אני כל כך מלא אדרנלין לאחר השיחה עם אבא, וכשהחברים מזמינים אותי לצאת איתם, אני מודיע להם שאני עייף אחרי יום עבודה מתיש.
"נו באמת מיילו, מה אתה מבלבל את המוח? אתה עובד אצל אביך. כמה העבודה אצלו יכולה להתיש אותך?" שואל לירוי בזלזול.
"יש לך מושג במה אבי עוסק?" אני עונה מייד בטון קשוח.
"אני יודע שהוא עושה המון כסף ממשהו שקשור במחשבים," הוא עונה לי נבוך.
"אז מסתבר ש'משהו שקשור במחשבים,' יכול להיות מאד מתיש," אני עונה לו.
"וזאת בדיוק הסיבה שאתה צריך לצאת איתנו לפאב, למצוא לך מישהי שתפנק אותך הלילה," הוא אומר לי.
"אם זאת הסיבה אין לך מה לדאוג, אני מסודר," אני מגחך.
"באמת? איך זה שלא סיפר לי?" הוא שואל.
"כיוון שאני רוצה לשמור אותה רק לעצמי," אני עונה לו בטון מסתורי. כמובן שאין לי כוונה לספר לו שאין לי מושג היכן נמצאת האחת שלי.
אני מחכה כבר להגיע הביתה ולשבת מול המחשב. אני הולך לחפש אותה בין מיליוני בני נוער שמשתתפים במשחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק.
מכיוון שכבר יש לי חשבון, וחוקי המשחק לא מאפשרים לפתוח חשבון נוסף, אני מגיש בקשה לשינוי שם. השאלה באיזה שם אבחר כדי למשוך את תשומת ליבה.
M & M הוא שמם של עדשי שוקולד מתוקים, אבל גם ראשי התיבות של שמותנו הפרטיים. זה היה הכינוי שלה בתיכון, רמז לכך שנאמר שהיא מחסלת ללא חשבון את העדשים המתוקים. האם היא תעלב מהכינוי? אני הרי יודע שהיא איננה שמנה כפי שטענו כולם.
אני נשאל האם אני רוצה לרשום בסוגריים את הכינוי הישן שלי, אני עונה בשלילה.
מיום שהתחלתי לעבוד בחברה של אבי, בחרתי שלא להשתמש במחשב בלילות. עולם משחקי המחשב הפך עבורי מציאות, ביחוד היום כשאני נכנס לתוך העולם האפל של מלחמות הסייבר.
אני מרגיש שאני צריך שוב לחזור למשחקים קלילים יותר, כאלה שלא מצריכים יותר מידי אסטגטגיה.
אבל לפני הכל אני רוצה למצוא את מדיסון, ולגלות לה מה אני מרגיש כלפיה.
המשחק מתחיל באחת עשר בלילה, ולמרות שאני צריך לקום מוקדם בבוקר, זה בוער בי לשחק בו.
"מה אני אמורה לספר עכשיו לכולם?" שולחת אימי מייד הודעה.
"את שואלת אותי?" אני עונה לה בשאלה, "אני עשיתי מה שביקשת. אני סומכת עלייך שתדעי מה לענות."
היה לי ברור שיהיה לה מה לומר על ההודעה שלי. למרות הכל אני לא שונאת אותה, אלא מעדיפה להיות רחוקה ממנה, כדי שלא תוציא את זעמה עליי.
זאת הסיבה שבחרתי בכתובת הלא שיגרתית של החנות.
*
"אני חייבת להודות בפנייך," אמרה ניקיטה כשנפגשנו היום לראשונה פנים מול פנים, "אני עדיין המומה מאיך שאת נראית. בדמיון הכי פרוע שלי לא דמיינתי שאת כל כך צעירה. שלא תביני לא נכון, זה לא גורע הכישרון הנדיר שיש בך, רק שהייתי בטוחה שאת לפחות בת שלושים.
"אז כפי שהבנת," אני לא רוצה לתת לה לפתח שיחה עליי, "אני מחפשת מקום לגור." אני מעמידה פנים שאיני יודעת שבקומה השנייה יש דירות ריקות, ומחכה לראות אם היא תציע לי אחת מהן.
עיניה של ניקיטה מתמלאות דמעות, מה שמרגיש לי מאד לא נוח.
"היית לי בת… כלומר יש לי עדיין בת. היא העדיפה להישאר עם אביה במוסקבה, ובחרה לא להגיע איתי לניו יורק. עברו כמה שנים מאז.
אני חושבת שפשוט הייתי עיוורת, שכן הסימנים היו שם כל הזמן. היא נתנה לי להאמין שהיא באה איתי. עד כדי כך, לא חשדתי שהיא תתחרט ברגע האחרון, שהתעלמתי מכל הרמזים שפיזרה מסביב.
בלילה שעזבתי את רוסיה לצמיתות, הגענו עם המזוודות לשדה התעופה, מסרנו אותן והלכנו לאכול דבר מה. אני הלכתי לקנות ירחון אופנה, והיא בחרה ספר כלשהו, ושקית של חטיפים. כשהגיעה העת לעלות למטוס, היא אמרה שהיא כבר באה. לא הייתי לי סיבה לחשוד שזה לא עומד לקרות, הרי ראיתי אותה מגישה את הכרטיס שלה לדיילת.
נכנסתי למטוס, ורק אז הדיילת ניגשה אליי וסיפרה לי שהבת שלה הגישה לה את הכרטיס, עליו כתבה שהיא לא עולה לטיסה.
הייתי כל כך הלם, שלא שמתי לב שדלתות המטוס ננעלו, והמטוס חימם את מנועיו לקראת המראה. כשהתעשתתי זה היה מאוחר, כבר היינו באוויר.
את החנות הזאת רכשתי טרם הגעתי לניו יורק, וכך גם את שתי הדירות מעליה.
כאן הכרתי את אנטון ועברתי לגור איתו. הדירות נשארו מיותמות, לא רציתי להשכירן לאיש. אולי כי בסתר ליבי קיוויתי שהיא תגיע.
*
"לגבי שתי הדירות מעל החנות, מה דעתך שהאחת תשמש לך למגורים והשניה לסטודיו שלך?" שואלת אותי ניקיטה כשהיא נרגעת מעט.
"השאלה היא אם אוכל לעמוד תשלום שכר הדירה," אני עונה לה לעניין.
"אני אהיה כנה איתך. מאז שנכנסת לחיים שלי, המכירות שלי מאד גדלו מאד. לא מעט מהבדים שאת רכשת, אבל גם בזכות הלקוחות שהפנית אליי, ולזה אין מחיר. "אני אחלוק איתך את ההוצאות בגינן, אבל איני רוצה לקחת ממך דולר אחד עבור שכר הדירה," היא עונה לי נחרצות, "וזה לא נתון לוויכוח."
אני יודעת שאין מתנות חינם, ועדיין אני מחליטה להסכים. "אני אקבל את הצעתך הנדיבה, עד שאמצא מקום," אני אומרת. אני יודעת שאחפש מקום אחר, אבל לפחות הלילה יש לי איפה לישון.
ניקיטה מוציאה מהמגירה צרור מפתחות. "זה של החנות, ואלה של דלת הכניסה, והדירות למעלה," היא אומרת, "תעלי לראות אותן."
הבניין בו ממוקמת החנות נראה די עלוב מבחוץ. אני גיליתי אותה באינטרנט, וכשראיתי אותה לראשונה עמדתי המומה, שכן ידעתי כמה אוצרות מכילה החנות הקטנה הזאת.
ברור לי שאני רוצה לשנות את החזית שלה, אבל לפני כן אני רוצה לראות את הדירות. אני מכניסה את המפתח לדלת החיצונית שמובילה לקומה העליונה. אני בטוחה שמי שעובר לידה לא ישים לב אליה, וטוב שכך. את הדלת הזאת אין לי כוונה לצבוע.
כשהדלת נפתחת לאחר מאמץ לא קטן, אני מופתעת לראות חדר מדרגות מודרני, עם ריצפת שיש, לוחות שיש על הקירות, ומדרגות עשויות עץ חדש ועליהן שטיח שנראה שאיש עדיין לא דרך עליו.
אני חולצת את נעליי ועולה בריצה לקומה השנייה. הכל נראה כל כך נקי. ואז אני מבינה שבעצם איש לא גר פה עדיין. אני נכנסת לכל אחת מהדירות שנמצאות משני קצוות של מסדרון ארוך.
האחת מרוהטת כדירת מגורים מודרנית. הרהיטים בה נבחרו בקפידה, ויש בה הרגשה ביתית חמימה. השניה מנוגדת לה בתכלית, ונראה דירה סגפנית. היא גם קטנה יותר. יש בה סט ישיבה המכיל ספה, ושתי כורסאות, שולחן קטן במטבח, ומערכת בת שלושה חדרים, שאין בהם דבר.
אני פותחת את הארונות למצוא איזשהו רמז למי שהתגורר בו, אבל הם נקיים וריקים לחלוטין. אם הייתי צריכה להמר, בדירה הזאת גרה ניקיטה, ואת השנייה היא רכשה עבור בתה.
אני חוזרת לדירה הראשונה ומחפשת בארונות סימן למי שהתגורר בה. אני פותח באובססיביות כל ארון שניקרה לפניי, ולא מוצאת תשובה לתעלומה.
מה שמפתיע אותי שיש בה מקלט טלוויזיה גדול, מסוג הדגמים שיצאו רק לאחרונה לשוק.
אני מחליטה לגשש אצל גריפין. "אני מחפשת דירה," אני ניגשת ישר לעניין. אני לא יודעת לנהל שיחות חולין שאין בהן כלום.
"למה שלא תגורי בדירות מעל החנות?" הוא עונה מייד.
"זה מה שניקיטה הציעה לי, אבל אני לא מרגישה בנוח, ביחוד אחרי שראיתי אותן. הן מרוהטות ומצוידות בכל מה שצריך, ועדיין היא לא רוצה שאשלם לה עבורן," אני מניחה את הקלפים על השולחן.
"את יודעת ילדה, לפעמים עדיף לתת למישהו את הרכוש שלך בלי להנות מרווח, ולדעת שהוא בידיים טובות. קורה לא פעם ששוכרים גורמים נזק כבד לרכוש, מסרבים לשלם, ולא מוכנים לעזוב. אני מבין את ניקיטה. היא יודעת שתשמרי על הדירה כאילו הייתה שלך. רגע, אמרת דירות?"
"כן, היא הציעה שבדירה אחת אגור, והשניה תשמש לי כסטודיו," אני מסבירה לו.
"אני חושב שזה רעיון מעולה. אל תהססי. אני סבור שאם הסטודיו שלך יהיה מעל החנות, זה יועיל גם לה. היא סיפרה לי שבזכותך גדלו מאד המכירות שלה," אומר גריפין, "אם חסר לך משהו, או את צריכה עזרה, אל תהססי לפנות אליי."
"תודה. עזרת לה להחליט," אני אומרת.
'מה כבר יכול לקרות? הרי אינני מתחייבת לגור פה לתקופה ארוכה. אם אראה שזה לא מתאים לי, אני יכולה תמיד לעזוב,' אני משכנעת את עצמי.
"אני כל כך מודה לך ניקיטה. בדיוק כפי שאמרת, הן מושלמות עבורי," אני אומרת כשאני חוזרת לחנות.
"את צריכה עזרה?" היא שואלת.
"אני בסדר," אני אומרת לה. אני רוצה לעשות זאת לבד. אלה הצעדים הראשונים שלי בעולם, ואין לי צורך בשותפים.
אני הולכת לרכב שחונה בחצר האחורית, ומתחילה לרוקן אותו מתוכנו.
שעה ארוכה אני מבלה בסידור הארונות. כשאני מביטה על הבגדים שלי, אני רוצה לסיים את סידור הארון וללכת להתחיל ליצור כבר. למרות שהדירה השנייה אמורה לשמש עבורי כסטודיו, אני מעדיפה ליצור לי פינת עבודה בדירה בה בחרתי להתגורר.
כיוון שהמטבח ריק ממצרכים, אני יורדת לחפש מכולת קרובה, ושמחה למצוא מינימרקט גדול מעבר לפינה.
אני ממלאת את העגלה עם מצרכים, וניגשת למחלקת כלי הבית כדי לרכוש סט של צלחות, סכום וסירים.
'את לא צריכה לקנות הכל ביום אחד,' אני אומרת לעצמי, 'העיקר שיש לך מוצרים בסיסיים.' פתאום הקניה הזאת כבדה עליי. אני רוכשת כלים חד פעמיים וממהרת לקופה.
כאשר אני חוזרת עם המצרכים לדירה, אני רואה שניקיטה כבר סגרה את החנות. אני מביטה מסביבי ורואה שכל החנויות ברחוב כבר נסגרו.
הייתי כל כך עסוקה בהשרדות, שלא שמתי לב לזמן שחולף.
אני מסדרת את הכל במקומו במטבח, ומוציאה את המחשב כדי לראות האם יש לי הודעות בפרפר. אני נוגעת בהיסח הדעת בפרפר התלוי על השרשרת.
'אני כל כך מתגעגעת אליך מיילו. האם אי פעם חשבת עליי מאז היום ההוא שעזבת אותי, או שהייתי עוד אחת ברשימת הבלתי נגמרת שלך?'
עכשיו כשאני לבד, אני מתכוונת לחפש אותו. אני בטוחה שאצליח לראות מה איתו, אי שם בשדות האינטרנט, אבל לא הלילה. הלילה אני זקוקה למנוחה.
ההבנה שהייתי יכולה להיות סגורה במחלקה פסיכיאטרית ואיש לא היה בא להציל אותי, מעבירה בי צמרמורת. אני חבה את חיי לד"ר כרמן.
אני נכנסת למקלחת, פותחת את זרם המים, ממתינה שהמים יתחממו, והמחשבות שלי נודדות.
אני פועלת כאוטומט. תיק כלי הרחצה מונח ליד הכיור, והגיע הזמן לרוקן גם אותו. אדים ממלאים את החדר, ואני קולטת שהמים כבר מזמן חמים
אני מתפשטת והולכת לחפש אם יש מכונת כביסה במקום. אני מוצאת אותה מייד, ומניחה בה את בגדיי. רק אז אני קולטת שאני מסתובבת עירומה בדירה, ומודה על כך שעל כל החלונות יש תריסים שמונעים ממי שנמצא בחוץ לראות אותי.
אני לא זוכרת אם נעלתי את הדלת. ידיי היו עמוסות, ואני לא בטוחה שבכלל סגרתי אותה. אני ממהרת להציץ לעברה, ורואה שלא רק שהיא סגורה, אלא שדאגתי לשים עליה גם את השרשרת המונעת לפתוח אותה.
המים החמים קוראים לי, ואני מתענגת ממגעם על עורי. יש לי צורך לשפשף מגופי את היום הקשה הזה, כאילו מישהו חילל את גופי, ועליי לקרצף אותו שלא יישאר עליו סימן, אלא זאת הנפש שלי שנשרטה, ואותה אי אפשר לנקות אפילו עם מים חמים.
אני יוצאת מהמקלחת, לובשת חולצה ארוכה שאיתה אני אוהבת לישון, ומתחתיה רק תחתונים.
בטלפון הנייד שלי מחכות לי שתי הודעות. אני לא פותחת אותן, אלא מסתכלת רק ממי הן.
האחת מאבי, שאותה אני בהחלט לא רוצה לקרוא.
והשניה ממשחקי הבקבוק של צעירי ניו יורק.
אני מתפלאת לראות שקיבלתי הודעה, כיוון שנרשמתי למשחקים לפני כמה חודשים, וקיבלתי תשובה שעדיין אין מספיק משתתפים ליצור קבוצה לבני גילי. גם אותה אני לא פותחת. הכל יחכה למחר.
ובכל זאת יש שמשהו שבוער בי. המבט המאוכזב על פניה של ד"ר כרמן כשאמרתי לה שלא אעצב עבורה את השמלה, לא עוזב אותי. אני ניגשת למחשב ומתחילה לעצב אותה, הפעם עם הוראות לתופרת.
אני בוחרת את הבדים במדויק, מעלה את הכל על המחשב, ומציינת שזאת הזמנה מיוחדת ודחופה. אני שולחת את העיצוב לניקיטה, ומתנצלת על השעה המאוחרת.
"מי שתלבש אותה היא ברת מזל. אין ספק שכולם ידברו עליה," היא עונה לי במייל חוזר. "שלחתי אותה לתופרת, היא כל כך התלהבה ואמרה שהיא תתחיל לעבוד עליה בבוקר, ומבקשת שהמזמינה תעבור אצלה אחר הצהריים למדוד אותה."
אני רוצה לשלוח מסרון לד"ר כרמן ונזכרת שהטלפון שלה חסוי. לא נותרה לי ברירה אלא להמתין שהשמלה תהיה מוכנה, ולבקש מניקיטה שתדאג שד"ר כרמן תגיע למדידה אחר הצהריים.
'אולי זה עדיף,' אני מדברת אל עצמי, 'כך איש לא יוכל לקשור בינינו.'
"יש לי רק בקשה אחת," אני כותבת לה, "שמה של המעצבת ישאר חסוי."
"מבטיחה לשמור בסוד את זהותה," עונה ניקיטה.
עכשיו אני רגועה יותר, ויודעת שאוכל להירדם בקלות.
'בוא לחלומי,' אני קוראת למיילו 'אני כבר מגיע,' אני מדמיינת אותו אומר, ונרדמת מייד.
אני מתעוררת כאשר החדר מוצף באור. אני קופצת מהמיטה וניזכרת שסיימתי ללמוד, וכעת זמני בידי.
אני לא מוותרת על אימון הבוקר שלי. ליאם נתן לי תכנית אמונים שאותם אני יכולה לבצע לבד. אני מרגישה את הגוף שלי מתעורר לחיים ככל שהשרירים שלי מתאמצים יותר. אני ממלאת את ריאותיי חמצן, ומרגישה חיה כמו שלא הרגשתי מימיי.
עם סיומו של האימון אני נכנסת לשטוף את עצמי, ומכינה לעצמי סלט ירקות, כיוון שליאם אמר שחשוב שאוכל אחרי האימון, גם איני מרגישה רעב..
השעה עדיין שעת בוקר מוקדמת. אני מופתעת לשמוע את הטלפון הנייד שלי מצלצל. "אני חושבת שבעלת השמלה הגיעה לחנות," לוחשת ניקיטה.
"מאיפה היא יודעת?" אני עונה בלי לחשוב. אני בודקת שלא מסרתי את פרטיה במייל ששלחתי אתמול.
"היא הראתה לי את העיצוב ששרטטת לה על נייר, ושאלה אם אני יודעת מי יכולה לתפור לה את השמלה," ממשיכה לספר ניקיטה בשקט.
אני יורדת לחנות, ומעמידה פנים שאיני רואה אותה.
"בקשר לשמלה שביקשת ממך לעצב," אני פונה לניקיטה, "אלא הבדים שבחרתי עבורה," אני אומרת ומתחילה להראות לה את האופן בו אני רוצה שהתופרת תתפור אותה. "עדיין לא השגתי את מספר הטלפון של הלקוחה, אבל אני מאמינה שמה שצריך לקרות יקרה, ובסופו של דבר נמצא את הדרך להגיע אליה. אני חייבת לברוח," אני אומרת ועוזבת את המקום במהירות.
אני מחייכת כאשר מתקבל המסרון מניקיטה. "את מדהימה."
כעבור שעה הטלפון מצלצל והזיהוי מראה שהשיחה היא מבית החולים הפסיכיאטרי. 'מה הם רוצים ממני כעת? האם הביקור של ד"ר כרמן היה מלכודת? ' ובכל זאת אני מחליטה שאין טעם שאתחמק, ולכן עונה.
"מדברת ד"ר אמילי כרמן." הטון שלה רשמי ומרוחק.
"בוקר טוב ד"ר כרמן," אני עונה בטון רגוע. אני לא אראה לה כמה הבטן שלי מתהפכת.
"הייתה לי שיחה הבוקר מאביך. הוא ביקש שאשמור על הביקור שלך אצלנו בסוד. הבטחתי לו שכך אעשה," היא משתפת אותי בשיחה עם אבי, "חשבתי שזה יעניין אותך."
"אין לי בעיה עם זה," אני עונה לה.
"אני מצטערת אם גרמתי לך להחסיר פעימה. חשבתי שעדיף שאתקשר אלייך מהטלפון של בית החולים. את כבר יודעת מה אני רוצה לומר לך. אני כל כך מודה לך, אין לך מושג כמה ריגשת אותי," אומרת ד"ר כרמן.
"בלילה כשהייתי לבד עם עצמי, קלטתי כמה אני ברת מזל שאת זאת שראיינה אותי. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לו היה זה רופא אחר. זאת אני שצריכה להודות לך."
"חתמתי על האישור בלב שלם. אני יודעת שמקומך לא בבית החולים. את ראויה להערצה על הדרך שעברת. את יכולה בהחלט להיות גאה בעצמך. אני מאחלת לך בהצלחה בחייך החדשים," אומרת כרמן, "אני כבר לא יכולה לחכות שיגיע כבר אחר הצהריים."
"אני מבינה שיש לך למה לחכות," אני עונה. כמובן שלא אומרת שאני מתכוונת לעקוב מקרוב על היצירה שלי.
