אני רואה את סבא עומד ומשקיף על הגן, כשידו עדיין אוחזת בטלפון הנייד שלו. אין ספק ששיחת הטלפון שקיבל זה עתה הסעירה אותו.
"פנינה, אסף, דריה." סבא קורא לסבתא, אבא ולי לבוא. הוא חוזר ומתיישב בכבדות על הספה מול האח. אנחנו מתיישבים סביבו, וממתינים.
"התקשר אליי עורך הדין הויכשטט, עורך הדין של אחי בנימין," אומר סבא בפנים חתומות. העובדה שהוא לא מכנה אותו בינו, צורמת לי. "האלמנה מיהרה לבקש לפתוח את הצוואה. אחי עדיין לא נקבר, והיא כבר רוצה לגרוף את הכסף.
עורך הדין אמר לה שהצוואה תוקרא רק אחרי תום שלושים ימי האבל. ובכל זאת, יש בה הוראות לגבי רצונו בנושא קבורתו. עורך הדין הויכשטט בדרכו אלינו.
הוא אדם מאד יבש, קורקטי, אבל מאד חכם. לוקח זמן להכיר אותו. אני רוצה שתדעו שגם צוואתי נמצאת בידיו."
אני מביטה על אבא שמביט עליי. הוא נד בראשו. 'נו באמת אבא,' הוא פולט.
*
אסף רוזנטל, אבא שלי, הוא בתחילת שנות השישים שלו. את המראה הצעיר שלי ירשתי ממנו, או כפי שאומר סבי, מאימו דוריאנה. אם תראו אותו, לא תוכלו להאמין שזה גילו. כך גם סבא אהרון שנראה הרבה יותר צעיר משמונים וארבע שנותיו, מה שאי אפשר היה לומר על אחיו התאום, שנראה קשיש כבר שנים רבות.
"את מבינה דרינקה, יש לאחי כל מה שהוא רוצה," אמר לי פעם סבא, "כשאתה בעל אמצעים, אתה יכול לרכוש כמעט כל מה שליבך חפץ, אבל אינך יכול לרכוש אושר ולא אהבה. כלומר אהבה אתה בהחלט יכול לרכוש בכסף, אבל לא אהבת אמת.
אני מכירה את אבא היטב, ויודעת מה עובר לו בראש. רק המחשבה שיום יבוא ואביו שאליו הוא מאד קשור, לא יהיה עוד, זה משהו שהוא עדיין לא מוכן לו.
אני שולחת את ידי ואוחזת בידו של אבא, כאומרת לו – 'הכל בסדר, אני כאן.'
הצלצול בדלת מחזיר אותנו לדוד בינו.
*
"עורך הדין הויכשטט," הוא מציג את עצמו בפני אימא שניגשה לפתוח את הדלת.
"כנס בבקשה," אומרת אימא ומפנה לו את הדרך. סבא קם לקראתו, וכך עושים גם אבא ואני.
"זה בני אסף, ונכדתי דריה," מציג אותנו סבא, ואנחנו מחכים שעורך הדין ישב.
"אני יכולה להציע לך לשתות?" אני שואלת אותו לפני שאני חוזרת להתיישב.
הוא מסמן לי בידו לשלילה.
"ניגש ישר לעניין. כפי שסיפרת לך מר רוזנטל, אלמנתו של אחיך רצתה שאפתח את הצוואה. אחיך שהכיר אותה היטב, ביקש שזה יקרה בתום שלושים ימי האבל.
אחיך המנוח ביקש שתהיה קבורה פשוטה, ולא יישאו הספדים מעל הקבר. הוא ציין כי הוא מניח שאלמנתו לא תרצה לשבת איתכם שבעה, וביקש שאתה תקבל את פני המנחמים בביתו של אביכם ז"ל. הוא אישר לך לטפל בנושא כפי הבנתך, וציין שאינך צריך להתייעץ איתה."
"הודעתי לה שמחר תערך ההלוויה, ויותר איני מתכוון לפנות אליה," אומר סבא בטון חסר רגש, שכל כך לא אופייני לו. אני תוהה כמה סודות מסתתרים מתחת לפני השטח שמעולם לא סיפרו לי עליהם.
*
"משפחה דריה," אמר לי אבא כשעוד הייתי ילדה, "היא דבר מקודש. מה שקורה במשפחה הוא בין בני המשפחה בלבד. יום אחד את תינשאי לגבר שיהפוך להיות מרכז חייך. מה שייקרה ביניכם לטוב ולרע, ראוי שיישאר ביניכם, כשם שמה שקורה בבית שלנו, בינך לבין שאר המשפחה, כך ראוי שיהיה."
"אבל למה אתה אומר לי זאת?" שאלתי אותו.
"אני מלמד אותך ערכה של משפחה," הוא ענה לי סתומות.
היום כשאני בוגרת, אני מבינה למה הוא התכוון. אני יודעת שכשאת לא משתפת את מה שקורה בין כותלי הבית, קל לך יותר להגיע לפתרון, מאשר כשהנושא נודע ברבים, וכל אחד מוסיף אש למדורה.
המילים האלה עולות כעת במוחי, כשאיני יודעת אם גל מדבר על המצב בינינו עם אחרים.
*
"אני מודה על כך שדריה כאן. היא עוזרת לי מאד," אני שומעת את סבא אומר לעורך הדין, וחוזרת באחת למציאות, ולעובדה שממחר אנחנו נכנסים לשבוע של אבל.
אני קמה והולכת לדבר עם אימא. "דיברתי עם ליזבט," היא משתפת אותי, "היא תעבור לגור איתנו למשך השבוע הקרוב. היא מאד התחברה לילדים, והם מרגישים איתה מאד בנוח. בניגוד לאנשים שהיכרתי כאן עד היום, הופתעתי לראות איזו אישה חמה ולבבית היא. את יכולה להשאיר את הילדים איתה בלב שקט."
"זה מאד מרגיע אותי אימא," אני אומרת לה, "העזרה העיקרית לה אזדקק היא בזמן הלוויה. אני מאמינה שיבואו לכאן לא מעט מבקרים, אבל בסופו של דבר הם יבואו להביע את תנחומיהם לסבא. הוא לא יהיה זקוק לנוכחות שלי כל היום."
"רק שתדעי שהצעתי לך שנשלם לה עבור העזרה שלה. היא סירבה בכל תוקף." אני שמחה לשמוע זאת מאימא, שכן רציתי להציע לה כסף בעצמי. "היא חייבת הרבה לסבא אהרון. הוא תמך בה תקופה ארוכה כשהייתה בשפל המדרגה."
למחרת בשעה אחת עשרה בבוקר בדיוק אנחנו מגיעים לבית הקברות. מייד אחרינו מגיע אלזה. אני ניגשת אליה. "אני משתפת בצערך," אני אומרת לה.
היא נדה בראשה, אבל לא אומרת מילה. 'מאיפה הגיעו כל כך הרבה אנשים?' היא ממלמלת לא מרוצה.
לא רק שקהל רב הגיע, אלא שיש ביניהם לא מעט צלמי עיתונות.
הטמפרטורות מאד קרות, ולמרות שהצטיידתי במעיל חם, אני מהדקת אותו אליי, כדי להתחמם מעט. איני יודעת האם המעמד הוא שגורם לי לרעוד מקור, או האוויר הקפוא.
כל מה שקורה נראה לי סוריאליסטי. אמנם הרגלים שלי נושאות אותי, אבל אני לא ממש קולטת מה שקורה. אבא צועד ליד סבא, שניהם זקופי גוף, כשסבתא פנינה מצידו האחד של סבא, ואני צועדת ליד אבא, ואימא לידי.
גם מהטקס עצמו אני מרגישה מנותקת. אני לא זוכרת מתי הייתי פעם אחרונה בלוויה.
כל אותו זמן מתקתקות סביבנו המצלמות, ואני חושבת לעצמי מה כבר יש להנציח במעמד הזה, שלא נאמרות בו מילים, פרט למלמולי תפילות וקדיש שסבא נושא בקול יציב.
כשהקבורה מסתיימת, הולכים המלווים לכיוון השביל ויוצרים שתי שורות שביניהן אנחנו עוברים. כשאנחנו פוסעים את צעדינו הראשונים, מתחיל לרדת שלג כבד, ועדיין אנחנו הולכים בקצב אחיד, כשמבטנו מופנה קדימה.
למחרת מופיע תמונתינו בעיתון, כשאנחנו מצולמים מאחור. ידי השמאלית אוחזת בזרועו של אבא, ואילו הימנית נוגעת בגבו של סבא. כולנו לבושים שחורים, מה שמעניק לתמונה הרגשה שהיא צולמה בשחור ולבן, כשהצבע היחיד בתמונה הוא ציפורניי המשוחות בוורוד פסטל.
למרות השלג הכבד, הבית מוצף במנחמים. סבא יושב זקוף על כיסאו, ועונה בסבלנות לכל אחד ואחד. אני מבינה שהוא באמת מכיר את כולם.
"שלא יהיה לך ספק, הם באים בגלל אבא שלי," לוחש לי אבא, באחד הרגעים הבודדים שאנחנו לבד.
זרם המבקרים לא מפסיק להגיע, ואני מרגישה מותשת. אני שמחה שסוף השבוע מתקרב, ונוכל לנוח קצת.
הטלפון הנייד בכיסי מצלצל. אני קמה מייד ויוצאת מהחדר. 'האם גל סוף סוף מגיב לפתק שהשארתי לו בבית?'
אני רואה את שמה של נוי על הצג. המחשבה שעולה לי בראש היא שגל הגיב לה, ולכן אני עונה לשיחה. שום דבר לא יכול היה להכין אותי למה שהיא עומדת לומר לי.
"נמצא במשרדי איש העסקים יקי דולב. אין ספק שהוא עבר ארוע טראומתי. החולצה שלו קרועה, כשעל צווארונה יש שפתון אדום, והשיער שלו פרוע. מה חשבת לעצמך כשתקפת אותו מינית?" היא יורה לעברי בקור.
"מתי בדיוק הוא טוען שזה קרה?" אני שואלת את הדבר הראשון שעולה לי בראש, כדי להתאפס ולמשוך את הזמן.
"תפסיקי להתמם. אני אומרת לך שרואים את המעשים שלך עליו. הוא הגיע אליי, מייד אחרי המפגש איתך," היא ממשיכה לתקוף אותי.
אני מודה שאני המומה מהשיחה עם נוי, מי שהחשבתי לחברה טובה מיום שנפגשנו בגן הילדים.
"ואיפה זה בדיוק קרה לטענתו?' אני יודעת שמרגיז אותה שאני מתממת, ובכל זאת כבר רוקמת במוחי רעיון.
"נו באמת, מה את מעמידה פנים שאת מטומטמת. הוא בא אליך למשרד כדי שתעצבי לו חדר ילדים ו.." היא מתחילה לומר, אבל אני קוטעת אותה.
"את צודקת, אני כזאת מטומטמת. לא הייתי צריכה להפגש איתו במשרד עיצוב הפנים שלי באלנבי שלושים ושבע, קומה שישית, כשאני לבד בבניין, וכל העובדים שלי הלכו הביתה, ואין מי שיעיד לטובתי. עכשיו זאת מילה שלו מול מילה שלי." אני בהחלט נשמעת מפוחדת.
"הוא מוכן לא להגיש תלונה נגדך, בתנאי שתעבירי לו תוך ארבעים ושמונה שעות חמישה מיליון שקל בביטקוין."
לשמחתי נוי מנתקת לפני שאני עונה לה. אין ספק שהיא הצליחה להדהים אותי. 'אז את חושבת שאת תסחטי אותי?'
השיחה ההזויה הזאת נערכה דקות ספורות בלבד, אבל אני מרגישה כאילו היא נמשכה נצח.
"הכל בסדר?" שואלים פה אחד סבא ואבא.
"חברה התקשרה מהארץ. אף אחד הרי לא יודע שאני פה," אני אומרת, ושניהם מרימים גבה מולי, כאומרים 'אל תספרי לנו סיפורים.' אני מתאפקת לא לצחוק, כיוון באותו רגע אני רואה כמה אני דומה לשניהם.
"זה לא קשור גל," אני אומרת מייד, אבל הם לא מתרצים, "אני אספר לכם אחר כך, אני כבר חוזרת."
כיוון שהשיחה ביני לבין נוי נערכה בעל פה, אני חייבת למצוא דרך לתעד את העובדה שהיא סוחטת אותי. אני חושבת האם לשלוח לה הודעה בצ'אט, אבל מבינה שרק מייל יכול באמת לשמש כעדות עבורי.
מאת: דריה רוזנטל-ליר
אל: עורכת הדין נוי בן נתן
מעבר לעובדה שלא ביצעתי את העבירה שהלקוח שלך טוען שביצעתי, התפלאתי לקבל את דרישתך לשלם לו חמישה מיליון שקלים בביטקוין, כשידוע לך, כאחת ששיתפתי אותה במצב האישי שלי, אין לי אפשרות לשלם סכום כזה. הייתי מצפה שתגידי לו זאת מייד.
דריה רוזנטל-ליר
אני שולחת את המייל, וחוזרת לשבת ליד אבא. זרם המבקרים ממשיך, ואני שמחה כשמגיעה השעה שבע, השעה בה אנחנו סוגרים את הדלת למבקרים.
"טוב עשית שהחלטת לפרסם מודעה על שעות הביקור," אומר אבא לסבא,"כבר אמרתי לך שמי שבא, בא בגללך. אני לא מאמין שלאלזה באים כל כך הרבה אנשים."
"אני חושב שהיא הפסיקה לבוא לכאן אחרי היום הראשון, כיוון שהבינה זאת בעצמה. שנים היא בודדה את אחי מקשרים חברתיים, ועכשיו עליה לשלם את המחיר," עונה לו סבא.
רק כאשר אני הולכת לישון, אני נכנסת לראות אם יש לי הודעה מנוי.
מאת: עורכת הדין נוי בן נתן
אל: דריה רוזנטל-ליר
כאחת שיודעת, כדבריך, את מצבך האישי, אני יודעת גם שאת בת למשפחת רוזנטל, ויש באפשרותך לשלם כל סכום.
אני מזכירה לך שהוקצבו לך ארבעים ושמונה שעות משיחתינו, חבל שאת מבזבזת את הזמן.
לטיפולך המיידי.
נוי בן נתן, עורכת דין.
אני שומרת מייד את התכתובת בינינו בתיקייה שיצרתי, הנושאת את שמו של איש העסקים יקי דולב. אני מחייכת לעצמי למראה המילים שלה. אני מודה שלא האמנתי שהיא תיפול למלכודת שטמנתי לה.
*
את נוי הכרתי, כאמור, כשהיינו יחד בגן. היא שייכת לקבוצה של שש בנות שהיינו חברות הכי טובות. הירבנו לבלות יחד, ולשתף אחת בכל.
כאשר הגענו לתיכון, כל אחת מאיתנו הלכה לכיוון אחר. זה התחיל עם הבחירה במגמת הלימוד, כאשר אני פניתי ללימודי אומנויות, והמשיך עם העובדה שהתחלנו ליצור חברויות עם בנים.
אני הייתי השמרנית שבחבורה. 'יש לי חיים שלמים לחוות יחסים עם גברים,' חשבתי לעצמי.
איני יודעת מי מחברותיי באמת סיפרה את האמת, או סתם התרברבה בחיזורי הבנים אחריה. אבל לגבי נוי אין לי ספק שמה שהיא סיפרה אמת, כיוון שהיא סיפרה לי שאימא נכנסה לחדרה באמצע שהייתה ללא בגדים עם אחד הבנים. היא לא ידעה איפה לקבור את עצמה מרוב בושה. לא על המעשה, אלא על העובדה שאימא שלה נכנסה לחדר בלי להקיש על הדלת. היא סיפרה לי שמאז היא לא מביאה את ה'ידידים' שלה, כך כינתה אותם, לביתה.
אני זוכרת שחשבתי לעצמי למה היא מתמסרת לבנים בכזאת קלות, ולא מחפשת את האחד שיאהב אותה באמת.
כך אני עשיתי, וחיכיתי עד שאכיר את האחד המיוחד.
גל היה הגבר הראשון שלי, וגם האחרון.
*
בבוקר המחרת אני מתיישבת לארוחת בוקר מוקדמת עם סבא, ואבא. 'השעות שלפני הסערה,' כך קורא לזה סבא.
אני משתפת אותם בשיחה שלי עם נוי. "אני אוהב את מה שענית לה," אומר סבא, "שוב ושוב את מוכיחה לי כמה את חכמה. מה שמפליא אותי, זה מה גרם לה לנהוג כך."
יום שישי היום.
כבר הפסקתי לספור כמה ימים לא הייתי בדירה שלי.
אני יושב ברכב דקה ארוכה עד שאני מצליח לגרום לעצמי להתניע אותו, ולנסוע לשכונת מגוריי. את הדרך הזאת עברתי אלפי פעמים, אלא שהפעם הזאת היא קשה מנשוא.
הדרך מהמשרד שלי בו אני ישן כעת, אם אפשר לקרוא כך למה שעובר עליי בלילות כשאני שוכב על הספה בו, לדירה שהייתה ביתי, נידמת בעיניי כנצח.
"מר ליר, ברוך שובך," אומר לי השומר בחניון בשמחה. אני נד בראשי לאות תודה, ורוצה לשאול אותו מה כל כך משמח אותו בעובדה שחזרתי.
אני מחנה את הרכב בחניה שלי. זו של דריה ריקה. אני מרגיש הקלה שהיא לא פה.
אני עולה ישירות לקומה העליונה, שלא כהרגלי לעצור ולבדוק את תיבת הדואר. הכל מרגיש לי זר ומנוכר. אני עומד דקה ארוכה מול דלת הכניסה לבית, ומביט על השלט שמותקן עליה, שלט שהיתקנתי לפני שהבאתי את דריה מבית החולים עם לידתה של אגם.
משפחת ליר
גל ודריה
אלמוג, אופק ואגם
המבט הנרגש על פניה של דריה כשראתה את השלט, דמעות ההתרגשות בעיניה, צץ לנגד עיניי. איך יכולתי אז לדעת שהשלמות הזאת תתנפץ לרסיסים?
הנייד בכיסי מצלצל, אבל לוקח לי זמן לקלוט זאת. "למה אתה לא עונה לאבא?" יורה לעברי אימא.
"הכל בסדר?" אני שואל אותה בקול עייף. היא האדם האחרון שאני רוצה לנהל איתו כעת שיחה, בזמן שאני עומד מול שברי חיי.
"איפה אתה בן?" אני שומע את קולו של אבא ברקע.
"אני בדירה שלי," אני עונה בלי לחשוב.
"אנחנו מגיעים," הוא אומר ומנתק לפני שאני מספיק לומר מילה.
לשמחתי, הדירה שלי חולשת על כל הקומה, ואין סיכוי שאפגש כעת עם אחד השכנים.
אני מכניס את המפתח לדלת, מסובב אותו עד שנשמע קול פתיחת הנעילה, ומשתהה רגע. אני צריך כוחות נפש כדי להיכנס אל הבית שמרגיש לי כעת לא שלי.
מפתיע אותי לראות שהתריסים מוגפים, כל כך לא מתאים לדריה שאוהבת לתת לאור להציף את הבית. לרגע אני תוהה אולי מישהו ישן בבית.
גם הפרחים שדריה אוהבת לפזר על השולחנות, לא נמצאים.
האינטרקום מצלצל בקול צורם, וגורם לי לצמרמורת. 'האם הוא תמיד היה כל כך רועש?'
"זה אבא," אני שומע את קולו, ופותח את הדלת כדי לתת לו להיכנס, לרגע אני שוכח שאימא נמצאת איתו.
אני עולה לקומת חדרי השינה. גם פה מוגפים התריסים, והקור חודר לגופי, למרות שמערכת החימום המרכזית פועלת.
חדר האמבטיה מבריק מניקיון, אבל אין בו טיפת ריח של מבשם הבושם שלה, גם לא ריחות פרחי הלבנדר של הסבון והשמפו שלה. נראה כאילו אף אחד לא גר פה כבר זמן מה. על השיש אין זכר למוצרי הטיפוח שלה, וגם אין אף מגבת על מתלה המגבות. אני מציץ לסל הכביסה, הוא ריק.
גם הצלצול בדלת צורם לאוזניי, מחריש אותן. בדרכי לפתוח את הדלת אני נכנס לחדר הכביסה, שגם הוא מבריק מניקיון, וגם בו אין סימן לכך שמישהו גר כאן.
'מה קורה פה, אני חולם?' אני תוהה.
"כמה זמן אני צריכה לחכות שתפתח?" אומרת לי אימי בטון כועס.
"הייתי בקומה העליונה," אני עונה לה ומפנה לה את הדרך שתעבור.
"תראה איך היא השאירה את הבית. זה נראה כמו מאורה שאיש לא חי בה," היא אומרת.
היא נכנסת בצעדים מהירים למטבח ופותחת את המקרר. "אני לא מאמינה! מה זה? המקרר ריק. אין בו כמעט דבר. איזה אישה בחרת לך?"
"ביקשתי שהיא לא תהיה היום בבית," אני אומר לה.
אני רואה שאימא קופאת. עיניה נעוצות בנייר שמונח על האי במטבח. היא חושקת את שפתיה, וממהרת להכניס את הנייר לתיק.
"מה זה הנייר הזה?" אני שואל מייד, "תני לי אותו."
"זה?" היא מוציאה אותו ומקמטת אותו מול עיניי, "סתם פרסומת אידיוטית לבניית ציפורניים," היא אומרת בזלזול, "הארץ במלחמה, הבעל שלה מסכן את חייו ונלחם בעזה, ומה שמעניין אותה, אלה הציפורניים שלה. מעניין לכבוד מי היא מתגנדרת."
"למה באת?"אני שואל אותה.
"אסור לי לבוא לראות את הבן שלי?" היא עונה לי נעלבת.
"אני עייף, ורוצה לישון," אני משקר לה. אין לי כח לדרמות שלה, אני רוצה להיות לבד.
"סליחה שבאתי לבקר את הבן שלי," היא רוטנת.
בא לי לשאול כמה פעמים היא הייתה פה כשלא הייתי, אבל אין לי כח להתעמת איתה כעת.
שתיקה מעיקה משתררת בינינו. שוב אני חושב על דריה.
*
"אני אוהבת שאני יכולה לשבת לידך ולהיות מאושרת, גם אם מילה אחת לא עוברת בינינו. אין לנו צורך למלא את השתיקות במילים, הן לא מעיקות עלינו. לפחות כך אני מרגישה," היא אמרה לי ביום שסוף סוף נעתרה למאמצי החיזור שלי אחריה.
"זה בדיוק מה שאני מרגיש. העובדה שאת לידי ממלאת אותי. אני אף פעם לא מחפש מה לומר לך. השיחות בינינו זורמות, בדיוק כשם שהשתיקות נעימות לנו.
אני כל כך שונא שמדברים סתם, רק כדי למלא את החלל במילים. אני יכול לשבת איתך שעות מול הים בשתיקה, ולהרגיש על גג העולם."
כמה עצוב שאני לא מרגיש כך עם אימי. השתיקה בינינו מגרדת לי בכל הגוף. אני רוצה לצעוק לה שתלך כבר, ומעדיף לשקר לה כדי שתעזוב.
*
אני נכנס שוב לקומת חדרי השינה, ונכנס לחדר של אלמוג. המיטה שלו מוצעת, השולחן מסודר, ובכלל החדר נראה כאילו נלקח מתוך ירחון לעיצוב פנים. מה הפלא? הרי דריה מעצבת פנים.
אני לא יודע מה גורם לי לפתוח את ארון הבגדים שלו, ורואה שהוא מלא בבגדיו. רגע לפני שאני יוצא אני רואה את הילקוט שלו מונח סמוך לשולחן, מה שמפליא אותי, שכן היום הוא יום לימודים רגיל. כך נראה גם החדר של אופק, שגם הילקוט שלו מונח סמוך לשולחן הכתיבה שלו.
אני עוצר ליד החדר של אגם. פתאום זה מכה בי, מעולם לא ראיתי את החדר שלה, שכן כשעזבתי היא הייתה עדיין בעריסה בחדר השינה. אני מופתע לראות שיש לה כבר מיטת נוער, מכוסה בסדינים ורודים עם לבבות, ושורה של בובות מקשטת אותה. יש לה שולחן קטן עם ארבעה כיסאות בפינה.
על הקיר יש תמונה שלי, ועליה מודבקות אותיות א-ב-א. אני מרגיש דקירה בלב. רק כך היא מכירה אותי, אבא הוא הגבר שבתמונה על הקיר שלה. לו ראתה אותי כעת עם הזקן העבות והשיער הפרוע, הייתה בטח מסתתרת מפניי.
אני ממהר לחדר השינה, כדי לראות מה קורה בחלק של דריה בחדר הארונות המשותף שלנו. אני מבולבל. הוא מלא. אז למה הבית נראה כל כך נטוש?
אני נכנס לחדר העבודה שלה. המחשב הנייד שלה לא נמצא כאן, אבל על השולחן מונחת בסדר מופתי ערימת ניירות.
אני לוקח את הניירות, ומתחיל לעבור עליהם. חשבון חשמל, חשבון טלפון נייד, וחשבון גז. על כל אחד מהם כתוב בכתב ידה של דריה שולם בתאריך… ומספר אסמכתא. אני תוהה מדוע החשבונות לא יורדים בהוראת קבע.
אני מוצא מעטפות מהבנק, שנשארו סגורות. אני פותח אחת מהן, ורואה שאני ביתרת זכות לא גדולה, מה שמסביר לי מדוע היא שילמה את החשבון בעצמה.
הנייר הבא גורם לי להפסיק לנשום.
לכבוד
הגברת דריה רוזנטל-ליר
הנדון: התינוקת אגם ליר
אני שמח לבשר לך שכל התוצאות של בתך נמצאו תקינות.
אין יותר צורך במעקב.
אני מאחל לה חיים שמחים ובריאים.
בברכה,
פרופסור דן יפתח
מנהל מחלקת ילדים
בית החולים איכילוב
אני יוצא מדעתי! אגם בת שנה ורבע, מי יודע מה עבר עליה, וכמה זמן נזקקה לטיפול. על הכוננית לצד שולחן הכתיבה אני מוצא תיק שעליו כתוב אגממי.
אני פותח אותו בחשש, אבל לא מוצא בו תשובות, פרט לטבלה ובה תאריכים, ושעות, של הביקורים בבית חולים. התאריך הראשון הוא חמישה שבועות אחרי שהיא נולדה. המחשבה שדריה התמודדה לבד, בלי לאמר לי מילה, גורמת לי להרגיש שאני נחנק.
אני עוצם את עיניי ומחכה שהמועקה תחלוף.
