגל הגבר היחיד בחייה."
"ואיפה היא כעת?" שואלת נוי בלעג.
"אין לי כוונה לספר לך, אחרי שהוכחת שלא רק שאת לא חברה טובה שלה, אלא שניסית למכור אותה עם המשפט ההזוי הזה. לצערך, גל לא קנה את השקרים שלך."
"הספיק לי," אני אומר לברק, ומבקש ממנו שיחזיר אותי הביתה.
למרות שדובר שנשאר עד תום השלושים, מבקשת סבתא שנזרז את התהליכים, ונחזור קודם. "קשה לי להיות פה, אני רוצה להיות בבית."
אבא יושב עם סבתא בקשר לכיתוב על המצבה. "אתה חושב שעלינו לעשות מצבה משותפת?" שואלת סבתא.
"לא אימא. אני מוכן לממן את המצבה של דוד בינו, אבל אעשה לכל אחד בנפרד. אני אתקשר לאלזה ואשאל אותה מה היא רוצה לעשות.
"אין לי שום עניין לדבר אתך," אומר אלזה וטורקת לאבא את הטלפון.
מאוחר יותר שוב מתקשר עורך הדין הויכשטט. אלזה טוענת שאימך הייתה המאהבת של בעלה, ולכן היא מנסה לגזול את רכושה. היא פנתה לבית משפט, אבל נאמר לי שהתביעה שלה עתידה להדחות על הסף. אני רק רוצה לציין גברת רוזנטל, שאין איש בקהילה שיאמין לסיפוריה של אלזה.
עצוב לי שכך נגמר הקשר המשפחתי בינינו, אבל אני שמחה שסבא לא כאן לראות זאת.
"אתה יודע אסף שלא חסר לי כסף. מצידי תתרום את כל הכסף של דודך, זה לא מעניין אותי," אומרת סבתא, "רק שתניח לי בשקט."
"תשאיר את זה לי. אני לא אתן לה לפגוע בך אימא. זה לא עניין של הכסף בכלל. בכל מקרה קיבלת את התשובה לשאלתך. אנחנו נקים לאבא מצבה לבד.
הזמנתי לכאן את בונה המצבות. הוא יביא לך דוגמאות של האבן, ונחליט ביחד על הכיתוב.
שבוע עבר
אנחנו יושבים במטוס שעומד להחזיר אותנו הביתה, אנחנו חוזרים בהרכב חסר.
"אבל למה סבא לא בא איתנו?" שואל אופק.
"כי הוא מת," מסביר לו אלמוג בסבלנות.
"אבל הוא בארון, אז למה אי אפשר להביא אותו איתנו?"
"כי זה מה שסבא ביקש," אומרת לו סבתא, "הוא רצה לשמור על אח שלו הקטן."
"בדיוק כמו שאלמוג שומר עליי ועל אגם," אומר אופק בגאווה.
"בדיוק כך חמוד," עונה סבתא ומלטפת את ראשו.
"אני לא יודעת איך הייתי שורדת את כל זה בלעדיכם," אומרת סבתא, ואני תוהה למי היא מתכוונת, ואולי לכל אחד מאתנו.
