אני עומדת מול המסרון של ברנדון. המילים שלו ממיסות אותי. 'למה אני כל כך נלחמת בו?'
אני שוכבת במיטה ומשחזרת את כל השיחות שלנו. "את לא מבינה שאני מחזר אחרייך?" הוא אמר לי באותה פעם שהביא לי קפה מוקדם בבוקר.
הייתי צריכה להסביר לו את החשש שלי מהעובדה שהוא גבר אמיד. ועכשיו כשאני רגועה יותר, אני יודעת שזה לא היה הגיוני. הרי לא הייתי יודעת שהוא עשיר, אם לא היה אומר לי, שזה רק מראה שהוא לא חי חיי ראווה.
אני כל כך מתעבת את אורח החיים של האלפיון העליון. כמו למשל מסיבות קוקטייל בהן את צריכה לאמר את המילים הנכונות, לדבר על אחרים, שזה בכלל פסול בעיניי. שלא לדבר על הקוויאר וכבד האווז שמוגש כסמל למעמד.
אני מחליטה לשלוח לו הודעה בבוקר בקשר למשחק הבייסבול בו הוא משחק. אם עדיין ירצה שאבוא, אני אגיע. אני נרדמת עם חיוך על שפתיי כשאני ניזכרת איך חתם את הודעתו במילים אוהב אותך, בן.
'גם אני אותך בן,' אני מדברת אליו בליבי. עם המילים האלה אני שוקעת בשינה עמוקה.
*
בחלומי אני חולמת על סבתא ועל דודי שון. הם רבים בצעקות שגורמות לי להתכווץ.
סבתא מבחינה בי ומסתכלת עליי בריכוז. 'הגיע הזמן שתקימי משפחה משלך,' אומרת לי סבתא.
'אני לא עוזבת אותך לבד,' אני עונה לה.
'המלחמות האלה אינן שלך,' היא אומרת לי, 'מגיע לך לחיות חיים טובים נטולי דרמות.'
'אני לא משאירה אותך איתו,' אני אומרת לה.
ואז אני שומעת צלצול בטלפון. אני לא בטוחה האם זה בחלום או במציאות.
הצלצול לא מפסיק, ואני עוברת ממצב של חלימה לאט למציאות.
אני מגששת אחרי הטלפון, ובעין אחת פקוחה אני רואה שהשעה כבר עשר בבוקר. אין לי מושג מתי המשחק של ברנדון ואני מתחילה לכתוב לו הודעה , כשהטלפון מצלצל שוב.
אני מביטה על המסך ושמו של אריק על הצג.
*
"בוקר טוב ילדה. התקשרתי ולא ענית, אבל אז ראיתי שאת נמצאת בווצאפ, והנחתי שכבר התעוררת," הוא אומר.
"הצלצול העקשני בטלפון העיר אותי," אני מפהקת.
"צלצול עקשני? בסך הכל היו ארבעה צלצולים והשיחה עברה למענה הקולי שלך." אני יודעת שהוא צודק, שכן כך היגדרתי את המעבר למענה הקולי שלי.
ההערה שלו גורמת לי להתסכל האם הוא היחיד שהתקשר, ואני מופתעת לראות שכן.
"תודה שהתקשרת, הערת אותי מסיוט על ריב קולני בין סבתי לשון." אני מרגישה צמרמורת כשאני ניזכרת בחלום.
"ג'ון ואני רצינו לבוא לשתות איתך קפה." הוא מפליא אותי, ואני תוהה מה באמת הסיבה לבואו.
"הכל בסדר עם סבתא?" אני לא מתאפקת ושואלת.
"בטח. מאז שהיא החליטה להעמיד את הבית למכירה, היא התמלאה בהמון אנרגיה," אומר אריק, אבל לא מוסיף דבר על סיבת בואו.
"וכמובן הבאנו לך את הקפה שאת אוהבת," הוא מוסיף, בדיוק כשאני קמה ללכת להכין קפה.
אני נזכרת שאני לא ממש לבושה, וממהרת ללבוש ג'ינס וקפוצ'ון בצבע תואם, ומתאפרת קלות. כשאני מסיימת, אני שומעת את קול המעלית נעצרת בקומה שלי, ומייד אחר כך אני שומעת נקישה בדלת.
אני במתח לשמוע מדוע הם כאן, אבל כשאני רואה את החיוך על פניהם כשאני פותחת את הדלת, אני מתחילה להירגע.
“הכל בסדר ילדה " ממהר אריק לומר.
“את יודעת שאני מטפל כעת בעניניה של סבתך. והיא אמרה לי משהו שגרם לי לפנות לג'ון בבקשה שיבדוק את דבריה.
כאשר ניהלה חברת הביטוח של הורייך את המשפט נגד הנהג שגרם ברשלנותו לתאונה הקטלנית בה נהרגו הורייך ואת נפצעת אנושות, עורך הדין דרש פיצוי עבורך של כל מה שיכלו הורייך לצבור לו המשיכו לחיות עד לגיל פרישתם מהעבודה.
הסכום שהתקבל הופקד בקרן הנושאת את שמך. את המשפט ניהל עורך דין שנפטר ממחלה זמן לא רב אחרי המשפט, ולסבתך אין מושג היכן הופקד הכסף.
סבתך לא רצתה שהדוד שלך ידע על עצם קיומה של הקרן, ולכן הכתובת שלך נשארה ככתובת סניף הבנק.
כעת, כשהתעורר סכסוך בין סבתך לשון, הוא הזכיר את נושא הפיצויים בגין התאונה. זה מה שעורר את סבתך לבקש מאתנו לנסות לאתר את חשבון הבנק בו מופקדת הקרן.
כאן נכנס לתמונה ג'ון שהצליח לאתר לאחר מאמצים רבים את הקרן הנושאת את שמך קרן אריאנה ג'יין.
את יכולה להבין שבמשך עשרים ושלוש שנים הצטבר בקרן סכום גדול מאד. מדובר במיליונים, הרבה יותר משאת יכולה לחלום.”
“ומה אני אמורה לעשות עם המידע הזה?" אני שואלת.
“להעביר את הכספים לחשבון שתבחרי." עונה ג'ון.
“ומה לגבי סבתא?" אני כל כך המומה שאיני יודעת מה לומר.
“זו הייתה בחירה של סבתא לבקש להקים את הקרן עבורך. הידיעה שיהיה לך כסף משלך, נתנה לה שקט. בתוך תוכה היא ידעה ששון ינסה להילחם על הרכוש שלה
שאלתי אותה למה היא לא אמרה לך דבר עד היום. היא ענתה שכיוון שהיית קטנה, היא עדיין לא ידעה למי תגדלי להיות. כיוון שהיא דאגה לכל מחסורך, היא העדיפה שתקבלי את הכספים כמתנה לאחר שתבני את חייך.
היא לא העלתה על דעתה שתסרבי לקבל עזרה מיום שעזבת את ביתה. לכן היא נתנה הוראה לסגור את הקרן לעשרים שנה. ועכשיו הגיע הזמן לפרוע אותה. שלוש שנים התנהל המשפט עד שניתן פסק הדין."
אני קובעת עם ג'ון שנפגש בסניף שלו בשבוע הבא. "אני אודיע לך מתי אוכל לצאת להפסקת צהריים," אני אומרת, "כיוון שעם לוח הזמנים שלי איני יכולה לקבוע מראש פגישה."
אריק וג'ון עוזבים, ואני מתקשרת לברנדון. הטלפון הנייד שלו כבוי.
שבת בבוקר.
אחרי מקלחת בוקר נעימה, אני אורז את התיק שלי לקראת המשחק. אני מעביר את ידי לאורך אלת הבייסבול שלי, הלוך ושוב, מין טקס שסיגלתי לעצמי, בעודי מבקש בליבי שיהיה משחק טוב.
אני החובט, ועוצמת החבטה שלי יכולה לקבוע את גורל המשחק. עד היום הצלחתי להדהים את מי שמחשק מולי, אני מקווה שגם היום יהיה כך.
כולי תקווה שאריאנה תבוא למשחק, ולכן אני מחליט לעשות מעשה. אני מכניס לתוך תיק גב הנושא את השם Adventure, את אחת מחולצות השחקן שלי עליהם מודפס שם משפחתי והמספר עשרים ושבע, שהוא מספר השחקן שלי, ואת המעיל שלי הנושא את אותו הדפס.
אני מוסיף בקבוק מלא במים עם קוביות קרח, וכמה שקיות עם חטיפים. ולא שוכח כרטיס כניסה למשחק עליו אני רושם – אוהב, בן.
למרות שאני גר במגדל הסמוך לשלה, אני מחליט לרדת קודם לקחת את הרכב, ולנסוע איתו אליה.
היא לא מחכה לי בכניסה לבניין, אבל אני לא מוותר. אני מחנה את הרכב בצד, וניגש ללובי. "אני לאריאנה דלתון," אני אומר לשומר בכניסה.
"אריאנה לא נמצאת," אומר השומר בכניסה.
"יש לך מושג האם היא הלכה לבית החולים?" אני שואל.
"אני מניח שלא. היו לה שני אורחים והיא יצאה מיד אחריהם," הוא עונה ומושך בכתפיו, "מצטער שאיני יכול לעזור."
"יש לי בקשה. כשהיא תחזור תתן לה את התיק הזה," אני אומר ומניח את תיק הגב על הדלפק.
"אני אתן לה מר קנדי," הוא אומר, "ושיהיה בהצלחה במשחק."
'איך הוא יודע?' אני חושב לעצמי, אבל אז ניזכר שאני לובש כבר את חולצת השחקן שלי.
"תודה," אני מודה לו . אם אני רוצה שיהיה לי זמן להתחמם לפני המשחק, עליי לצאת מייד.
אני עוזב את מתחם שלושת המגדלים, ומשתלב במהירות בתנועה. עליי להתכונן למשחק לא רק מבחינה של הגוף, אלא גם מבחינה מנטלית. חוסר ריכוז יכול לעלות בנקודות.
אני גומע את המרחק במהירות, וגולש אחרי זמן לא רב לחניה של המגרש. חבריי מקבלים אותי בשמחה. "טוב שהקדמת. נתלבש ונלך להתחמם?" שואל אותי מרקוס שמשחק לצידי בקבוצה. "אתה נראה רציני היום, הכל בסדר?"
"באמת?" אני מעמיד פנים שהכל בסדר. אין לי כוונה לספר לו על הסערה שמתחוללת בתוכי, וכמה שאני מנסה להשקיט אותה, אני לא כל כך מצליח.
חדר ההלבשה מתחיל להתמלא, ואני שמח לפגוש את חברי לקבוצה, מה שקצת מרגיע את הסערה שבי.
"כמה כמה?" שואל אותי דניאל. דניאל אוהב להמר על כל דבר. הוא תמיד שואל אותי לפני המשחק כמה נקודות תצבור כל קבוצה, ותמיד אני עונה לו את אותה התשובה- העיקר שנהנה מהמשחק. "אבל הפעם אל תתחמק עם התשובה הנצחית שלך," הוא גוער בי.
"היום ננצח בגדול," אני עונה לו בחיוך.
"אתה נשמע כל כך בטוח בעצמך. יש לכך סיבה?" הוא שואל.
"היום המשחק שלי מוקדש," אני אומר.
"תסביר," הוא מבקש.
"עוד תראה," אני עונה ולא מוסיף. מה יש לי כבר לאמר לו שאני מקדיש כל נקודה לאישה שאני אוהב, ואין לי מושג אם היא בכלל תגיע?
כנראה שהמילים שלי עושות את שלהן. השחקנים משחקים במלוא המרץ, וכל חבטה מובילה לסיבוב שלם. הנקודות מצטברות על הלוח לצד שמה של הקבוצה שלנו, ואילו הקבוצה השניה בקושי מצליחה להשיג נקודות.
אנחנו לקראת הסבב האחרון. אנחנו יושבים על הספסל והמאמן נותן לנו הוראות. "הפעם אני רוצה אותך חובט אחרון קנדי," הוא אומר לי.
"אבל למה? הוא השיג היום מלא נקודות," שואל דניאל בפליאה.
"בדיוק בגלל זה. הוא יחתום את ההישג הגדול של היום," אומר המאמן, "כבר אין ספק מי המנצח, השאלה היא בכמה."
המשחק מתנהל בקצב מהיר. הקבוצה היריבה כבר מותשת. הגיע הזמן שלי לחבוט. אני מרים את האלה, מניף אותה באוויר. "זה שלך אהובתי," אני אומר בקול רם וחובט. הכדור עף למרחק רב, ואני מתחיל להקיף את המגרש, בזמן שאני רואה ששחקני הקבוצה היריבה עדיין מנסים להגיע אליו. כשאני מגיע שוב לתחנה אני זוכה לתשואות רמות.
"מסתבר שיש לך קהל מעריצים, או שמא עליי לומר, מעריצות, לא קטן," אומר לי המאמן, "אני יכול לדעת למי הקדשת את הRUN הזה?"
רחש נשמע בקהל, ומחיאות הכפיים גוברות. אני רואה שתשומת הלב מופנת ממני לצד. ואז אני רואה אותה.
אני מניח את המחבט, מוריד במהירות את הקסדה מעל ראשי, ורץ לעבר שער הכניסה. אני מגיע אליה ונעצר. "מתאים לך הקנדי עשרים ושבע," אני אומר לה.
"גם אני אוהבת אותך בן," היא אומרת.
אני אוחז בידה ומוביל אותה למרכז המגרש. "מה אתה עושה בן?" היא לוחשת לי.
"את שמעת שהקדשתי לך את החבטה האחרונה?" אני שואל.
"כן, ולכן ירדתי למגרש, רציתי שתראה שאני כאן," היא עונה לי.
"האם זה אומר שהצלחתי לסיים את כל התחנות?" אני שואל, "והגעתי סוף סוף ליעד אהובה שלי?"
"כן. אני מצטערת שלקח לי זמן, אבל עכשיו אני יודעת, אני בטוחה בכנות דבריך," היא עונה לי.
"הייתי חייב לשאול, כיוון שיש מילים ששמורות לפעם אחת בחיים, ואני רוצה לדעת שאת רוצה לשמוע אותן," אני אומר לה, והיא נושכת את שפתיה.
"את מבינה מה עומד לקרות כעת," אני אומר ואוחז בשתי ידיה. "אני מדבר איתך על מגורים משותפים החל מהיום, על חתונה בקרוב, על ילדים, ועל הנצח," אני אומר לה, "אני רוצה את כל אלה, ואת?"
"כן אהוב שלי," היא עונה ודמעות בעיניה.
"אם כך בואי נעשה זאת באופן רישמי." אני כורע על ברכי לפניה.
אני רואה שהיא כבר רוצה לענות לי, מה שמעלה חיוך על שפתיי. "אריאנה ג'יין דלתון, את אוהבת אותי?"אני שואל ומחייך.
"ליבי מלא אהבה אליך, וכולו שלך," היא עונה לי.
"את מבינה שכולם תוהים מה קורה כעת. כדי לשאול את השאלה צריך רק משפט אחד," אני אומר לה, "אבל בא לי להשתעשע קצת. הרגע הזה כולו שלך ושלי. את יודעת מה אני עומד לשאול, ומה אני רוצה לשמוע. אבל להם אין מושג למה אנחנו מדברים כל כך הרבה."
"אני שמחה שאתה מרגיש שזה רגע מאד פרטי, למרות שאנחנו מוקפים באצטדיון שלם." היא בהחלט מרגשת אותי עם ההבנה שלה, ובכך שהיא מתעלמת ממה שקורה מסביב.
אני מוציא מכיס חבוי במכנסיי את הטבעת שרכשתי עבורה. "אהובתי, אריאנה ג'יין דלתון, התינשאי לי?" אני שואל.
"אהובי, ברנדון קנדי, כן!" היא עונה בעיניים נוצצות.
"האם את תישאי את שם משפחתי?" אני שואל כשאני עדיין על ברכי.
"זאת בכלל לא שאלה. אני אזמין בקרוב תגים חדשים ד"ר אריאנה ג'יין קנדי," היא עונה לי.
"אם כך יש לי עוד בקשה קטנה," אני אומר ומביט לתוך עיניה, "הייתי רוצה שלא נחכה עכשיו שנתיים עד החתונה. כבר רכשתי לנו כבר את טבעות הנישואין."
"אני לא יודעת מה איתך, אבל לי יש רק את סבתא. מבחינתי זה יכול להיות גם…שבוע הבא," היא אומרת לי.
"אבל זה לא נכון. יש לך את אריק ואת ג'ון, ועוד הרבה חברים וחברות," אני מזכיר לה זאת, שכן ראיתי עד כמה היא אישה אהובה.
"אריק וג'ון הם הסיבה שאיחרתי למשחק. יש לי המון מה לספר לך," היא אומרת לי ואני מוצף אושר.
"זה יקרה כשנהיה באמת לבד," אני אומר, מעיף מבט לצד ורואה את חבריי עומדים חסרי סבלנות, הרי לא היה להם מושג מה עתיד לקרות. "אני חושב ששיחקנו איתם מספיק, את לא חושבת?"
"הם בטח חושבים שאתה צריך לשכנע אותי. תספר להם שדיברנו על החתונה שלנו," היא אומרת לי. יש צדק בדבריה לא חשבתי על זה.
אני עונד לה את הטבעת על אצבעה. "אני מניח על אצבעך סמל לאהבתי כלפייך. בחרתי את הטבעת בקפידה, כדי שלא תאמרי שהיא יקרה מידי."
"ממש טבעת זולה. יש בה רק… אני לא מסוגלת לספור כמה יהלומים משובצים בה."
"אבל תודי שהיא לא מנקרת עיניים כמו טבעת של יהלום אחד גדול." כמובן שלעולם לא אגלה לה כמה יקרה הטבעת אותה היא עונדת.
כל אותה הזמן אריאנה עומדת בגבה אל הקהל, כך שאיש אינו יודע מה באמת קורה בינינו. "אני אצא כעת, ואעמיד פנים ששום דבר לא קרה," היא מציעה, השובבה הזאת.
"ואני אעטה על פניי מבט קשוח," אני מוסיף.
"נו…" אומר לי דניאל כשאני חזור לקבוצה.
"נו מה?" אני שואל.
"הקדשת לה את הנקודה האחרונה, כרעת לפניה על הברך. נראה שניהלתם שיחה ארוכה. מה אמרת לה שהיא לא התרצתה?" הוא שואל ואני רואה שכל חבריי נבחרת מתאספים ומביטים בי בצער.
"אנחנו לא אמורים להצטלם כעת?" אני שואל.
"כן, כן," אומר המאמן וגם על פניו הבעת צער.
אנחנו מסתדרים בשורה, כשאני באמצע. "היי ד"ר קנדי לאן את הולכת?" אני קורא לה.
אריאנה מסתובבת לאט. "קראת לי?" היא שואלת.
אני רץ אליה, מניף אותה ונושא אותה בזרועותיי חזרה למקום בו עומדת הקבוצה. אני חוזר למקומי במרכז, מעמיד את אריאנה לפניי, לוקח את ידה השמאלית ומניח אותה על לחי, כך הטבעת נראית לעין."
"הבנתי טוב קנדי?" שואל אותי הצלם של הקבוצה, "כי נראה לי שהיא עונדת טבעת יהלום על אצבעה."
"איזה מנוול!" צועק עליי דניאל.
"וכי מה חשבת?" שואלת אותו אריאנה, "יש מישהי שיכולה לעמוד בפניו? לא שיש כעת למישהי אחרת סיכוי. הוא שלי!"
"מתוקה שלי," אני אומר לה ומרחיק אותה מכולם. למרות שלא ראיתי אותך בקהל, וכבר לא הייתי בטוח שאם תגיעי, שיחקתי את המשחק הזה בשבילך, שתהיי גאה בגבר שלך."
"אין לך מושג כמה התרגשתי כל פעם שניגשת לחבוט. בהחלט הרגשתי שאתה משחק עבורי. אנשים התלחשו מאחורי גבי כשראו אותי עם המעיל שלך. 'זאת של קנדי,' הם אמרו ואני הרגשתי הכי שייכת לך בעולם," היא אומרת.
"תודי שלא ציפית לסיום כזה," אני אומר לה.
"ברור שכן. היה לי ברור שתנצחו, ולא התפלאתי שנתנו לך את החבטה האחרונה," היא מעמידה פנים שהיא לא מבינה למה אני מתכוון.
אני מישיר מבטי אליה, צולל עמוק לתוך העיניים היפות שלה. "אריאנה."
"ממש לא האמנתי שזה יגיע כל כך מהר. לא הייתי קלה איתך. אני רוצה שתדע שזה לא נבע מכך שרציתי להיות קשה להשגה, אלא מחוסר הבטחון שלי," היא אומרת.
"אני מבטיח לך שאדאג שלעולם לא תהיי חסרת בטחון בכל הקשור אליי," אני אומר לה ואוסף אותה לחיבוק. היא מרימה את מבטה אליי, ואני לא מתאפק עוד ומנשק אותה נשיקה סוערת, וממש לא איכפת לי מי צופה בנו כעת.
