המילים של ברנדון מצלצלות באוזניים ללא הפסקה. "אני לא כלב המחמד שלך."
אין לי אשליות לגבי הגברים שמחזרים אחריי, הם רק רוצים לכבוש את גופי. אני כל כך זקוקה לאחד שיעטוף אותי באהבה.
אני יוצאת מהמחלקה, אבל במקום לצאת מבית החולים, אני עולה למחלקת הילדים בה מעניק ד"ר ריי רובינס עזרה נפשית לילדים חולים.
"ד"ר דלתון," קוראת לעברי בשמחה רוז האחות הראשית של מחלקה. "ג'ון ג'ון הקטן שוחרר אתמול."
"אני יודעת! אני כל כך מאושרת. הוא היה אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים שלנו. לא נתנו לו הרבה סיכוי." אני מרגישה סיפוק גדול, כשאני נזכרת במילים שנאמרו ביום שג'ון ג'ון נולד.
*
בסופו של דבר, גם הרופא הוא בן אדם. אז נכון שאנו לומדים להתמודד עם כל מצב, אבל אין זה אומר שאנחנו אדישים למראהו של תינוק שנאבק על חייו.
'הוא רק נולד,' אמרה אימו, והיה בדבריה לתמצת את ההרגשה שלה לנוכח קבוצת הרופאים שנוכחו בחדר, בזמן שעיניהם היו נעוצות בתנועות ידיי.
בשל נוכחות ההורים בחדר, נמנעתי מלהסביר את מעשיי, ולא נותר להם, אלא לעקוב אחריי ולנסות להבין בעצמם.
את החייאתו ביצעתי על שולחן הטיפולים בחדר הסמוך, כי ידעתי שכל דקה קריטית. היה עליי לחבר אותו לכל צינור אפשרי, בטרם יובל ליחידה לטיפול נמרץ. זוהי משימה לא פשוטה לפג ששוקל שלושה פאונד שלוש מאות (כקילו וחצי). אי יכולתו לנשום בכוחות עצמו, גרמה לעורו להיות בצבע אדום, כזה שלא רואים לעיתים קרובות.
רק אחרי שהגענו ליחידה לטיפול נמרץ, הומטר עליי גשם של שאלות.
אין סיפוק גדול מזה לרופא, מלראות שהצלחת במשימה. הלב שלי מתרחב מרוב אושר.
*
"רציתי להחליף כמה מילים עם ד"ר רובינס," אני מספרת לה את מטרת בואי.
"בטח, אני כבר מאתרת אותו," היא עונה, ושולחת הודעה לד"ר רובינס..
כעבור זמן לא רב הטלפון בתחנת האחיות מצלצל. "מסתבר שהוא אצלכם ביחידה," אומר לי רוז, "הוא אמר שיתקשר אלייך ישירות."
וזה בדיוק מה שקורה. הנייד שלי מצלצל ושמו של ד"ר ריי רובינס מופיע על הצג. "אחיה של היולדת קאיה קנדי ביקש שאבוא לדבר איתה. היא במצב לא פשוט, אחרי ההחייאה שנעשתה לבתה הבוקר," הוא אומר לי.
אני שולחת לו מסרון: "אנחנו לבד על הקו?"
"כן," הוא עונה לי , ואני שומעת את צעדיו בהתרחקו מהחדר.
"ראשית אני מבקשת להבהיר שהיא לא עברה החייאה. כאשר מוניטורים משתוללים, אני דואגת שתהיה עגלת החייאה בהישג יד, אבל ממש לא היה צורך בכך.
זה נכון שהאימא במצב לא פשוט. אני מבינה שהיא נכנסה להיריון, ואחרי שהייתה כבר בסוף חודש חמישי, בן הזוג החליט שלא מתאים לו להיות אבא. את התסכול שלה היא מוציא על כל מי שמסביבה, במקום להתרכז בילדה שלה.
אנחנו במעקב לראות האם היא סובלת מדכאון אחר לידה. לפי הערכות של עמיתי ושלי, היא לא.
אני מבינה שמה שקרה הבוקר הסעיר אותה מאד. אפשר להבין אותה. כפי שהסברתי לה, אין לי עדיין תשובות למה זה קרה. נתתי הוראות מה יש לבדוק כדי להבין מה גרם לכך. יש לי הרגשה שזה קשור לתזונה שניתנה לה, אבל זה רק בינינו. שלחתי בדיקות דם למעבדה, והתוצאות אמורות להגיע תוך שעה." מכל המקומות בעולם ד"ר רובינס היה צריך להיות שם.
"חיפשת אותי," הוא אומר.
"רציתי לדבר איתך על עצמי. אני מרגישה שהעבודה הקשה גובה ממני מחיר נפשי כבד. אני חוזרת הביתה לארבע קירות. אני לא בזוגיות, ואין לי עם מי לדבר," אני מנסה להביע במילים את מה שעובר עליי.
"פרופסור בלאו דיבר איתי. אני מבין שד"ר קימברלי מוציאה עלייך כל הזמן את הכעסים שלה. אני גם יודע שהיא הייתה בהיריון מהאקס שלך, ובכל זאת, ואולי בגלל זה, היא כל הזמן מתעמרת בך.
אני לא יודע אם כבר סיפרו לך, אבל היא הושעתה מתפקידה, וביקשה מבית החולים שישחרר אותה מיידית. היא אמרה שבכוונתה לעבור למדינה אחרת. לא הבנתי אם היא מדברת על מדינה אחרת כאן בארצות הברית, או שהיא מתכוונת לעבור ליבשת אחרת.
אני מניח שהדבר ישנה את האווירה ביחידה שלך. רק שתדעי שאת לא היחידה שאיתה היא הסתכסכה, רק שאיתך היא עשתה זאת בקולי קולות.
אני משתף אותך בזה, כדי שלא תרגישי שיש לך חלק במה שקורה איתה. היא הביאה זאת על עצמה.
אני מציע שתלכי לישון. פרופסור בלאו שיתף אותי בכך שאת סובלת מחוסר שינה כרוני. אם תרצי, אני תמיד אשמח לשוחח איתך." אנחנו מסיימים את השיחה, אני ניגשת למעלית, ומפהקת פיהוק גדול. מה שמאשר שאני באמת מותשת.
אני נוסעת מייד הביתה. שלא כהרגלי, אני נכנסת לדירה, נשכבת על המיטה ונרדמת מייד.
"שוחחתי כעת עם ד"ר דלתון," אומר לי ד"ר רובינס. זה הדבר האחרון שהייתי צריך לשמוע כעת. "היא הסבירה לי שלא היה צורך בהחייאה. הציוד היה כאן רק למקרה שיזדקקו לו. יש לה השערה לגבי מה שקרה. בדיקות הדם ששלחה למעבדה, יאמתו או ישללו את מה שהיא חושבת. בכל מקרה, קראתי את התיק של אליאונורה, ומה שד"ר דלתון כתבה על האירוע. היא רופאה מאד רציני ויסודית, והכל מפורט בדוח שלה.
אני מבין שלאחותך קשה העובדה שהיא אם חד הורית. אני מבין גם שלך קשה למלא את התפקיד, כשבעצם זאת לא התינוקת שלך."
"יש לנו אימא שסובלת מנכות פיזית מסויימת, אם כי אני מאמין שזה נובע ממחסום נפשי בגלל אירוע טראומתי שהיא עברה. קאיה כועסת עליה, ולמרות שהיא הייתה מוכנה לבוא ולתמוך בה, היא מסרבת לקבל ממנה עזרה.
אני יודע שזה לא נראה כך כעת, אבל אחותי ואני לא קרובים. יכולים לחלוף חודשים בהם לא רק שלא נתראה, אלא שלא יהיה בינינו בכלל קשר. אני קשור לאימי ומוכן לעשות הכל למענה, וקאיה לא אוהבת את זה. היא לא מבינה איך אפשר לאהוב אימא 'לא מתפקדת,' לטענתה. אני לא רואה את אימי כך.
בכל מקרה, כפי שאמרת, אני רווק שעדיין לא בנה בית, והמטלה הזאת של לתמוך בלידה של ילדה שלא שלי, מתחילה להעיק עליי."
"קאיה הזכירה משהו על כך שאתה מאוהב בד"ר דלתון, אבל לא קורה ביניכם כלום." ד"ר רובינס תופס אותי לא מוכן. "שמתי לב שכל פעם שאני מזכיר את שמה, אתה חושק את הלסת שלך."
"פגשתי אותה במסגרת חברתית לפני חודשים. אם אתה מחפש לשמוע שיש בינינו משהו, אז לא," אני עונה לו בטון חסר רגש, ומקווה שהוא לא מבחין בכמה שקשה לי להעמיד פנים.
"שאלתי אותך לא בגלל שאני מחפש רכילות. אחותך אמרה זאת כשהיא דרשה שד"ר דלתון תחזור לטפל בתינוקת. במקרה, אם כי אני לא מאמין במיקריות, ד"ר דלתון התקשרה אליי, ושאלתי אותה לגבי קאיה והתינוקת.
ד"ר דלתון היא אחת הרופאות הטובות והאהובות במחלקה. היא לא אחת שעוזבת מייד כשנגמרת המשמרת שלה, והיא בקשר עם בית החולים גם מעבר למשמרות שלה. היא עובדת קשה מידיי, וזקוקה למנוחה. אין זה הוגן לבקש ממנה לחזור לכאן, במיוחד כשיש כאן צוות מדהים של רופאים ואחיות. את זה אחותך צריכה להבין.
אני רק רוצה להבהיר לך, שאם היה או לא היה משהו ביניכם, זה לא ענייני, או עניינו של איש. ד"ר דלתון לעולם לא תיתן לדבר כזה להשפיע על תפקודה בעבודה."
אני מרגיש שאני נחנק. אני משתף את קאיה בשיחה שלי עם ד"ר רובינס, ועוזב את בית החולים. למרות שברור לי שאריאנה לא תהיה כאן, קשה לי לחזור מאוחר יותר לבית החולים. ואולי דווקא בגלל שהיא לא תהיה.
אני יושב במשרד ולא מצליח להתרכז בעבודה שלי. אני לא יודע מה קורה לי. איפה הגבר מלא בביטחון שאני? ממתי אני לא מסוגל לעמוד מול אישה ולנהל איתה שיחה?
אני בוהה במסך המחשב, ולא שם לב שריבר נכנס למשרדי.
"אתה פותר את בעיות הסיכסוכים בעולם, שאתה כל כך מרוכז במחשב ולא שומע שאני מקיש על דלתך כבר חמש דקות?" הוא שואל.
"מה אמרת?" אני שואל לא מאופס.
"אתה בטח מנחש שקאיה התקשרה אליי, ואמרה שנמאס לך ממנה," הוא אומר.
"חצופה!" אני עונה מייד, "אתה יודע כמה שעות אני מבלה בבית חולים בגללה?"
"היא טוענת שאתה בא רק בגלל ד"ר… תן לי להזכר בשם שלה," אומר ריבר ומעמיד פנים שהוא מנסה להזכר.
"תן לי סיבה אחת, למה אני צריך לתפקד כאבא חילופי לתינוקת של קאיה, כשרוב הזמן אין בינינו קשר? לו רציתי להיות אבא, אני יודע איך לגרום לכך לקרות," אני עונה לו בכעס.
"רק שמי שאתה רוצה להביא איתה את הילד שלך לעולם, לא רוצה אותך, ואתה כמו כל גבר ממוצע, לא תשקוט עד שלא תזיין אותה," הוא אומר בחיוך.
"אח גדול, אני ממש נפעם מכושר ניתוח הדברים שלך," אני אומר לו, "זה גורם לי לרצות להציע לך לעבוד בחברה שלי," אני עונה לו בציניות.
"האמת שאני אשמח," הוא מרצין פתאום.
"מה קרה?" אני מופתע.
"אני מרבה לחשוב על השיחות שלנו. אתה צודק, אני כל הזמן מתלונן על החיים שלי, ועל כל העולם ואשתו, אבל לא עושה דבר כדי לשפר את מצבי," הוא אומר, ואני תוהה מה באמת גרם לשינוי במחשבתו.
"בוא נדבר בכנות, החברה שלי היא לא העתיד שלי. אני יודע את זה, ונאחז בעצם בכלום. בעיות לא נפתרות מעצמן, על האדם לפעול כדי לשנות את המצב.
לראשונה מאז שהיכרנו, ישבתי ודיברתי איתה שיחה כנה. ניתחתי איתה את מערכת היחסים שלנו, והבנו שאין לנו הרבה במשותף.
אתה מבין, כאשר אתה רב עם מישהי, אבל לא מדבר על זה, זה מעגל שלעולם לא ייסגר. אני יודע היום כמה חשוב לדבר, גם אם זה אומר שהדלת נסגרת סופית. אני בהחלט מרגיש הקלה. השפיות חזרה לחיי, וזה אומר שאני צריך להתייחס אליהם ברצינות, לבנות את עתידי." ריבר מסיים את דבריו, ואנחת גדולה נפלטת מפיו. אלא שנראה לי שזו אנחת רווחה. גם אני רוצה להרגיש כמוהו.
"אם אתה באמת רציני, בוא נקבע פגישה בתחילת שבוע הבא. זה ייתן לך להתבשל עם הרעיון, ולדעת שזה באמת מה שאתה רוצה לעשות. שלא תבין לא נכון, אני מאמין שאתה גבר מאד מוכשר, ויכול לבנות קריירה מאד מצליחה." אני באמת מאמין שהוא צריך להבין למה הוא מתחייב אם יעבוד אצלי.
"תודה ברנדון, אני לא אאכזב אותך," אומר ריבר, ואני מתחיל להאמין לו.
אחרי השיחה עם ריבר, אני מסתער על העבודה בשיא המרץ[ משלים הרבה פערים, ויוצא מהעבודה באחת עשרה בלילה, מגיע לדירה מותש ונרדם מייד.
יום חדש מפציע
אני הולך לבית הקפה הסמוך למגדל מגוריי לקנות לקאיה קפה, וכריך ארוחת בוקר, ומגיע לבית החולים, וניגש למעלית כדי לעלות ליחידה לטיפול נמרץ פגים.
"אני לא מאמינה, ברנדון קנדי," פונה אליי מישהי שאני לא מזהה.
"אל תשבור לי את הלב ותגיד שאתה לא זוכר אותי. אני שלי, הבת של אוליביה שעבדה עם אימך," היא אומרת.
"עכשיו כשאת אומרת, אני ניזכר. אמנם גדלת מאז שראיתי אותך פעם אחרונה, אבל העיניים המדהימות שלך יפות כתמיד," אני אומר לה. אין ספק שהיא באמת אישה יפיפיה.
"מה מעשיך כאן?" היא מתעניינת.
"לאחותי נולדה תינוקת לפני הזמן, והיא מאושפזת ביחידה לטיפול נמרץ פגים," אני מסביר לה, "מה את עושה כאן?"
"חברה שלי מאושפזת. ורוניקה, אני חושבת שקאיה מכירה אותה," היא עונה לי. העובדה שהיא מזכירה את שמה של אחותי, מאשרת שלי שהיא באמת מי שאני חושב.
"אולי נחליף טלפון וניפגש?" היא מציעה.
"למה לא," אני אומר ספק לה ספק לעצמי. לרגע אני לא חושב לאן יוביל הסיפור שלי עם שלי, אני פשוט חי את הרגע.
אני עולה ליחידה. שקט של תחילת בוקר משתרר בו. אני נכנס לחדר, וקאיה מקבלת את פניי בחיוך.
"חשבתי שלא תבוא יותר," היא אומרת ולוקחת ממני את הקפה והכריך, "אתה תמיד דואג לי. אני מצטערת שהייתי כזאת ביצ'ית אליך. תשכח מכל מה שאמרתי עליך." יכולתי לריב איתה על מה שאמרה לריבר, אבל החלטתי שאם היא שמחה הבוקר, שזה באמת לא חשוב.
"מה שלומך יפיפיה שלנו," שואלת האחות קיטי שנכנסת לבדוק את אליאונורה.
"ד"ר דלתון הגיעה?" שואלת אותה קאיה.
"היא במשמרת הבוקר, אבל נקראה לבדוק את אחד התינוקות שעבר למחלקת ילדים," עונה לה קיטי.
"רציתי לבקש ממנה סליחה על ההתנהלות שלי אתמול," מפתיעה אותי קאיה. אין לי מושג על מה היא מדברת.
פתאום מאירות פניה של קאיה. אני מעיף מבט ורואה את שלי. "שמעתי שנולדה לך בת. הייתי חייבת לראות," אומרת שלי וניגשת לאינקובטור . "היא יפיפיה. מה הפלא? היא ממש העתק שלך. ספרי איך הייתה הלידה, מה קורה איתך?"
אני קם ומציע לה לשבת, אבל היא מסמנת לי בידה שאשב. ולמרות זאת היא מתיישבת על משענת היד של הכורסה עליה אני יושב.
בדיוק באותו רגע נכנסת אריאנה עם האחות קיטי. היא מעיפה מבט זריז לעברי, ולעברה של שלי, וניגשת לאליאונורה.
"מה שאני מבקשת," היא אומרת לקיטי, "שתרשמו על הלוח את שעת ההאכלה והכמות, כדי שלא נצטרך לבדוק כל פעם בתיק, לפחות ביממה הקרובה. למרות שהמצב של התינוקת בסדר, אני רוצה שתעקבו אחריה."
"רציתי לשאול אותי משהו?" היא פונה לקאיה. הדיבור שלה חסר רגש, והעיניים שלה חסרות הבעה.
"רציתי להתנצל על אתמול…" מתחילה קאיה לומר.
"באמת אין צורך. כולנו בני אדם. לפעמים יש לנו נפילות. העיקר שאת רגועה יותר היום. ביקשתי מקיטי שתהיה צמודה אלייך היום, למקרה שתזדקקי לעזרה," אומרת אריאנה ויוצאת מהחדר.
שלי נשארת איתי עד שאני עוזב, וכשאני חוזר אחר הצהריים, היא מגיע שוב לביקור.
אני שם לב שאריאנה, שתמיד מאירה את המחלקה שלה עם החיוך הקסום שלה, חסרת הבעה, ועיניה כבויות. מסתבר שזה לא רק לעיניי, אלא היא כך עם כולם. בשעה חמש בדיוק היא עוזבת את המחלקה. "נתראה מחר," היא אומרת ועוזבת.
אני ממשיך להגיע פעמיים ביום לתמוך בקאיה, רק כדי לוודא שהיא לא שוקעת בדיכאון.
לעיתים שלי, שמחפשת כל הזמן את קרבתי, מצטרפת אליי.
“בא לי לבלות איתך לבד, תמיד יש מסביבנו אנשים," היא אומרת ונוגעת בלשונה בזוית פיה, " אני מבטיחה לך שזה ישתלם לך."
אין לי ספק לגבי הכוונות שלה. אם היא מציעה לי, למה שלא אקבל את ההצעה?
"על מה חשבת?" אני שואל.
"על הדירה שלך אולי? אני מניחה שאתה גר לבד," היא עונה.
"הייתי מזמין אותך ברצון, אבל אני באמצע שיפוצים, והדירה נראית כמו אתר בניה," אני משקר לה. אין זאת הפעם הראשונה שאני משקר למישהי, וזה כבר קורה בטבעיות.
"יש לי דירה קטנה וחמודה, וכמובן שאני גרה לבד, אז תבוא אליי הלילה?" היא שואלת ושולחת לי מייד את כתובתה.
הערב מגיע, ואני נוסע אליה. אני לא יודע מה יש בשלי שגורם לי לרצות איתה סקס אחר. אני מתרווח על הספה בסלון ביתה. "אני מוכן לראות מה יש לך להציע לי," אני אומר, אין לי כוונה לעשות צעד אחד. היא הבטיחה שיהיה שווה לבוא אליה, נראה כעת מה היא מסוגלת לעשות.
אני מרחיק את המחשבות מאריאנה ממוחי, והרצון שלי לענג אותה, וממתין עם חיוך זחוח על פניי. אין ספק שזה לא מה ששלי ציפתה שיקרה. "אני אמתין עוד הרבה?"
"מה אתה אוהב לעשות?" היא מנסה להבין מה אני רוצה.
"הבנתי שאת עומדת לענג אותי, אני אחכה עוד הרבה?" אני מביט עליה במבט חודר, ורואה מייד את ההשפעה שלי עליה.
שלי שולחת יד מהססת למכנס שלי, ופותחת אותו. אני צריך להתרכז כדי להתעורר ממנה. אני מרגיש כאילו עומדת מולי זונה שרוצה לרצות את הלקוח שלה.
'הכל, רק אל תחשוב על אריאנה," אני מורה לעצמי, "הרי לשם כך אתה פה, כדי למחוק כל זכר ממנה.'
"תרדי על ארבע, ואני רוצה לראות את התחת המתוק שלך מונף באוויר," אני אומר בטון קשוח.
שלי מזדרזת לפשוט מעליה את השמלה, ומסירה במהירות את התחתונים הזעירים שלה. היא יורדת על ברכיה, וממקמת את עצמה לפני בדיוק כפי שביקשתי.
אבל מחשבות לחוד, ורגש לחוד.
"אני אזיין אותך כל כך חזק, ואת לא תעזי עוד להתנגד לי," אני ממלמל. לשלי אין מושג שדבריי מכוונים לאריאנה. היא מתחילה לגנוח בקול. אני שונא נשים שמזייפות הנאה, אבל ברגע זה לא משנה לי, כי היא לא נחשבת בעיניי, אלא מהווה לתחליף לדבר האמיתי.
