"אם זה בסדר מצידך, ואת לא חייבת לענות לי, אמרת שיש לך תוכניות לגבי הכסף. מה חשבת לעשות איתו?" שואל ברנדון.
"אריק הקים עבורי שלוש קרנות. מיליון אחד ילך להנציח את שמו של דין, השני להנציח את גרייסי, והשלישי יהיה להשקיע בקומה במלון שמיועדת למשפחות של ילדים חולים," היא עונה.
"אם כך נשארו בידיך שלושה מיליון. לו דין היה חי, אני מניח שהיית מחלקת את רכושך שווה בשווה," אומר ברנדון, ואני מנסה להבין לאן הוא חותר.
"זה היה לפני שדין נהרג. שון לא אהב שילדתי עוד בן. הוא הרגיש מהרגע הראשון שהוא המתחרה שלו, במקום לשמוח שיש לו אח. דין היה בעל אופי נוח, ולב טוב, ולא הפריע לו לוותר תמיד לאחיו.
זה לא שדין קיבל יותר ממנו, זה רק שהוא השקיע יותר בלימודים, ושאף למצוינות, בעוד ששון לא התאמץ, אם משהו בא לו בקלות, אז הוא בחר בו. תהיינה התוצאות אשר תהיינה.
חשבתי שהעובדה שאין לו ילדים משלו, יגרום לו לרצות לאמץ את אריאנה. אבל היא הזכירה לו יותר מידי את דין, והוא לא רצה קשר איתה.
כבר הבנת שהוא חושש שאני אתן לאריאנה את כל כספי. כמה שהוא לא מכיר את הילדה שלי."
"ובכל זאת, אני חושב שאולי כדי שתתני לו משהו, סכום שאת תקבעי. אני לא יודע אם זה ישפר את היחסים ביניכם, אבל שווה לנסות. כך גם לא יהיה לו מה לבוא בטענות לאריאנה," אומר ברנדון.
"מה את אומרת מתוקה?" הוא פונה אליי.
"אני מבינה את הכאב של סבתא. מאז התאונה, שון נוהג להזכיר לסבתא שהוא בן יחיד. אלא שהוא שוכח שאמנם אבי איננו עוד בעולם, אבל הוא יהיה לעולם חלק מסבתא. במקום לנחם אותה, להכיל את הכאב של האובדן שאותו היא חשה, הוא רק מזכיר לה את עובדת חסרונו כל הזמן.
אתה יודע שמידי שנה אנחנו מקיימים טקס זיכרון, ואחר כך אנחנו הולכים לבראנץ'. כל שנה מגיעים כל החברים של הוריי. לא צריך להזכיר לאף אחד את התאריך. כולם מפנים את היום לכבודם. אמנם לא כולם שומרים על קשר צמוד כמו השופט אריק, וג'ון הבנקאי שאותו אתה מכיר, אבל יש לי בטחון מלא שאם אהיה זקוקה למשהו, הם יהיו שם בשבילי.
עברו מעל עשרים שנה מאז התאונה, ועדיין הם מדברים עליהם באהבה כאילו שרק אתמול נפרדו.
שון אף פעם לא מגיע לאזכרה, אלא רק לבארנץ' בבית הקפה הוורד הכחול. השנה סבתא בחרה במקום אחר. למרות שהיה לה הסבר לכך, יש לי הרגשה שזה נעשה במכוון, לאחר שהתרוץ של שון לא להגיע לבית הקברות השנה היה, שאישתו קבעה לפני שבועיים תור למכון היופי.
ולמרות זאת, כיוון שסבתא, כך אני מקווה, את תגורי ממש לידינו, וגם הבית הזה יהיה לרשותך, אני מסכימה עם ברנדון. את יודעת כמה קשה לי לקבל כספים מאחרים, אבל אני באמת יודעת שהקשר בין בן לביני הוא לנצח, מה גם שאני לא באה אליו בידיים ריקות, ולכן אני מרגיש בנוח שהוא ייתן לך את הכסף אותו את מבקשת עבור הבית."
"אם תסכימי, אלך לדבר עם שון, ואראה לאן נושבת הרוח," מציע ברנדון, "אני מבטיח לך סבתא שלא אעשה שום דבר בלי שאתייעץ איתך."
"אני סומכת עליך בעיניים עצומות," עונה סבתא ומרגשת אותי מאד.
"ועכשיו כשסיימנו לדבר על הבית, אני יכולה לשאול אותך משהו?" שואלת סבתא.
"בטח," הוא עונה ומביט עליה בעיון.
"מה שלום שרה?" היא שואלת.
אני מסתכלת עליו בשאלה, נדרכת כולי.
"שרה היא אימא שלי," הוא אומר לי ומלטף את לחיי.
"אתה מאד דומה לאביך," אומרת סבתא, ובכך מסבירה לי בעצם איך היא ידעה מיהו. "הייתי רוצה לראות אותה. שמעתי שהיא פרשה מהעבודה כי הייתה בטוחה שהיא אשמה במותו של הילד. אני רוצה שהיא תדע שזה לא נכון.
כשזה קרה, עולמי סבב סביב אריאנה הקטנה ששכבה מחוסרת הכרה, וסביב האובדן של בני האהוב. לא היו בי כוחות לדבר עם איש. אני חושבת שהיא תתרגש לשמוע מי עומדת להיות כלתה."
"אם כך תבואי איתנו? אני בדרך להוריי לבשר להם על נישואי הקרבים. אבל קודם לכן, הייתי רוצה לבקר את הוריה של אריאנה, ולספר להם כמה אני אוהב אותה."
סבתא מביטה עליי. "את מבינה סבתא מיהו הגבר שלי, כמה רגיש הוא אליי? אני מאמינה שהוא ירפא את הכאבים שלי."
"אני מצטערת שהטרחתי אותך עורך הדין ברוקלין," אומרת סבתא לכריס.
"ממש לא. אני שמח שהעניין הסתדר לשביעות רצונך," אומר כריס, "אני אמתין לשמוע מכם איך לסגור את העסקה. את יודעת שמקום מגוריי העיקרי הוא בעמק נאפה בקליפורניה, אבל זה לא ימנע ממני לשרת אותך מתי שתבקשי."
אריאנה מכניסה את כתובת הכנסיה שבחצרה נמצא בית הקברות בו קבורים הוריה. פעם אחרונה הייתי בבית קברות כשנפטר סבי. אני זוכר את ההרגשה הלא נעימה שעטפה אותי כשהסתובבתי בין הקברים.
*
"אל תעצב אל ליבך ברנדון," הוא אמר לי סבי, כשידע שימיו ספורים, "חייתי חיים מלאי עניין, ואין בי חרטה על כלום. עכשיו תורך לחיות את החיים במלואם."
לא ידעתי מה לומר לו. הייתי מאד קשור אליו, ולא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיו.
כשהוא הלך לעולמו הדהדו המילים שלו כצוואה אחרונה, רק שלא ידעתי איך לחיות את החיים במלואם. הייתי חסר מנוחה, ולא ידעתי מה חסר לי, עד שאריאנה נכנסה לחיי, והבנתי שהיא החלק החסר בפאזל של חיי.
*
אנחנו מגיעים לבית הקברות, אני מחנה את הרכב, ויוצא לעזור לסבתה של אריאנה לצאת. אריאנה יוצאת בזריזות מהרכב, ותומכת בה בלכתה, למרות שכבר ראיתי שאין לה בעיה ללכת לבד.
"אני מאושרת לבקר שוב את דין," אומרת סבתא, "אני רוצה לספר לו על האהבה שלך ושל בן."
ובכל זאת הסבתא נשארת לעמוד, עוצרת אותי בידה, ונותנת לאריאנה ללכת לפנינו.
"אתם זוכרים ששאלתי אתכם שאלות על אהבה? אז עכשיו אני יודעת שמצאתי את האחד שיהיה עבורי כמו שהייתם שניכם אחד עבור השניה. הלב שלי מלא אהבה אליו, ואני עטופה בשלו.
אנחנו עומדים להינשא בקרוב, ואני מבקשת שתבואו להיות איתנו. אני זקוקה לכם ביום הכל כך חשוב הזה עבורי."
אריאנה ניגשת להביא מים, ומשקה את העציצים הנטועים סביב הקברים, בעוד אני ניגש ומדבר אל אביה.
"אני מבטיח לך שאדאג לבת שלך לכל מחסורה, בגוף ובנפש,. אהיה נאמן לה, ואבנה לה בית על יסודות איתנים, שישארו לנצח.
יש לך בת מדהימה, והיא הפכה להיות כל העולם שלי. אני מודה לך, לכם, על שהבאתם אותה לעולם, גם אם לא נשארתם בו מספיק זמן כדי לחוות איזה אישה היא הפכה להיות."
"גרייסי, את לא יודעת איזה מאושרת אני. החתן שלך הוא הבן של שרה קנדי, זוכרת אותה?" אומרת סבתא ואני מתחיל להבין שאימי מכירה את משפחתה של אריאנה.
אנחנו עוזבים את בית הקברות ונוסעים לכיוון של בית הוריי.
אני מתקשר לאימא. "אני בדרך עם אשתי לעתיד ואורחת מיוחדת," אני אומר לה, כאילו זה עניין שולי.
"לא הבנתי," היא אומרת לי, "מז זאת אומרת אשתך לעתיד?"
"זה אומר שאנחנו עומדים להתחתן, אבל עדיין לא התחתנו," אני משתעשע איתה
"ברנדון קנדי! ככה אתה מדבר לאימא שלך?" היא רוטנת.
"תמיד רצית לדעת מה הטעם שלי בנשים. עכשיו את עומדת לגלות. אני מבטיח לך שתהיי מופתעת כשתגלי מי זאת," אני אומר לה.
"אתה לא יכול לעשות לי זה," נאנחת אימא.
"אני עוד חמש דקות בבית," אני אומר. אני יודע שזה יגרום לאימא למתח, שכן היא אוהבת לדעת מראש שבאים אורחים. "את תראי אותה ותהיי מאושרת."
כאשר אנחנו נכנסים לבית הוריי, אני מבקש מהסבתא שתמתין רגע.
אימא נעה בחוסר סבלנות על הספה. אני תוהה האם אני מדמיין או הרגליים שלה זזות.
"אימא תכירי את אריאנה ג'יין…" אני מתחיל להציג את אריאנה בפניה.
"דלתון! את הבת של ד"ר גרייסי דלתון, הרופאה שלי!" אומרת אימא חנוקה מדמעות. היא מנסה לקום, אבל לא מצליחה.
אריאנה מפתיעה אותי וכורעת לפניה, אוחזת בידיה. "ספרי לי עליה. אני לא יודעת אם שמעת אבל הזיכרון שלי עד ליום התאונה נמחק לגמרי. כל מה שאני יודעת על הוריי, הוא מסיפורם של חברים."
"אני בטוחה שד"ר דלתון מחייכת כעת בשמים, כשהיא רואה לאיזה משפחה את מצטרפת. אני הייתי האחות הראשית במחלקה של אימך, והיא עודדה אותי להתקדם ולהשלים את התואר כדי להפוך לרופאה, אבל קרה מה שקרה. ביום אחד איבדתי את אימך, וגם ילד קטן. מאז קפאתי, ואני לא יכולה להמשיך הלאה.
הייתה לך אימא עם הלב הכי ענק שאני מכירה. החולים הקטנים העריצו אותה ורצו שרק היא תטפל בהם. היה לה חיוך שהאיר את המחלקה, גם בחדרים שהיו בהם המקרים הקשים ביותר."
"בדיוק כמו אריאנה," אני אומר, "היא רופאת ילדים בכירה בטיפול נמרץ פגים, היא מטפלת גם באליאונורה. למעשה היא מנהלת את היחידה המשולבת שמקשרת בין חדרי הלידה ליחידה לטיפול נמרץ."
"אני לא מאמינה! זה בדיוק היה החלום של גרייסי. היא רצתה לשלב בין שתי המחלקות. אמנם היא הייתה רופאת ילדים, אבל היא רצתה לטפל בתינוקות. היא התחילה בהשלתמות, אבל לצערי…" אימא משתתקת ועיניה מתמלאות דמעות, "כל כך אהבתי אותה. הייתה לך אימא מופלאה. אני כל כך שמחה שברנדון בחר בך. מעבר לעובדה שאת יפיפיה, אני יכולה לראות בעינייך את אימך."
"באמת? יש אומרים שאני דומה באופיי לאבי," אומרת אריאנה, "אולי באמת נשמע מה סבתי אומרת."
אני ניגש לקרוא לסבתא שממתינה בהתרגשות עם אבי מחוץ לחדר האירוח. ניכר שהם דברו לא מעט, כך מראים המבטים שהם מחליפים ביניהם.
"פרופסור דלתון," קוראת אימא, ועושה מאמץ לקום לקראתה.
"תשעני עליי," מבקשת אריאנה, ואני נדהם לראות שאימא עומדת על רגליה, אמנם בקושי, אבל עומדת.
אריאנה מבחינה שקשה לאימא, ועוזרת לה לשבת. "שרה יקירתי," פונה אליה הסבתא, "אני יודעת שאת חושבת שאת אשמה במותו של התינוק.
ביקשתי שיספרו לך את האמת, ורק אחרי שעזבת התברר לי שמשום מה לא טרחו לספר לך. אנחנו ניתחנו את הילד, אבל לא היה לו כל סיכוי. הגידול התפשט בכל המוח ואי אפשר היה להוציא אותו במלואו.
אני כל כך מצטערת שלא הייתי שם, אבל לרוע המזל באותו יום ארעה התאונה, ואריאנה הובאה במצב קריטי לבית החולים. כל החיים שלי נעצרו."
"זאת אני שצריכה לבקש סליחה על שלא היו בי הכוחות לבוא ולתמוך בך. אחרי מותו של הילד נאטמתי. אני מודה על סקוט ועל ברנדון שהיו לי משענת. מבין שלושת ילדיי, ברנדון מעולם לא התייחס אליי כאל אימא נכה, ותמיד היה מוכן לעשות הכל בשבילי. גם חבריו באו הרבה לכאן, כיוון שהוא לא התבייש בי. הוא רק הסביר להם שבגלל ארוע מצער אני מתקשה ללכת באופן זמני, והם קיבלו אותי כמו שאני.
קאיה, הבכורה, ממש התנערה ממני. לא רק, אלא שהיא אומרת לי לא מעט שאני אימא לא מתפקדת, למרות שאני דואגת לארוחות כל הזמן, ואת יכולה לראות שהבית נקי ומסודר. אז נכון שיש לי עזרה, אבל אני לא האישה היחידה שנעזרת במישהי שתעזור לה להחזיק את הבית.
ריבר…" היא מתחילה לומר, אבל אני קוטע אותה.
"אימא, את צריכה להבין שהם מתקשים להתמודד עם העובדה של מה שקרה לך. אני הצעיר מבין האחים, ופחות זוכר אותך מתפקדת רגיל, לכן קל לי יותר לקבל אותך כפי שאת," אני אומר לה.
"בן, אתה תמיד מקטין את מי שאתה. למרות כל ההצלחות שלך בחיים, והכספים שצברת, נשארת אותו ילד צנוע שלא מתרברב על הישגיו, ולמרות זאת לריבר יש מה לומר עליך," אימא לא מרפה מהנושא.
"יש לי חדשות בשבילך אימא, ריבר מתחיל לעבוד איתי. זה בא לי בדיוק בזמן, כעת כשאני מתכנן לבנות את ביתי עם אריאנה, ולארגן את החתונה שלנו."
"כבר דיברתם בקשר לחתונה?" שואלת אימא.
"אני עדיין מעכל את העובדה שסוף סוף הצלחתי לכבוש את ליבה של אריאנה. זה היה מסע לא פשוט," אני אומר ומביט על אריאנה לראות את תגובתה.
"אתה יודע שהלב שלי היה שלך מהיום בו נפגשנו," אני אומרת לבן כשאנחנו בדרך לדירה שלנו. "אבל כשאמרת שזאת הייתה טעות, שברת לי את הלב. כבר לא הייתי בטוחה כמה אתה רציני כשאתה אומר מה שאתה אומר. האם אתה רק מחפש לקחת אותי למיטה שלך, או שבאמת יש לך רגש כלפיי.
יש לי חסר גדול מהילדות בכל הקשור לרגשות, למרות שסבתי תמיד הרעיפה עלי אהבה. אחר כך נפלתי למערכת יחסים לא בריאה עם איאן, ששוב ערער את בטחוני בעצמי. לרגע לא חשבתי שרופא מנוסה כמוהו, יכול להרגיש מאויים מסטודנטית לרפואה.
אתה פגשתי אותי צמאה לאהבה, אבל מצולקת. יש לי בטחון מלא בך היום, ואני מאד שלמה עם התשובה שלי לך."
"כל כך פחדתי לאבד אותך, שעשיתי המון טעויות בדרך. אני מקווה שאת מבינה שהכל היה מתוך חוסר בטחון במה שאת מרגישה. אני מרגיש הקלה שאנחנו לא שם יותר. כל כך חיכיתי שנהיה כבר יחד. אני כבר מרגיש שאני מתחיל להירגע," הוא אומר ומושיט כדי לאחוז בידי.
"ספרי לי איך את רוצה שתראה החתונה שלנו?" הוא שואל.
"אתה תצטרך לספר לי קודם מה אתה רוצה," אני עונה לו.
"אני חושב שאולי נערוך את הטקס בכנסיה בה קבורים הורייך," הוא מתחיל לומר.
"אבל מה משפחתך תאמר, הם לא יכעסו?" אני שואלת.
"אני בטוח שאימי תשמח עם הבחירה שלי," הוא עונה לי, ומרגש אותי עד דמעות.
"לגבי המסיבה, הייתי רוצה לערוך אותה על שפת האוקיינוס. שם התאהבתי בך," הוא אומר לי, ואני מסתכלת עליו בתדהמה.
"שנאת איך שהלכתי עם בגד הים הזעיר," אני אומרת לו.
"את שוכחת שראיתי את ההתמדה שלך, את הכניסה לאוקיינוס פעם אחר פעם, כדי להציל חיים של אנשים שאת לא מכירה.
אז נכון שלא אהבתי את זה שאת חשופה לעיני כל, אבל זה לא אומר שבגלל זה לא ראיתי את העיניים המדהימות שלך, ואת היופי שלך בכלל. יופי, שלא היה לי ספק שהוא נובע מבפנים. כל כך שמחתי לפגוש אותך במשחק."
השיחה בינינו מתנהלת ברוגע, כל המתח ששרר בינינו נעלם. אנחנו מגיעים למתחם של שלישיית המגדלים. ברנדון נכנס לחניון של המגדל שלו. "ברוך בואך הביתה," הוא אומר לי, בפעם השנייה באותו יום. "אני רוצה שתשנני שזה הבית שלך. נדאג אחר כך להעביר את הדברים שלך לכאן."
אבל ברגע שאנחנו נכנסים לדירה, והדלת נסגרת מאחורינו, מבט אחד בעיניו שפוגשות את שלי, מבעירה בינינו אש גדולה. הוא מניף אותי בזרועותיו, ועולה בריצה את המדרגות לחדר השינה. אני לא רגילה למעשה כזה, אבל השפתיים שלו נצמדות לשלי ומונעות ממני לומר מילה. אף פעם לא הרגשתי נשיקה כל כך לוהטת. לא ידעתי שהגוף יכול להתרגש בשבריר של שניה, רק בעקבות מגע שפתיים.
'אישה שלי,' הוא ממלמל וממהר לפשוט את בגדיו, ואחר כך את שלי.
"אני הולך לחתום את שמי על גופך," הוא אומר ומתחיל לנשק אותי. למרות שמגע שפתיו עליי עדין, הוא מבעיר בי אש. "תבוא אליי כבר," אני לא יכולה להתאפק ומבקשת ממנו.
"אני כאן איתך, כל הזמן רק איתך, רק שלך," הוא עונה לי בקול חרוך, ואני לא מבינה איך הוא יכול להתאפק.
"אני רק שלך," אני לוחשת ומציירת לבבות בלשוני על כתפו.
"אני יודע, אני מרגיש," הוא ממשיך לפזר את נשיקותיו עליי.
כאילו שלא היה ידוע מה שעתיד לקרות, הסערה טורפת את שנינו, התשוקה מתפרצת, ואנחנו כבר לא יכולים לעצור אותה.
"כל פעם שאני איתך, אני שובר שיאים של עונג," הוא אומר לי בזמן שהוא מנסה להחזיר את נשימותיו לקצב רגיל, ומתקשה. "אין לי יכולת להביע במילים כמה אני מאושר," הוא רוכן אליי ושוב מנשק אותי הפעם ברכות שמשקיטה את פרפרי הרגש שלי.
*
יום שני מגיע
אנחנו נכנסים יד ביד למחלקה. כל העינים מופנות אלינו בסקרנות.
אנחנו מגיעים לתחנת האחיות. ברנדון אוחז בסנטרי ומנשק אותי נשיקה ארוכה. "שיהיה לך יום טוב אישה שלי," הוא אומר ופונה לחדרה של קאיה.
"אנחנו צריכים לדבר," אני שומעת אותו אומר לה, בזמן שהוא נכנס לחדר.
"ד"ר דלתון?" פונה אליי קרן.
"בקרוב ד"ר קנדי," אני עונה לה, "מה אני יכולה לעשות בשבילך?"
"מתי כל זה קרה?" היא לא מתאפקת ושואלת.
"סיפור האהבה שלנו התחיל לפני חודשים על שפת האוקיינוס, כשהייתי במשמרת בתחנת ההצלה," אני עונה לה באדישות, "איך עבר הלילה?"
"ד"ר! את לא יכולה…" היא מתחילה לאמר.
"אני מבינה שאת רוצה לראות את הטבעת שהוא העניק לי," אני אומרת ומניחה את ידי על הדלפק, מה שגורם להתרגשות רבה סביבי.
לילי ניגשת אליי בצעדים מהססים. "זה באמת נכון? כלומר הסיפור על שפת האוקיינוס?"
"כן לילי," אני עונה לה.
אני מתחילה לעבור על התיקים של הקטנטנים כשפרופסור בלאו ניגש אליי. "אני שמח לבשר לך שהחל מהשבוע את חוזרת למשמרות רגילות. את יכולה לסיים בשלוש או בחמש, זו החלטה שלך."
קרן מוסרת לי שיש קריאה להגיע לחדר לידה, ואני ממלמלת 'תודה,' עוברת דרך היחידה המשולבת, ומבקשת מקים שתבוא איתי.
אנחנו מגיעות לחדר של היולדת ודממה משתררת בה. מילה מסמנת לי בראשה שאין מה לעשות, אבל אני לא מוותרת. אני לוקחת את התינוקת לחדר הסמוך ולאחר מאמצים, אני מצליחה לגרום לה לנשום. רק כשאני שומעת את הבכי, אני חוזרת לנשום.
עכשיו מתנהל מרוץ נגד השעון לחבר אותה לחמצן, ולראות שהיא מתחילה להתאושש. לאט לאט מתחיל הצבע שלה להשתנות, והמדדים מתייצבים. יש לה עוד דרך אורכה לעבור, אבל אין להשוות את איך שנראתה כשקיבלתי אותה לידי, למצבה כעבור כמה שעות.
סוף סוף אני יכולה להרפות. אני מצמידה לה את מרגו, וחוזרת לתחנת האחיות.
"קנדי חיפש אותך," אומרת לי קרן.
"אני כל כך גאה בך," הוא אומר מייד כשאני נכנסת לחדרה של אליאונורה, "כל המחלקה מדברת עלייך. אני רוצה להכיר לך את דייב, אבא של אליאונורה," הוא אומר לי.
אני מנסה להיזכר אם זה השם שנאמר לי בעבר. משום מה נדמה לי שזה היה שם אחר. בכל מקרה אני חייכת אליו
"נעים מאד להכירך," אני אומרת.
"יש לך בעל מיוחד במינו," הוא אומר לי, "הוא דיבר איתי שעות, והציב לי אולטימטום. אני מתחייב בפני כולכם להיות בעל טוב ואבא טוב."
"יש לך תינוקת מדהימה. היא ראויה לטוב ביותר," אני אומרת לו.
"עכשיו שדייב פה, אתה יכול לבוא איתי?" אני שואלת את ברנדון.
הוא יוצא אחריי. אני מספרת לו על השיחה עם פרופסור בלאו. "סוף כל סוף אני חוזרת לסדר יום קבוע, ואני יכולה באמת לתכנן תוכניות." אני נכנסת ליומן שלי ומבקשת מברנדון שיוסיף את המייל שלו כדי שיוכל לדעת מתי התורנויות שלי. ביומן הוא יכול לקרוא גם את הרשימות שלי. כל חיי גלויים כעת לפניו.
"אני רואה שהתחלת לערוך רשימות, אני שמח לראות זאת, בעיקר את העובדה שהזמנת מדים חדשים עם השם המשותף שלנו. אני לא יכול להסביר לך כמה זה מרגש אותי, איך זה מרגיש כגבר שהאישה שלך רוצה לשאת את שם המשפחה שלך. ביחוד בימים האלה, שלא כולן רוצות לשנות את שם משפחתן.
ויש עוד משהו ששמתי לב אליו, וזו הרשימה של הדברים שאת צריכה לארוז כדי להעבירם לדירה שלנו.
תודה שאת מראה לי אותך, שאת נותנת בי אמון. אני אוכיח לך שאני ראוי לך."
חודש עבר
מגרש החניה מלא עד אפס מקום. יש לי דז'ה וו של יום הזיכרון להוריי, אלא שהאורחים נמצאים בתוך הכנסיה ממתינים עם ברנדון לבואי. אני רואה את הקברים של הוריי מקושטים בפרחים לבנים. "בן ביקש זאת," אומר לי אריק שמוביל אותי לתוך הכנסיה.
הוא מושיט יד לידית דלת העץ הגדולה. "את מוכנה ילדה?" הוא שואל.
"כן," אני לוחשת בהתרגשות, אוחזת בשולי שמלת הכלולות של אימה של סבתי.
*
"את השמלה הזאת לבשה אימי בחתונה, אני לבשתי אותה כשהתחתנתי עם סבך, וגם אימך לבשה אותה כשהתחתנה עם בני," אמרה לי סבתי כאשר הראתה לי את השמלה, "כל מי שלבשה אותה בורכה באהבה גדולה. וזה בדיוק מה שאני יודעת שצפוי לך. בן הוכיח לי כמה הוא אוהב אותך. את מרכז חייו, והוא מוכן לעשות הכל למענך."
*
דלת הכנסיה נפתחת, כולם קמים לכבודי, אבל אני רק רואה את ברנדון שנושך את שפתיו כשהוא רואה אותי. המראה שלו בטוקסידו, גורם לי להתרגשות רבה, ואני מרגישה שעוד רגע לא אצליח לעצור את דמעותיי.
על הבמה מוצבת תמונה של הוריי, ולידם דולקים נרות.
להפתעתי רגע לפני שאנחנו מגיעים לברנדון, עוזב אריק את ידי במפתיע וניגש לספסל הראשון. אני מופתעת לראות את דודי שון קם וניגש אליי. "אני כל כך מתרגש," הוא אומר לי ומושיט לי את זרועו. "אין לך מושג כמה הייתי רוצה שדין יהיה זה שמוסר אותך לבעלך, אבל בהעדרו אני לוקח זאת על עצמי. הייתה לי שיחה מאד ארוכה עם ברנדון, זכית בגבר מדהים. הבטחתי לו שאבוא לבקר אתכם ונדבר."
"תודה דוד שון," אני אומרת. לראשונה בחיי אני קוראת לו כך.
"מי מוסר את הכלה?" שואל הכומר שמנהל את הטקס.
"אני אחי אביה של הכלה," אומר שון ונושק לי לראשונה בחיי על לחיי. "שיהיו לכם חיים מאושרים יחד," הוא לוחש לי.
"תודה," אני עונה לו ונעמדת ליד ברנדון.
השעה חצות היום בדיוק. פעמוני הכנסחה מצלצלים היום לכבודנו כשאננו יוצאים מפתח הכנסיה כבעל ואישה.
נהג הלימוזינה הלבנה שעומדת להסיע אותנו למסיבה על שפת האוקיינוס, פותח את הדלת בפנינו, אבל בן מסמן לו שיחכה.
הוא מוביל אותי למקום מנוחתם האחרונה של הוריי, וחוזר על נדריו ליד קברם, וכשהוא מסיים, הוא עונד על זרועי צמיד זהב שעליו חרוטות המילים
אוהב אותך לנצח
אני מלטפת באצבעי את המילים בהתרגשות רבה. "את הצמיד הזה," אומר בן בקול חנוק, "העניק אביך לאימך כשהבטיח לה שיאהב אותה לנצח. זוהי גם הבטחתי לך."
בקול רועד אני חוזרת על הנדרים שלי. "אני מבטיחה לכם אבא ואימא, שנחיה את החיים במלואם, גם עבורכם. כל עוד אנחנו בעולם, גם אתם תהיו בו."
לראשונה אני מרגישה, שכל הפאזלים של חיי מסתדרים במדויק במקום הנכון. כל הפחדים שהיו לי שלא אזכה לחיים ארוכים מלאי אהבה, נעלמו. אני יודעת שסוף סוף מצאתי בית, מוגנת בזרועותיו של הגבר שאני אוהבת, ושאוהב אותי לא פחות.
