"במחשבה שנייה," אומר טים, "קחי את המפתח. הרי הדירה שלך."
"אני רוצה קודם שנחתום על חוזה. אני צריכה לקרוא בדיוק למה אני מתחייבת, וגם לדעת מה ההוצאות הנוספות. תכין את החוזה," אני אומרת לטים. משהו לא מריח לי טוב באופן שהוא ממהר למסור לי את המפתח. הדבר האחרון שאני צריכה שיקרה, שאגלה שהוא אינו בעל הדירה.
"אני סומך עלייך. תכיני לי את התשלום, ואעבור לקחת אותו מחר," אומר טים. 'למה נדמה לי שהוא מתחמק?'
"בלי חוזה אין עיסקה," אני אומרת ועומדת לצאת מהדירה.
"יש לי כאן את החוזה. מה דעתך שנלך לבית הקפה אצל בן. תקראי את החוזה, ונחתום עליו?" הוא בהחלט מפתיע אותי, "אני אדבר איתך בכנות. חזרתי הבוקר מהמערב. לא אכלתי כלום, ואני גווע מרעב."
"נשמע רעיון טוב. אני אקרא את החוזה, ואתה תשביע את רעבונך," אין לו מושג שזה מה ששכנע אותי ללכת איתו.
*
"אני מבין שאת רוצה להוריד משקל, ומהר," אמר לי ליאם, "אבל לעולם, אני חוזר על כך, לעולם אל תסתובבי רעבה. זה לא יגרום למשקל לרדת, ויכול רק להזיק לך."
"זה לא נשמע לי הגיוני. הרי אם לא אוכלים…" התחלתי לומר לו אבל הוא קטע אותי.
"את רואה שעד כה התוכנית שלי עובדת עלייך בצורה מופלאה. אפילו אני נפעם מהשינוי שחל בך. עם זאת, עליי לשמור שלא תזיקי לבריאותך, ולכן אני דורש שלא תדלגי על ארוחות, כיוון שזה יכול לגרום לך נזק."
אני מניחה שטים לא נוהג להרעיב את עצמו לעיתים קרובות, מבנה גופו בהחלט מעיד על כך שהוא שומר עליו, אבל עדיין יש במילים האלה משהו שגורם לפעמון האזהרה לצלצל אוזניי, וכך אני מוצאת את עצמי יושבת מולו בבית הקפה וקוראת את החוזה בעוד הוא אוכל בהנאה.
*
"ומה איתך?" הוא שואל פתאום.
"אני כבר אכלתי," אני אומרת, מסיימת לקרוא את החוזה, וחותמת עליו.
אני ניגשת לסניף הבנק במגדל, מושכת מזומן, ונותנת את הסכום לטים. הוא מאשר לי בחתימתו שהוא קיבל את התשלום ונד בראשו. "אני שמח שזו את," הוא אומר לי, "הייתי בטוח שלא תרצי את המקום. יש לי הרגשה טובה בקשר אלינו. עכשיו את מוכנה כבר לקבל את המפתח?"
"עכשיו כשחתמתי לך, תגלה לי מה הסוד של הדירה שלי?" אני שואלת ומשירה אליו מבט.
"אני הילד הרע של המשפחה, וכעונש קיבלתי לנהל את הבניין הכושל הזה," הוא עונה לי בכנות.
"ומה הילד הרע רוצה לעשות באמת?" אני שואלת.
"זה באמת משנה? כי יש מי שחושב שאין לי זכות בכלל לרצות," הוא אומר.
"אני בת שלישית, וצעירה מאחיותיי. אני לא חושבת שאני פחות טובה מהן. להיפך, אני יודעת שאני חכמה מהן, או לפחות עושה הרבה יותר מהן כדי להצליח בחיים. ועדיין, המשפחה שלי לא רואה אותי. בעצם זה לא נכון, הם רואים רק את הדברים שבעיניהם איני עושה בסדר. אז בחרתי להתרחק, ולעשות את מה שאני חושבת שנכון עבורי."
טים מביט עליי. "אני חושב שיש לי הרבה מה ללמוד ממך ילדה," הוא אומר, "אני יודע שאת ואני נהיה חברים טובים. את נותנת לי הרבה כח."
אנחנו נפרדים ואני ניגשת למיו מילאן. "אני חייבת להודות שלא ציפית שתחזרי," אומרת לי המוכרת איתה דברתי לפני הפגישה שלי עם טים.
"כל הסטים כל כך יפים, שהתקשיתי לבחור בזמן המצומצם שהיה לי. עכשיו זמני בידי. תעזרי לי לבחור?" אני מעמידה פנים שאני זקוקה לעזרה.
"בטח, למרות שעם גוף כמו שלך כל סט יתאים לך," היא אומרת, ובוחנת את גופי.
אני בוחרת ארבעה סטים, ומחייכת לעצמי . "נראה שאת חושבת איך החבר שלך יגיב," אומרת המוכרת.
אין לי כוונה לאשר לה כמה היא צודקת. כלומר הוא לא חבר שלי, אבל אני בהחלט חושבת עליו.
"אספר לך משהו אישי. עד לפני חצי שנה הייתי מלאה. לקחתי את עצמי בידיים, התחלתי משטר אימונים מלווה בדיאטה, ועכשיו הגיע הזמן שאחדש את המלתחה התחתונה שלי."
"ומה לגבי בגדים? אגב, החולצה שאת לובשת מעלפת," היא אומרת, "היכן רכשת אותה?"
אני מתלבטת האם לומר לה את שם המותג שלי, או לספר לה שזאת אני שתפרתי אותה.
"שמעת על המותג פרפר?" אני שואלת.
"מי לא שמע? רק שהמחירים הם לא לכל כיס," היא אומרת בצער.
"אני לא משווה חלילה למיו מילאן, אבל גם כאן המחירים לא זולים, ועדיין החנות מלאה. כשמדובר באופנה, אנשים מוכנים לשלם לא מעט," אני עונה.
"לא כל אחד נולד בבית עשיר," היא אומרת, "או במערכת יחסים עם גבר שמאפשר לך לקנות כל מה שאת רוצה."
'האם אני מרגישה ביקורת כלפיי? זה או אבא העשיר שאיפשר לי לרכוש אותה, או המאהב שלי?' אני לא אוהבת את התשובה שלה, ומחליטה לחשוף את עצמי.
"אני המעצבת של פרפר," אני אומרת לה.
המוכרת מביטה עליי ומגחכת. "את? את הרי ילדה."
"סיפרתי לך שהישלתי הרבה פאונדים מעליי. זה מה שדחף אותי לתפור לעצמי בגדים חדשים," אני אומרת.
"לא, זה לא נראה לי," היא אומרת פתאום חסרת סבלנות, "אני אקח את הסטים שלך לקופה."
כל אותה זמן אני רואה אישה יפיפיה, בעלת עיניים ירוקות מדהימות, ותלתלים שחורים כפחם, מקשיבה לשיחה בינינו.
"דורין, האם יש לך סיבה טובה לערער על מילותיה של הלקוחה שלך" היא שואלת.
"לא ליאה…גברת רוטשילד," היא מגמגמת, "רק שזה… פרפר זאת חברה…"
'אז זאת ליאה רוטשילד המפורסמת, הבעלים של מיו מילאן?' אני חשה פיק ברכיים. הייתי צריכה לסתום את הפה.
"כן דורין?" ליאה לא מרפה ממנה.
"אני מתנצלת," אומרת המוכרת וממהרת לגשת ללקוחה שנכנסה לחנות.
"אני אוהבת את החולצה שאת לובשת. הבד שבחרת, הגוונים שלו, והגיזרה שכל כך מחמיאה לגיזרתך," היא אומרת, "אני סקרנית לראות מה עוד עיצבת."
אני גולשת לאתר שלי, ומראה לה אותו. "אין ספק שכל בגד מיוחד במינו, אבל עדיין אין בכך להוכיח, שזאת את שעיצבת אותו," היא אומרת. להפתעתי בקולה אין נימה של ביקורת, אלא משהו שאני מתקשה להגדיר לעצמי.
אני פותחת את ספריית התמונות שלי ומראה לה את השמלה של מארי, ולצידה השרטוט שלי עם ההוראות לתופרת.
"אני חייבת להודות שלא היה לי ספק באמיתות דברייך, אבל עדיין בחנתי את תגובתך. את בהחלט מסקרנת אותי. הייתי שמחה עם נפגש ונדבר," אומרת לי ליאה ומגישה לי את כרטיס הביקור שלה, "תתקשרי כשתהיי פנויה."
"את בהחלט מחמיאה לי גברת רוטשילד…" אני מתחילה לומר.
"ליאה. תמשיכי," אומרת ליאה בחיוך.
"אין לי ספק שאת עסוקה יותר ממני. הייתי מבקשת שזו את שתקבע את הזמן המתאים שנפגש," אני אומרת.
"צלחת עוד מבחן בהצלחה," אומרת ליאה, "אני אוהבת את העובדה שלמרות ההצלחה שלך, את לא מתנשאת, לא מעמידה פנים שאת עסוקה. כעת כבר מאוחר. מה דעתך שנפגש מחר בבוקר? תתקשרי אליי ונדבר."
אנחנו נפרדות, ואני ניגשת לשלם עבור הסטים שרכשתי. "אני חושבת שיש טעות בחשבון," אני אומרת למוכרת שעורכת את החשבון עבורי.
"לא מדיסון, המחיר עבורך נקבע על ידי ליאה," היא עונה לי. אני מרגישה שהבטן מתהפכת לי מרוב התרגשות. זאת הפעם הראשונה בחיי שמישהו מעריך אותי, ואת מה שאני עושה, ועוד לא סתם, אלא ליאה רוטשילד!
אני מתעשתת מייד. אני חייבת לפנות את הדירה מעל החנות של ניקיטה, ולהעביר את חפציי לדירה החדשה שלי.
כשאני חוזרת לחנות, האור בה עדיין דולק. אני מנסה לעלות בזריזות לדירה, רוצה להימנע מלפגוש את ניקיטה. אם חשבתי שניקיטה לא הבחינה בהעדרי, אני לומדת שטעיתי.
"איפה היית? דאגתי לך," היא מופיעה בפתח הדלת .
"אמרתי לך שאני צריכה לעבוד. התחלתי לעבוד על ליין חדש, ויצאתי לפגישה," אני אומרת כאילו זה אמור להיות מובן מאליו. אני עדיין לא מוכנה לשתף אותה בעובדה שאני עוזבת הלילה.
ניקיטה מבחינה בשקית שבידי. "פששש… מיו מילאן, ואני חשבתי שאין לך כסף," היא אומרת בארסיות.
"ולמה חשבת דבר כזה?" אני שואלת, "הרי את יודעת שאני מעצבת, ומרוויחה לא רע."
"אני לא בטוחה שהעיצובים האלה שלך," היא מפתיעה אותי.
"באמת ניקיטה? לא ראית את השמלה שנתפרה פה היום לפי העיצוב וההוראות שלי?" אני שואלת באיפוק.
"יש בך משהו לא אמין," היא אומרת.
"הבנתי," אני אומרת לה ונכנסת לחדר המדרגות המוביל לדירה שרק אתמול נכנסתי אליה.
אני מודה שלא הבאתי איתי הרבה דברים מבית הוריי. אני אורזת בזריזות את הבגדים במזוודה שלי, מכניסה את מוצרי המזון שרכשתי.
כיוון שרק הבוקר שטפתי את הדירה, אין לי כוונה לעשות זאת שוב. אני לא שוכחת לקפל את השולחן במרפסת, ולהחזירו למקומו.
כאשר אני ניגשת לקחת את המחשב שלי, אני רואה שהוא פתוח. אני יודעת בביטחון שהשארתי אותו מכובה. אני מודה על כך שהוא מוגן בסיסמה ואין אפשרות להיכנס אליו ללא אישורי, ועדיין אני לא בטוחה שאיש לא הצליח לעשות זאת. אני נכנסת לראות מה הפעולות האחרונות שנעשו בו, ומודה על הידע שלי במחשבים. אני נושמת לרווחה כשאני מגלה שהיה ניסיון להיכנס אליו, שלא צלח. 'אז לא דמיינתי.' אני חושבת לעצמי, 'חוצפנית! רק בגלל שאני צעירה את חושבת שתוכלי לנצל אותי?'
אני מורידה את הדברים לרכב שלי, ורק אז חוזרת לחנות, ומניחה על השולחן את המפתח בתוספות שטר של מאה דולר. "אני מודה לך על הכל. אני מאד מעריכה שנתת לי לישון כאן אתמול. כמה אני חייבת לך על הבד של השמלה של מארי ותפירתה?"
יש בידי הוכחה שמארי שילמה לניקיטה ישירות עבור הבד, וכך עשתה עם נדיה. אני לא מתפלאת כשהיא נוקבת בסכום, שהוא אגב גבוה ממה שביקשה ממארי.
אני מראה לה את המיסרון ששלחה לי מארי, ובו היא מציינת ששילמה להן ישירות, וכמה. "יש בי משהו לא אמין, נכון?" אני שואלת את ניקיטה ומשירה מבט אליה. "אמנם אני עדיין ילדה, אבל אני חושבת ש… לא משנה. אם איני מובנית, אומר רק שלא אזדקק יותר לשירותייך."
"את כפויית טובה, אחרי כל מה שעשית למענך," היא אומרת בכעס.
"מה שתאמרי," אני אומרת לה. אין לי כוונה לענות לה. אני יודעת שההפסד כולו שלה.
אני נכנסת לרכב שלי ונוסעת לביתי החדש, פורקת במהירות את הדברים שלי לתוכו, ומתחילה לארגן אותו מחדש, לאחר שאני מוודאת שהוא נעול היטב.
אני שמחה לראות שהבית עבר ניקיון יסודי אחרי שהייתי פה עם טים.
לא אכלתי הרבה היום, אבל אינני רעבה. אני חורגת ממנהגי, ממלאת צלחת בדגנים, שופכת עליהם חלב, ויושבת לאכול.
השעה כבר חצות וחצי, אבל אני לא מסוגלת ללכת לישון, למרות שאני אחרי מקלחת, מה שגורם לי בדרך כלל להיות מנומנמת.
אני מוציאה את המחשב שלי, ורואה שיש לי הודעה ממשחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק. הפעם אני מחליטה לפתוח אותה.
מדיסון,
זוהי הודעה שניה בקשר לבקשתך להצטרף למשחק.
אם עדיין ברצונך להשתתף, הנך מוזמנת ליצור חשבון משתתף.
המשחק הבא יתקיים בימים הקרובים בשעה אחת עשרה בלילה.
במידה ולא נקבל ממך תשובה עד מחר בבוקר, נסיר את בקשתך.
תוכלי לפנות שוב בעתיד.
נשמח לראותך בין משתתפינו.
שלך,
משחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק.
אני מחליטה שיש בכך סימן, ויושבת לקרוא את ההוראות כיצד לפתוח חשבון. אני מתלבטת לגבי השם. אם אני רוצה שמיילו ימצא אותי, אני חייבת לבחור בשם שהוא יזהה. לבסוף אני בוחרת בשם הפרפרה הביישנית.
אני יוצרת כרטיס משתתף, ומקבלת אישור על כך. לא נותר לי אלא להמתין למשחק הבא, ולקוות שהוא יבחין בי, אם הוא בכלל חושב עליי.
אני מאוכזב מהמשחק האחרון של משחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק.
אין לי ספק שהיא לא הייתה במשחק. נכנסתי לשיחות פרטיות רבות, ואף אחת מהן לא קלטה את הרמזים ששתלתי בשיחה.
'אל תתייאש,' הוריתי לעצמי, כאשר פרשתי מהמשחק מותש בשלוש לפנות בוקר.
עם ההחלטה הזאת אני מתחיל את יום העבודה. למרות שכמעט לא ישנתי, אני מאד מרוכז בלימוד על המרדפים אחרי מתקפות הסייבר. "התפוח לא נפל רחוק מהעץ," אומר לי רוסו המנטור שלי, "יש לך את זה מיילו. לא נתקלתי בצעיר בוגר אוניברסיטה שמבין את הנושא כמוך, עד כי הידיעה שזה עתה סיימת את התיכון נשכחת ממני.
אני מודה, שמרגיש לי שאין לי הרבה מה ללמד אותך. יש לך את היכולת ללמד את עצמך. ניתוח המצב, והסקת המסקנות שלך, מופלאים בעיניי."
בצהריים אבא מגיע ליחידה ומזמין אותי לאכול איתו. זו הפעם הראשונה שהוא בא ומדבר איתי ליד עובדים אחרים. "אני רוצה לדבר איתך," הוא אומר בפנים חתומות.
"בהצלחה," אומר לי רוסו. אני מושך בכתפיי כאומר שאין לי מושג על מה הוא מדבר.
אנחנו יורדים בשתיקה למסעדה בקומה הראשונה של הבניין.
"אתה בטח תוהה על מה אני רוצה לדבר איתך באמצע היום," אומר אבא ועוצר את דיבורו בזמן שהוא מוסר למלצרית את ההזמנה שלו, "מה תאכל?" הוא שואל.
"אני אוכל כמוהו," אני אומר למלצרית.
"כפי שאמרתי, אתה בטח תוהה מדוע לא חיכיתי לדבר איתך בבית. העניין הוא שאני חושב שאתה מבזבז את זמנך," הוא אומר ומביט עליי בעיון.
אני משפיל את עיניי. 'הנה זה בא. הוא עומד לפטר אותי, למרות שאיני יודע מה עשיתי לא נכון.'
"העניין הוא," הוא שוב משתתק, "שהבנתי שלאיש מהמנטורים אין מה ללמד אותך. הקליטה שלך מהירה מהמחשבה שלהם. אני בהחלט חושב שאתה מעל כולם, בידע, ביכולתך לקלוט את הדברים. זה מעמיד אותי במצב לא פשוט. אני לא יכול להפוך אותך בין יום למנהל של היחידה.
לכן, החלטתי לתת לך להקים יחידה משלך. אני אקצה לך משרד קומה מתחתיי, ואתן לך לבנות אותה לפי מיטב הבנתך. אני אשלח לך רשימה של קיני האקרים, ואתה תבחר מביניהם על מי אתה רוצה להתביית."
"אני מודה שאני המום אבא. לא ציפיתי ש… אני אפילו לא יודע איך להמשיך לומר את מה שאני מרגיש כעת," אני אומר לו.
"כשרק התחלת לעבוד כאן, לא ידעתי כמה אתה רציני, האם אתה באמת רוצה להתקדם. לא ציפיתי שההתקדמות שלך תהיה כזאת מטאורית. אז נכון שהעובדה שאתה הבן של הבעלים עוזרת במקרה שלך, אבל גם אם לא היית, מרגיש לי שאין טעם שאתן לך להתבוסס במקום, כשאתה כבר רחוק ממנו ביכולותיך. הרווחת את זה ביושר, ואין גאה ממני בך.
קח לך את אחר הצהריים חופשי. בקומה השלישית יש ספריה עם מאמרים בכל נושא הקשור למלחמות סייבר. תשב תלמד, תשאב רעיונות.
מחר אתה תתחיל פרק חדש בחייך, הכי מרתק שהיה לך אי פעם. אני צריך את הסכמת למה שבחרתי עבורך," אומר אבא.
"הסכמתי? יש לך בכלל ספק כמה אני משתוקק כבר להתחיל?" אני שואל.
"מיילו, תרשה לי לשאול אותך שאלה אישית?" הוא מפתיע אותי.
"ברור, אתה אבא שלי," אני עונה לו בלי לחשוב.
"יש לך חברה?" הוא שואל.
"יש לך ספק שאני נמשך לנשים?" אני עונה בשאלה.
"זה לא מה ששאלתי," הוא עונה.
אני מסתכל עליו דקה ארוכה. אני לא בטוח שאני מוכן לענות על השאלה הזאת, אבל האופן שהוא מביט בי גורם לי לפתוח את הלב. "ישנה מישהי שאני מאוהב בה. אני לא יודע היכן היא כעת, אבל אני אעשה הכל כדי למצוא אותה," אני אומר לו.
"היה ביניכם פעם משהו וזה נגמר?" הוא שואל.
"אבא, אין לי בעיה לענות לך על השאלות שלך. אין לי מה להסתיר, אבל אני רוצה להבין מדוע אתה שואל," אני עונה לו.
"אני לא בטוח שאתה קולט איזה מטלה כבדה אני מטיל על כתפיך. אין לי ספק שאתה מסוגל לה. עם זאת, אני רוצה שתלמד לאזן את העבודה והחיים הפרטיים שלך. זה חשוב מאד בעיניי," הוא מסביר לי.
"כשאמצא אותה שוב, אכיר לך אותה, ותבין. היא הילדה הכי מדהימה שהיכרתי. היא חכמה ויש לה לב ענק," אני אומר, "היא למדה איתי בתיכון, ועזבה לפני סיום הלימודים, מה שלא כל כך מובן לי , שכן היא המצטיינת של השכבה."
"אני בטוח שיש לך את הכלים למצוא אותה, עכשיו כשאתה יודע מה שאתה יודע," אומר לי אבא.
הוא צודק. ובכל זאת אני אתן לדברים לקרות באופן שהם נועדו להיות. אני יודע שמה שקרה בינינו, אולי התחיל כהתערבות מטופשת, אבל היה מוצף ברגש, לא רק מצידה אלא גם מצידי.
'אני עוד אמצא אותך מדיסון, והפעם לא אתן לך להעלם לי."
