"מתי אתה חוזר אלינו?" שואל דאג.
"אני פה בניו יורק," אני עונה.
"זה דווקא הגיוני, עם מה שקרה," הוא עונה, "אתה פנוי להיפגש איתי?"
"תמיד," אני עונה לו.
אנחנו קובעים להיפגש בבית המלון אורכידאה ניו יורק, בית המלון בבעלות אלכס רוטשילד, בעלה של ליאה.
אמנם אמצע החורף כעת, אבל שמש שימשית מחממת את העיר. אני נושם את האוויר מלוא ריאותיי, מנסה להפיג את המתח בו אני שרוי. אין לי מושג מה אני עומד לשמוע, אני נושא תפילה שלא אגלה שלמייגן יש קשר לשריפה. אני יודע שאם כן, זה יהרוס אותי. הלב שלי מלא שוב אהבה כלפיה.
"כמה טוב לראות אותך סקוט, אתה נראה נפלא," אומר דאג שמופיע מולי. זה לא מה שאני יכול לומר עליו. הוא נראה עייף מאד, ורזה מהרגיל.
"מה שלומך?" אני שואל וטופח לו על גבו.
"אני מותש. אני מתאושש משפעת ממש חריפה. שלושה שבועות לא יצאתי מפתח הבית," הוא עונה לי, אבל למרות שהוא מותש, ניכר עליו שהוא שמח לראותי.
"אתה נראה מוטרד, הכל בסדר?" הוא שואל בדאגה.
"תלוי בך, ובמה שתספר לי," אני עונה לו.
“איש לא חושב שיש לך יד בהצתה," הוא מנסה להרגיע אותי.
"ברור שלא, הרי הייתי במזרח," אני מתפלא.
"גם בסלין איש לא חשד. היא הייתה כל היום באוניברסיטה," הוא ממשיך.
"מישל, הבת של אשתך נמצאת בהודו, כך שגם היא לא קשורה לעניין." ממש לא מפליא אותי שהיא התרחקה עד להודו. תמיד היה בה משהו מעורער. אני לא מגיב לגבי כך שהוא קרא למייגן אישתי.
"לא הגבת על כך שאמרתי אשתך," הוא מפתיע אותי.
"אתה יודע שאנחנו גרושים, " אני עונה לו באדישות.
"נשארו רק מוריס ומייגן. על מי משניהם אתה מהמר?" הוא כנראה בוחן אותי.
"זאת בכלל לא שאלה," אני עונה, "זה מוריס."
"ולמה אתה בטוח שזה דווקא הוא?" הוא שואל.
"הגבר הזה ימכור את אימא שלו בלי להניד עפעף." אין לי כוונה לספר לו על הביקור שלי אצל מייגן.
"חברת הביטוח ביקשה לדעת זאת, מאחר שהוא ניסה לקבל במירמה את כספי הביטוח, אבל את זה אני מניח שאתה יודע, אם אתה כאן.
מסתבר שחוקר השריפה אישר שטביעות האצבעות שלו נמצאו על מיכלי דלק, אותם זרק ברוב טיפשותו לפחי האשפה בקירבת מקום."
אני מרגיש הקלה גדולה. מייגן לא שיקרה אותי ולמרות זאת, אין לי כוונה לשתף אותו במה שקורה בין מייגן לביני.
"אני לא אמור לעשות זאת, אבל אתה חבר שלי," הוא אומר ומניח לפניי את הקלסר שהביא אותו. "אני לא יכול להשאיר אותו בידיך, אבל אתה יכול לקרוא אותו," הוא אומר.
"אני לא מחפש להעניש את מוריס. המעשה שעשה ניתק את הקשר בינינו לתמיד. אמרתי גם לחברת הביטוח שאינני מחפש נקמה, כך שאני אסתפק בעובדה שאישרת לי שאכן הוא זה שגרם להצתה," אני אומר.
"יש לך מושג מה הסיבה לכך?" הוא שואל.
אני מתלבט האם לספר לו את האמת, אבל כיוון שהחלטתי שאינני מעוניין לתבוע אותו, אני מחליט להשאיר זאת לעצמי. "אתה יודע שכבר מעל עשור אני לא בקשר איתם, רק עם סלין שלי. אין לי מושג מה קורה איתו, אנחנו אף פעם לא מדברים עליו." זאת האמת, ולכן קל לי לאמר אותה.
"שנזמין קפה? ואולי בעצם משהו לאכול. אני עדיין לא חי את שעון ניו יורק, ולכן איני אוכל עדיין ארוחות מסודרות," אני מתנצל.
"אני לא אתנגד להצטרף אליך. לאחרונה לא היה לי תיאבון רב, ואני חוזר לאכול בקצב איטי. המקום הזה עושה לי חשק," הוא אומר.
המלצרית ניגשת, ומספרת לנו על המנות המיוחדות, וכל אחד מאתנו בוחר אחת מהן. "ספר לי מה עם סלין, ראית אותה?" הוא מתעניין.
"ברור. היא באה לקחת אותי משדה התעופה, ובילינו יחד. אני מדבר איתה כל הזמן," אני עונה לו, "אני שומר איתה על קשר, גם אם אני נמצא במזרח." ברור שלא אשתף אותו ביסורי המצפון שיש לי ממה שאני מחסיר ממנה. לפעמים אני מרגיש שנטשתי אותה, אם כי היא מעולם לא מתלוננת.
אנחנו מסיימים לאכול, ואני מודה לדאג על המידע שמסר לי, ושוב מציין שאין לי כל רצון לעשות בו שימוש.
אני יוצא שוב לרחוב. מזג האוויר נעשה קצת אפרורי. אני שמח שלקחתי איתי מעיל חורף קליל. אני מודה שהמרחק בשנים מכאן, קצת השכיח ממני כמה מזג האוויר בעיר יכול להיות הפכפך.
אני מרגיש געגועים לסלין ומתקשר אליה, אבל היא לא עונה.
היא שולחת לי מייד מסרון שהיא בשיחה, ותתקשר כשתסיים.
אני יורדת למטבח להכין משהו לאכול, ונכנסת למזווה לראות מה יש בו. "פסטה?" אני שואלת את לוגן.
"אני מת על אוכל איטלקי. פסטה בכל צורה, היא תמיד האוכל המנחם שלי," הוא עונה, ומחבק אותי מאחור, מעניק לי נשיקה מרפרפת על עורפי.
"מר איסטווד, אתה לא יכול לעשות לי את זה. כבר למדת מה זה עושה לי," אני רוטנת, כמובן שהוא מבין שאני לא באמת מתלוננת, כיוון שאני מסתובבת אליו, ומנשקת אותו על שפתיו.
"גברת איסטווד, אני מודה לך על האופן בו היגבת, למרות חוסר שביעות הרצון מצידך," הוא אומר לי.
"גברת איסטווד, אני יכולה להתרגל לזה. טוב עשית כשהענקת לי את השם לפני שפרצתי בקריירה מפוארת," אני אומרת ומחפשת היכן יש צנצנת של רסק עגבניות.
"את יכולה לזלזל איסטווד, לפי איך שהתרשמתי מתגובתה של רוז בלומברג, זה בדיוק המקום בו תהיי בקרוב," הוא מביע את דעתו.
"היא הציעה לי משהו כל כך שונה ממה שחשבתי שאעשה. במשך הלימודים התרכזתי בתוכניות דוקומנטריות. אהבתי לשבת, לראיין אנשים, ולכתוב את הסיפור שלהם ממבט עיניי.
הראיתי לה את הסיפור שכתבתי. היא כל כך התלהבה, וזה מה שהיא רוצה שאעשה. היא שיבחה את יכולת הכתיבה שלי, ואת הסיפור שהיה בו, כדבריה, עומק. הוא לא היה סתם סיפור אהבה, אלא דן במצב ריגשי מסויים.
אני פותחת את הארונות, מוצאת סיר שנראה לי מתאים בגודלו, וממלאת בו מים.
"נדמה לי, או הטלפון שלך מצלצל?" שואל לוגן.
"הוא נשאר בחדר השינה," אני אומרת וממשיכה להכין את האוכל.
"אני אביא לך אותו," הוא מציע, ועוד לפני שאני מספיקה לומר מילה, הוא עולה בריצה לקומה העליונה וחוזר עם הטלפון הנייד שלי.
"מי זה היה?" אני שואלת בעודי ממשיכה לקצוץ ירקות, כדי להכין רוטב עגבניות.
"הצלצול נפסק," הוא אומר.
"אתה יכול לבדוק?" אני מבקשת, כאילו אין דבר מובן מאליו עבורו.
"אני לא יודע את הקוד שלך," הוא אומר ומושיט לי את הטלפון.
אני צוחקת. "חמש, שש, ארבע, שתיים, שש. אלא האותיות של השם שלך."
הוא מנסה להחניק את החיוך המרוצה שלו, אבל לא מצליח. "אז מסתבר שיש לך רגש אליי."
"איזו תגלית, ממש לא ידעת," אני צוחקת, "אתה חושב שהייתי מטפלת בגבר שיכור, אם לא הייתי סובלת אותו?"
"האמת שכן," הוא עונה, "את תמיד מושיטה עזרה למי שצריך."
"מה שבטוח זה שלא הייתי מפשיטה אותו ומכניסה אותו למקלחת," אני עונה.
"אני לא זוכר הרבה ממה שקרה. חבל שלא הייתי עירני. דווקא מעניין היה לראות מה חשבת עליי." הוא מקמט את מצחו, וניכר עליו שהוא מתאמץ להיזכר, אבל ללא הצלחה.
"אתה חושב שהייתי צריכה לראותך ללא בגדים, כדי לדעת איזה גבר לוהט אתה?" אני אומרת ומגישה לו את כף העץ, כדי שיטעם מהרוטב שבינתיים מתבשל על הגז.
"אז מי התקשר?" אני שואלת.
לוגן מקיש את הקוד ומסתכל על השיחות שלא נענו. "זה היה ממכון לגמילה מאלכוהול."
אני מחווירה. 'רק שלא קרה לה משהו,' אני ממלמלת.
אני מתלבטת האם להתקשר לאבא, אבל נושמת עמוק ומחייגת למספר שמופיע על הצג.
"מדברת סלין ברייטון, התקשרתם אליי?" אני שואלת, משתדלת להשמע רגועה.
"את הבת של מייגן?" היא שואלת אותי, והלב שלי קופא.
"היא התקשרה אלייך לפני כמה דקות. היא כאן ממתינה שתתקשרי אליה חזרה," עונה לי האחות בקול חביב. רק אז אני ניזכרת שהייתי כל כך לחוצה, שלא הקשבתי להודעה שהושארה בתא הקולי שלי.
"התקשרת חזרה," אומרת אימא. יש מין טון של פליאה בקולה.
"ברור, הרי את אימא שלי," אני עונה לה.
"שמעת את ההודעה שלי?" היא שואלת.
"האמת שלא. כשראיתי מי התקשר, התקשרתי מייד חזרה. אני מצטערת, הטלפון לא היה לידי."
"אל תצטערי, אני כל כך מאושרת שהתקשרת," אומרת אימא וקולה רועד מהתרגשות.
"איך את מרגישה אימא?" אני שואלת.
"אני מבטיחה לך שלעולם לא אחזור עוד לשתות. הרסתי לך, לאבא, וגם לי את החיים. אני מבטיחה לך לפצות אותך על הכל. אני אהיה לך אימא כמו שאת ראויה שאהיה. אני מקווה שזה לא מאוחר מידי," היא אומרת.
"את אף פעם לא הפסקת להיות אימא שלי. דרשו ממני לא לבוא לבקר אותך, ולכן לא הגעתי," אני מסבירה לה את שהיה.
"מוריס?" היא שואלת.
"הוא ולא אחר," אני עונה.
"היום כשאני שוב במלוא חושיי, אני מבינה כמה רעל הוא הכניס לחיי. תביני ילדה שלי, שאימא מתקשה להבין שהילד שלה רוצה את רעתה.
ואת, יותר מכולם, שילמת את המחיר. תמיד הוצאתי את התסכול שלי עלייך. אני מקווה שיום אחד תמצאי מקום בליבך לסלוח לי."
"דיברתי עם אבא. תבטיחי לי שלא תשחקי איתו. אין דבר שאני רוצה יותר מאשר לראות אתכם יחד כמו פעם, אבל את חייבת להבטיח שהפעם זה יהיה שונה."
אני מסיימת את השיחה עם אימא, ניגשת לסנן את המים מהפסטה שכבר מוכנה, ופותחת את ארונות המטבח המאובזר של לוגן לקחת צלחות.
"תתרגלי מתוקה, המטבח הזה הוא הממלכה שלך. אחרי שצפיתי בך מכינה את הארוחה, אין לי ספק שזאת המקום שלך. לא פלא שסוייר חושש ממך," הוא אומר, לוקח ממני את הצלחות שבחרתי ומניח אותן על הדלפק הצמוד לאי.
"הוא מעולם לא ראה אותי מבשלת, רק שמע את הרעיונות שלי. בכל מקרה, אמרת שאינך רוצה שאעבוד ברומא כפי שעבדתי.
אנחנו מתיישבים לאכול, כשהטלפון הנייד שלי שוב מצלצל. לוגן מעיף לעברו מבט. "זה אביך," הוא אומר.
אני לוחצת על הרמקול ועונה לשיחה. "אכלת כבר?" אני שואלת.
"נפגשתי עם דאג לבראץ' או ארוחת צהריים או… את כבר מבינה שאני עדיין לא מאופס. בכל מקרה התשובה היא כן, אכלתי. מסתבר שהחוקרים בתחנה שלו נדרשו לחקור את הגורם לשריפה. אני מניח שלא תתפלאי לשמוע, שהחקירה אישרה שמוריס הוא שגרם לה.
המחשבה שאימך הייתה בבית וזה לא הרתיע אותו, מזעזעת אותי. אני יודע מי הוא, אבל זה ממש לא חשבתי שהוא מסוגל לעשות. אם היה קורה לה משהו, לא הייתי סולח לו לעולם.
הסיבה שהתקשרתי היא, שרציתי לשאול אותך מה החבר שלך עושה?"הוא מפתיע אותי.
"קראים לו לוגן," אני עונה לו, "למה אתה מתכוון בשאלתך?"
"אני מתכוון מה המקצוע שלו? במה הוא עוסק," הוא מסביר את שאלתו ואני מביטה על לוגן.
"זה לוגן, נעים להכירך מר ברייטון," מתערב לוגן בשיחה.
"אנא תקרא לי סקוט," עונה אבא,"אני חושב שאם אתה בזוגיות עם הבת שלי, אין צורך בהתנהלות רישמית."
"אני שותף בחברה למסחר שהקים אבי," עונה לוגן.
"ומיהו אביך?" שואל אבא.
"מרק איסטווד," אומר לוגן, אבל לא מזכיר דבר על כך שאביו איננו בין החיים.
"אני כל כך מצטער על האובדן שלכם. אביך היה אדם מדהים. נדיר בימינו למצוא אנשי עסקים כמוהו שנוהגים ביושר," אומר אבא, "זאת אולי הסיבה שהתרחקתי מהיבשת. לפחות במזרח, כללי המשחק מאד ברורים, ולא בגלל שדברים נאמרים לך ישירות.
אשמח להפגש איתך. בכוונתי לנסוע למזרח לחסל שם את עסקיי. אני אשאר בקשר עם הספקים, אבל את המשרד שלי אנהל כאן מניו יורק.
הייתי רוצה לדבר איתך על העסק שלי, ולראות אם תהיה מוכן לנהל אותו עבורי כשאעדר מכאן. כמובן שזה יעשה בתשלום שיקבע בינינו, אין לי כוונה לנצל אותך.
אולי גם נמצא דרך לשיתוף פעולה. יש לי קשרים רבים מאד במזרח, ואולי תוכלו להפיק מכך תועלת."
"אני אשמח להיפגש איתך סקוט. תסביר לי מה אתה צריך ממני, ואושיט לך כל עזרה שתדרש. לגבי התשלום, אין לי צורך בתמורה כספית. אני מאד רציני בקשר שלי עם הבת שלך. אני רוצה להקים איתה בית ומשפחה," אומר לוגן.
"אולי אני לא אמור לומר לך זאת, אבל בכל זאת אומר. סלין מעולם לא אמרה על אף אחד שהיא מאוהבת בו. זה מספיק מבחינתי כדי לתת בך אמון," אומר אבא.
"סלין ניהלה עבורי את רומא, המסעדה שלי. יש לה כעת הצעת עבודה באחת מחברות התקשורת כפרילנסרית, כך שהיא תוכל לעבוד איתי בחברה שלך. אם תרשה לי, אצרף גם את האחים שלי, כך שיוכלו לעזור במידת הצורך. כל מה שאנחנו יודעים על עולם העסקים, למדנו מאבינו. אז נכון שיש לכולנו תארים אקדמיים במנהל עסקים וכלכלה, אבל אתה יודע שרק כשאתה עובד, אתה לומד באמת את העולם הזה."
"אני מבקש שתבואו איתי לבקר את מייגן, אימה של סלין. אני רוצה לשמוע את דעתכם עליה. אני עומד לתת לה את כולי. אני מאוהב בה בדיוק כמו ביום הראשון, וצריך לדעת שזה לא הלב שמכתיב לי, אלא זה באמת הדבר הנכון עבורי לעשות. אני לא אעמוד בעוד שברון לב," אומר אבא.
"מתי שתבקש סקוט," אומר לוגן.
אני מקשיבה לשני הגברים של חיי, ויודעת שעשיתי את הבחירה הנכונה.
אני יודעת שלוגן יעשה הכל עבורי, אבל מרגיש לי, שבאישהו מקום גם הוא זקוק לאבא. החסרון של הוריו בהחלט ניכר במילותיו, כשפתח את ליבו בפניי.
"למה בעצם שלא תטוסו איתי למזרח. אף פעם לא חווית את החיים שלי שם, סלין. אני רוצה גם לקחת את אימא איתי," אומר אבא.
אנחנו סיימים את השיחה עם אבא, וממשיכים לאכול את הארוחה שהופסקה באמצע. פתאום לוגן קם, ניגש למקרר המשקאות, ומוציא ממנו את השתיה החריפה. להפתעתי הוא פותח את הבקבוקים, ומרוקן את תוכנם לתוך הכיור.
אני מסתכלת על המותגים, ויודעת שכל אחד מהם נקנה בכסף רב. "למה?" אני שואלת, "אני יודעת שאתה לא מרבה לשתות."
"אני לא רוצה שאימך תבוא לבקר, תכנס למטבח, ותראה מול עיניה את הבקבוקים. אנחנו מצידנו חייבים לעשות הכל כדי לעזור לה שלא תתפתה שוב."
הוא ממשיך להוציא את כל בקבוקי היין, וכשהוא מסיים, הוא ממלא את המקרר בפחיות שתיה.
"אימי איבדה את אבי פעם אחת, אני יודעת מה זה עשה לה. היא לא תסכן את ההזדמנות השניה שקיבלה ממנו. אמנם היא לא יודעת עדיין, אבל אתה ואני כבר יודעים, שהוא לא יעזוב אותה שוב."
"יש היום משחק, ואני מניח שג'ק ירצה לבוא לצפות בו איתי," אומר לוגן כשהוא מציע לי להדיח את הכלים. "החוק אומר שמי שמבשל, לא מנקה," הוא אומר ללא כל קשר.
"מישהו לא מכיר אותי," אני עונה לו, אבל מניחה לו לעשות זאת.
"אני אשמח אם הוא יבוא. אני אכין לכם ארוחה קלה, ואלך לכתוב את הסיפור הבא."
"על מה תכתבי?" הוא שואל בסקרנות.
"על מה כותבים סיפור אהבה? על זוג שנפגש, מגשש את הדרך אחד אל השניה, אבל כל אחד מהם חושב שהשני לא מעוניין בו, והעלילה מסתבכת."
"רק אל תכתבי על הגבר שהשתכר, כי הוא חשב שהיא לא אוהבת אותו," הוא מביט בי לראות אם הבין נכון, וזה הסיפור שלנו.
"ברור שלא. זה ביניהם, כמו למשל מה שקרה ביניהם בג'קוזי, כי גם זה רק בינו לבינה. הרי איש לא יבין איך יכולה להתלקח אש כל כך מהר, רק בגלל שהוא נישק אותה," אני עונה לו ברצינות, וכבר מתחילה לכתוב בראשי את השורות הראשונות.
"אבל זה מה שאנשים אוהבים היום לקרוא," הוא מתעקש.
"ומה יקרה כשיראינו אותי בתקשורת בעקבות הסיפור, וישאלו אם זה סיפורי האישי?" אני מחניקה חיוך.
"פשוט תאמרי להם, שאת זה את משאירה לדימיונם," הוא אומר, "אבל כדי לרענן את זיכרונך, וכדי שתדייקי בפרטים, אני חושב שעדיף שנעשה זאת שוב, והפעם תשימי לב לפרטים הקטנים,"
חודש עבר
אנחנו מגיעים למשרדו של אבי במגדל הטורקיז בלב העיר.
"היה לי חלום נורא בלילה. אני מבקש מכם שלא תטוסו," אומר ג'ק ללוגן.
אני רוצה לומר לו שחלומות הם רק חלומות, אבל רואה את האימה בעיניו.
"אני לא יכול שיקרה לכם משהו", הוא אומר לי בקול רועד, "בבקשה אל תטוסו היום."
רק אז אני מבינה שהזיכרון של מה שקרה להוריו, חי לנגד עיניו.
לוגן מסתכל עליי, הוא לא יודע איך להגיב.
אני ניגשת לחדרו של אבי "חייבת להיות דרך אחרת לטפל בעניינים. אני מבקשת שתבטל את הטיסה."
"יש לכך סיבה מיוחדת?" הוא שואל.
"העבר מציף את האחים," אני מסבירה לו.
"אני מבין. זאת סיבה טובה שנבטל את הטיסה," אומר אבא, "אנחנו נעבוד מהמשרד בניו יורק."
"תודה סקוט," אומר ג'ק, "אני מעריך מאד את ההבנה שלך."
"לאבד הורים בגיל צעיר זה לא פשוט. אנחנו צריכים לדבר על זה. אני יודע שאני לא תחליף להוריכם, אבל אני פה בשבילכם, הרי אנחנו כעת משפחה."
אני שמה לב שלוגן לא נמצא בחדר. אני תוהה לאן הוא הלך.
הוא חוזר, אוחז בידי ומוביל אותי למשרד שלו. הוא סוגר את הדלת ומשעין אותי עליה. "אני מלא הערכה לאביך. הוא כל כך מחבק אותנו, ותומך בנו. לאמר שאני מתפלא? ממש לא. הרי אני מכיר אותך.
את ממלאת לי את הלב עם המון אהבה, בטחון, ושלווה, ואיני יכול לראות את חיי בלעדייך.
כשקניתי לך טבעת, דיברתי עם ליאה. ביקשתי ממנה שהיא תוציא לנו רישיון נשואין," הוא אומר, כורע על ברכו לפניי, מוציא מכיסו טבעת ועונד לי אותה לאחר שאני אומרת לו 'כן.'
"מאחר ואנחנו לא טסים, אני לא רואה סיבה לחכות יותר," הוא אומר ומביט עליי בציפייה.
אין לו מושג, מה עושות לי המילים שלו.
ביום ההוא שעמדתי המומה מול חורבות הבית היפה של אבי, שלהבות אש ענקיות כילו בו כל פינה, לא האמנתי שאפשר לקום מאפר ולבנות את החיים מחדש.
ראיתי את המבט הכבוי בעיניה של אימי, בעודה מובלת לאמבלונס שעתיד לקחת אותה לאישפוז בכפייה, שמעתי מאחי למחצה שאני לא קיימת יותר, והבנתי שאני לבד בעולם.
היה לי ברור שכל החלומות שלי נשרפו באש, יחד עם כל רכושי עלי אדמות. נותרתי רק עם הג'יפ שקנה לי אבי, התיק ובו המחשב הנייד שלי, והבגדים שעל גופי. אם לא די בכך, הפסדתי גם את העבודה שלי.
כך התחילה מלחמת ההשרדות שלי, שמסתיימת היום, כשאני יודעת שסוף סוף שיש לי בית משלי.
כאלה הם החיים. גם בימים החשוכים ביותר, יש תקווה שמחר יבוא יום חדש בו תזרח השמש שוב עלינו. צריך רק להאמין, ולחכות שהוא יגיע.
