אם לא די במכתב ממחלקת הילדים, אני מוצא מעטפה נוספת מבית החולים הנושא את שמה של דריה. אני הופך את המעטפה ורואה שהיא נפתחה, ולכן מוציא מתוכה את המכתב וקורא.
לכב'
הגברת דריה רוזנטל-ליר
הנדון: תוצאות ביופסיה
הריני שמחה להודיעך כי תוצאות הבדיקה מאשרות שאין כל חשד לסרטן צוואר הרחם.
אני מאחלת לך רק בריאות.
בברכה,
ברכה שלם
מזכירת המחלקה הגניקולוגית
בית החולים איכילוב
כאשר אתה נלחם בשדה הקרב, זה הופך להיות כל העולם שלך. אז נכון שמי שנשאר בעורף לא חי את אש הגהינום כמוך, אבל אין זה אומר שהוא חי חיים נטולי בעיות. אני חושב על דריה שנאלצה לעבור את כל הדברים האלה לבד.
משהו דוחף אותי להתקשר לאמא. "שכחתי לשאול אותך מתי הייתם בקשר עם דריה לאחרונה?"
"למה אתה שואל?" היא עונה בתוקפנות.
"סתם תהיתי. כיוון שהיא לא בבית כעת, רציתי לשמוע ממך איך עברה עליה המלחמה בהעדרי," אני ממציא לה תשובה.
"כמו על כולנו. זה לא שירו טילים רק עליה, שרק היא ישבה בממד. זה היה לנו מאד לא פשוט, והדאגה לך הטריפה אותנו," עונה אימא.
"ואיך היו הילדים שלי?" אני שואל.
"אתה באמת חושב שכאשר ירו עלינו טילים, והיו גם התקיפות מאירן, זה מה שהיה בראש מעיינינו?" היא שואלת, "אני מתפלאת עליך."
היא צודקת. למה בכלל שאלתי אותה, אם שערתי מראש שהיא לא טרחה להיות בקשר עם אישתי וילדיי?
אני מרגיש מותש ולא מסוגל לגשת לארוז את בגדיי.
אני נכנס להתקלח. ימים רבים לא הירשתי לעצמי להתקלח מקלחת הגונה. אני עומד שעה ארוכה מתחת לזרם המים, ונהנה מחומם. שום דבר לא מאיץ בי להסתבן או לחפוף את שיערי, ואני נותן למים לנקות ממני את הכל. לו רק יכלו לחדור פנימה ולנקות את הלב הפצוע שלי ואת הנפש הגוססת שלי. אני פותח את פי ולוגם מהמים, למרות שאני יודע שאין בהם כדי לנקות אותי מבפנים.
אין לי מושג כמה זמן עמדתי מתחת לזרם המים החמים, עד שהתחלתי לקרצף את עורי, כאילו היה בכך למחוק את מה שעברתי.
לבסוף אני יוצא מהמקלחת, וכיוון ששכחתי להוציא מגבת, אני משאיר שובל של מים על הריצפה, בדרכי לארון המגבות. אני פותח אותו ומביט עליו, כאילו ראיתיו פעם ראשונה.
מדף אחד מכיל מגבות בגוונים של כחול, כאשר הכהה ביותר נמצאת למטה, והבהירה, שצבעה תכלת, למעלה. במדף השני יש מגבות בגוונים של אדום, וגם הוא מסודר באותו סדר.
שני המדפים מתחת הם עבור הבגדים התחתונים. אני מוציא בהיסח הדעת זוג בוקסר שחור, אבל עיני נעוצות במגירת התחתונים של דריה. כשנקראתי למילואים היא הייתה שבועיים אחרי לידה. המשקל שהעלתה עדיין לא ירד. אני אוחז בידי זוג תחתונים ממשי שחור, ולומד שהיא שוב לובשת אקסטרה סמול.
דמותה כפי שהיכרתי אותה, ילדה בת שמונה עשרה, עולה לנגד עיניי ואני מרגיש שהגוף שלי מתעורר. מעל שנה היה החלק הזה בגופי רדום, וגם המחשבות על כל מה שקשור לתשוקה, לא היו קיימות.
אני מרגיש את הדם מתרכז בפלג גופי התחתון, ומסתכל בפליאה על הזיקפה שלי, כאילו אני נער רק מגלה איך פועל גופו של גבר.
*
אני נזכר ביום שהלכתי עם אבי לבית המרקחת לקנות תרופות לסבא שלי, לאחר שזה חלה בשפעת. גופי כבר התחיל להשתנות, אבל זה לא ששמתי לב לכל שערה שצמחה, אלא פתאום אזורים מסויימים התכסו בשיער.
לאחר שרכשנו את התרופות, אבי עבר במחלקת הקוסמטיקה. "נגמר לי הדיאודורנט," הוא אמר וניגש למחלקת הגברים, "הגיע הזמן, עכשיו שכאתה מתבגר, שתלמד גם אתה את עולם הריחות הגברי. תבחר לך אחד." הוא נתן לי להריח מבחר של מבשמים, אבל היה לי ברור מייד מי המועדף עליי.
עם השנים ניסיתי כל מיני ריחות, אבל תמיד חזרתי לזה עם אניית המפרש שבחרתי ביום ההוא.
המשכנו לעבור דרך המדפים השונים, כאשר אבי רכש מוצרים מהרשימה שאימי נתנה לו.
לבסוף הוא נעצר ליד קבוצת מדפים, והוא נראה מהסס. "ראית פעם קונדום?" הוא שאל אותי במהירות והביט לצדדים.
"אני יודע מה זה, אבל לא," עניתי לו קצרות. אני זוכר שהוא היה יותר מובך ממני.
"אני מבקש ממך שכשתרגיש שאתה רוצה 'לעשות את זה,' שתמיד תהיה איתך חבילה. זה יגן עליך מלהכניס מישהי להריון לא רצוי, אבל יותר מזה, זה ישמור עליך מפני מחלות."
אני מחייך לעצמי כשאני ניזכר כמה התקשה אבי לדבר על הנושא. זו הייתה השיחה היחידה שהוא ניהל איתי. חשבתי שהוא יספר לי על השינויים שמתרחשים בגופו של נער מתבגר, או איך אתה יודע מה לעשות, אבל יותר לא הוזכר הנושא ביננו.
כשרק התחלתי להתעניין בנושא, תהיתי מה קורה בין הוריי. מעולם לא ראיתי אותם מביעים אהבה, או אפילו חיבה, אחד כלפי השנייה, לא במגע ולא במילים. איך יכולתי אם כך לדעת אם כך נראה עולם המבוגרים?
אני שוב חושב על דריה. כשפגשתי אותה היא הייתה חסרת ניסיון. כאשר נעתרה לבסוף לתת סיכוי לזוגיות בינינו, האש בינינו התלקחה מייד. למרות שהיה לי כבר ניסיון רב עם נשים, למדתי איתה כמה הקשר בין גבר לאישה עוצמתי, אם אתה עם האישה הנכונה.
*
כאשר הנייד מצלצל אני מתלבט אם לענות. אני רואה את שמו של אבי על הצג, וכל התשוקה שנבנתה בי מתפוגגת.
"קבעתי לך תור אצל החבר שלי הפסיכולוג," הוא ניגש ישר לעניין.
"אני ביקשתי ממך לעשות זאת?" אני אומר לו לא מרוצה.
"אימא אמרה ש…" הוא מתחיל לומר. פתאום כל מערכת היחסים בין הוריי מובנית לי. אבי מופעל על ידה כל הזמן. מה הפלא שכל מילה שאני אומר לו, ישר מדווחת לה? לא פעם שמעתי אותה אומרת 'הכסף שלי, הבית שלי,' ולא ייחסתי לזה חשיבות. דווקא עכשיו שאני לא בשיא חושיי, אני מתחיל להבין את הפאזל הבלתי פתור של ילדותי.
"אני מודה לך, אבל כבר אמרתי לך שאם ארגיש שאני זקוק לעזרה, אדאג לזה בעצמי," אני אומר לו.
אני מביט על דמותי במראה ונבהל. מהשיער שגדל פרא, מהעיניים הכבויות. אני שתמיד מקפיד על הופעתי, נראה כל כך זר לעצמי. אני יודע שהוא צודק. עליי לקחת את עצמי בידיים, אבל מאיפה אגייס את הכוחות לכך. אמנם הלחימה הסתיימה עבורי, אני כאן בגופי, אבל עדיין שם בלב התופת.
הפעם זה אני שזקוק לברק. אני שולח לו הודעה. "מה איתך?"
"בוא נפגש בבית הקפה שלנו," מגיעה מייד התשובה. אני מרגיש צביטה בלב, ורוצה לומר לו שהוא טועה, זה בית הקפה של דריה ושלי.
כעבור כחצי אנחנו נפגשים על הקפה מול הים. "תראה אותך, אתה נראה כמו מישהו שיצא מהג'ונגל. אני חייב לקבוע לך תור עם הספר שלי.
אני מביט על ברק במבט בוחן. רק כעת אני קולט מה שונה בו. "אתה מבין שבלית ברירה, ככבוד השופט, היה עליי לחזור לשפיות, גם אם אני לא? אני מבטיח לך שתגלחת הגונה ותספורת, יעזרו לך להתאפס קצת. כך קרה איתי. לפחות כשתביט במראה, לא תיבהל מעצמך, שלא לדבר על המשפחה שלך."
"הלכתי היום לדירה שלי," אני מתחיל לספר לו ומשתתק.
הוא מביט בי ארוכות ומחכה שאמשיך. "לא הכרת אותה," הוא אומר.
"את מי?" אני שואל מבולבל. 'האם הוא אמר משהו, והייתי כל כך מנותק שלא שמעתי?'
"את הדירה שלך," הוא עונה.
"אהה.. כן," אני אומר לו, "הודעתי לאשתי שאעבור היום לקחת את בגדיי, וביקשתי שהיא לא תהיה."
"אני לא מבין אותך. היא לא אדם זר, זו אשתך. אתה תמיד מספר כמה אתה אוהב אותה, שהיא האור והאוויר שאתה נושם," הוא אומר ונאנח.
'למה הוא נאנח?' מסתבר שאנחנו במקום שונה בחיים. הוא נראה לי יותר מאופס ממני.
"אתה מבין שלא היה באמת לי לאיפה לחזור? אבל מצבך שונה," אומר ברק.
"אני לא יודע איך אסתכל לה בעיניים. היא מכירה אותי כגבר חזק, כזה שאפשר תמיד להשען עליו," אני מנסה להסביר לו מדוע אני מפחד להפגש עם דריה.
"אתה בטח חושב לעצמך, שלעומתך אני חזרתי לתפקוד מלא. יש משהו שאתה לא יודע. אני בטיפול. הצבא מודע למה שעובר עלינו מבחינה נפשית, ולכן היפנה אותי למטפלת שעוזרת לי לחזור לחיים." אני בהחלט מופתע מדבריו. ברק אמנם משתף אותי בחייו הפרטיים, ביחסיו עם אשתו, אבל מעולם לא חשף את עצמו כך בפניי. העובדה שהוא הודה בפניי שהוא זקוק לטיפול גורם לי להודות בפניו שאני גם זקוק לעזרה.
"אבל לפני הכל אנחנו הולכים לספר שלי. אפילו מטפלת הכי מנוסה תבהל כשתראה אותך כעת," הוא מחייך, אם כי על פניו נראה שהוא לא משועשע כלל ממצבי.
אנחנו מוותרים על הקפה ונוסעים לאורן, הספר של ברק. יום שישי היום, ושעת הסגירה כבר הגיעה. אורן מכניס אותנו דרך הדלת הצדדית, ומשאיר את התריסים סגורים בחזית המספרה.
"הוא חזר איתי מהתופת," אומר ברק לאורן, "תעשה ממנו בן אדם."
אני מתיישב בכבדות על הכיסא ועוצם את עיניי. "רוצה תמונה של לפני ואחרי?" שואל אורן, "כי אני בטוח שאחראי שאספר אותך, תוריד בטח חמישה קילו."
"קרעת אותי מצחוק," אני אומר בקול עייף ולא פוקח את עיניי, אלא מתמסר לרעש המונוטוני של מכונת התספורת.
"אתה מבין אורן, הגבר פחד לחזור הביתה. אין ספק שהאישה והילדים היו מסתתרים מאחורי הספה לו היו רואים אותו כפי שהיה, סוף סוף הוא נראה שוב כמו בן אנוש."
אני עדיין לא פותח את עיניי. ידיו המיומנות של אורן חופפת היטב את שיערי, למרות שלפני זמן לא רב חפפתי אותו בעצמי. הוא מעניק לי עשוי בקרקפת, ומשחרר לי מעט את המתח הרב בו אני שרוי. אני נותן למחשבות שלי להעלם, אחרי זמן רב שהן לא הניחו לי, ומרגיש שאני עומד להרדם.
"מושלם," אומר ברק בהתלהבות, וגורם לי לפקוח לאט את עיניי. אני מסתכל במראה ורואה אותי, כפי שאני מכיר את עצמי, רק עם מבט עצוב בעיניים.
"איזה שינוי," אני מודה בפניו, ומוציא את הארנק לשלם לו.
"מי שחזר מהתופת, לא משלם עבור התספורת הראשונה," אומר אורן, "ואל תנסה להתווכח."
"בוא אספר לך משהו מאד אישי. את המספרה הזאת פתחתי כצעד לרפא את נפשי שהתרסקה במבצע הקודם בעזה. לפני המילואים ההם, הייתי בעל חברה למחקר ביולוגי. הייתי גבר עוצמתי, שחצן, כזה שלובש חליפות יוקרתיות, ועל ידי ענדתי שעון שהפגין את עושרי.
כשחזרתי לא יכולתי לגרום לעצמי לקום מהמיטה . המטפלת שלי, אליה, הצילה את חיי. היא זו שעודדה אותי לעסוק במה שאני אוהב, והנה אני פה.
אל תכעס עליי. את המבט בעיניך אני מכיר מעצמי. אל תיתן לעצמך לטבוע, לך תדבר עם מישהו מקצועי. הוא יראה לך את האור. אני יודע שקשה לך לראות את זה היום, אבל אתה חייב את זה לעצמך ולמשפחתך. אני מניח שאתה נשוי, ואבא לילדים." אני יודע שהוא צודק.
"למה אתה קובע שאני נשוי ואב לילדים?" אני שואל בשקט.
"אם היית לבד, היית כבר נכנע. אבל בתוך תוכך אתה יודע שיש לך עבור מי ועל מה להלחם," הוא אומר.
כשהוא מסיים אני מביט במראה, אחרי תקופה ארוכה אני נראה לי מוכר.
"חמישה שקלים," אומר אורן ורושם קבלה על הסכום שביקש. "אל תסתכל עליי כך, התספורת בחינם, העצה לא." רק כשאני יוצא מהמספרה אני מגלה שעל הקבלה רשום מספר טלפון של אליה.
אני מעתיק אותו מייד לנייד שלי, ויודע שאעשה בו שימוש.
למרות שלא נהוג לשבת שבעה בשבת, היות ורבים מהמנחמים הם אנשי עסקים שאינם יהודים, אין לנו רגע מנוחה.
ובכל זאת אני מוצאת זמן להיות עם הילדים. אימא מצטרפת אליי. גם היא זקוקה לפסקי זמן.
"אני כבר רוצה להיות אחרי השבעה. אמרתי לאבא שאני מבקשת שייתן לנו כמה ימים לטייל בעיר, ולערוך קניות. ראיתי שיש עכשיו מכירות מטורפות, ואת יודעת כמה אני אוהבת את החנויות כאן," אומרת אימא ומראה לי בנייד שלה את מבצעי השבוע.
"תראי איזה מגפיים מעלפות," אני אומרת בהתלהבות, "הייתי קונה כל אחד מהם."
"תסתכלי על המחירים, הם בהחלט סבירים, והסחורה באיכות גבוה," אומרת אימא.
אני מסתכלת על אימא. בתוך המצב הלא שפוי הזה, אנחנו מוצאות יחד רגעים של שפיות.
"דברי איתי," היא מרצינה פתאום.
אני מספרת לה על השיחה עם נוי, והמייל ששלחתי לה. "את מדהימה," היא אומרת לי, "היכולת שלך להיות חדת מחשבה, גם ברגעים בלתי אפשריים, תמיד גרמה להיא להעריץ אותך."
"קוראים לזה השרדות אימא," אני עונה לה, "עם הכל אני יכולה להתמודד, רק שאני מנסה להבין מה גרם לה כך לצאת נגדי. מה עשיתי לה?"
"אני לא יודעת אם אי פעם תדעי. כשהנשמה של מישהו רעה, זה לא קשור אלייך. רעה, כי אני לא מוצאת מילים אחרות לתאר את ההתנהגות שלה, בעיקר כשהיא יודעת באיזה מצב את.
אני יודעת שדיברת עם אבא וסבא, אם כי לא ידעתי על מה. אבל לא על זה שאלתי. מה עם גל?"
"מה עם גל אימא? אין לי מושג. הראיתי לך את המכתב שביקשתי מנוי שתעביר לו, והשארתי לו פתק במטבח כדי ליידע אותו שהילדים ואני נעדר לתקופה מהארץ, וכי אין צורך שיעזוב את הבית. לא שמעתי ממנו אף מילה מאז. כנראה שאני לא אמורה להתפלא, וגם לא לצפות.
את יודעת שתמיד כשאני פה, אני מחליפה את כרטיס הסים בטלפון הנייד שלי לכרטיס מקומי, לא עשיתי זאת רק בגללו. כנראה שאין לו כוונה ליצור איתי קשר."
"עכשיו כשאני חושבת על זה, איך זה שנוי פועלת נגדך, בזמן שהיא מייצגת אותך מול גל? אין בזה ניגוד אינטרסים?" אומרת אימא שחוזרת לדבר על נוי.
*
כשסיפרתי לאימא פעם ראשונה שיש לי חברה חדשה בגן וקוראים לה נוי, אימא הביטה עליי במבט שלא הבנתי מהו.
כשביקשתי להזמין אותה לשחק איתי, אימא היססה, אבל לבסוף התרצתה.
רק כשהייתי בתיכון, וניהלנו שיחה אישית על יחסים בין בנים לבנות, הבנתי מדוע אימא היססה. מיכל, אימה של נוי, הייתה מאוהבת נואשות באבא, שלא היה כלל מעוניין בה. היא עשתה הכל כדי לנסות להפריד ביניהם, אבל לא זה לא עזר לה. האהבה בין אבא ואימא כל כך חזקה, ששום דבר לא יכול היה לפגוע בה.
זאת הפעם הראשונה שדיברתי עם אימא על השוני בין נוי לביני. 'היא צוחקת עליי שאני נזירה. אני לא חושבת שאני צריכה לשכב עם בן כדי שהוא יאהב אותי,' אמרתי לה, 'כשאפגוש את האחד שימלא את הלב שלי אהבה, רק אז אתמסר לו.'
נוי קראה לי תינוקת, ואמרה שאם אמשיך כך, אף בן לא ירצה אותי. לא הקשבתי לה, בעיקר כשהבנתי שאני מחוזרת יותר מכל בת אחרת בשכבה. כולם ידעו שכשמדובר ביחסיי האישיים, אני ממלאת פי מים, גם נוי שדווקא התפארה בניסיונה המיני הרב.
ולמרות השוני בינינו המשכנו להיות כל השנים חברות טובות. מה אם כך קרה כעת שגרם לה לעשות מה שעשתה?
*
ביום האחרון של השבעה, נהוג לשבת שעה אחת, ואחר כך לפקוד את הקבר. ובכל זאת היו לא מעט שהגיעו בבוקר. סבא מתנצל, ואומר שעלינו לנסוע לבית הקברות, וכך אנחנו עושים.
שעה ארוכה אנחנו עומדים מול הקבר, כל אחד מכונס במחשבותיו. אלזה לא הגיעה, אבל זה לא עניין אף אחד מאתנו.
"חכה לי, אני אגיע," אומר סבא לאחיו, ואני מביטה עליו, תוהה מה גורם לו לומר זאת.
"חשוב לי שתדע," הוא פונה לאבא, "כאן המקום שלי."
"בסדר," אומר אבא ונאנח, "כשיגיע זמנך."
אנחנו חוזרים הביתה, וסבא ניגש להתקלח, ולהחליף את בגדי האבלות. הוא יוצא מהמקלחת רענן, ומלא מרץ.
"אני רוצה לקחת אתכם היום למחוזות ילדותי. אני רוצה שהילדים ילמדו את תולדותיי," אומר סבא, "נתחיל מהמסעדה האהובה עליי, שם נאכל ארוחת בוקר."
אני ניגשת לארגן את הילדים שמאושרים לשמוע שתמו ימי האבל.
כל הכובד של עשרת הימים האחרונים נעלם, ואנחנו מבלים יום קסום בעיר. סבא מוביל אותנו בין סמטאות העיר העתיקה, עונה בסבלנות לילדים על השאלות הרבות שלהם, מפנק אותם בשוקולד משובח, מראה להם היכן נולד, והיכן בית הספר היסודי והתיכון בהם למד.
אנחנו מגיעים לחנות צעצועים והוא נותן לילדים לבחור מה שהם רוצים. "אני מודה לכם שבאתם איתי," הוא אומר להם בזמן שהם מתלבטים איזה דגם של מכונית לבחור. "לא כל יום אנחנו פה יחד," אומר סבא, "קחו מה שבא לכם."
הילדים מסתכלים עליי מופתעים. הם עדיין לא בטוחים כמה מותר להם לקחת. למרות שהפרנסה מצויה בשפע בביתנו, לימדתי אותם את ערכו של הכסף. "אם סבא מציע, אתם יכולים לבחור כמה שאתם אוהבים במיוחד."
אני לא מתפלאת לראות שסבא נותן לכל אחד מהם לבחור עשר מכוניות, ולא רק, אלא קונה לכל אחד תיק מיוחד שבתוכו הם יכולים לאחסן אותם.
אני כבר לא אומרת כלום כשהוא קונה לאגממי חמש בובות, לא שחסר לה בבית.
משם סבא מתעקש לקחת את הנשים במשפחה למסע קניות. "זאת בדיוק העונה של המכירות הגדולות," הוא אומר ושולח את סבתא, אימא, אגם, ואותי לקנות, בזמן שהוא הולך לבלות עם אבא והבנים.
"אל תתלבטי דרינקה," אומרת לי סבתא שמעודדת אותי לרכוש כמה זוגות מגפיים. "הכל כל כך הולם אותך. הרי בארץ לא תצאי כעת למסע קניות כזה, ובטח לא במחירים כאלה מגוחכים."
אני רגילה לקנות הכל לבד, ובכל זאת נכנעת לסבתא ומניחה לה לשלם עבורי.
אני מנצל את הזמן ורוכשת לשרי חברתי הטובה ביותר תיק, וזוג מגפונים תואם. אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת על כך שהיא תתהדר בשקית של החנות היוקרתית, לא פחות מהפריטים עצמם. אני כבר יודעת שלנוי לא אביא דבר.
אני נכנסת לצ'אט המשפחתי בנות רוזנטל.
דריה: תמו ימי האבל.
דריה: אני עם סבתא, אימא ואגממי במסע קניות. אני שולחת לכן את הקישור לחנות, תשלחו לי מה אתן רוצות שאקנה לכן.
דריה: אוהבת ומתגעגעת.
אני מסיימת את הקניות עבור אחיותיי, ואנחנו רוצות לחזור לבית כדי להכין את ארוחת ערב.
"אני רוצה למצות את היום הזה עד תומו," אומר סבא.
"אתה לא עייף?" אני שואלת בדאגה.
"אני נהנה מכל רגע איתכם. אני כל כך מודה לך שאת כאן דריה, לא הייתי יכול לעבור את זה בלעדייך," אומר סבא.
"אני אוהבת אותך סבא," אני אומרת ומניחה את ראשי על כתפו.
"ואני אותך דרינקה, מאד," הוא עונה ומביט עליי באהבה גדולה.
