רוח קרה מקבלת את פנינו בזמן שאנחנו נגשים לקחת את הרכבים שהזמנו. אני נושאת את אגם על ידי, והבנים אוחזים בידיו של סבא שהציע שהוא יסע איתי, ואבא ברכב השני.
קול צעדינו מהדהד בחניון הגדול והקפוא, כאשר הטלפון בכיסו של סבא מצלצל. 'סוף סוף', הוא ממלמל.
"בינו, אתה.." הוא מתחיל לומר אבל מייד משתתק.
אני שמה לב ששפת גופו משתנה, ונדמה שהדם אוזל מפניו. אני משתדלת לשמור על ארשת פנים רגילה, ולא להראות את הפחד שאוחז בי למראהו של סבא.
"Opa?" אני שואלת.
"את רואה שאני לא משוגע?" הוא שואל, אבל לא משתף אותי במה שהתבשר בטלפון.
"אף אחד לא חשב שאתה כזה. עובדה שכולנו נסענו איתך," אני מנסה לדבר בקלילות, אם כי לא בהצלחה יתרה.
"אימא מה קרה לסבא?" שואל אלמוג שמרגיש שמשהו לא טוב עובר עליו.
"הכל בסדר חמוד," אני עונה לו.
"שתף אותי," אני מבקשת מסבא.
"זאת הייתה אלזה, אישתו של בינו," הוא אומר, כאילו שאינני יודעת מיהי, "אחי עבר התקף לב קשה והוא מאושפז במחלקה לטיפול נמרץ."
אבא כבר יצא לדרך. אני מבקשת מסבא את המפתחות, והוא מגיש לי אותם ללא לומר מילה. "לך תשב," אני אומרת לו וניגשת לחבר את הכיסא של אגם מאחור. הבנים שמבינים שמשהו גדול קורה, נכנסים ללא מילים לרכב, ועוזרים לי להושיב את אגם. נותר לי רק להכניס את המזוודות לתא המטען, ולצאת לדרך.
סבא מתעשת ומכניס את כתובת בית ילדותו למכשיר הניווט. "תודה שאת פה," הוא אומר, "אני לא יודע איך הייתי עובר את זה בלעדייך. לא סתם בחרתי בך לבוא איתנו למסע הזה."
אני יוצאת מהחניון, משתלבת במהירות בתנועה ולוחצת על הגז. את הדרך הזאת עברתי הרבה פעמים, והיא מוכרת לי היטב. הילדים מסתכלים בהשתאות על הנוף לצידי הכביש. מראה השלג הלבן מרגש אותם, וגורם להם לצווחות של אושר.
"זה בדיוק מה שאני צריך כעת," אומר סבא. אני מעיפה אליו מבט זריז, לרגע איני בטוחה אם הוא מתלונן על כך או שמח, "לשמוע את קולות הילדים שמתרגשים כל כך זה משמח אותי מאד, ומסיח את דעתי מהמחשבות."
"תתקשרי לאבא שלך ותודיע לו על השיחה עם אלזה," הוא מבקש. אני שוב מרגישה נפילה מצידו. הוא מתכנס שוב בעצמו.
כיוון שהטלפון הנייד שלי מחובר למערכת, אני מתקשרת לאבא ומספרת לו בגרמנית על השיחה. אני רוצה לחשוף את הילדים כמה שפחות למה שקורה.
הדרך משדה התעופה לבית לא אורכת זמן רב, וכשאני מגיעה, אבא כבר מחכה לנו בחוץ. הוא מוציא מתא המטען את המזוודות שלנו, בזמן שהילדים מבקשים רשות לצאת.
"אבא ואני נוסעים לבית החולים, אימא תשאר עם הילדים, אני מבקש שתבואי איתנו," אומר אבא בגרמנית.
למרות שאני דוברת שוטף את השפה בניב המיוחד לשוויץ, אני לא רגילה לדבר עם אבא, או אפילו עם סבא, בגרמנית. עכשיו, זה נראה לי הכי נכון.
אני מכניסה את הילדים מייד הביתה. האח בו כבר דולקת, ונעים מאד בבית. "במזוודה הכחולה יש צעצועים," אני מעדכנת את אימא, "אני משאירה לך את המפתחות של הרכב, הכיסא של אגם מותקן שם."
אני משתפת את הילדים בכך שעליי לנסוע לבית החולים, והם שעדיין מתרגשים מהמראות הקסומים, מאפשרים לי לצאת מייד ללא בעיות.
מהמטבח עולים ריחות מעוררי תאבון, וליזבט, קרובת משפחה רחוקה שלנו, מגיחה ממנו. "אני פה, אל תדאגי לילדים. יש לי שני נכדים משלי, ואני אעזור לאימא שלך לטפל בהם." היא אומרת.
"אנחנו נהיה בסדר אימא," אומר לי אלמוג, "סבתא כאן." אני מביטה על הבן שלי בן השמונה, וחושבת איך הוא מתבגר לי מול העיניים, למרות גילו הצעיר.
אבא נוהג לבית החולים, מה שמאפשר לי להיכנס לנייד ולקרוא הודעות. אף אחת מהן היא לא מגל. אני מנסה שוב את מזלי, אבל הטלפון הנייד שלו מכובה.אני שמחה על כך שברגע האחרון השארתי לו פתק, בו סיפרתי לו על הנסיעה.
למרות שאנחנו נכנסים לבית החולים, אני משאירה את הנייד פתוח למקרה שגל בכל זאת יתקשר.
יש עוד דבר שרציתי לעשות, ועכשיו אני פנויה לעשותו. אני משנה את שמו של גלברשימת אנשי הקשר מאהובי לגל ליר. זה פרט קטן, אבל עבורי משמעותי.
"אני יודע," אומר אבא פתאום.
"מה אתה יודע?" שואל סבא.
"אני יודע שגל הודיע לדריה שהוא עוזב את הבית," אומר אבא וגורם לי לקפוא. 'מדוע לעזאזל הוא חייב להזכיר זאת כעת?'
"שטויות," אומר סבא ועושה תנועת ביטול בידיו.
"אתה צודק, יש לנו דברים יותר חשובים כעת להתעסק בהם," אני אומרת באיפוק.
"לא דרינקה, את לא הבנת אותי," אומר סבא, "הגבר שלך רק חזר מהמלחמה. הוא לא מוצא את מקומו בארץ. הוא השתנה, הוא צריך למצוא את עצמו קודם. הוא יחזור, שרוט וחבול אמנם, אבל הוא יחזור אלייך. שלא תטעי לחשוב שהוא הפסיק לאהוב אותך."
"לכן רצית שאסע איתך סבא?" אני שואלת.
"לא דרינקה, רק עכשיו זה נודע לי מאבא. גם לו ידעתי, זאת לא הסיבה. אני יודע שאסור לי לומר זאת, ביחוד כשאני אוהב את שלושת נכדותיי, אבל לך יש פינה מיוחדת בליבי.
אנחנו מתקשרים ללא מילים. למרות כל הקושי בנסיעה הזאת עבורך, כשאת מטופלת בשלושה ילדים וביניהם אגם הקטנטנה, את לא היססת ובאת. בתוך תוכך את מרגישה שאני זקוק לך כעת."
"אתה יודע כמה אתה יקר לי סבא. ניסית לשכנע את האחיות שלי לנסוע במקומי, אבל אתה צודק שלא נלחמתי איתן על כך. בלי שום קשר למצב שנוצר, אני אעשה הכל כדי לתמוך בך כעת," אני אומרת לו.
"יש משהו שאני רוצה לספר לך. כשנולדת וראיתיך לראשונה נעתקה נשמתי. הפנים שלך הן העתק מדוייק של אימי. הרגשתי כאילו אימי חזרה אליי. היא הייתה אישה נדירה, ואת כמוה.
כשהורייך סיפרו לי שהחליטו לקרוא לך דריה, הייתי בהלם. אחרי שנים שלא הייתי בבית כנסת, הלכתי להתפלל עבורך שיהיו לך חיים טובים."
"מה יש בשמי שגרם לך לזעזוע כזה סבא?" זאת הפעם הראשונה שאני שומעת זאת.
"את מבינה דריה, שמה של אימי היה דוריאנה," אומר סבא בקול חנוק, "בשמך יש אותיות שמה. אני יודע אסף שלי שמעולם לא דיברנו על זה," הוא פונה לאבא.
"וואו, אתה יודע שאף פעם לא קישרתי בין השמות? תמר ואני אהבנו את השם, ולכן בחרנו בו," אומר אבא ומעיף עליי מבט דרך המראה, "אני זוכר שאמרת לי שדריה דומה שתי טיפות מים לאימך, אבל מעולם לא הראית לי תמונה שלה."
"העזבון של אבי נמצא בידיו של אחי. אני אשאל אותו האם יש בו תמונה שלה. אני זוכר שבילדותי אבי הראה לנו את תמונתה. אתה תשפשף את העיניים כשתראה את הדימיון המדהים ביניהן. אני באמת מקווה שנמצא אותה."
אנחנו מגיעים לבית החולים. שוב כל אחד מאתנו מתכנס בעצמו. סבא שהיה כבוי ביממה האחרונה, מתמלא חיים, וצועד במרץ לתוך המחלקה לטיפול נמרץ, רק כדי לשמוע שמצבו של אחיו אנוש.
"רק מבקר אחד יכול להיכנס," אומרת האחות בקשיחות.
"אשתו נמצאת?" שואל סבא עניינית.
"היא הגיע איתו באמבולנס, אבל עזבה מייד כשאושפז," עונה האחות.
'לא יאומן,' ממלמל סבא.
"אני אחיו, התאום שלו, אני רוצה לראות אותו," מבקש סבא.
"כן מר רוזנטל," היא עונה לו למרות שלא הזדהה, "אני צריכה את תעודת הזהות שלך." סבא מוציא לה את רשיון הנהיגה השוויצרי שלו, והאחות מהנהנת בראשה כשהיא רושמת את פרטיו.
מה מספר הטלפון שלך, למקרה… חירום, אישתו לא השאירה כאן שום פרטים."
סבא מוסר לה את מספר הטלפון הנייד המקומי שלו. מסתבר שהוא החליף כבר את כרטיס הסים שלו. אני עדיין לא עשיתי זאת, כיוון שעדיין לא היה לי קשר עם גל. אני לא רוצה שיהיה לו מה לומר על כך ש'נעלמתי.'
בלית ברירה אבא ואני נשארים לשבת על הספסל בחדר ההמתנה. "ראיתי שיש בקומת הכניסה מכונות עם שתיה," אומר אבא ומוציא שטר מכיסו. "אני חושב ששנינו לא נתנגד כעת לכוס קפה."
אני יורדת למטה, ובעודי ממתינה למכונה שתמלא לנו קפה, אני מתקשרת לאימא. "איך הילדים?"
"את לא מבינה כמה הם מתרגשים לשחק בשלג. אני מודה על הגן הגדול שמאפשר להם לשחק כאוות נפשם. הם כבר עשו 'מלאכי שלג' מספר פעמים. גם אגממי משתתפת איתם, וכולה נירגשת."
"אני מבקשת שלא תתני להם לשהות יותר מידי בחוץ. אל תשכחי שהם לא רגילים לקור כזה," אני מבקשת, למרות שדאגתי שהם יהיו לבושים היטב.
"ספרי לי מה קורה," מחזירה אותי אימא למציאות.
"זה נשמע ממש לא טוב," רק סבא הורשה להכנס אליו, ואנחנו ממתינים לו בחוץ. ירדתי להביא לנו קפה. אני אעדכן אותך כשיהיו לי פרטים. אלזה, אגב, באה איתו ועזבה מייד. זה לא נשמע לך מוזר?"
"אני לא מופתעת. ישנם דברים שאת לא יודעת," עונה אימא. אני תוהה האם היא מתכוונת להסביר לי מדוע אמרה זאת, אבל היא שותקת.
*
סבא אהרון ואחיו הצעיר בנימין, או כפי שאנחנו מכנים אותו בינו, מאד קשורים, למרות שהם מאד שונים באופיים. הם עלו יחד לארץ, אבל דוד בינו מרבה לחזור לתקופות ארוכות לשוויץ. האם הסיבה לכך היא רק העסקים המשפחתיים שהוא מנהל עם סבי? על כך אין לי תשובה.
למרות שאני מכירה אותו מאז ומתמיד, אינני יודעת באמת הרבה על חייו האישיים, פרט לעובדה שהוא נשוי לאלזה, שהיא אישה חמוצת פנים, כל כך שונה באופיה ממשפחת רוזנטל כפי שאני מכירה אותה.
מעולם לא שאלתי מדוע אין לו ילדים, האם זה מבחירה, או חוסר יכולת להביא ילדים לעולם. פעם שמעתי חלקי שיחה בה אלזה אמרה שהיא לא מבינה למה נשים רוצות להרוס את הגוף שלהן, רק כדי להביא ילדים לעולם.
בזמנו לא הקדשתי מחשבה לכך, אבל כעת כשמצבו מוגדר אנוש, אני מצטערת בשבילו שאין לו ילדים משלו שיהיו איתו בשעתו הקשה.
*
אני עולה חזרה למחלקה. אבא יושב על הספסל מהורהר. "עצוב לי בשביל סבא. אני חושב שבגלל שאין לדוד בינו ילדים משלו, אבא שלי מרגיש צורך להיות אתו.
לא תמיד היחסים ביניהם היו טובים. הוא נהג להאשים את סבא בדברים לא הגיוניים, ואילו סבא היה מקבל את מילותיו בסלחנות. 'החיים שלו לא פשוטים,' נהג לומר, אבל לא הסביר. כאילו שמה שביניהם, נשאר רק ביניהם.
אני אומר לך בגלוי, אני פה בשביל סבא. אני לא בטוח שהייתי מגיע בשביל הדוד שלי. שלא תביני לא נכון, יש לי רגש כלפיו, ואני מאחל לו רק טוב. אבל איני יכול שלא לראות את ההבדל בינו לבין סבא. נבצר מבינתי איך שני אחים, ועוד תאומים, יצאו כל כך שונים."
סבא יוצא מחדרו של אחיו. העייפות ניכרת על פניו. "הוא ביקש לראות אותך," הוא אומר לאבא שקם ללא מילים ונכנס לחדר.
“צר לי עליו," אומר סבא, " הוא מדבר בקושי, ומודע למצבו. הוא מלא חרטה על הרבה דברים, ויודע שלא יוכל לתקנם. אני מניח שזה כאב קשה מנשוא. כמה חבל שאדם עוזב את העולם, ואינו שלם עם החיים שחי.
אני לעומתו, חי חיים מלאים ומספקים. למרות שלא הכל היה ורוד בהם, אני יודע שאעזוב את העולם מוקף אהבה ועם חיוך על שפתיי. תזכרי שאמרתי לך זאת, ואל תעצבי."
“באמת סבא, זה יקרה עוד כל כך הרבה זמן, שבטח אשכח את מה שאמרת כעת."
“אחי הגיע לסוף המסע. זה לא יקח הרבה זמן עד שיעזוב. לצערי הוא מבזבז את שעותיו האחרונות ממורמר ומלא כעס. שאלתי אותו אם מעולם לא היו לו ימים שמחים, שבהם הוא יכול להיזכר כעת. הוא ענה לי בכעס שהוא לא מושלם כמוני. מאיפה זה בא לו?"
אבא יוצא מחדרו של הדוד עם פנים חתומות. "דוד בינו שמע שאת כאן, וביקש לדבר איתך," אומר אבא, ומישיר מבט אליי. "המראה לא קל, תהיה חזקה."
אני קמה לאט, מנסה לדחות את המפגש. אני עומדת מול הדלת הלבנה, מושיטה ידי לידית המתכת הקרה, ופותחת לאט את הדלת.
אני רועדת מקור, למרות שהחדר מחומם. מראהו של דודי השוכב כמעט חסר חיים על המיטה, כל כך שונה ממי שהוא צרוב בזיכרוני.
“דריה, אני מבקש שתשמרי על אהרון יוסף, וגם על אביך. לא סתם ביקש אחי שתבואי, הוא זקוק לך, כעת כשאני עומד לעזוב את העולם.
הוא מאד אוהב אותך, וגאה במשפחה שלכם. גם אני. אני מודה לך שבאת. אין לך מושג כמה זה מרגש אותי." הדיבור שלו איטי, והנשימה קשה לו.
הוא עוצם את עיניו, ופותח אותן שוב . 'מאמא, את פה,' הוא אומר ושולח יד לאחוז בשלי, אבל ידו נשמטת, והמוניטור מתחיל להשתולל.
הצוות הרפואי מתפרץ לחדר, ומורה לי לצאת. גם סבא נדחק לחדר. "אני צריך להיות איתו," אני שומעת בזמן שהדלת נסגרת מאחוריי.
אני ניגשת לשבת ליד אבא, ומניחה את ראשי עליו.
אחרי דקות מעטות יוצא הצוות הרפואי. "אני משתתף בצערך," אומר הרופא ומבט חומל בעיניו, "עשינו כל שביכולתנו." אבא נד בראשו, אבל לא אומר דבר.
“אתה תודיע לאלמנה?" שואל הרופא.
“הייתי מעדיף שאתם תעשו זאת," עונה לו אבא. 'רק זה חסר לי,' הוא ממלמל, 'לדבר איתה כעת.'
“זהו, זה נגמר," אומר סבא בעיניים דומעות, "אין לנו יותר מה לעשות פה."
ובכל זאת, אנחנו יושבים דקות ארוכות על הספסל בחדר ההמתנה, נותנים לסבא לעכל את הבשורה הקשה.
לבסוף אנחנו קמים ועומדים לעזוב את המחלקה, כאשר אחת האחיות, שאוחזת מסמנת לנו בידה שניגש.
“דיברתי עם האלמנה של אחיך, היא אמרה שאתה תטפל בסידורי הקבורה," היא אומרת לסבא.
שלושתינו קופאים על מקומינו. כל אחד עם מחשבותיו. ‘למה אני לא מתפלא,' פולט לבסוף סבא.
“השעה שעת לילה מאוחרת, אני אפנה בבוקר לרב הקהילה, והוא יצור אתכם קשר," אומר סבא לאחות.
רק כשאנחנו שוב ברכב, סבא מרשה ללשונו להשתחרר, ומביע את דעתו ללא סינון, על מי שהייתה אישתו של אחיו.
"אבל מי אני? זאת הייתה בחירה שלו להעביר איתה את כל חייו. אהבה, כבר מזמן לא הייתה שם. אין לי מושג מה השאיר אותו איתה. ועכשיו, כבר אין את מי לשאול." הוא נאנח אנחה קולנית, שגורמת לי לרעד לא רצוני. כל הכאב שלו מרוכז באנחה האחת הזאת.
"אני אפנה בבוקר לרב שדאג לסידורים ההלוויה של אבא שלי. הוא היה אז רב צעיר, ואני מניח ש… בכל מקרה אין מה לעשות כעת. עבר עלינו יום ארוך, כשנגיע הביתה נאכל משהו קליל ונלך לישון."
אני שמחה שסבא מזכיר את העובדה שלא אכלנו, זה מראה לי שהוא יהיה בסדר.
“אין טעם לפרסם הודעה בעיתון בארץ, וגם לא פה. אחי היה אמנם איש עסקים מאד מצליח, אבל בחייו הפרטיים היה מאד מסוגר. כמה שהיינו קשורים, היו לו הרבה סודות, גם מפניי.”
“אני מבין אבא," אומר לו אבא, "אני מסכים לגבי הפרסום, אבל קח בחשבון שאתה כאן, ואתה דמות מאד מוכרת, ולכן עליך לצפות שרבים ירצו לנחם אותך. יהיה עלינו לדאוג גם לכיבוד. יש לך רעיון לי עלינו לפנות?"
"נדבר על כך בבוקר. מה היא חושבת לעצמה?" שואל סבא. לא שהוא מצפה לתשובה. “אתם מבינים שאם אתקשר כעת אליה, היא תכעס שאני מתקשר בשעה כזאת מאוחרת, ואם לא, גם אז יהיה לה מה לומר. אי אפשר לנהוג נכון איתה," אומר סבא, ומתקשר לאלזה.
“זה לא יכול לחכות לבוקר?" היא עונה לו בכעס כשהוא מתקשר אליה לבסוף, "אל תאמר לי שאתה מתכוון לדון איתי כעת בסידורים. הוא אח שלך ותטפל בזה."
כיוון שאני יושבת מאחורי אבא, אני יכולה לראות את תגובתו של סבא. הפנים שלו מתוחות, והוא מאגרף את כף ידו. “הוא אחי, והוא היה בעלך. רציתי להביע את תנחומיי," הוא אומר לה.
“עוד משהו?" היא שואלת בטון לא מרוצה.
"לילה טוב," אומר סבא, ובעודו מנתק נשמע קולה ברקע, 'ממש לילה טוב.'
"שתעשה מה שהיא רוצה. לפחות אין לי יותר צורך להעמיד פנים איתה."
ולמרות שאמר מה שאמר, טורח סבא בבוקר להודיע לאלזה על סידורי ההלוויה כפי שנקבעו על ידי חברה קדישא.
“היא תבוא לקבל איתנו את המנחמים?" שאלה סבתא.
"אענה לך בכנות, לא שאלתי, וזה לא מעניין אותי. עם מותו של אחי, מבחינתי גם היא לא קיימת."
מעולם לא שמעתי את סבא מתבטא כך. יש הרבה דברים שאיני יודעת, סבא תמיד משתף אותי רק בטוב.
*
"אני מאמין דרינקה, שיש להניח לדברים הפחות נעימים, לא לתת להם במה, ולהתרכז רק בטוב. זאת החלטה שלקחתי על עצמי בגיל צעיר.
הרי יכולתי להשתמש בעובדה שאני יתום מאם להשיג דברים, אבל לא רציתי להציג עצמי כמסכן, אלא כבנו של שלום רוזנטל, איש העסקים המצליח.
אבי, למרות שלא נישא שוב, לא דיבר מעולם על כך שהוא אלמן, אלא הירבה להתגאות בבניו."
*
בעוד אבא וסבא עסוקים עם הסידורים הבלתי נגמרים למסע הפרידה מדוד בינו, אני נוסעת עם אימא למרכז העיר. הדבר האחרון ששתינו חשבנו עליו, זה שיהיה עלינו להתכונן ללוויה. מה הפלא? הרי לא באמת ידענו מה קרה לדוד.
כיוון שאנחנו מכירות היטב את העיר, אנחנו לא מבזבזות זמן ונכנסות לחנות בה ביקרנו לא פעם, כדי לרכוש בגדים ללוויה ולימי השבעה. הקניה לא אורכת זמן רב, כיוון שהילדים איתנו. אנחנו ניגשות למחלקת הילדים ורוכשות עבור כל אחד מהן שתי חליפות שלג, ומגפיים חמות.
אגם מסתכלת על הבגד שאני מלבישה אותה ולא מבינה למה אני הופכת אותה לדובונת. "קר בחוץ אגממי, ואם את רוצה לשחק בשלג את צריכה להיות לבושה היטב.
ימים לא פשוטים מחכים לילדים ולכן אני נענית לבקשתם, ונותנת להם לבחור כמה צעצועים, למרות שהבאתי איתי עוברם. הגדולים מתלבטים ובוחרים לבסוף בדגמים של לגו להרכבה.
*
הזיכרון של גל יושב על השטיח, סמוך לשולחן בסלון ומרכיב עם הבנים ערים שלמות מלגו, גורם לי לדקירה בלב. יותר לא אראה אותו משחק איתם. אני לפחות מתנחמת בכך, שהם כן יזכו לשחק איתו, כך לפחות אני מקווה.
אני בודקת את הטלפון הנייד שלי בפעם המי יודע כמה, ועדיין אין ממנו שום אות חיים.
*
אגם מכניסה לסל בובה שבחרה בעצמה, כזאת שאפשר לקלח אותה, ואני מוסיפה לה גם חווה עם חיות.
בדרך לקופה אנחנו עוברות דרך מחלקת הנעליים. "מה לגבי מגפיים?" שואלת אימא, ובוחרת לה ולי שני זוגות מגפיים חמות, שמתאימות לשמלות שרכשנו.
למרות שנראה לי שמסע הקניות ערך זמן רב, למרות שקנינו באמת רק את הדברים ההכרחים, כשאני בודקת מה השעה, אני מגלה שבקושי עברה שעה.
אנחנו חוזרות לביתו של סבא, והילדים יוצאים מייד לחצר האחורית שוב ליצור בגופם 'מלאכי שלג.'
אני ניגשת למטבח, חולטת לאימא ולי תה צמחים, ונעמדת ליד החלון הגדול כדי לצפות בילדים.
אני נושמת עמוק כמה דקות של שפיות, לפני הסערה הגדולה.
