צ'ארלי קרלטון
יומיים לפני חנוכה 2022
אני נכנסת לבית הקפה משהו מתוק אותו מנהלת חברתי אייסי כדי להזמין עבור רייצ'ל סופגניות למסיבת החנוכה השנתית שהיא עורכת.
*
"אני מצטערת שאני תמיד מתלוננת," אמרה לי רייצ'ל כששכבה על הספה בקליניקה שלי, "כמה פעמים אני יכולה לבקש ממנו שלפחות יטפל בהזמנה של הסופגניות? בסופו של דבר את המסיבה אני עורכת בעיקר בשביל החברים והלקוחות שלו."
אני מטפלת ברייצ'ל כבר למעלה משנה וכבר למדתי להכיר מתי היא עומדת לאבד את עשתונותיה.
"תגידי לי כמה את צריכה ואעשה הזמנה בשבילך," אמרתי לה. היום במיוחד אין לי כח להתמוטטויות הדרמטיות שלה.
"אבל אני משלמת," ענתה לי מייד, "זאת הזמנה יקרה."
כל כך אופייני לה. כמובן שהיא הייתה חייבת לנפנף בעובדה שהמסיבה עולה כסף רב. לעומת זאת מילת תודה לא שמעתי ממנה, כאילו זה דבר שכיח שהפסיכולוגית שלך עושה זאת עבורך.
בינינו לא היה לי איכפת כיוון שזאת הייתה הזדמנות בשבילי לפגוש את אייסי ולתת לה את הבגד שהזמינה מליין בגדי העור החדש של קרלטון חברת האופנה שבבעלותי.
*
אני עומדת לעלות לקומה העליונה בה נמצא משרדה של אייסי כשאני שומעת את קולה מכיוון המטבח. אני חוצה במהירות את בית הקפה, שעדיין לא מלא בסועדים, וחומקת לתוך המטבח.
"רק מלהריח את ריחות האפיה כאן אני מתעלפת," אני אומרת לאייסי שמבחינה בי מייד.
אני מושיטה לה את הבגד שבחרתי עבורה, חליפת שני חלקים מעור.
"מושלם," היא אומרת לי, "בעצם כל דבר שאת עושה הוא כזה."
אני מספר לה על סיבת בואי והיא מוציאה את הקטלוג עם תמונות של המתוקים לחנוכה 2022.
אני מעיינת בתמונות ומתקשה לבחור. כל סופגניה נראית לי הכי טובה.
ג'וש, העוזר האישי שלה שמשמש גם כמלצר כשבית הקפה עמוס, ניגש אליה ואומר לה שהתפוסה מלאה.
אייסי שולחת עוד מלצרים לשרת את הסועדים. "בואי נשב על הדלפק," היא אומרת לי, "אני רוצה לראות שהכל מתנהל כשורה."
אייסי רואה שהכל מתנהל כסדרו ואנחנו יושבות לערוך את ההזמנה. אני מתקשה להחליט ואייסי מציעה לי איזה סופגניות להזמין. "אלה הכי פופולריות," היא אומרת, "אנשים אוהבים את הקישוט למעלה, ופחות מעניין אותם הטעם."
"למה זה כזה מסובך," אני נאנחת. "מה קרה לסופגניות של פעם, אלה עם הסוכר למעלה וריבת התות בפנים? זה זיכרון הילדות הכי חזק שלי מבית סבתי. הכל היום כל כך …כאילו אנחנו כל הזמן בתחרות. בכל מקרה זאת לא מהמסיבה שלי ולא אני קובעת. ואצל רייצ'ל מה שקובע זה מה יאמרו עליה ביום שאחרי."
"אני כל כך מבינה למה את מתכוונת," היא אומרת וממשיכה להראות לי את מה שלדעתה עליי להזמין.
"בואי נדבר על כמויות," אומרת אייסי.
"זאת מסיבה צנועה, רק מאתיים איש," אני אומרת ושתינו פורצות בצחוק.
"תני לי כמה דקות ואערוך לך את ההזמנה בצירוף תמונות ונשלח לה אותה לאישורה."
"צ'ארלי," ניגש אליי ג'וש שמתפקד כמלצר בגלל העומס בבית הקפה, "יש כאן גבר שביקש לקרוא לך. הוא משוכנע שאת מלצרית שמתבטלת. חשבתי לענות לו שאת לא עובדת כאן. אני לא יודע מה עבר לי בראש שהחלטתי לבוא לקרוא לך. את תמיד יודעת איך להגיב לאנשים כמוהו."
"הוא מציק לך?" אני שואלת.
"אין לך מושג כמה תלונות יש לו," הוא עונה לי.
אני לבושה מכנסי עור צמודים שחורים, חולצת סריג לבנה צמודה ונועלת מגפונים עם עקב גבוה. "אז אני נראית לו מלצרית?" אני מחייכת לג'וש ומצביעה באצבעי על הלבוש שלי, "תוביל אותי אליו."
טביעת העין הטובה שלי היא לא תוצאה מלימודי הפסיכולוגיה, אלא היא הסיבה שגרמה לי ללמוד את המקצוע. היא, והעובדה שרציתי לרפא את עצמי מעברי.
אני ניגשת לשולחן סביבו יושבים חמישה גברים. אין לי ספק מי מהם קרא לי.
"אני לא יודע מי מעסיק אחת כמוך. את כל הזמן מפטפטפת במקום לעבוד," הוא יורה לעברי וסוקר אותי ביסודיות, מתעכב באריכות על מכנסיי.
"במה אני יכולה לעזור לך אדוני," אני שואלת.
הוא מחייך בשביעות רצון כשאני קוראת לו 'אדוני.'
"את ילדה ממושמעת," הוא אומר ונד בראשו.
"אני ממתינה לתשובתך," אני אומרת מתעלמת ממה שאמר, "יש משהו שחסר לך? יש לך הערות לגבי משהו?"
"המנה הזאת הוגשה לי קרה," הוא אומר ומצביע על הצלחת שלו שכמעט חוסלה לגמרי.
ברור לי שאני יכולה לאמר לו שצלחת כמעט ריקה מעידה דווקא שהמנה ערבה לחיכו, אבל אני מעמידה פנים שאני מסכימה איתו, נדה בראשי לאות הסכמה.
"אני אקח את הצלחת לטבח ואנזוף בו," אני אומרת ומושיטה ידי להוריד את הצלחת.
הוא תופס את ידי בחוזקה. "את לא רואה שלא סיימתי לאכול?" הוא נובח עליי.
"ברור שלא. הרי המנה קרה ולא לטעמך," אני אומרת ומביטה במבט מצומצם על ידו שלא מרפה ממני.
"מה יש לך ג'ייק תוריד את היד שלך ממנה," מסנן גבר שיושב מולי עוד לפני שאני מצליחה לאמר מילה. אני מרימה עיניי אליו ונתקלת בזוג עיניים כחולות קרות כפלדה.
אני מנצלת את המצב, מושכת את ידי ממנו ולוקחת את הצלחת.
"השתגעת? מה אתה מתערב," הוא מרים עליו את הקול.
"אני חושב שאתה מתבלבל. אל תרים עליי את הקול," הוא אומר לו.
ג'ק רוצה לענות לו אבל קולט שאני לא לידו, ואני רואה אותו מסתובב לאחור ומחפש אותי. הוא לא רואה שאני מסתכלת עליו מאחרי הדלפק.
"חוצפן," אומרת אייסי, "תני לי לדבר איתו."
אייסי נגשת לשולחן. "אני מבינה שהתלוננת על האוכל," היא אומרת.
"אני רוצה לדבר עם המנהל," הוא אומר לה בזלזול.
"אני בעלת בית הקפה וגם המנהלת שלו," היא אומרת, "אני מבינה שלא נהנית מהאוכל ולכן לא אחייב אותך עבור המנה, רק חבל שסיימת כמעט לאכול אותה למרות שלא נהנית ממנה."
"אתה רואה פול," הוא אומר לגבר שהשתיק אותו, "יש לך עוד הרבה מה ללמוד ממני. זה נקרא מקום שמעריך את הלקוחות שלו."
"יש לי רק הערה קטנה," ממשיכה אייסי, "אני מבקשת שלא תבוא לסעוד כאן שוב."
"את חושבת שאני צריך שתתני לי ארוחה בחינם? אני יכול לשלם כל סכום," הוא אומר לה.
"אין לי ספק. המראה שלך בהחלט מראה שיש לי ארנק מלא וגדוש. העניין הוא," היא עושה הפסקה רגע בדיבורה, "אני לא מעריכה אנשים שמתנהגים…"
הוא קוטע אותה בגסות. "הילדה החוצפנית הזאת צריכה ללמוד להתנהג, הייתי מצפה ממך שתפטרי אותה."
"העניין הוא שאין לי אפשרות לפטר את צ'ארלי," היא ממשיכה ללכת סחור סחור.
"אין קל מזה את רק צריכה…" הוא אומר.
הפעם אייסי קוטעת אותו. "צ'ארלי היא לקוחה שלי, בדיוק כמוך. ראיתי שבחנת אותה ארוכות. באמת לא ברור לי אם כך מדוע טעית לחשוב שהיא מלצרית.
בכל מקרה אני אבקש מהמלצר שיבוא לפנות לכם את השולחן ויגיש לכם קינוח על חשבון הבית."
*
*
"תגידי את השתגעת?" שואלת אותי רייצ'ל כשהיא קוראת את ההזמנה של הסופגניות ששלחתי לה, "ראית כמה כסף? ממה עשויות הסופגניות מזהב?"
"את צודקת רייצ'ל. אני מציעה שתזמיני את הסופגניות מהסופר ליד ביתך. אני בטוחה שהמחיר שם סביר יותר," אני עונה לה למורת רוחה, "עליי לסיים אני נכנסת לפגישה."
אני מעבירה את הטלפון לשקט ונכנסת לחנות של מיו מילאן לראות מה מצב הסחורה על המדפים.
"מה אמרתי לך?" אומרת לי ליאה הבעלים של מיו מילאן ומצביעה על המדפים באגף של קרלטון אופנת בגדי עור.
*
חמש שנים קודם
את ליאה פגשתי ביום ההתנדבות השבועי שלי בעמותה שמטפלת בנערות שעברו התעללות מינית.
"אני מאד מעריכה את העובדה שאת מקדישה מזמנך החופשי לבוא לשוחח עם הנערות, בזמן שיכולת לדרוש כסף עבור השרות שלך," היא אמרה לי.
הסטתי מבטי ממנה. עד לאותו יום הרגשתי שעברי חרוט על מצחי כאות קין.
"אשמח לדבר איתך מחוץ למקום הזה," אמרה לי ליאה.
חשבתי שהיא אומרת זאת רק כדי להפר את השתיקה שעמדה בינינו.
כאשר נפגשנו פעם נוספת השיחה בינינו זרמה יותר. "לא יצא לנו להפגש, אבל אשמח אם תצטרפי למסיבת חנוכה בביתנו," אמרה לי ליאה בסיומו של הביקור.
לא היה לי מושג איזה נס יקרה לי בעקבות ההזמנה הזאת.
*
"אני מזכירה לך לגבי המסיבה הערב," אמרה לי ליאה, "זאת מסיבה מצומצמת, יהיו בה עשרים אנשים. נדליק יחד נרות ונאכל לביבות כמיטב המסורת. נשאר לי רק לקנות סופגניות."
"אולי תתני לי להביא. יש לי חברה שהיא אלופת הקינוחים?" שאלתי.
"אם כך אשמח," ענתה ליאה.
אני מאד אוהבת מסיבות אינטימיות. הן מאפשרות לך באמת לדבר עם כולם לא שיחות נמוסין אלא שיחות בהן האחד באמת מקשיב לשני.
"ספרי לי עלייך," אמרה לי ליאה בזמן שעזרתי לה לאסוף את הכלים ולהביאם למטבח.
"אני לומדת לתואר שני בפסיכולוגיה וכדי לפרנס את עצמי אני מייצרת ליין של בגדי עור, כל אחד פריט ייחודי שאין שני לו," שיתפתי אותה.
"זה נשמע ממש נפלא. הייתי שמחה לראות את היצירות שלך," אמרה ליאה בהתלהבות.
לא היה לי מושג לאיפה תובלנה המילים האלה.
"יש לך אפשרות להראות לי מחר כמה דגמים?" שאלה.
"יש לי תמונות אם את רוצה לראות," עניתי לה בהיסוס.
"אם אני רוצה? אני מאד רוצה, ועכשיו. הכלים יחכו," אמרה ליאה ועדיין לא הרגשתי שעומד להתרחש נס.
"צ'ארלי, את ממש מוכשרת!" קראה ליאה בהתפעלות כשדפדפה בין התמונות שלי.
"תודה," עניתי לה בביישנות. ליאה תמיד מתלבשת כל כך יפה והרגשתי שזאת בהחלט מחמאה גדולה ממנה.
"אני עומדת לגלות לך סוד ומבקשת שתשמרי אותו לעצמך," היא אמרה ואני תהיתי מה יש לה לאמר לי.
"אני הבעלים של מיו מילאן," היא אמרה והשאירה אותי פעורת פה.
"יש לי הצעה בשבילך. מה דעתך לשווק את הליין שלך בחנות של מיו מילאן? אני מבטיחה לך יד חופשית בעיצוב. אני מוכנה לעזור בכל דרך שתבקשי."
*
ערב נר ראשון 2022
"אני מבקשת שתגיעי בזמן," אומרת לי רייצ'ל, "אני על הקצה."
בכל מקרה אחר הייתי דוחה את ההזמנה, אבל אני יודעת שמצבה של רייצ'ל באמת לא טוב.
"מבטיחה שאגיע בזמן," אני עונה לה ונכנסת לחנות של מיו מילאן לראות שהסחורה שהגיעה לפני זמן לא רב כבר מסודרת על המדפים לשביעות רצוני.
"עשית את זה ילדה," אומרת לי ליאה, "אני חושבת שכיסינו את כל מסיבות חנוכה בעיר. זה היה רעיון גאוני מצידך ליצור ליין שלם לחג."
אני חוזרת לדירתי מרוצה מהיום והולכת להתארגן. כל השלווה שעטפה אותי נעלמת.
כל פעם שאני לובשת לראשונה בגד חדש בעיצובי אני מתרגשת. היום אני חשה מועקה. זאת הפעם הראשונה שאני מגיעה לביתה הפרטי של מטופלת שלי.
אני לא יודעת איך אצליח להסתיר את מה שאני מרגישה כשאראה את בעלה שספק אם הוא יודע מה היא מספרת לי כשהיא שוכבת על הספה בקליניקה שלי.
*
"את יודעת שאת לא חייבת לשכב על הספה כדי לדבר," אמרתי לה פעם, "הכורסה לידי לא נמצאת כאן לקישוט."
"נוח לי יותר לדבר כשמבטי מופנה לתקרה," היא ענתה לי, "אני יודעת שדרכה הוא לא יכול להיכנס."
הבטתי בה. לא כל כך הבנתי למה היא מתכוונת. "את מבינה," היא המשיכה להסביר לי, "כשאני יושבת יש לי הרגשה שהוא עומד להיכנס כל רגע."
כמטפלת אסור לי לאמר לה מה לעשות.
אני אישית הייתי עוזבת אותו מזמן.
*
אני מקדימה להגיע. אני מעדיפה להיות לפני הזמן, ולא לתת לה לחכות לי.
"הגעת," היא אומרת לי ונושמת לרווחה.
"את נראית כמו פיה קסומה," אני אומרת לה.
"כך אני רוצה שהוא יזכור אותי," היא אומרת, "פיה קסומה שפעם הייתה שלו."
"מה את מתכוונת?" אני שואלת אותה מנסה לשמור על שלוותי.
"זה החג האחרון שאני חוגגת איתו. אחריו אהיה חופשיה," היא אומרת לי.
"תסבירי," אני מרגישה את המתח מטפס במעלה גבי.
"אני רוצה לחיות, לנשום אוויר, להיות אני. אני בוחרת סוף סוף בחיים. כל מה שאת מטפטפת לי
סוף סוף חדר להבנתי. את הנס הפרטי שלי," היא אומרת לי בחיוך גדול.
"מה אם כך תעשי?" אני שואלת.
"תקופה ארוכה אני שמה כסף בצד לימים שיבואו. אין לו מושג מה קורה איתי. למה את חושבת שאני משלמת לך במזומן? הוא לא יודע על הפגישות שלנו וכמה את נותנת לי כח לראות אותי וכמה אני שווה," היא אומרת לי ולראשונה אני רואה חיוך על פניה, ואיזה חיוך יפה יש לה!
כאילו ניתן האות והבית מתחיל להתמלא באורחים. אני עומדת בצד ומביטה ברייצ'ל מקבלת את אורחיה בחיוך גדול, מברכת כל אחד ומודה לו על שהגיע לחגוג איתם את החג.
היעדרותו של בעלה לידה צורמת לי.
ואז אני רואה אותו, את ג'ייק מבית הקפה, יורד בגרם המדרגות הגדול, בודק שחולצתו במקומה ומכנסיו רכוסים. כמה לא מפתיע שאחריו חומקת מישהי לחדר האורחים העצום ומתערבבת בין האורחים.
בדיוק באותו רגע עצמו פונה לאחור רייצ'ל שהמראה לא נסתר מעיניה. החיוך לא סר מפניה והיא מושיטה לו יד. "בוא יקירי, תברך איתי את אורחיך."
הוא מביט בה במבט קפוא. אין ספק שאינו יודע האם ראתה אותו יורד או רק שמה לב לנוכחותו כשהיה קרוב אליה. התנהגותה לא מסגירה דבר. שפת הגוף שלו משדרת מתח גדול.
אני עומדת וצופה בשניהם בעיון. גם אני לא יודעת מה עומד לקרות ולכן אני מוכנה לכל תרחיש.
לוקח לי זמן להבחין שבפינה אחרת של החדר יש גבר שעיניו לא סרות מעליי. זה קורה ברגע שאני מרשה לעצמי להרפות כשאני מבינה שרייצ'ל לא מתכוונת להגיב למה שראתה.
הוא מתקרב אליי בצעדים מהירים, נעמד מולי ושותק. אני רואה שהוא נלחם במילים שלו.
"אתה רוצה לאמר לי משהו על איכות האוכל?" אני שואלת אותו לבסוף.
"חשבתי שאת אחרת," הוא אומר לי.
אני מקמטת את מצחי בניסיון להבין למה הוא מתכוון.
"אני לא יכול להאמין שאת הולכת עם גבר כמוהו," הוא אומר לבסוף.
"אתה כל כך טועה. אני חברה של רייצ'ל," אני עונה לו, "איתו מעולם לא נפגשתי. כלומר…טוב אתה יודע מה היה בבית הקפה, אבל לא היה לי מושג שהוא בעלה של רייצ'ל."
"מה שאת אומרת הוא שאת לא איתו?" הוא שואל והמבט בעיניו מתרכך.
"ממש לא!" אני ממהרת להגיב, "גם כי הוא גבר נשוי, וגם כי הוא ממש לא הטיפוס שלי."
"אני פול, נעים להכירך צ'ארלי," הוא אומר את שמי ההדגשה.
"אני יודעת, וגם יודעת שאתה אוהב אספרסו ארוך ועוגת גבינה נוסח ניו יורק. וגם," אני מחייכת, "שמעתי שנזפת בו בגללי."
"אני מודה שהייתי המום שהוא חשב שאת מלצרית. הבטתי על הלבוש שלך וממש לא נראית כזאת," הוא אומר ומושיט לי יד שאצא איתו למרפסת.
"אתה מכיר אותו טוב?" אני מגששת.
"אנחנו שותפים. בעוד מספר ימים יסתיים הסכם השותפות שנחתם בינינו. אין לי כוונה לחדש אותו. ביקשתי שנפגש אבל הוא מתחמק ממני. הוא בטוח שאמשיך. מחכה לו הפתעה," הוא אומר לי.
"אני מבינה," אני אומרת לו.
"את מאוכזבת?" הוא שואל, "קרני ירדה בעינייך?"
"להיפך," אני עונה לו בחיוך.
אני מרגישה יד לופתת את כתפי בחוזקה. הכאב מתפשט לי בגוף.
"את עוקבת אחריי?!" מרים עליי ג'ייק את הקול, גורם לכולם להביט עליי.
"תוריד את היד ממנה," אומר לו בקול רגוע פול.
"אתה הבאת אותה לכאן?! " הוא מפנה את זעמו לעברו של פול, "אתה מטומטם?"
הוא עוזב אותי ומנפנף בידו מול פול.
"אני יודעת הכל ג'ייק," אני אומרת לו, "אני מציעה שאת האגרופים שלך תשאיר בתוך הכיסים שלך."
"מה אמרת לה?!" הוא ממשיך לתקוף את פול שעוטף אותי בזרועותיו, מגן עליי מפני זעמו ההולך וגובר של ג'ייק.
אני מודה על כך שכל זה קורה במרפסת ואיש לא עד לכך. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שרייצ'ל תראה זאת.
"אתה לא רצוי פה, גם לא בחברה שלי," הוא אומר לפול.
אני מביטה מבעד לקירות הזכוכית של המרפסת ורואה את רייצ'ל נכנסת לרכב שלה. היא מביטה מבט אחרון על הבית וקולטת אותי. היא נדה בראשה לעברי ועוזבת את המקום. חיוך גדול מתפשט על פניי. אני יודעת שסוף סוף הצלחתי לרפא אותה.
"מה את מחייכת כמו מטומטמת?" אומר לי ג'ייק בלעג.
"כל האורות שמאירים את הבית הגדול שלך, לא יצליחו להאיר את החשיכה שבך," אני עונה לו.
"הגיע הזמן לעזוב," אני אומרת לפול.
"יש לי רק דבר אחד לעשות," הוא אומר. הוא פונה לחדר העבודה המפואר של ג'ייק ומניח על שולחנו מעטפה ובה הודעת הפרישה שלו.
"לאן עכשיו?" הוא שואל אותי כאילו ברור לו שאנחנו הולכים יחד.
אני מתקשרת לליאה. "אפשר להצטרף אליכם?" אני שואלת.
*
"הפסדתם את הדלקת הנר," אומרת לי ליאה, "אבל עדיין לא ישבנו לאכול."
תוך זמן לא רב אנחנו מגיעים לדירתה של ליאה. אני מחייכת למראה המגש העמוס בסופגניות של משהו מתוק ששלחה לה לבקשתי אייסי.
"במחשבה שניה," אומרת ליאה ויוצאת לרגע. היא חוזרת עם חנוכייה נוספת, מניחה לידה שני נרות. "אני מניחה שאתה יודע מה לעשות," היא אומר לפול ומתרחקת מאתנו.
פול ניגש ומברך על הנרות בזמן שאני אוחזת בשמש ומדליקה את הנר.
הוא מוציא את הנייד שלו ומצלם אותנו ליד החנוכייה. "אני מאחל לנו לחגוג עוד שנים רבות יחד."
אני עומדת חבוקה בזרועותיו בעיניים עצומות. "אני יכולה לראות את כל הדורות שקדמו לנו ואת את שעוד יבואו לידינו ומרגישה אור גדול מסביב," אני לוחשת לו.
בר אבידן
מאמינה באהבה
