אני מלטפת באצבעי את הדיו בה השתמש סבא כדי לכתוב את שמי
לדריה רוזנטל-ליר
באהבה
מסבא אהרון יוסף
"אתה בטוח שזה בסדר שרק אני קיבלתי מכתב?" אני שואלת את אבא.
"דריה, סבא אהב את שלושתכן. הוא כל כך היה מאושר שנולדו לי שלוש בנות, גם אם זה אמר ששם המשפחה שלנו לא יעבור מדור לדור.
הוא בכלל היה מלא הודיה בכל הקשור למשפחה. הוא חי כל חייו בצל החסר של אימו. הוא שמח שיש לו אח תאום, אבל לא היה לו קל איתו. הם היו כל כך שונים באופיים. שלא תביני לא נכון, דוד בינו העריץ את סבא, אבל היה איש מאד מריר, כיוון שלא הצליח למצוא את האושר שלו בביתו, וזה התבטא גם במערכת היחסים ביניהם.
את יודעת שאני נוהג שווה בשווה בין שלושתיכן, אבל אי אפשר להתעלם מכך שאת קרובה לי יותר בגלל הנתינה שלך. כך גם סבא הרגיש כלפייך.
גם כשהיית עסוקה, גם בימי המלחמה כשהיית לבד עם שלושה ילדים, ועם התתמודדות שלך עם המצב של אגם, תמיד מצאת זמן לפחות להתקשר להוריי ולבדוק שהם בסדר. זה קרה כל יום. אפשר להאשים אותו שהייתה לו פינה חמה בלב אלייך?
את אף פעם לא ניצלת את העובדה שיש לך סבא עשיר, לא ביקשת ממנו דבר, גם כשהתקשת בשנה האחרונה.
אני יכול לספר לך שאחיותייך כן ביקשו ממנו עזרה, ולא תמיד עבור דברים הכרחיים. הג'יפים שלהן למשל, היו מתנה מסבא, כך שהן לא מקופחות."
"אתה מדבר כאילו סבא הוריש לי כסף. מדובר במילים שלו, שהן יקרות לי יותר מכל רכוש," אני אומרת לאבא, ומתחילה לחשוש שאולי כן מדובר בכסף.
"אתה שוכח שהייתי נשואה לאדם אמיד," אני שוב מנסה להגן עליהן.
"אני לא מוכן לשמוע!" אומר אבא בטון לא מרוצה, "אל תדבר כאילו הכל ביניכם נגמר. שמעת את סבא, גל יחזור אלייך. אני מתפלא שאת לא מבינה, הרי את יודעת איך נראה גבר שחוזר משדה הקרב.
אני לא אומר שכל אחד חוזר הלום קרב, אבל עדיין אין מי שלא חוזר פצוע. אנחנו לא 'הם,' אצלנו החיים הם עניין מקודש. לחזור מאש הגיהנום לחיים רגילים לוקח זמן."
"אבל למה הוא לא מדבר איתי? אם היה מסביר לי שהוא זקוק לפסק זמן מכל סיבה שהיא, הייתי מקבלת את זה, אבל להתעלם מקיומי, ובעיקר מקיומם של ילדיו?"
ואז באה סבתא, והשיחה בינינו נפסקת.
"אנחנו צריכות לדבר," אומרת סבתא, אוחזת בידי, ומובילה אותי לחדר האירוח בו מפיצה האח מחומה, אני אוהבת להקשיב לקול פצפוץ העצים בזמן שהם נשרפים, ושולחים גיצי אש לכל עבר. יש בזה משהו מנחם עבורי, ואולי זה קשור לזיכרונות ילדותי מהבית הזה, שהיה ביתו של סבו של אבי אברהם רוזנטל.
*
"אני לא יכולה לדמיין את הכאב של סבתא דורינה שכל כך אהבה את אביך, ולא יכלה להעניק לו ילדים זמן רב," אמרתי לסבא כשסיפר לי שאימו נפטרה מייד אחרי לידתו של דוד בינו.
"ובכל זאת, למרות שזכתה רק לאחוז אותנו זמן קצר בזרועותיה, והבינה שהיא לא תשרוד, היא אמרה לאבי שהיא המאושרת באדם. היא זכתה להעניק לו בנים שינציחו את האהבה שלהם."
סבא אברהם התעקש לגדל את הבנים לבד, ולא נישא מעולם. הבית בו אנחנו נמצאים כעת, היה הבית בו הוא גידל את תאומיו. לא פלא שהיה לסבא אהרון קשר רגשי עמוק אליו, וכי ביקש שהוא יישאר ברשות המשפחה.
*
"דרינקה, ראיתי שאת נסערת מאד מהעובדה שסבא השאיר רק לך מעטפה. אני רואה שעדיין לא פתחת אותה. את רוצה שנפתח אותה יחד?"
"בסדר," אני אומרת ופותחת ביד רועדת ובעדינות את המעטפה.
דרינקה אהובה שלי,
ישנם דברים שאדם יכול לאמר אותם, רק אחרי שהוא איננו עוד.
אני יודע כמה את עצובה כעת, הלוואי ויכולתי להיות לידך ולנחם אותה.
אני שוב מתקשר לדריה, אבל היא לא עונה. אני מתקשר להוריה, אבל גם מהם אין תשובה. אני מתלבט אם לתקשר לאחת מאחיותיה, אבל פוסל את הרעיון על הסף. מה שקרה בין דריה לביני, הוא שלנו בלבד.
אני ניזכר באוהד, אחד הקצינים ששרת מתחתיי.
*
אוהד ואני התחברנו דווקא כשיצאנו למפקדה העורפית. זה היה ביציאה אחרי הניסיון של עתליה לחזר אחרי ללא הצלחה. כל הלוחמים האחרים בחרו לשבת עם הבנות, ואילו אני רציתי להתבודד עם עצמי, ויצאתי מחוץ למאהל. "אפשר להצטרף?" שאל אוהד, אחד הקצינים הצעירים.
"המקום הוא של כולם," עניתי לו בטון לא חברותי, שלא כהרגלי.
"אני לא רוצה להפריע," הוא ענה כששם לב לחוסר רצוני שיצטרף.
הבנתי שהתגובה שלי הייתה קיצונית. "אני מצטער, פשוט לא נעימה לי כל האווירה בפנים," אמרתי לו.
"סיגריה?" הוא אמר ושלף חבילה מאחד מכיסיו.
"אני לא מעשן," עניתי לו ביבושת, "אפילו המלחמה הארורה הזאת לא תגרום לי להתחיל. אני לא סובל את הריח של העשן."
"אם כך לא אעשן," הוא ענה לי.
"אני מצטער," התמצלתי שוב, "אני ברגע של געגועים לאישה שלי, לילדים. אני לא צריך להוציא את זה עליך."
"מצד שני, זה לא טוב לשמור את הרגשות בפנים. את זה אני אומר לך בתור אחד שמחוץ לתופת הזה, מתעסק בעוונותיי, בפסיכולוגיה," הוא חייך חיוך נבוך. הוא ממש לא נראה לי כזה. "נו תגיד את זה כבר."
"אני לא מבין למה אתה מתכוון," הסתכלתי עליו ובאמת לא הבנתי.
"תגיד שאני לא נראה פסיכולוג, ותשאל אם אני הומו," הוא צחק.
"אתה לא נראה פסיכולוג, ולא מעניין אותי מה נטיותיך המיניות," אמרתי ומשכתי בכתפיי.
"אל תגיד לי שאתה חושב שאני אוהב גברים," הוא הביט עליי בסקרנות.
"אני לא אומר. שוב, זאת בעיה שלך. אני יכול רק להעיד על עצמי שאני לגמרי בעניין של נשים, או אם לדייק ,של אישה אחת אהובה." באמת שלא עניין אותי.
"עכשיו התפקיד שלי כפסיכולוג לשאול אותך מתי אמרת לה זאת בפעם האחרונה, אבל אנחנו לא בטיפול כעת. אגב, אני כמוך, לגמרי בעניין של נשים בלבד, ולצערי לא מצאתי עדיין את האחת שתסעיר את ליבי. שוק הרווקים ממש לא שוק פשוט," הוא נאנח.
"אז זה מה שזה בעיניך, שוק?" ליכסנתי מבטי אליו לראות אם הוא צוחק עליי.
"אתה מתחמק מלענות," הוא לא הרפה ממני.
"ומה יש לי לאמר לה? הרי אם אמות היא תדע זאת. אז היא יודעת שאני לא. אני באמת לא יודע מה יש לי לומר לה חוץ מזה," אמרתי בגילוי לב.
"נפגש אחרי שהמילואים הבלתי נגמרים האלה, יסתיימו," הוא קבע, "עד אז אני אלך להבין לנו קפה. איך אתה שותה את שלך?"
"איך שתכין אותו יהיה בסדר. בעצם, רק לא מוקצף," גיחכתי.
"מה יש לפקידות האלה שחושבות שהדרך לליבו של הלוחם היא בעזרת קפה מוקצף?" תהיתי האם הוא אומר זאת בגלל שהוא יודע מה שניסתה עתליה לעשות, או שהוא חווה זאת בעצמו.
*
אני מחפש את הפתק עם מספר הטלפון שלו, אבל לא מוצא. מנוע החיפוש מוצא לי אותו מייד ברשת החברתית. מסתבר שיש לא מעט כתבות אוהדות עליו ברשת.
אני נכנס לקרוא את הפוסטים שהוא מעלה. אין בהם אף מילה על שרות המילואים הארוך שלו בעזה, פרט לפוסט שמציין שהוא חוזר שוב לפעילות, אחרי העדרות ארוכה.
אני שולח לו הודעה סתמית.
גל ליר:
מה איתך?
הוא עונה לי מייד.
אוהד תלם:
בפגישה.
תשאיר טלפון ואתקשר.
אני רושם את מספר הנייד שלי, והולך להכין קפה. שוב הקרירות של הבית חודרת לי לעצמות, וחסרונה של דריה צועק מכל פינה. נכון שביקשתי שהיא לא תהיה פה, אבל זה נאמר מתוך פחד שלא אדע להתמודד איתה. כמה טעיתי.
אני פותח את המקרר להוציא חלב, ורואה שאין אפילו קרטון אחד. כל כך לא אופייני לדריה. אני בוהה במקרר. אני רגיל לראות מקרר מלא, עם קופסאות בהן מאוחסן המזון שבישלה, עם תא ירקות מלא, ושפע של מעדני חלב המסודרים בו בסדר מופתי. 'יום שישי היום. האם זה רק מעיד על כך שדריה לא מתכוונת לחזור היום?' המחשבה על כך גורמת לי צמרמורת. 'מה עשיתי??'
אני שוב מתקשר אליה, אבל הטלפון שלה מנותק.
את מחשבותיי קוטעת שיחה נכנסת מאוהד. "מצטער, הייתי עם מטופל," הוא אומר, למרות שכבר כתב לי זאת.
"ניפגש בקפה ליד הים?" הוא שואל מייד בלי הקדמה.
"טוב," אני עונה לו.
"נדבר על הכל," הוא מוסיף.
"אני זקוק לחבר, לא למטפל," אני עונה לו, ויודע בזמן שאני מוציא את המילים מפי, שאני משקר.
"ברור," הוא עונה, "מטפל לא נפגש עם הלקוחות שלו בבית קפה," הוא עונה.
אני מתארגן לצאת מהבית, ומסתכל על בן דמותי במראה ליד דלת הכניסה, ושוב ניזכר בדריה.
*
"איכשהו, תמיד אנחנו ממהרים לצאת מהבית. אני לא זוכרת את עצמי יוצאת ברוגע החוצה," אמרה דריה.
"אם זה לקחת את הילדים לבית הספר, כשכל אחד עם עניניו, ועליי להזכיר להם שאנחנו עלולים לאחר, ואם זה לפגישת עבודה, לאחר שחיכיתי עד לרגע האחרון לצאת.
אפילו להוריד את הזבל, אני עושה בחופזה. כדי שהילדים לא ישארו זמן רב לבד, ולא פחות כדי ששקית הזבל המטפטפת, לא תשאיר אחריה שובל של מיצי אשפה מסריח," היא אמרה לי בפנים רציניות, כשהסבירה לי למה היא רוצה שארכיב לה את המראה מעל השולחן הסמוך לדלת הכניסה.
"אז אתה מבין למה אני אוהבת לבחון את עצמי רגע לפני שאני יוצאת מבעד לדלת לעולם הגדול?" היא המשיכה לשטוח בפני את ההסבר למראה שהביאה.
"המראה משקפת לי שאני נראית בסדר, מה שמאשר לי שבכל זאת יהיה בסדר. לחילופין היא יכולה להראות לי שעשיתי משהו לא נכון, ואיפרתי למשל רק עין אחת, בגלל שאחד הילדים קרא לי, ושכחתי לסיים את מלאכת האיפור."
הסתכלתי עליה משועשע, מנסה להבין מאיפה הגיע הנאום הזה פתאום.
"נו באמת אהוב שלי. ראיתי את המראה והיא פשוט קראה לי . "דריה, קחי אותי איתך." עכשיו אני כבר לא יכולתי להתאפק ופרצתי בצחוק.
"אני אוהבת לשמוע שאתה צוחק. יש לך צחוק עמוק כזה, מתוך מעמקי הגוף שלך," היא אמרה ועטפה אותי בזרועתיה לחיבוק, "בכלל, כל דבר בך אני אוהבת."
'והיום?' אני שואל אותה בליבי, 'גם היום את אוהבת בי כל דבר?'
*
אני מעביר את ידי בשיערי, וחושב לעצמי האם הוא יזהה אותי מגולח, ומסופר?
רק כאשר אני מגיע לרכב, ומכניס את כתובת בית הקפה במכשיר הניווט, זה מכה בי. אני נוסע לבית הקפה 'שלנו.' 'האם אזכה שוב ללכת איתה אליו?'
אני נוהג כרובוט מתוכנת. אמנם אני לא משתולל, ונוהג בזהירות, אבל אני לא ממש נוכח. המרחק לבית הקפה הוא לא רב, ואני מגיע לבית הקפה בדיוק כשאוהד יוצא מהמרצדס הנוצצת שלו. זה לא אמור להפתיע אותי, ועדיין זה לא מתקשר לי עם הקצין הצעיר שהיכרתי.
הוא קולט אותי בזווית עינו וממתין לי.
"גם לך הכל מרגיש מוזר ולא מוכר?" הוא שואל אותי, "אני יודע שאני כאן, אבל ה'כאן ' שאני זוכר, לא נראה כך," הוא מגדיר היטב את מה שאני מרגיש.
"לפעמים אני תוהה האם תמיד זה היה כך, ולא שמתי לב. המדינה שהשארתי מאחור כשהלכתי למילואים נראתה…אני לא יודע… זה מפתיע אותי שכולם מתנהלים כאילו כלום. כאילו מדינת תל אביב מנותקת ממה שקורה מסביב.
אז נכון שהקימו מטה חטופים, ויוצאים להבעיר את הרחובות, אבל איפה כל האחדות שהייתה כשהכל קרס עלינו. אני לא יודע אם זה אני שהשתניתי, או שבאמת כולם מתעסקים בשטויות. האם הייתי עיוור ולא ראיתי כמה העם הזה שסוע?" שואל אוהד.
"ידעת, אבל העדפת לשכוח," אני עונה לו בקול עייף, "זה לא מסוג הדברים שאני רוצה לחשוב עליהם כעת. זה רק מוסיף למועקה שלי.
"אתה צודק המפקד," הוא עונה לי, "זה פשוט מרתיח אותי שבאים אליי בטענות שלא סיימנו את המלאכה, שזה אגב נכון, אבל למי אתם אומרים את זה, לאחד ששירת מעל שנה במילואים? כאילו שלא רציתי שזה ייגמר אחרת."
אני מתחרט על שהסכמתי להיפגש איתו. פתאום אני מרגיש שעם פשיטת המדים, יש בינינו מרחק שלא הרגשתי אותו קודם.
"אני מצטער המפקד, אני פשוט מתוסכל. אז מה איתך?" הוא משנה בחדות את הנושא.
"אנחנו כבר לא בשטח. בבקשה תקרא לי גל. בסך הכל אני רוצה להנות מכוס קפה איתך, כשברקע הים שאני כל כך אוהב."
"אני לא מבין 'אותם,' יש להם ים כזה מדהים שם בעזה. במקום להפוך את המקום לריביירה, הם העדיפו לבנות מנהרות…" הוא מתחיל לאמר, אבל אני קוטע אותו.
"אתה יודע אוהד, אני חושב שכדאי שתדבר עם מישהו. אתה עדיין תקוע 'שם.'" אני אומר לו וחושב כמה המפגש הזה שונה ממה שדמיינתי. ואולי בכך שאני תומך בו, אני בעצם מדבר אל עצמי, בדיוק כפי שקרה עם ברק?
מסתבר שהחיים גוברים על הכל. אנחנו יושבים מול הים ששקט היום במיוחד. אדוות הגלים מגיעות אל החוף מבויישות משהו, נושקות לו נשיקה מרפרפת ונבלעות שוב בתוך מעמקי הים. מראה כל כך מתעתע, לעומת הסערה שמתחוללת בי.
אוהד שוקע במונולוג ארוך על המטופלים שלו. על מה שהם מספרים לו, ואיך הוא משתדל להרגיע אותם. 'בסך הכל החיים לא נורמליים היום, ומה שהיה לא נורמלי, הפך לעניין שבשיגרה," הוא שוטח בפניי את משנתו.
אני קולט שהוא מרבה במשפטים מכובסים, שבטח שינן לבחינות הגמר לתואר, ואין בהן שום דבר מקורי משלו.
אני נוהג בו כפסיכולוג, וומהנהן בראשי, ומידי פעם זורק מילה או שתיים באוויר. 'בטח,' 'ברור,' 'נשמע הגיוני.'
"אני לא יודע מה הם שמים כאן בקפה, אבל יש לזה טעם מיוחד," אני מנסה להסיט אותו סוף סוף מהפטפטת שלו.
"אני לא יודע. זה נראה לי קפה רגיל, ולא איכותי במיוחד," הוא אומר ונימת זלזול נשמעת בקולו.
אולי הייתי אמור להתאכזב מהמפגש עם אוהד, שאותו אני מאד מעריך כקצין לוחם. אלא שדווקא יש בו להאיר לי את האמת, והיא שיהיה בסדר. שדברים אמנם נחרטים כצלקות בגוף, אבל במבחן החיים, לומדים לחיות עם זה.
כל שנותר לי הוא רק למצוא את דריה ולדבר איתה. להסביר לה שדווקא בגלל שאני כל כך אוהב אותה, התרחקתי.
אני עומדת המומה מול מילותיו של סבא.
אני מכיר אותך, ויודע שהמחשבה הראשונה שלך תהיה למה רק את.
הסיבה היא מאד פשוטה. האחיות שלך קיבלו די והותר. והן, בניגוד אלייך ביקשו ממני דברים שיכלו לחיות בלעדיהן. כי מי באמת זקוק לרכב ששווי חצי מיליון ויותר?
הקצבתי סכום מסויים עבורך שיינתן לך על ידי אביך, כדי לעזור לך עם הסטודיו שלך. אני יודע כמה הוא יקר לליבך, וכמה את עובדת קשה כדי להצליח בו. כל זאת, למרות שאין לי ספק שתתאחדי שוב עם גל, וכסף לא יהווה יותר שיקול עבורך.
אני מניחה לרגע את המכתב בצד. "את ידעת על תוכנו?" אני שואלת את סבתא.
"כן," היא עונה לי ומניחה את ידה על ידי.
"מה שלא מסתדר לי, זה שמרגיש לי שהמכתב הזה נכתב לא מזמן. האם סבא ידע שהוא עומד לעזוב את העולם?"
"את המכתבים הוא כתב בזמן השבעה על אחיו. הוא ידע. הרי פיזר לנו רמזים לאורך כל השבוע," היא אומרת בעצב.
"תראי," היא אומרת, ולוקחת מידי את המכתב. היא מגיעה לדף האחרון שלו, וליד המילים
אוהב אותך לנצח, תמיד אהיה לידך, סבא מופיע התאריך שלא משאיר ספק מתי הוא נכתב.
"את ראית אותו כותב אותם? אני לא יכולה לדמיין מה הרגשת." אני מרגישה שאני נחנקת.
"לא דרינקה. הוא לא כתב זאת לידי. הוא שלח עותק ממנו לי ולאביך, שנדע שזה רצונו."
