אני נאלצת לדחות את בקשתו של ד"ר פיצג'רלד, כיוון שעליי להישאר בחדר המיון. השעות עוברות לאט. אנטוניו, בן הדוד, מתאושש, אבל הרופא במיון עדיין מסרב לשחרר אותו.
כשאני מביטה מבעד לחלון, ראשית השחר כבר נגלית לנגד עיניי, והשמים מתחילים להצטבע בצבעי הזריחה, בעת שקרני השמש מציצות מבעד לשמים המעוננים.
"אני חייבת ללכת להתארגן למשמרת," אני אומרת לאנטוניו, "תרגיש טוב, ואל תעשה שטויות."
"אני חייב לך את החיים שלי," הוא אומר לי בדמעות ותופס את ידי.
אני מזמינה מונית שתקח אותי לחדר במלון. אני עולה לחדר ששכרתי ללילה, לוקחת את התיק, מחזירה את המפתח לפקיד הקבלה, וממהרת לחניון לקחת את הרכב שלי.
אני נושמת לרווחה כשאני מתחילה לנסוע. הדבר האחרון שאני צריכה כעת זה שמישהו יתחיל לשאול שאלות על אנטוניו ויעכב אותי.
מייד עם הגיעי לדירה אני מכניסה את הבגדים הרטובים למכונת הכביסה, בוחרת בתוכנית מהירה, ונכנסת למקלחת. אחרי הצלילה המהירה לתוך הבריכה, אני צריכה גם לחפוף את שיערי ולייבש אותו. כל דקה כעת יקרה מפז.
כאשר אני מסיימת להתלבש ולהתאפר, משמיעה מכונת הכביסה את הצלצול המיוחד שמסמן שהיא סיימה את פעולתה. אני מעבירה את הבגדים הרטובים למייבש.
כבר אין לי זמן להכין קפה, או לקחת משהו לאכול.
אני מכבה את האורות בדירה, ומתחילה את יומי. 'היום יהיה יום טוב,' אני ממלמלת לעצמי כשאני יורדת לחניון במעלית המהירה של מגדל הבלו ספייר.
כאשר אני מגיעה לבית החולים אני מקבלת הודעה מפרופסור בלאו, שמבקש ממני להגיע ליחידה של בית החולים האחר. אני מנסה לנחש מה הסיבה לכך, אבל לא מצליחה.
לפני הכל אני ניגשת לסמן עם הכרטיס שלי שהתחלתי את המשמרת, ורק אז עולה למחלקה שנמצאת סמוך ליחידת טיפול נמרץ פגים.
פרופסור בלאו מחכה לי ליד הדלת עם חיוך על פניו. הוא מצביע על שלט הממוקם מימין לדלת. היחידה המשולבת.
אני פוערת את פי בהפתעה. "הבנת נכון," הוא אומר, ופותח את הדלת.
"את מוזמנת להניח את הכרטיס שלך על לוח המתכת," אומר לי אדי, איש המחשבים של בית החולים, שמחכה לי מצידה השני של הדלת. הוא מקיש קוד, ואור ירוק מאיר את הלוח. "זהו, עכשיו יש לך הרשאה להיכנס ליחידה."
אני צועדת פנימה דרך דלת נוספת. הכרטיס שלי כבר מזהה אותי, והדלת נפתחת. ריח נעים של חומר ניקוי מקבל את פניי. אנחנו עוברים את תחנת האחיות, אני מביטה סביבי המומה. מה שהיו עד כה חדרי אשפוז לתינוקות מצד אחד של הפרוזדור, הפכו להיות חדרי משרדים לאנשי הצוות, כאשר המשרד שלי נמצא מולם, וכך גם חדר ישיבות.
פרופסור בלאו ניגש לשלט שעטוף בנייר, מסיר ממני את הנייר, וחושף אותו.
ד"ר אריאנה ג'יין דלתון
רופאת ילדים בכירה
מנהלת היחידה המשולבת
אני יודעת שאני אמורה להתרגש מגודל המעמד, שעד היום לא ידעתי שאושר סופית, אבל אני חייבת להודות שאני מאושרת יותר לראות שבית החולים האחר כבר לא נמצא פה.
"את הקמת היחידה אני משאיר לך," אומר פרופסור בלאו, "האמת שמבחינתך לא השתנה הרבה, זה רק מקצר את התהליך כאשר מתקבלת קריאה לחדרי לידה. שיהיה בהצלחה."
"אני רוצה להראות לך משהו," אומר דון, איש האחזקה ומוביל אותי לתחנת האחיות. בסוף המסדרון הזה, אנחנו עובדים כעת על פתיחת הקיר, והתקנת דלת שתחבר אותך ישירות ליחידה לטיפול נמרץ. כמובן שיהיה צורך בהרשאה לעבור בין שתי היחידות, ולכן אני אתקין גם אינטרקום פנימי.
"תודה דון, אם אתה צריך ממני משהו תודיע לי," אני אומרת, עדיין מתקשה להאמין שזה באמת הפך למציאות.
"החדרים מרוהטים, אבל אם את רוצה לשנות את מיקומם של הרהיטים, לוקס יטפל בזה." אני מעיפה מבט זריז, אבל הכל נראה מושלם בעיניי.
לשמחתי הצוות שלי מתחיל להגיע, וביניהם קים האחות שתמיד צמודה אליי.
"אני עומד להעלות בקרוב את המצגת על הקיר של היחידה לטיפול נמרץ פגים, ובה שמות רופאי היחידה ושמות המשולבת. ד"ר בלאו ביקש שתשבי איתנו על זה, וגם לגבי העיצוב של המסכים האחרים," אומר אדי.
"תן לי להתחיל קודם את הבוקר במשולבת" אני עונה לו.
אני יוצאת לסיור קצר עם קימי ביחידה החדשה, ורואה שצוות העובדים עדיין לא סיים את הניקיון. "אני מאחרת ליחידת הפגים," אומרת מנילה, האחראית על עובדות הניקיון.
"אל תדאגי, אני אדאג לאסוף את האשפה," אני אומרת לה.
"תשאירי כאן," אני מבקשת מקים, "אם את צריכה אותי תתקשרי ליחידת האם שלנו."
"לא הסבירו לי מה תפקיד היחידה המשולבת, רק אמרו לי שאת מנהלת אותה, ולכן ביקשתי להצטרף אליה," אומרת קים.
"הוחלט לקבוע מראש קבוצת רופאים ואחיות שיתנו מענה לחדרי הלידה. המטרה היא שנבדוק את הילודים, ונקבע אם מקומם בטיפול נמרץ פגים, בדיוק כמו שעשנו עד היום.
תסתובבי כאן ותראי שהוא מכיל רק חדרי רופאים ואחיות, אין פה חדרי אשפוז. עיקר העבודה שלנו היא עדיין בטיפול נמרץ פגים, וכאן תמיד יישארו אחות ורופא תורן לשעת הצורך."
אני יוצאת מהמשולבת נכנסת למחלקה, וניגשת לתחנת האחיות, עוד לפני שאני לובשת עליי את החלוק, ומחליפה את נעלי העקב שלי, לנעלים נוחות יותר.
"קצת איחרת," אומרת לי קרן האחות הראשית, "שתית הרבה אתמול?"
"תתפלאי לשמוע שלא," אני עונה לה ולא מספרת איפה העברתי את הלילה.
"את לא תאמיני, אבל בית החולים האחר התפנה, ופרופסור בלאו ביקש לדבר איתי. המנקות עדיין עובדות שם. אני מבקשת שתתלווי אליי לאיסוף האשפה מהחדרים. ותביאי איתך את עגלת הציוד.”
אנחנו נכנסות לחדר הראשון, קרן מחליפה את השקית בפח, ואני בודקת בזריזות אם כל תאים על הקיר מלאים בציוד כנדרש. חסרים כמה מזרקים, ואני מוסיפה, ורושמת בטבלה.
באותה הזדמנות אני בודקת את הרישום לגבי התינוק, וקוראת את ההוראות. "החמוד שלנו נראה מעולה. אנחנו ממתינים לבדיקות הדם, כדי להחליט על המשך טיפול," אני אומרת לאם.
אנחנו חוזרים על אותן פעולות בחדרים שתיים ושלוש.
בחדר ארבע יש תינוק שהגיע הלילה. קרן מחליפה את השקית בפח, אני בודקת בזריזות את ציוד, וממלאת את החסר.
רק אז אני קוראת את מה שנכתב עליו. מסתבר שהוא התינוק הראשון שעליו סיפר לי ד"ר פיצג'רלד.
"אז מה אריאנה, את עובדת בסך הכל ניקיון עלובה," אני שומעת מאחורי קול מוכר. 'אני מדמיינת?' אני חושבת בליבי, ומסתובבת לראות מי מדבר אליי. מסתבר שלא טעיתי, לילי כאן בחברת אם התינוק.
אני ניגשת לבדוק את התינוק, אבל האם תופסת את ידי בגסות. "אני אוסרת עלייך לגשת לבן שלי. אף עובדת ניקיון מזויינת לא תתקרב אליו," היא מסננת לעברי בכעס.
קרן רוצה לענות לה, אבל אני מניחה את אצבעי על שפתיי, מסמנת לה לשתוק.
"את אוסרת עליי?" אני שואלת בטון שליו שמוציא אותה מדעתי.
"אני עורכת דין, ואני אדאג שפטרו אותך אם תכנסי לחדר הזה עוד פעם. וגם, אני דורשת שד"ר דלתון תגיע לפה מייד."
קרן לא מתאפקת, וצחקוק נמלט מבין שפתיה.
"זה פשוט לא יאומן. איך נפלתי על צוות של מטומטמות," היא אומרת בקול רם.
"פרופסור בלאו, אתה מוכן לגשת?" אני מבקשת.
"עורכת הדין אוסרת עליי להיכנס לחדר, אבל דורשת שרק ד"ר דלתון תטפל בתינוק שלה. אני משאירה לך לטפל בזה," אני אומרת לו.
"בדיוק. אני לא מוכנה שאריאנה…" מתחילה עורכת הדין לומר.
"אריאנה חברה שלך?" הוא שואל אותה בטון רגוע.
"אני לא מכירה אותה בכלל, חברה שלי עורכת הדין ביסליין מכירה אותה מאיזשהו מקום," היא עונה לו בכעס, ומעווה את פניה.
"כיוון שאת עורכת דין, אני מניח שאת מכירה בחשיבותם של חוקים.
אנחנו לא בית חולים פרטי. כל הרופאים במחלקה הזאת הם רופאים מצויינים, ובעלי ניסיון רב בטיפול בתינוקות שנולדו טרם זמנים, כך שאין צורך לבקש רופא מסויים.
אנשי הצוות עמלו קשה, השקיעו שנים רבות, יותר ממה שעושה להבנתי מי שרוצה לעסוק במשפטים. אנחנו לא קוראים לאנשי הצוות בשם הפרטי. אני דורש שתכבדי זאת."
"אתה מבין פרופסור, היא גילתה שאני בסך הכל מנקה … אני לא אחזור על דבריה. אבל איך אתה מצפה שהיא תקרא לי, גברת אריאנה?"
"אני אטפל בנושא," אומר הפרופסור, "את תמשיכי בעבודתך אריאנה."
"כבר כמה שעות היא מדברת בקולי קולות בטלפון. את מי זה מעניין בכלל שהיא עורכת דין? היא כלל לא מתחשבת במשפחות האחרות," מתלוננת האם מחדר חמש, "למה לא אמרת לה מי את?" היא שואלת אותי בשקט.
"היא עוד תלמד," אני מחייכת.
אני פונה לחדר מספר שש כשעורכת הדין קוראת בקול אחריי. "הרעש של טיפוף נעלי העקב שלך מוציא אותי מדעתי, ומפריע לאנשים כאן."
בלי לחשוב הרבה, אני חולצת את נעליי, ואוחזת אותם בידיי.
"את רואה בייסלין, צריך לדעת לדבר איתן. מילה אחת, והיא הופכת לכלבה צייתנית," קולה מהדהד בחלל.
ד"ר מקווין ניגש אליי. "מה הסיפור של חדר ארבע?" הוא שואל בשקט.
"עורכת הדין החליטה שאני המנקה. חברה שלה מכירה אותי רק בשמי הפרטי, ולא יודעת במה אני עוסקת. אתה מבין, קרן רוקנה את הפחים, ואני בדקתי את מלאי הציוד. שמעת פעם על עובדת ניקיון שנותנת הוראות לאחות ראשית?"
ד"ר מקווין לא מתאפק ומתפרץ בצחוק בקול רם, מה שגורם לכל ההורים לצאת מהחדר ולהסתכל עליו. "דבר הזוי יותר מזה לא שמעתי," הוא אומר ומסמן לי להתרחק משם. "אנחנו בהחלט יחידה מיוחדת, אם עובדות הניקיון שלנו באות לבושות כמוך. ולמה את הולכת יחפה?"
"זה חלק מהעניין," אני עונה.
"אני מבקש מכל הצוות להגיע לחדר ישיבות עוד חצי שעה," אומר פרופסור בלאו, "זה כולל אותך אריאנה."
"היא בטח הולכת לחטוף," אני שומעת את קולה המעצבן של עורכת הדין.
"נדבר אחר כך מקווין," אני אומרת לו, "מהיום את קוראת לי רק זאכרי, אריאנה," הוא קורץ לי ואני כבר מבינה שהוא רוקם כבר משהו במוחו.
אני ממשיכה בביקור בחדרים. "חדר שמונה היא הכי צעירה שלנו. היא הגיעה לפני שעתיים," ממשיכה קרן לעדכן אותי.
אני מחייכת לעצמי. "למה את מחייכת?" היא מביטה עליי במבט מופתע.
"הייתי כל הלילה במיון עם בן דוד של החתן. הוא שתה לשכרה, וחשב שזה רעיון טוב לקפוץ לבריכה. למזלו אני מיומנת במצבים כאלה. בחדר המיון פגשתי את ד"ר פיצג'רלד שאמר לי שיילד פג ועכשיו הוא בהמתנה לשני. אני מניחה זאת השנייה."
"את לא מבינה איזה סיוט זה היה. מי שהלכה לחדר הלידה הייתה ידידתנו ד"ר קימברלי. את כבר מתארת לעצמך כמה דרמה הייתה פה," אומרת קרן ונאנחת עמוקות.
"כל מה שקשור לשיתוף פעולה עם חדר לידה עומד להשתנות בקרוב," אני אומרת ומשאירה אותה לתהות למה אני מתכוונת.
"בוקר טוב," אני אומרת ליולדת.
"מה כל כך טוב?" היא רוטנת לעברי.
אני ניגשת להביט על הקטנטונת ששוכבת באינקובטור פתוח. "היא יפיפיה אמיתית, ונראה שאינה סובלת מבעיות מיוחדות."
"איך בדיוק את יודעת?" היא ממשיכה לרטון, "ממתי עובדת ניקיון מבינה משהו?"
"למה את כל כך כועסת?" אני שואלת.
'מה קורה פה היום?' ממלמלת קרן.
"מה את רוצה ממנה קאיה?" שואל גבר שיושב על הכורסא. הקול שלו מוכר לי עד כאב.
"תבין מר… אני מעיפה מבט מהיר על המדבקה על האינקובטור, "קנדי. נשים אחרי לידה עדיין שטופות הורמונים. אתה צריך להיות סבלני איתה. ברכות להולדת בתך."
"הוא לא האבא שלה," אומרת קאיה.
"אבי התינוקת יהיה מי שיגדל אותה, לא בהכרח מי שגרם לה להגיע לעולם," אני משננת את מה שלמדתי.
"מדהים אותי איך את חושבת שאת מבינה הכל," אומר קאיה.
"תרוקני בבקשה את הפח," אני אומרת לקרן, וניגשת לבדוק את הציוד. נראה שנעשתה פה עבודה הלילה, ולכן אני ממהרת להוסיף את הציוד החסר. דחוף לי כבר לצאת מהחדר הזה. נוכחותו של ברנדון מעיקה עליי.
'מה עשיתי רע שדווקא הוא ולילי הגיעו למחלקה שלי?' אני חושבת לעצמי.
"כיוון שאת יודעת הכל אולי תאמרי כמה שעות צריך להמתין לרופא," קאיה יורה לעברי.
"מהרישום בתיקה של התינוקת, אני רואה שלפני רבע שעה היה כאן רופא ולקח בדיקות דם," אני אומרת ומסמנת לקרן לצאת.
"אנחנו צריכים לדבר," אומר ברנדון שיוצא בעקבותיי. הוא אוחז בזרועי, ומונע ממני ללכת.
"אני לא חושב שיש לנו על מה לדבר מר קנדי," אני עונה לו.
"את כל הזמן מנחשת דברים. אני לא האבא של התינוקת, ולא הבעל של קאיה…" הוא מתחיל לומר.
"מה שתגיד," אני אומרת ועומדת להיכנס לחדר הבא.
"אני אח שלה," הוא מסיים את דבריו, כשהוא עומד בצורה מסוכנת קרוב אליי. "את אף פעם לא נותנת לי לסיים את דבריי, ובורחת. זה חייב להיפסק אריאנה."
"אריאנה, פרופסור בלאו ביקש שתיגשי לאדי," אומרת האחות מרגו, "הוא אמר משהו על היחידה, לא בדיוק הבנתי לאן."
"זה בסדר אני יודעת היכן הוא. הפרופסור ביקש שאעזור לאדי בקשר למצגת שעומדת לעלות על המסכים מעל תחנת האחיות."
"השיחה בינינו לא הסתיימה," אומר ברנדון.
אני מפנה אליו את גבי ויוצאת בצעדים מהירים לכיוון דלת היציאה, כאשר גבר ניגש אליי. "אני אחזור לקחת אותה בחמש," הוא אומר והודף קלות לעברי ילדה כבת שלוש.
"סליחה?!" אני מגיבה מייד.
"אישתי אמרה לי…" הוא מתחיל לומר.
"אין לי מושג מי אישתך, אבל אני לא מטפלת בילדים גדולים, רק בתינוקות שנולדו טרם זמנם," אני עונה.
"את מבזבזת את זמני," הוא יורה לעברי, "עליי להיות בבית המשפט."
"היחידה הזאת נמצאת בהשגחת רופאים ואחיות סביב לשעון. אשתך לא חייבת להיות כאן. התינוק או התינוקת שלך יקבלו טיפול צמוד גם אם היא לא תהיה כאן," אני עונה ועומדת לצאת.
"את תעשי מה שאני אומר לך," הוא חוסם בגופו את הדרך.
"תאמר לי כבודו, האם אתה מתנהג כך גם עם העובדות בבית המשפט? בעצם אל תענה לי," אומר לו פרופסור בלאו, "אני אוסר עליך לדבר כך עם אף אחד מהצוות הרפואי במחלקה."
"לא הגזמת. צוות רפואי? היא בסך הכל…" ממשיך הגבר להתווכח עם הפרופסור.
"תפעילי את המסכים אריאנה," הוא פונה אליי.
"המצגת עדיין לא עלתה," אני עונה לו.
"אם כך נדחה זאת לפעם אחרת, אומר פרופסור בלאו, "בואי נלך להפגש עם אדי, ואתה אדוני עורך הדין, תפתור את הבעיות שלך לבד."
אם לא הספיקו לי דרמות לבוקר זה, השופט אריק אוקספורד מופיע ובידו זר פרחים גדול בגוונים של לבן, כחול וורוד. "זה בשבילך ילדה," הוא אומר ומושיט לי את הזר.
*
כאשר ארעה התאונה בה נהרגו הוריי, היה אריק אוקספורד, חברו הטוב ביותר, כבר אב לבן. זה לא מנע ממנו לבקש מסבתי לאמץ אותי, אבל סבתי סירבה. 'מקומה של הילדה במשפחתה.'
למרות זאת הוא מלווה אותי לאורך כל חיי, ואיתו עוד שניים מחבריו הקרובים של אבי, מרק פורד קצין המשטרה, וג'ון יורק מנהל פיננסי. אני יודעת שהם תמיד יהיו שם עבורי.
הבוקר כשנכנסתי לראשונה למשרדי ביחידה המשולבת, שלחתי לאריק הודעה שאכן זה קורה, וזה מה שגרם לו להגיע הבוקר עם זר פרחים בידו.
כמובן שלאיש אין מושג מיהו בשבילי, ומדוע זכיתי לקבל ממנו את הזר היפיפה.
*
"איזו מתנה קיבלתי," אומר עורך הדין, "הבוקר אני מופיע לפניך בבית המשפט, ומה אני מגלה? אמנם היא נראית טוב הזונה שלך, אבל באמת, עובדת ניקיון?"
אני רואה את לילי מחייכת בשביעות רצון, וכך גם חברתה היולדת.
אריק מפנה מבטו אליי. "תסבירי." לאיש אין כמובן מושג מדוע הוא שואל זאת. העובדה שקיבלתי תואר של רופאת ילדים בכירה, ואת ניהול היחידה המשולבת, עדיין לא פורסמה ברבים.
"אם לא היה מדובר בך אריק, לא הייתי מגיבה בכלל.
משפחת עורכי הדין החליטה שאני עובדת ניקיון ביחידה. שמעת פעם כבוד השופט על עובדת ניקיון שנותנת הוראות לאחות ראשית, בעוד היא בודקת ציוד רפואי? ואני חשבתי שעורכי דין הם אנשים בעלי היגיון בריא.
אתה מוזמן אדוני עורך הדין," אני פונה לאבי בתינוק, "לחזור על דבריך בפני הקהילה בבית המשפט. כולם יודעים מי אני, אריאנה, עבורו. עם זאת אני בטוחה שהם יבינו שיש בכך ניסיון לאיים על כבוד השופט. אני במקומך הייתי חושבת פעמיים."
"אני עדיין תוהה האם אתה יותר אמיץ, או יותר מטומטם," הוא פונה לעורך הדין, "מעניין שאתה אמור להופיע בפניי היום, שכן קיבלת הודעה שאושרה על ידך, כי עקב פיצוץ בצנרת, בית המפשט לא יפעל עד להודעה חדשה."
אני מעיפה מבט לעברה של היולדת שמאדימה בכעס. "אז אתה בדרך לבית משפט," היא מסננת לעברו, "ואולי זה אתה שרץ לזונה שלך דקה אחרי שאשתך יולדה, והבן שלך נמצא ביחידה לטיפול נמרץ?"
למחלקה נכנס ד"ר פיצג'רלד, שאינו מודע לדרמה שהתחוללה פה. "את באה לראות את התינוקות שלנו?" הוא שואל ומסמן לי בידי שאוביל אותו.
"לא היום. התינוקות שנולדו הלילה הם רק שלך," אני אומרת.
"אבל…" הוא מתחיל לומר מופתע.
"כשתסיים תבוא ליחידה שלי, ואסביר לך," אני אומרת.
"רגע אריאנה, מה זאת אומרת היחידה שלך?" שואלת קרן מופתעת.