אני מתעורר שטוף זיעה. אני לא תמיד זוכר את החלומות שלי, אלא שהבוקר החלום מלווה אותי גם כשאני נכנס להתקלח.
*
"שיהיה לך ברור שאני הכרתי אותה קודם!" צרח עליי סוייר. קולו הדהד בכל המסעדה, וגרם לסועדים לקפוא במקומם.
"אתה מבין שאם סלין הייתה רוצה אותך, זה היה קורה כבר, ואין לזה קשר אליי?" עניתי לו באיפוק.
אבל סוייר לא הירפה והתחיל להשתולל, אחז בידו סכין ונופף אותה בתנועה מאיימת לעברי.
עם כל הרצון לשמור על איפוק, היה לי מאד קשה לא להגיב, ועדיין חשבתי עליה וצעדתי צעד אחד לאחור.
סוייר הטיח בזעם את הסכין על הריצפה, וקול המתכת שפגעה ברצפה השמיע קול צורם.
הוא קפץ את אגרופיו, והתקרב אליי בצורה מאיימת.
"תתרחק ממני!" סיננתי לעברו, עדיין בשקט.
אבל כאשר אגרופו נשלח לעבר פניי, כבר לא הייתה לי ברירה. חמקתי ממכת האגרוף, מה שגרם לו להכות בקיר מאחוריי. תפסתי את ידו והשלכתי אותו על הריצפה.
הדבר האחרון שרציתי שיקרה, קרה. סלין הגיעה למטבח וצעקה: 'יצאת מדעתך?!'
ואז התעוררתי, תוהה למי משנינו היא התכוונה.
*
אני מסיים להתקלח ולהתלבש, ויורד למטבח להכין קפה. ריח של קפה טרי מקבל את פניי, לא רק, אלא גם ריחם של מאפים טריים.
"סלין?" אני קורא בקול, אבל היא לא עונה.
אני פונה לרדת לקומה הכניסה, כאשר אני רואה את סל הכביסה שלי מונח במעלה המדרגות, ובו הבגדים שלי נקיים ומקופלים.
'זה מה שאת חושבת?' אני חושב לעצמי, 'שחיפשתי מישהי שתכבס ותטפל לי בדירה?' אני לא יכול להסביר לעצמי למה זה מפריע לי. זה לא שהיא עלתה לחדר השינה שלי ופישפשה בין בגדיי. 'וגם אם עלתה אז מה הסיפור הגדול? זה לא שיש לי מה להסתיר.'
אני לא מתאפק ושולח לה הודעה.
לוגן איסטווד:
יש לי מנקה שמטפלת בניקיון ובכביסה,
אין צורך שתעשי זאת.
סלין ברייטון:
אני מתנצלת.
הייתי צריכה לבקש את רשותך להשתמש במכונת הכביסה.
זה לא יקרה יותר.
סלין
רק כשאני קורא את התשובה שלה אני מבין שזה היה מיותר. אני גם מבין שכל דבר שאכתוב, רק יקלקל יותר.
יש לי צורך עז לפגוש אותה, ולדבר איתה פנים מול פנים, אבל אני מודע למצב הרגיש במסעדה, ונוסע לעבודה.
אני מעביר את היום בפגישות, ומדחיק את המחשבה על המסעדה. כשג'ק מציע לאכול במסעדה, אני מסרב. “יש לי מלא עבודה," אני מתרץ את סירובי.
"קרה משהו, אתה רוצה לדבר על זה?" הוא שואל. הוא עומד מולי, בזמן שאני יושב ליד השולחן ומקליד דו"ח במחשב.
“הבנתי שהנוכחות שלי במסעדה לא מוסיפה, להיפך. לעיתים היא דווקא מעוררת את הצוות להתלונן," אני עונה בלי להרים את עיניי מהמסך.
“סלין?" הוא מנסה לנחש.
“מה איתה?" אני שואלת.
“ היא באה בדרישות?" לו ידע כמה הוא רחוק מהמציאות.
“סוייר השף. הוא טוען שמתערבים לו במטבח, מה שכל כך רחוק מהמציאות," אני עונה.
“אין לו ספק שמשהו קורה בינך לבין סלין. הוא מאוהב בה מעל הראש." המילים האלה גורמות לי להפסיק להקליד ולהביט עליו.
“איזה ניתוח מרשים. ולחשוב שאת זה למדת מארוחת צהריים אחת. מהיום אני בטח שלא אוכל איתך שם," אני משווה לקולי טון אדיש.
"אח קטן, למה אתה כל כך נלחם בלב שלך?" המבט בעיניו אומר הכל, ועדיין אני לא מוכן להודות בפניו שאני מאוהב בה.
“לעובדה שסוייר מאוהב בה, אין קשר אליי," אני מסכם את השיחה.
אחרי שג'ק עוזב אני לא מצליח שלא לחשוב על המסעדה. איני יכול להתכחש לעובדה שהמסעדה הפכה לחלק חשוב בחיי, למרות שכלל לא התכוונתי שתהיה.
אני מתקשר ללואי כדי להתעניין איך התחיל היום. "אתה לא מבין בוס," הוא אומר נרגש. אני כבר מבין שאין טעם לומר לו בפעם המי יודע כמה, שיפסיק לקרוא לי בוס. "אני לא זוכר שהייתה במאפיה אי פעם, תנועה כזאת. כמובן שאני אומר להם שהכריכים הם תוצרת רומא, אבל זאת הרי הסיבה שהם מגיעים לכאן.
זה בדיוק מה שהייתי צריך כדי שהמוזה תחזור לשרות עליי. התחלתי לאפות מאפים מתוקים מהמטבח האיטלקי, הייתי רוצה שתבוא לטעום אותם. סלין אמרה שההחלטה היא שלך. היא לא מתערבת יותר בתפריט."
'אז עכשיו את כועסת עליי,' אני נאנח.
"אני אשתדל לעבור אצלך מאוחר יותר. בכל מקרה אני סומך עליך. ללחמים שאתה אופה, אין מתחרים. אני בטוח שכך יהיה גם לגבי העוגות."
אני מסיים את השיחה איתו ומתקשר למסעדה. "מסעדת רומא, בילי מדברת, במה אוכל לעזור?"
"מדבר לוגן," אני אומר, למרות שהיא יודעת שזה אני מהזיהוי של מספר הטלפון שלי.
"אני אקרא לסלין," היא אומרת מייד.
"אין צורך. רציתי רק לדעת שהכל בסדר." אני מייד מתחרט, שכן הסירוב שלי יכול להתפרש לא נכון.
"יום שקט עובר עלינו כאן. הכוונה בין הצוות. המסעדה מפוצצת בסועדים, ונאלצנו להתחיל לבקש שיזמינו מקומות מראש. היה נחמד לו היה לנו יותר מקום," היא אומרת.
"שיהיה לכם יום טוב בילי," אני אומר ומנתק. אמנם השיחה הסתיימה, אבל מילותיה מהדהדות במוחי, ומחזירות אותי לשיחה שלי עם סנטו.
*
"אם אתה שואל אותי בוס, זה נחמד שאתה מעביר את פינת הכריכים למאפיה, אבל אני אישית הייתי משנה לגמרי את המבנה שלה," אמר לי סנטו.
"תסביר," ביקשתי.
"השטח של המאפיה גדול מאד, וממש לא מנוצל. הייתי מזיז כמה קירות, יוצר מאפיה ומטבח בחלק האחורי, פינת כריכים, ופינה שמוכרת את מוצרי המאפיה, ומשתמש בחלל שנוצר כדי להוסיף עוד שולחנות למסעדה. התפוסה שלה גדלה מאד מאז שרכשת אותה.
לא הייתי מוריד בהכרח את הקיר שמפריד ביניכם, אבל הייתי מנצל טוב יותר את השטח כאן," אמר סנטו והצביע על קידמת המאפיה שבאמת איננה מנוצלת כלל.
גם אם אני מסרב להודות בכך, סלין הפכה לחלק חשוב בהחלטות שלי, ואני מרגיש צורך לדבר איתה.
*
אני מתקשר לטלפון הנייד שלה, למרות שאני יודע שהיא משקיטה אותו בזמן העבודה. הטלפון מצלצל, אבל היא לא עונה. אין לי מושג אם זה בגלל שהיא נעלבה ממני, או בגלל שהיא לא יכולה לענות כעת. אין לי ברירה אלא להמתין.
כעבור עשר דקות היא מתקשרת חזרה. "אני מתנצלת בוס שלא עניתי," היא אומרת כשברקע נשמע רעש המכוניות שחולפות בכביש. מסתבר שהיא יצאה החוצה כדי לדבר איתי, "אני לא מפעילה את הנייד בזמן העבודה."
"את כועסת עליי?" אני לא מתאפק ושואל.
"לא, למה? הרי הסברתי לך שאני לא מתעלמת ממך, אלא שהטלפון הנייד…"
אני קוטע אותה. "בגלל המסרון מהבוקר," אני אומר. אני חייב לנקות את האווירה בינינו.
"אני מבינה את הצורך שלך לשמור על פרטיותך. עברתי את הגבול. יש מכבסה ליד המסעדה. אני אדאג לכבס כאן…"
שוב אני קוטע אותה. "זה ממש לא מה שהתכוונתי. מה שרציתי לומר הוא שאני לא מצפה ממך לנקות, ולנהל את הבית. לשם כך אני מעסיק מישהי שבאה פעמיים בשבוע. את עובדת קשה מידי, ואני רוצה להקטין את שעות העבודה שלך, לא כדי שתטפלי בדירה."
"חשבתי שעברתי את הגבול. תודה שהסברת לי," היא עונה קצרות.
"סנטו העלה אתמול רעיון , והייתי רוצה לדבר איתך עליו. את פנויה להיפגש איתי?" אני שואל.
"אני אתפנה כשתגיע," היא עונה בטון חסר רגש.
"אני רוצה לנהל את השיחה הזאת לא לאזניי כולם. אני מודה שלעיתים אני חוטא באכילת ג'נק פוד. את מכירה את דוכן הנקניקיות בכניסה לפארק?" אני שואל.
"אני לא חושבת שיש מישהו שגר בעיר שלא מכיר אותו. מתי אתה רוצה שאהיה שם?" היא שואלת.
רציתי לומר לה שאבוא לאסוף אותה, אבל דווקא הרעיון שניפגש שם נראה לי הגיוני יותר.
"אני יכול להיות שם עוד רבע שעה," אני אומר. פתאום דחוף לי לראות אותה.
אני כל כך נבוכה מהמסרון שלו. מצד אחד הוא אמר לי שארגיש בבית, מצד שני מפריע לו שהשתמשתי במכונת הכביסה ללא רשותו, למרות שכיבסתי גם את בגדיו. ואולי מה שמפריע לו שפלשתי לפרטיותו, ולאו דווקא זה שכיבסתי.
הוא מבלבל אותי, ואני לא יודעת איך להתמודד איתו. אולי פירשתי אותו לא נכון. עכשיו אצטרך למצוא מקום אחר לגור. 'למה החיים כל כך מסובכים?' אם לא מספיק לי המתח עם סוייר, עכשיו זה.
מסתבר שטעיתי, והמילים שלו נאמרו דווקא מתוך כוונה טובה.
"אני יוצאת להפסקת צהריים," אני אומרת לבילי, "אני זקוקה לאוויר."
"אני בהחלט יכולה להבין אותך. יש שקט לא טבעי באוויר. סוייר מחפש לריב איתך, למרות שאת לא מספקת לו סיבה לעשות זאת," היא אומרת בהבנה.
"אז את מבינה שאני זקוקה קצת לאוויר. אני לא אתעכב הרבה. זה לא שאני הולכת לאכול במסעדה אחרת," אני צוחקת, וגורמת גם לבילי לצחוק.
"אם יש משהו שאין לי ספק בו, זה הנאמנות שלך לרומא," היא עונה, "הלוואי ויכולתי להצטרף אלייך."
"מי יודע? אולי יום אחד זה יקרה," אני עונה וממהרת לצאת.
כשאני מגיעה לפינת הפארק, לוגן כבר שם ליד דוכן הנקניקיות. הלב שלי מחסיר פעימה למראהו. העמידה שלו, כשידו האחת נתונה בכיסו, הופכת לי את הבטן מרוב התרגשות. הוא כל כך מזכיר לי את אבא. שניהם גברים כריזמטיים, שמקרינים עוצמה ממגנטת.
"עוד משהו?" שואל המוכר את לוגן, "עכשיו תורה," הוא מסמן בראשו לעברי. אני מופתעת, שכן הוא לא הראה סימנים שהבחין בנוכחותי.
"מה הזמנת?" אני שואלת את לוגן ומסתכלת על הלחמניה שבידו, "אני אקח אותו דבר."
לוגן מוציא שטר של עשרים דולר ומגיש לו. "היי מה עם העודף," קורא המוכר אחריו בעודנו מתרחקים מהדוכן.
"שיהיה לך יום נפלא," אומר לוגן ומוביל אותי לשבת על אחד הספסלים הסמוכים לכניסה לפארק.
"זה מדהים כמה אוכל פשוט כזה, יכול להיות בדיוק מה שאתה צריך," הוא אומר לי ונוגס מהלחמניה בהנאה, ולא איכפת לו שהפרצוף שלו מתלכלך מהרטבים.
הוא רואה שאני מבחינה בכך ומחייך. "מה הטעם לנקות כל הזמן את זוויות הפה, הרי זה מתלכלך שוב. לטעמי זה פוגם בהנאה כשאתה מרוכז במראה שלך, במקום להתענג על הטעם."
"אני מניחה שכך חינכו אותנו. אני מסכימה איתך לגמרי," אני עונה, ונמנעת מלנקות את הקטשופ מעל פניי.
"ותסכימי איתי, שמשקה מוגז זה בהחלט תוספת הכרחית לארוחה כזאת," הוא אומר ברצינות תהומית, ואני מתאפקת לא לצחוק.
"מותר לך," הוא אומר, עדיין בפנים רציניות.
"מה מותר לי?" אני שואלת.
"לצחוק," הוא אומר, והמבט הרציני על פניו מתחלף בחיוך.
"יודעת מה?" הוא אומר לי אחרי שתיקה קצרה, "בואי נהנה מהרגע. לא חייבים לדבר כעת על עבודה." הוא שוב מחזיר אותי לרגעים האינטימיים שחלק איתו במטבח אתמול בלילה.
אנחנו מסיימים לאכול, אבל במקום לצאת מהפארק הוא מתחיל ללכת על השביל לתוכו. "אני אוהב את הפארק הזה. הוא בעיניי אי של שפיות, בתוך המהומה של העיר. נהגתי לרוץ כאן מידי בוקר, ולא משנה מה היה מזג האוויר. כל זה עד שהתחלתי בשיפוץ הדירה, ואז היום שלי התנהל אחרת."
"עכשיו כשהשיפוץ הסתיים, אולי תתפנה שוב לריצת הבוקר," אני מציעה לו.
"את אוהבת לרוץ?" הוא מפתיע אותי, ואני כבר לא יודע איך לקרוא אותו.
"עד לא מזמן הייתי סטודנטית. הרגיש לי כאילו נכנסתי לגן ומאז אני במסגרת של לימודים, כך שלא יצא לי אף פעם לרוץ בבוקר. דווקא התאמנתי באופן קבוע, אבל בשעות מאוחרות יותר. כעת עם העבודה במסעדה, אין לי זמן לכלום," אני אומרת ומייד תופסת את עצמי, "שלא תפרש את דבריי לא נכון, אני לא מתלוננת."
"כבר דיברנו על זה. את עובדת שעות לא אנושיות. כל אחד זקוק למנוחה לגוף ולנפש. מתי יצאת מהבית היום? גרת פעם בכפר, והשכמת לקום כדי לאסוף את הביצים בלול, ולכן את רגילה לקצב מסחרר כזה?" הוא שואל, שוב ברצינות.
"תתפלא שמצאתי זמן להכל, כולל חיי חברה," אני עונה לו.
"עד שהתחלת לעבוד ברומא," הוא נאנח, "שוב אנחנו חוזרים לנקודה הזאת. את שוב מחזירה אותי לנושא העבודה.
אז בכמה מילים. רציתי לספר לך, שסנטו העלה רעיון. הוא הציע לשנות את פנים המאפיה, ולהוסיף בה שולחנות לרומא. אני מבין שיש ביקוש עצום לארוחות הצהריים שהמסעדה מגישה," הוא משתף אותי בסיבה לכך שביקש שנפגש.
"אין ספק שסוייר שולט היטב במטבח. הייתי שואלת אותו מה דעתו על הגדלת מספר השולחנות," אני מציעה.
"זאת לא החלטה שלו," הוא עונה לי נחרצות.
"תן לו להרגיש שהוא שותף להחלטה שלך. אתה יודע שאם יחשוב שיש לזה קשר אליי, זה לא ייגמר בטוב," אני אומרת באיפוק.
"מה את לא מספרת לי?" הוא אומר והמתח ניכר על פניו.
"שוב דבר מיוחד. שקט שורר כעת במסעדה, כשאני לא מתקרבת למטבח. אם כי הוא דרש ממני היום שאבוא לאחל לו יום טוב באופן אישי," אני אומרת.
"ואני לא רק שלא איחלתי לך, אלא שלחתי לך מסרון שלא הובן כהלכה. אני מתנצל, זה לא יקרה יותר, בעיקר כשאנחנו מתקשרים בינינו כל כך טוב."
"ובנימה זאת, כדי שאחזור. אני לא רוצה שיהיה למישהו מה לומר על ההעדרות שלי מהעבודה," אני אומרת ללוגן, אלא שהוא עסוק בהודעה שנכנסה לו.
"בטח," הוא פולט, ומקליד תשובה במהירות.
"אני מוזמן לברנץ.' בשבת בבוקר. תבואי איתי? זה מחוץ לעיר, כך שסביר שלא תפגשי מישהו שמכיר אותך." הוא מביט עליי בצפיה לשמוע את תשובתי.
"מחוץ לעיר?" אני שואלת.
*
"למה אביך לא יכול היה לקנות בית במנהטן, למה דווקא מחוץ לעיר?" שאלה במרירות אחותי למחצה. "זה כל כך מעצבן שאני צריכה לנסוע כמעט שעה, כדי להיפגש עם חבריי בעיר, בעוד שרבים מהם יכולים ללכת ברגל, או לנסוע בתחתית למועדון."
"אני לא בטוחה שיש בתים כאלה גדולים בלב העיר. את לא מעדיפה את הבית הגדול, הגן, את בריכת השחיה?" שאלתי אותה, בניסיון להזכיר לה את יתרונותיו של הבית.
אינני מכירה את לוגן, ובטח לא את חבריו. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להגיע איתו לשכונת מגוריי.
אני נושמת לרווחה כשהוא אומר שחברו גר בניו ג'רזי השכנה.
*
"רק שכחת שאני עובדת," אני בוחנת את תגובתו.
"יש לי קשרים קרובים מאד עם הבוס," הוא אומר וגורם לי לחייך. אני יודעת כמה הוא שונא שקוראים לו כך, ועדיין כדי להוכיח לי את כוונתו הוא משתמש בו.
"אני אגלה לך סוד," אני אומרת לו כמעט בלחש, "גם אני מסתדרת איתו לא רע בכלל."
"אנחנו חייבים לסדר לך את שעות העובדה. ולא רק לך," הוא אומר, "כשרכשתי את המסעדה לא ציפיתי שהיא תהיה עמוסה כל כך. האמת שרוב העובדים עובדים במשמרות, פרט לסוייר, מארי ובילי. תחשבי על פתרון. בכל מקרה את בחופש בשבת, את תבואי איתי? כבר מאוחר. אני אגיע למאפיה, ואבקש שיקראו לך," הוא אומר בלי לחכות לתשובה בקשר לברנץ'.
אני ממהרת חזרה למסעדה. מבט חטוף על השעון שלי מראה שנעדרתי פחות מחצי שעה, שזה בהחלט זמן סביר להפסקת צהריים. לפני שאני נכנסת למסעדה, אני בודקת לראות אם לא נשארו סימני אוכל על פניי, ושמחה לראות שאין זכר למה שאכלתי.
אני מתעכבת בפטיו, מדברת עם הסועדים, ורק אז חוזרת לתוך המסעדה.
"הזוג משולחן ארבע מבקש שתארזו לו את השאריות ותגישו לו את החשבון, הגברים בשולחן שתיים, מבקשים עוד קפה."
"לא שמתי לב שחזרת," אומרת אודרי.
"לא ראית שאני משוחחת עם האורחים בפטיו? זה בהחלט יום נעים לבלות בו בחוץ. השמש חמימה היום במיוחד, כאילו האביב כבר כאן, ועושה לך חשק להישאר כל היום בחוץ."
'באמת שלא שמתי לב,' היא ממלמלת.
"הבוס ביקש שתיגשי למאפיה לכמה דקות," אומרת לי בילי.
"לא אמרת לי שהוא אמור להגיע," אני מעמידה פני מופתעת.
