"אבוא בשמונה לאסוף את הדברים שלי.
אל תהיי בבית,"
הוא מסמס לי.
♦️
כל הלילה לא ישנתי, עיניי אדומות מבכי.
נשארתי בבית,
איני רוצה שיראו אותי כך.
♦️
אני מורידה את הסדינים
ומפעילה מכונה,
אני לא רוצה את הריח שלו במיטה
שהייתה שלנו.
♦️
איני מסוגלת לאכול, לא לשתות.
אני גוררת את עצמי להוציא את הכלב שלו
לטיול בוקר אחרון.
♦️
אני עוברת ליד המכולת.
יותר לא אקנה כאן לחמניות
להכין לו את הכריכים עם הפסטרמה והמלפפון החמוץ
שהוא אוהב.
לעצמי לא אכין, אני צמחונית.
♦️
בחנות הפרחים אני עוצרת לקנות לי
עציץ של פרחי יסמין,
הוא, לא יביא לי פרחים.
♦️
אני מדלגת על המאפיה
ונזכרת איך למדתי מה הוא אוהב
כשהגשתי לו את עוגת הגבינה עם התותים האהובה עלי
הוא אמר-
"תודה, אבל אני אוהב רק עוגות שוקולד."
♦️
אני חולפת ליד הספסל הזה המיוחד שהיה שלנו.
היינו יושבים עליו בקיץ,
מלקקים בתאווה גלידה,
כל אחד לפי טעמו,
אני פיסטוק וניל
והוא וניל שוקולד.
בחורף היינו סתם מתכרבלים
וצופים בשקיעה.
♦️
אני עולה במדרגות
ויודעת שיותר לא יהיה שם.
עכשיו כשמכונת הכביסה סיימה
אני תולה את הסדינים לייבוש בחצר
ומכניסה מכונה אחרונה של בגדיו.
♦️
אני פושטת את בגדי,
לובשת גופיה ארוכה ישנה
ומתחילה למרק את הבית,
מדיחה את הכלים
ומכניסה עוגיות קינמון לתנור,
עוגיות שהוא אוהב, אבל גם אני.
♦️
ריחות האפיה אופפים את הבית,
נמהלים בריחות שטיפת מי הלבנדר.
ריח של בית נקי, ריח של בית.
♦️
אני מוציאה את בגדיו הנקיים
המריחים ריח בריזת ים
ומתחילה לקפל אותם,
מגהצת את חולצותיו ומכנסיו
ועורמת אותם על המיטה
שהיתה שלנו.
אני מוציאה את חליפות שלושת החלקים שלו
ומקפלת אותן יפה יפה, שלא תתקמטנה.
♦️
את הכל אני אורזת בשתי מזוודות גדולות,
לא לפני שאני מורידה מהן את התגים
הנושאים את שמי,
סוגרת אותן,
והולכת להתקלח.
♦️
אני לוקחת את הזמן,
מתמכרת לזרם המים החמים,
חופפת את שערי, מתנגבת ארוכות
ויוצאת להתלבש.
♦️
אני לא מסתכלת על החלק שלו בחדר הארונות,
הרי אני יודעת שהוא ריק.
רק בוחרת לי ג'ינס שחור צמוד
וגופיה לבנה מלאת פרפרים
ויוצאת מהבית.
♦️
אני משוטטת ברחובות,
רואה-לא- רואה אנשים,
מתיישבת לי על ספסל בפארק,
ומחכה.
♦️
הזמן עובר לאיטו
וכשהירח ברום השמים
אני מזדחלת לאיטי הביתה.
♦️
אני לא מחפשת את הג'יפ בשחור שלו בחניה,
הרי ברור לי שהוא איננו.
♦️
אני קצת מופתעת שהבית מואר,
אולי שכחתי לכבות את המנורות הקטנות שבסלון,
אולי הוא השאיר כי כבר לא אכפת לו.
♦️
אני חולצת נעליי
ומתנהלת בכבדות לעבר חדר השינה,
מנסה לדחות את סופו
של היום האחרון שלנו יחד.
♦️
עוד בטרם הגיעי אליו,
אני מורידה מכנסיי
ומושכת הגופיה כלפי מעלה
וכאשר רק תחתוניי לגופי
אני נכנסת לחדר השינה.
♦️
אני קופאת.
מביטה על המזוודות שאינן
ונכנסת לחדר הארונות
לתלות את הג'ינס.
♦️
מתוך הרגל
אני מעיפה מבט לעבר החלק שלו
בארון,
אני יודעת שהוא ריק,
אבל בכל זאת מסתכלת.
אני מפסיקה לנשום.
הוא החזיר את הכל למקומו,
הכל בדיוק כמו שאני אוהבת.
אפילו את בגדיו אחרי המקלחת זרק לסל הכביסה.
♦️
אני כבר לא רואה דבר.
עיניי מוצפות בדמעות,
כאשר אני מרגישה
את בד המשי של מכנסי הפיג'מה שלו
נצמד אליי,
ואת חזהו העירום
המדיף את ריח גופו אחרי המקלחת,
הריח שאני כה מכורה לו.
♦️
הוא עוטף אותי בידיו ולוחש לי –
"לא יודע מה עבר לי בראש שהלכתי ממך,
כל היום לא נשמתי."
"סלחי לי אהובה,"
הוא לוחש לי
ומסובב אותי אליו,
נושא אותי עירומה למיטתנו המשותפת,
ואוהב אותי כל הלילה,
מדי לילה,
עד קץ הימים.
